מאי 2018 - בבתי המשפט מופיעים הפרקליטים בגלימות ומדברים "בשנינות" אולם מאחורי ההידור מסתתרת אלימות קשה ביותר. החל מהולכת חשודים באזיקים בפומבי במסדרונות בתי המשפט, הפצת שקרים נגד חשודים בתקשורת באמצעות דוברים ויחצנים, תפיסת חפצים בניגוד לחוק, חיפוש במחשב ללא עדים בניגוד לחוק, הפצת מסמכים אישיים של חשודים ונאשמים ופגיעה חמורה בפרטיותם, אלימות מילולית נגד נאשמים (השוו נאשמת לזונה אפיקורסית) ועוד התבטאויות קשות בעלמא אינספור. למרות אלימותם הקשה מקבלים הפרקליטים גיבוי מלא מבתי המשפט והממונים על מנת שירגישו להתבטא בחופשיות בבתי המשפט ויוכלו לעשות עבודתם. וכך יוצא שעל כל עבירה שנחשד אדם מבוצעות כנגדו עבירות גבוהות בעשרות מונים ע"י ידי הפרקליטים משום שזה הכרחי שירגישו בטוחים ומגובים בעבודתם.
מאי 2015 - אם תשאלו פרקליט ממוצע מה זה בשבילו בית משפט הוא יענה במילה אחת: "קרקס", כבר אמר פרקליט בכיר פעם בהרצאה שכל השופטים הם חמורים. דוגמא לכך ניתן לראות בפרשת הבלוגרים. יש אישום על שיימינג לכן הובלו החשודים בפומבי מול מצלמות אזוקים בידיהם וברגליהם. לאישום על הטרדה מינית נתנה פרקליטות מחוז תל אביב מענה והשוותה את הנאשמת לזונה אפיקורסית. גם לאישום פגיעה בפרטיות היה לפרקליטות מחוז תל אביב מה לומר והפיצה חומרים אישיים של כל החשודים לנאשמים ובאי כוחם בעיקר מסמכים שלא קשורים לתיק. ומה עם "העלבת עובד ציבור"? לשם כך זימנה הפרקליטות עד שאמר מול כולם שהנאשמת משוגעת. לשיבוש הליכי משפט השתמשה הפרקליטות בצווי חיפוש במחשב ללא עדים בניגוד לחוק כך שאפשר לשתול ראיות. ועוד... ועוד.. ככה זה בקרקס, לפרקליט יש תשובה לכל דבר.
שופט לנאשם: "תחילה אומר לך כי אין מצב שאתה משתחרר היום"
07.02.2018 - אין מצב שאפסוק לטובת אדוני
תמונת מצב מציאותית בבתי המשפט. שופט מחליט מראש את ההחלטה בטרם שמע מבעלי הדין או הנאשמים מה בפיהם. יש מצבים בהם מקשיב השופט לצדדים אך טיעוניהם לא באים לידי ביטוי בפרוטוקול או בהחלטה. המופסד ברוב המכריע של המקרים הוא הצד החלש מהבחינה הסוציואקונומית.
פברואר 2016 - גלובס - עו"ד פלדמן: "הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם בישראל" עו"ד אביגדור פלדמן במתקפה חסרת תקדים על "כנופיית שלטון החוק" בראיון לערוץ 10, שישודר בקרוב: "שופט בישראל הוא אדם בלי כוח, אדם מסכן"
"כנופיית שלטון החוק היא מכונה, היא יכולה להעיף ולהרים ולהוריד את כל מי שהיא רוצה. היא שומרת בכספת תיקים על כל אחד, ואין כמעט אדם שאין לו תיק. כל אחד מאתנו נתון למעשה בכף הפרקליטות. בוקר אחד, ואני מצטט מקפקא, מי יוציא נגדנו דיבה רעה. פתאום בבוקר תגיע משטרה אל פתח הבית ותעצור אותנו. הדברים האלה קורים כל יום".
כך אומר עורך הדין אביגדור פלדמן ב"דיני נפשות", סדרה חדשה של הבמאית אורנה בן דור, שתשודר בערוץ 10 ב-2 במרץ, אחרי החדשות.
פלדמן יוצא בראיון במתקפה חסרת תקדים על הפרקליטות. "בפרקליטות יכולים לחסל אדם, כל אדם שיעלה בדעתם וברצונם לחסל אותו, ויהיה כוחו כאשר יהיה", הוא טוען. "אני מכיר מספר ניכר של אנשים, שתפרו להם תיקים. אתה יודע שתורשע, ואחרי שתורשע אתה גם צריך לשכוח את זה, לצמצם את הנזק ככל האפשר, להגיע להסדר טיעון, להגיע למשהו... לצפות שבית המשפט יראה את העוול שנעשה לך בוקע מתוך התיק? לכך יש סיכוי נמוך ביותר.
"ההנחה של הרבה אנשים היא שכאילו אתה יכול לבוא ולומר לעצמך לא עשיתי כלום, אני חף מפשע, אני אגיע אחר כך לבית המשפט ובית משפט יזכה אותי. אנשים שסבורים שאפשר לסמוך על בית המשפט, שאפשר לסמוך על הפרקליטות שתסגור תיק, האנשים האלה חיים בסרט.
"אף אחד כמעט לא מדבר על, או לא יודע על האופן שבו ניתן ללחוץ על שופטים שלא מוצאים חן בעיני המערכת. בין המערכת הפנימית של בית המשפט, בית המשפט העליון, לבין המערכת החיצונית של הפרקליטות. זה באמת מוביל אותנו לארצות כמו ארגנטינה, כמו דרום אמריקה, מקום שבו לפרקליטות יש יכולת להשפיע על שופטים. שופט הוא אדם בלי כוח, שופט הוא אדם מסכן סך הכל, מה יש לו? הוא יכול להילחם? אסור לו אפילו לדבר. אסור לו לתת ריאיון בלי שיקבל אישור, ולכן כשהפרקליטות מתחילה להפעיל לחץ על שופטים זה סוף העולם".
מתוך סטטוס בפייסבוק - ינואר 2015 -העוסיות החשות "מאויימות" על ידי מחאה לגיטימית רצו לבית משפט בתקוה שבית משפט יאפשר להן להמשיך לעשות בילדינו ככל העולה על רוחן. הן מעוניינות להמשיך לפרק משפחות בשקט וללא "רעש מחאתי". הן מבקשות מבית המשפט להטיל סנקציות על מי שמפריע להן להשתמש בילדים כסחורה העוברת לסוחר על מנת למלא מכסות במוסדות המופרטים. במוסדות המופרטים הילדים יוכלו "לההנות" מיחס מחפיר מאלימות קשה מתרופות פסיכולוגיות מאונס ועוד כיד הדמיון הטובה של ה"צוות החינוכי" ובכן אנחנו לא נשתוק אנחנו לא נוותר עד שהמגמה הפושעת בעליל של פירוק משפחות והפגיעות בילדים יפסק. לא נסכים לשליטה של הרווח-ה על חיי ילדינו. בסרטון תוכלו לראות את העוסיות ממהרות לברוח מהכעס האצור בהורים שילדיהם נחטפו באכזריות שלא תתואר.
פברואר 2010 - בכיר בפרקליטות ואחד התובעים בתיק אולמרט: "חלק גדול מהשופטים הם חמורים". זה מה שאומר בהרצאות לסטודנטים סגן פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אורי קורב. על בית המשפט העליון: ממציא חוקים • על ביניש: קיבלה הלכה מופרכת שתסכן לכולנו את הילדים • על משפט קצב: איך השופטים יוכלו להכריע כשביניש אמרה שיש די ראיות להרשיע • על השופטים: לפעמים נפרדים באולם מהשכל הישר .
'המשפט' של הפינק פלויד מתוך "החומה"
.
פרקליט בכיר על מערכת המשפט: רקב וטיפשות - "ידיעות אחרונות" מביא הבוקר ציטוטים קשים מהרצאות שנתן סגן פרקליט מחוז ירושלים. "חלק גדול מהשופטים הם חמורים גדולים", אמר עו"ד אורי קורב - ולא חסך מילים קשות גם מנשיאת העליון ביניש ומפסיקותיה. ומה טוען הפרקליט? "אני נעזר בהרצאות בהומור, ציניות והקצנת דוגמאות"
תגובת קורב: הסדנה שלי מתאפיינת בהומור ובציניות, יש לי כבוד והערכה למערכת השפיטה
טובה צימוקי / ידיעות אחרונות / יום שישי 12.2.10
"חלק גדול מהשופטים הם חמורים גדולים. הם משחקים טטריס בזמן הדיונים".
את ההאשמות הקשות האלה השמיע לא אחר מאשר עו"ד אורי קורב, סגן פרקליט מחוז ירושלים ואחד משני התובעים במשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. נוסף על עבודתו בפרקליטות מלמד עו"ד קורב קורס לחקירת עדים במכללת "שערי משפט" בהוד השרון. במהלך שנת הלימודים האחרונה הקליטו סטודנטים את שיעוריו של קורב. תוכן ההקלטות מאפשר הצצה נדירה לוויכוחים בפרקליטות, שמתנהלים בדרך כלל בדיסקרטיות, סביב משפטים שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות.
"אין להם מושג" בחדר ההרצאות, מול סטודנטים ששתו בצמא את דבריו, הרשה לעצמו סגן פרקליט מחוז ירושלים לדבר בחופשיות. קורב אמר בהרצאות דברים קשים על מערכת המשפט בכלל ועל שופטים במיוחד. "חלק גדול מהשופטים במדינת ישראל הם חמורים גדולים", אמר קורב לסטודנטים. "אין להם מושג מה אתה הולך להגיד משפטית. אם לא תיתן להם משפטים, הם לא יידעו משפטים ובטח לא את העובדות".
"בהכירי את המקצוע שלנו ואני אומר לכם, לפעמים השופט מחליט. למה? כובע או כי הוא חמור, או כי הוא חושב שהוא יודע הכל. או כי ליבו נטה (להחלטה) כבר בשלב הזה... בשלב הזה, לפעמים נגמר הסיפור. כלומר בטיעון הראשון שלכם באולם. הוא לא שמע את הצד השני, הוא לא פנוי עכשיו לשמוע יותר, בין בגלל שהוא התחיל לשחק טטריס על המחשב שלו, שגם זה קורה, ובין אם מסיבה אחרת. הוא שהוא נורא השתכנע".
בתגובה להערתו של אחד הסטודנטים, שאמר כי שופטים מתמקדים בעיקר בנקודות המרכזיות, השיב קורב: "אני חושב א', ששופטים הרבה מאוד פעמים אין להם מושג מה הם הולכים לשמוע... ב', חלק גדול מהשופטים במדינת ישראל הם, תסלחו לי על הביטוי, חמורים גדולים, ולכן אין להם מושג מה אתה הולך להגיד... דווקא השופטים היותר חכמים והיותר יודעים יקשיבו לך יותר מהפחות יודעים והפחות חכמים".
"בהבדל מכם, שלכם יש שכל ישר", החמיא קורב לסטודנטים, "באולם לפעמים נפרדים ממנו דווקא שלושת האנשים שאמורים להשתמש בו הכי הרבה. יושבים שלושה שופטים. שומעים עד בחקירה ראשית. הוא שותק בחקירה נגדית, והם לא הבינו שזה תרגיל כדי למחוק את העדות שלו".
"ברגע שהוא שופט, הוא כבר לא בן אדם. שופטים הם משהו מדרגה בין – תלוי את מי שואלים – בין אנשים למלאכים. זו הדרגה שלהם... חלקם, אם אני הייתי צריך לתת להם, הייתי נותן להם דרגה של חמור".
העליון ממציא חוקים עו"ד קורב לא חסך את שבט ביקורתו גם מהעומדת בראש הפירמידה, נשיאת בית משפט העליון דורית ביניש: "יש ביקורת שלי על מערכת המשפט ועל הליברליות שלה, על הטמטום שלה ועל החלטות כמו של ביניש, שמזכות רוצח... באיזה תירוץ דחוק... הלכה מופרכת שתסכן לכם ולכולנו את הילדים ולא תאפשר להכניס עבריינים לכלא. כשביניש תסתובב מול המראה, והיא בת 65, היא תרגיש בת 55. היא תהיה נורא יפה. אנחנו עובדים בשיטה שבעיני יש בה הרבה רקב וטיפשות".
הכתבה - כתב האישום שלי , רונן ברגמן , 15.01.2010 , 7 ימים , ידיעות אחרונות.
מערכת המשפט מפקירה שופטים, החלטות מתקבלות על רקע נקמות קטנות ואינטריגות. הפרקליטות ניהלה נגדי מסע של הכפשות. משטרת ישראל מטייחת חקירות ובלתי מקצועית . "מערכת המשפט מפקירה את שופטיה, אינה מתייצבת לצדם בשעת מצוקה ומותירה אותם חשופים וחסרי יכולת התגוננות מול שיניהן הטורפות של התקשורת ודעת הקהל. לשופט אסור להגיב במהלך משפט או לאחריו, אך הדוברות איננה מקצועית ואינה מגנה על שופטי הערכאות הנמוכות, עובדה הגורמת לתסכול ולתחושת מצוקה של השופטים במערכת. ומן הצד השני – מערכת בתי המשפט נוהגת להסתיר ולסגור בשקט הליכים או תלונות נגד שופטים שסרחו או שהתנהגותם בלתי נסבלת או בלתי אתית. קשה להאמין כיצד מערכת – המתיימרת לעשות צדק ולשפוט את הציבור – מזלזלת בשופטיה ברמה הבסיסית ביותר וכיצד מתקבלות החלטות על רקע אישי, אינטריגות, נקמות קטנות ושימוש באמצעים אדמיניסטרטיביים כדי למרר את חייו של השופט".
אכן, קשה להאמין, בעיקר כי הדברים החמורים הללו אינם יוצאים מפיו של פרשן, עיתונאי או חוקר עצמאי מהאקדמיה, אלא דווקא מפי אדם ששימש במשך שנים רבות שופט בכיר מאוד וראש הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ומי ששפט במאות משפטים שזכו לתהודה רבה מאוד. השופט שלי טימן – שעורר מהומה כשפרש מרצונו ממשרתו הרמה (למרות שבחים ומועמדות לקידום), שהגדיר אז "מסע הכפשה את הביקורת שהטיחה בו פרקליטות המדינה – לא נרגע. רחוק מכך. הוא עדיין חושב שטיפולן של הפרקליטות והמשטרה בתיקים שעמדו לפניו הוא רשלני, ועכשיו לראשונה הוא גם חושף ומאוורר את הפרטים לגבי שורה של תיקים רגישים במיוחד שבהם טיפל.
.
. "הבאתי סגנון משלי"
טימן בן 66, נשוי ואב לשלוש בנות. בילדותו ובבחרותו היה שחקן תאטרון ובן למשפחת שחקנים. גם בעת שישב על כס המשפט היה תאטרלי וציורי במידה חריגה. טימן סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1970, התמחה במשרד ש. הורוביץ והיה עוזרו האישי של ד"ר אמנון גולדנברג.
במשך שנים ארוכות שימש עורך דין אזרחי ואחר כך שופט במשך 27 שנים, בתחילה בבית משפט השלום ובהמשך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. טימן הוא גם שופט בבית הדין הצבאי לערעורים, בדרגת אלוף משנה, בורר בתיקים אזרחיים, מרצה מבוקש, טייס פרטי, יו"ר ועדת הבחירה של פרס התאטרון ועוד. הוא מעיד על עצמו שהוא עסוק עד למעל לראש ונהנה מהסטטוס החדש.
בין התיקים שבהם שפט היו המשפט השני של יגאל עמיר, חגי עמיר וחברם דרור עדני, רצח יחזקאל אסלן, האונס ברמת-השרון, האונס של לינור אברג'יל, סוחר הנשק נחום מנבר, מנסור עוויס (שהיה סגנו של מרוואן ברגותי ונאשם כמוהו במעורבות בפעולות טרור), טלי פחימה (מי שהואשמה בסיוע לאויב), איש חיזבאללה שנתפס בישראל סטיבן סמירק, רצח ימית רגב בקיבוץ נען, עופר מקסימוב (שהורשע בגניבת רבע מיליארד שקל מהבנק למסחר ולקוחותיו), משפטו של "אנס האיידס", ההחלטה בענין חבורתו של גלעד שרון למסור מסמכים בפרשת "האי היווני" ועוד מאות משפטים אחרים.
"27 שנים במערכת המשפט שאליה הגעתי מהשוק הפרטי תוך ירידה משמעותית מאוד בהכנסות – נראו לי רק כפרק אחד בשליחות שהרגשתי צורך למלא", אומר טימן. "מצאתי בשיפוט את האפשרות "לעשות צדק בד' אמות האולם שלי. העקרונות שהנחו אותי על כס השיפוט: לכל אדם עומדת הזכות ליומו בבית המשפט והזכות למשפט הוגן, גם אם הוא עבריין או אדם מן השורה ואפילו אם הוא ידוען."
"ניסיתי להביא סגנון משלי לאולם המשפטים, שיכלול אווירה נינוחה, מכובדת ומקצועית, למרות הבלחות של הומור, קריאה לעורכי הדין בשמם הפרטי וקריאה לנאשמים בשמותיהם", הוא אומר על סגנונו התאטרלי והמוחצן יחסית לשופטים אחרים.
"הגישה שלי להליך המשפטי אפשרה קיום דיונים מתוך כבוד והערכה ללא התפרצויות אלימות ובשקט מופתי ללא צורך בשומרים, אולם גררה ביקורת מצד המערכת השמרנית, שראתה בי "עוף מוזר" וחריג בנוף השיפוטי".
חריג זה אנדרסטייטמנט, אם כי בפרקליטות הרבה פחות כעסו על סגנונו הייחודי של טימן והרבה יותר בגלל הקשיים שהערכים בדרכה ובדרך המשטרה להרשעות, ובגלל הביקורת החריפה שמתח עליהן והעובדה כי זיכה נאשמים באופן תדיר יותר מאחרים, מכיוון שלדעתו נפלו הרבה פגמים בהליך, עד שלא יכול היה להיות בטוח כי הנאשם אכן ביצע את העבירה מעבר לכל ספק סביר.
"גופי האכיפה שוכחים כי מספר ההרשעות והעונשים החמורים שהטלתי – גדול פי כמה מהזיכויים וההערות", מגיב טימן. העובדה שפרשתי בטרם עת מכס השיפוט מעידה על המצוקה שאליה נקלעתי ועל חוסר האפשרות שלי למלא את תפקידי באופן הולם.
עד היום אני מתקשה להאמין כי פרישתי נבעה מסיבות שנכפו מנימוקים אישיים, קטנוניים וחסרי רלוונטיות לאולם בית המשפט.
החיים כשופט היו חלק ממני ברמה הרגשית, האינטלקטואלית והחברתית, אולם הגעתי למצב שנאלצתי לבחור בין המשך השירות הציבורי לבין פגיעה חמורה בבריאותי, וזאת למרות הפצרות כנות ואמתיות של העומדים בראש המערכת לחזור בי מכוונתי לפרוש.
אם היית צריך להצביע על סיבה אחת כוללת לזיכויים, מה היא היתה?
"קביעתו של השופט מתבססת על יכולת הצדדים להביא ראיות מבוססות ולשכנעו בצדקת טענותיהם. לכן מקובל לומר אצלנו ש"בתי המשפט משתדלים לעשות צדק, אך עושים משפט". הציבור מונע מתחושות בטן, מאמוציות ומפרסומים בכלי התקשורת, ואילו השופט מחויב להתעלם מכל אלה ולבחון את הראיות לגופן בלבד.
כך ניתן להסביר את הפער שנוצר בין קביעות השופטים לבין ציפיות הציבור.
רק לאחרונה זוכו נאשמים בשל חוסר יכולת או תקלות של התביעה והמשטרה לנהל תיקי חקירה בצורה מקצועית אשר תספק את הראיות הנדרשות להרשעה.
כך, למשל, תשלום של עשרות אלפי שקלים לנאשם בשם תומר דמליך, שזוכה משום שהמדינה הסתמכה על עדותו של נרקומן שקרן: תשלום של מאות אלפי שקלים לצעירים בני העדה האתיופית, שזוכו בבית המשפט העליון לאחר ארבע שנים של מעצר ומאסר בשל מחדל בזיהויים מצד המשטרה; שחרורם של האדונים רוזנשטיין ומולנר ממעצר לאחר שהוחשדו, ברעש גדול, בעבירות שונות; תביעת ענק של יוסי זוהר, בנו של יהלומן שהמשטרה ניסתה להוכיח את רציחתו בידי מטפלו האישי (ולנטין טוקילה) ובנו, אשר זוכו על ידי שני הרכבים שונים, אחד בראשותי ואחד בראשות השופט ג'ורג' קרא ועוד".
"האם אין מדינות מערביות אחרות שסובלות מאותה בעיה – קושי עצום להרשיע ראשי פשע מאורגן?"
"יש הבדל אדיר בין הרשעת ראשי פשע מאורגן – אם כי אוסיף במאמר מוסגר שגם לכך יש פתרון שנהוג בארה"ב: לבדוק באמצעות מס הכנסה מנין נובע עושרם – לבין הרשעת נאשם מן השורה תוך שימוש בכל האמצעים המדעיים והתחכום. אצלנו קיים לעתים ניסיון לחלץ הודאה מנאשם באמצעים בעיתיים; אם לא מצליחים לבסס תיק, צריך שיהיה אומץ לסגור אותו ולא לגלגלו לבית המשפט ללא ראיות מספיקות".
האם דבריך לא עלולים לרפות את ידי רשויות התביעה?
"לא. בכל תיק ציינתי מה רצוי היה לעשות. בסיכומו של דבר פחות שחצנות, יוהרה ורדיפה אחרי סטטיסטיקות יעמידו את רשויות האכיפה על מקומן".
"האם המשטרה לומדת מביקורת השופטים? – הרי המשנה לנשיא בית העליון, חיים כהן, מגדולי השופטים, כתב כבר כ- 1978: "יש בשפעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה".
"לצערי הרב, ואני אומר זאת בכנות המשטרה איננה לומדת לקח וגם הפרקליטות כך. שופטים מתחו ביקורת חריפה על המשטרה לאורך שנים – ודבר לא השתנה".
קיימת גם טענה נגדכם, השופטים שאתם מקלים מאוד בעונשים, גם במקרה של פשעים חמורים.
"הטענות, ברובן, פופוליסטיות, כיוון שהן ניזונות מהעיתונות, המפרסמת רק את העונשים הקלים. אבל אני, מששוכנעתי באמת נאשם, החמרתי מאוד בעונשים, ובכלא אף כינו אותי "התליין החייכן". רק לפני שבוע קיצץ בית המשפט העליון בחצי עונש של 18 שנות מאסר שהטלתי על בעל ואב מתעלל, שברח מן הארץ לאחר הכרעת הדין והוחזר, משום שחרגתי מהמקובל בפסיקה. אגב, במקרה זה אני מודה שכך הדבר ומכבד את קביעת בית המשפט העליון". קישורים:
הכתבה - כתב האישום שלי , רונן ברגמן , 15.01.2010 , 7 ימים , ידיעות אחרונות.
מערכת המשפט מפקירה שופטים, החלטות מתקבלות על רקע נקמות קטנות ואינטריגות. הפרקליטות ניהלה נגדי מסע של הכפשות. משטרת ישראל מטייחת חקירות ובלתי מקצועית . "מערכת המשפט מפקירה את שופטיה, אינה מתייצבת לצדם בשעת מצוקה ומותירה אותם חשופים וחסרי יכולת התגוננות מול שיניהן הטורפות של התקשורת ודעת הקהל. לשופט אסור להגיב במהלך משפט או לאחריו, אך הדוברות איננה מקצועית ואינה מגנה על שופטי הערכאות הנמוכות, עובדה הגורמת לתסכול ולתחושת מצוקה של השופטים במערכת. ומן הצד השני – מערכת בתי המשפט נוהגת להסתיר ולסגור בשקט הליכים או תלונות נגד שופטים שסרחו או שהתנהגותם בלתי נסבלת או בלתי אתית. קשה להאמין כיצד מערכת – המתיימרת לעשות צדק ולשפוט את הציבור – מזלזלת בשופטיה ברמה הבסיסית ביותר וכיצד מתקבלות החלטות על רקע אישי, אינטריגות, נקמות קטנות ושימוש באמצעים אדמיניסטרטיביים כדי למרר את חייו של השופט".
אכן, קשה להאמין, בעיקר כי הדברים החמורים הללו אינם יוצאים מפיו של פרשן, עיתונאי או חוקר עצמאי מהאקדמיה, אלא דווקא מפי אדם ששימש במשך שנים רבות שופט בכיר מאוד וראש הרכב פשעים חמורים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ומי ששפט במאות משפטים שזכו לתהודה רבה מאוד. השופט שלי טימן – שעורר מהומה כשפרש מרצונו ממשרתו הרמה (למרות שבחים ומועמדות לקידום), שהגדיר אז "מסע הכפשה את הביקורת שהטיחה בו פרקליטות המדינה – לא נרגע. רחוק מכך. הוא עדיין חושב שטיפולן של הפרקליטות והמשטרה בתיקים שעמדו לפניו הוא רשלני, ועכשיו לראשונה הוא גם חושף ומאוורר את הפרטים לגבי שורה של תיקים רגישים במיוחד שבהם טיפל.
.
. "הבאתי סגנון משלי"
טימן בן 66, נשוי ואב לשלוש בנות. בילדותו ובבחרותו היה שחקן תאטרון ובן למשפחת שחקנים. גם בעת שישב על כס המשפט היה תאטרלי וציורי במידה חריגה. טימן סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בשנת 1970, התמחה במשרד ש. הורוביץ והיה עוזרו האישי של ד"ר אמנון גולדנברג.
במשך שנים ארוכות שימש עורך דין אזרחי ואחר כך שופט במשך 27 שנים, בתחילה בבית משפט השלום ובהמשך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. טימן הוא גם שופט בבית הדין הצבאי לערעורים, בדרגת אלוף משנה, בורר בתיקים אזרחיים, מרצה מבוקש, טייס פרטי, יו"ר ועדת הבחירה של פרס התאטרון ועוד. הוא מעיד על עצמו שהוא עסוק עד למעל לראש ונהנה מהסטטוס החדש.
בין התיקים שבהם שפט היו המשפט השני של יגאל עמיר, חגי עמיר וחברם דרור עדני, רצח יחזקאל אסלן, האונס ברמת-השרון, האונס של לינור אברג'יל, סוחר הנשק נחום מנבר, מנסור עוויס (שהיה סגנו של מרוואן ברגותי ונאשם כמוהו במעורבות בפעולות טרור), טלי פחימה (מי שהואשמה בסיוע לאויב), איש חיזבאללה שנתפס בישראל סטיבן סמירק, רצח ימית רגב בקיבוץ נען, עופר מקסימוב (שהורשע בגניבת רבע מיליארד שקל מהבנק למסחר ולקוחותיו), משפטו של "אנס האיידס", ההחלטה בענין חבורתו של גלעד שרון למסור מסמכים בפרשת "האי היווני" ועוד מאות משפטים אחרים.
"27 שנים במערכת המשפט שאליה הגעתי מהשוק הפרטי תוך ירידה משמעותית מאוד בהכנסות – נראו לי רק כפרק אחד בשליחות שהרגשתי צורך למלא", אומר טימן. "מצאתי בשיפוט את האפשרות "לעשות צדק בד' אמות האולם שלי. העקרונות שהנחו אותי על כס השיפוט: לכל אדם עומדת הזכות ליומו בבית המשפט והזכות למשפט הוגן, גם אם הוא עבריין או אדם מן השורה ואפילו אם הוא ידוען."
"ניסיתי להביא סגנון משלי לאולם המשפטים, שיכלול אווירה נינוחה, מכובדת ומקצועית, למרות הבלחות של הומור, קריאה לעורכי הדין בשמם הפרטי וקריאה לנאשמים בשמותיהם", הוא אומר על סגנונו התאטרלי והמוחצן יחסית לשופטים אחרים.
"הגישה שלי להליך המשפטי אפשרה קיום דיונים מתוך כבוד והערכה ללא התפרצויות אלימות ובשקט מופתי ללא צורך בשומרים, אולם גררה ביקורת מצד המערכת השמרנית, שראתה בי "עוף מוזר" וחריג בנוף השיפוטי".
חריג זה אנדרסטייטמנט, אם כי בפרקליטות הרבה פחות כעסו על סגנונו הייחודי של טימן והרבה יותר בגלל הקשיים שהערכים בדרכה ובדרך המשטרה להרשעות, ובגלל הביקורת החריפה שמתח עליהן והעובדה כי זיכה נאשמים באופן תדיר יותר מאחרים, מכיוון שלדעתו נפלו הרבה פגמים בהליך, עד שלא יכול היה להיות בטוח כי הנאשם אכן ביצע את העבירה מעבר לכל ספק סביר.
"גופי האכיפה שוכחים כי מספר ההרשעות והעונשים החמורים שהטלתי – גדול פי כמה מהזיכויים וההערות", מגיב טימן. העובדה שפרשתי בטרם עת מכס השיפוט מעידה על המצוקה שאליה נקלעתי ועל חוסר האפשרות שלי למלא את תפקידי באופן הולם.
עד היום אני מתקשה להאמין כי פרישתי נבעה מסיבות שנכפו מנימוקים אישיים, קטנוניים וחסרי רלוונטיות לאולם בית המשפט.
החיים כשופט היו חלק ממני ברמה הרגשית, האינטלקטואלית והחברתית, אולם הגעתי למצב שנאלצתי לבחור בין המשך השירות הציבורי לבין פגיעה חמורה בבריאותי, וזאת למרות הפצרות כנות ואמתיות של העומדים בראש המערכת לחזור בי מכוונתי לפרוש.
אם היית צריך להצביע על סיבה אחת כוללת לזיכויים, מה היא היתה?
"קביעתו של השופט מתבססת על יכולת הצדדים להביא ראיות מבוססות ולשכנעו בצדקת טענותיהם. לכן מקובל לומר אצלנו ש"בתי המשפט משתדלים לעשות צדק, אך עושים משפט". הציבור מונע מתחושות בטן, מאמוציות ומפרסומים בכלי התקשורת, ואילו השופט מחויב להתעלם מכל אלה ולבחון את הראיות לגופן בלבד.
כך ניתן להסביר את הפער שנוצר בין קביעות השופטים לבין ציפיות הציבור.
רק לאחרונה זוכו נאשמים בשל חוסר יכולת או תקלות של התביעה והמשטרה לנהל תיקי חקירה בצורה מקצועית אשר תספק את הראיות הנדרשות להרשעה.
כך, למשל, תשלום של עשרות אלפי שקלים לנאשם בשם תומר דמליך, שזוכה משום שהמדינה הסתמכה על עדותו של נרקומן שקרן: תשלום של מאות אלפי שקלים לצעירים בני העדה האתיופית, שזוכו בבית המשפט העליון לאחר ארבע שנים של מעצר ומאסר בשל מחדל בזיהויים מצד המשטרה; שחרורם של האדונים רוזנשטיין ומולנר ממעצר לאחר שהוחשדו, ברעש גדול, בעבירות שונות; תביעת ענק של יוסי זוהר, בנו של יהלומן שהמשטרה ניסתה להוכיח את רציחתו בידי מטפלו האישי (ולנטין טוקילה) ובנו, אשר זוכו על ידי שני הרכבים שונים, אחד בראשותי ואחד בראשות השופט ג'ורג' קרא ועוד".
"האם אין מדינות מערביות אחרות שסובלות מאותה בעיה – קושי עצום להרשיע ראשי פשע מאורגן?"
"יש הבדל אדיר בין הרשעת ראשי פשע מאורגן – אם כי אוסיף במאמר מוסגר שגם לכך יש פתרון שנהוג בארה"ב: לבדוק באמצעות מס הכנסה מנין נובע עושרם – לבין הרשעת נאשם מן השורה תוך שימוש בכל האמצעים המדעיים והתחכום. אצלנו קיים לעתים ניסיון לחלץ הודאה מנאשם באמצעים בעיתיים; אם לא מצליחים לבסס תיק, צריך שיהיה אומץ לסגור אותו ולא לגלגלו לבית המשפט ללא ראיות מספיקות".
האם דבריך לא עלולים לרפות את ידי רשויות התביעה?
"לא. בכל תיק ציינתי מה רצוי היה לעשות. בסיכומו של דבר פחות שחצנות, יוהרה ורדיפה אחרי סטטיסטיקות יעמידו את רשויות האכיפה על מקומן".
"האם המשטרה לומדת מביקורת השופטים? – הרי המשנה לנשיא בית העליון, חיים כהן, מגדולי השופטים, כתב כבר כ- 1978: "יש בשפעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה".
"לצערי הרב, ואני אומר זאת בכנות המשטרה איננה לומדת לקח וגם הפרקליטות כך. שופטים מתחו ביקורת חריפה על המשטרה לאורך שנים – ודבר לא השתנה".
קיימת גם טענה נגדכם, השופטים שאתם מקלים מאוד בעונשים, גם במקרה של פשעים חמורים.
"הטענות, ברובן, פופוליסטיות, כיוון שהן ניזונות מהעיתונות, המפרסמת רק את העונשים הקלים. אבל אני, מששוכנעתי באמת נאשם, החמרתי מאוד בעונשים, ובכלא אף כינו אותי "התליין החייכן". רק לפני שבוע קיצץ בית המשפט העליון בחצי עונש של 18 שנות מאסר שהטלתי על בעל ואב מתעלל, שברח מן הארץ לאחר הכרעת הדין והוחזר, משום שחרגתי מהמקובל בפסיקה. אגב, במקרה זה אני מודה שכך הדבר ומכבד את קביעת בית המשפט העליון".
במאמר: "משפט השבת נוסח בית הדין הרבני" - שמעון איפרגן, מעריב מה- 29/1/2009 מתואר משפט בבית דין רבני שבו החליטו הדיינים להעביר את הבת, ילדה בת תשע וחצי מחזקת האם לחזקת האב. הכתבה מתארת סיטואציה קשה של אמא הבאה עם בתה לדיון בבית הדין, האב הציג בפני הדיינים חומר על גרושתו, אותו סירב לחשוף בפניה. הדיינים חוקרים את הילדה לבדה באולם במשך שעה וחצי על יחסיה עם הוריה ואורח חייה. הדיינים מחליטים להעביר במקום את הבת לחזקת האב, למרות המלצת תסקיר הסעד כי טובת הילדה להיות בחזקת אמה. האם נקראה לאולם וכשהדיינים מודיעים לה על החלטתם, היא כפי הנראה נכשלת בתגובתה. הדיין מוציא נגדה צו מאסר לשבועיים, והיא מובלת למאסר אזוקה ע"י שוטרים לעיני בתה, הנלקחת ע"י האב.
בג"צ - הדיינים הוציאו את הילדה ב"מחטף"בית המשפט העליון מתח (יום ד', 27.5.09) ביקורת קשה על בית הדין הרבני שהוציא תוך מחטף ובהליך פגום, ילדה ממשמורת אמה. בית המשפט העליון החליט להותיר את ההכרעה בדבר המשמורת בידי בית הדין הרבני ואף הורה לו להקדים את הדיון במשמורת לסוף שנת הלימודים, יוני 2009. בהחלטה מתחו ביקורת קשה על התנהלות בית הדין הרבני בפרשה. השופט אליקים רובינשטיין כתב כי הוצאת הילדה מהמשמורת של האם המעוגנת בהסכם הגירושין בעייתית, אך לא פחות מכך, האופן שהדבר נעשה "בבית הדין, בגדרי דיון - כמעט מרגע למשנהו". הוא ציין את מצבה הנואש של הילדה לנוכח סכסוכי הוריה כעולה מחוות דעתה של פקידת הסעד שציינה כי "זעקת הילדה עולה השמיימה". מן הראוי שהדיינים יקשיבו לילדה, שהיא כבת עשר בטרם יקבעו בידי מי תהיה המשמורת, שכן "ראוי קולה שיישמע", כתב רובינשטיין. בהחלטה הדגיש כי לפי שעה, החליט שלא לנקוט בצעדים קשים יותר בהם הוצאת הילדה מהוריה לפנימייה והסדרת הסדרי ראייה להורים או שקילת ייצוג נפרד לילדה. כל אלה, כתב, "הם מוצא אחרון ולא פשוט - שאנו מתפללים שלא להגיע לכך". .גם השופטת אילה פרוקצ'יה מתחה ביקורת על דרך הוצאת הילדה בידי הדיינים מחיק אמה, "בהינף יד בלא בחינה כוללת של משמעות הדבר ובלא ניסיון לפתור את הקושי שעלה בשאלת החינוך בדרך שתמנע את עקירת הילדה מסביבת גידולה וחינוכה אצל אמה מזה 9 שנים". השופטת ציינה כי מחוות דעת של פקידת הסעד, האם שימשה משמורנית תקינה לילדה, "נשאה בנטל גידולה מאז נולדה, דאגה לכל מחסורה ונתנה לה חום ויציבות של בית".
הליך הוצאת הילדה ממשמורת האם היה לדברי השופטת "פגום מיסודו. העברה חד-צדדית של הילדה מידי האם לידי האב למרות המלצת פקידת הסעד... בלא בדיקה מקפת בדבר השפעת צעד כזה על שלומה של הילדה. הוצאת הילדה ממשמורת אימה בלא התראה מוקדמת ובלא דיון מקצועי מעמיק ואחראי הם בבחינת מהלך קשה ומוטעה שהיה עשוי להיות מושא להתערבות שיפוטית של בית משפט זה".
השופטת כתבה עוד כי בעת שבית הדין ישקול בנוגע למשמורת "ראוי שיינתן משקל הולם לדברים שנאמרו בפסק דין זה באשר לפגם המהותי שנפל בהוצאת הילדה ממשמורת אמה וכן בדרך בה נעשה הדבר, ולצורך בתיקון העוול והפגיעה שנגרמו לילדה ולאם כתוצאה מפעולה זו".בג"צ 1034/09. . התיאור הקשה לעיל הוא אופייני לבתי דין רבניים, לבתי משפט לענייני משפחה, ולמערכת הרווחה:
האמא של הילדה כפי הנראה ללא עבר פלילי כלשהו ולא בעיה פסיכיאטרית ידועה, סביר שהיא אמא מסורה וטובה אשר גידלה ילדה עד לגיל 9 וחצי בצורה מופתית.
בית הדין הרבני (באותה מידה בית משפט לענייני משפחה, פקידת סעד, או ועדת החלטה) על סמך חומר שראו ו/או שמעו, מחליט בדיון ב"דלתיים סגורות" רחוק מהביקורת הציבורית להעביר את הילדה מחזקת האם לחזקת האב.
מימוש ההחלטה הוא במקום ללא הכנה סוציאלית כלשהי לאמא או לילדה או לאב.
האמא כפי הנראה נכשלת בתגובתהונאסרת באזיקים על כך שביזתה את בית המשפט ופגעה ברכושו.
אירועים כגון אלו קורים שעה שעה בארץ. מערכת הרווחה ובתי המשפט לענייני משפחה נכנסת לחיי המשפחה של אזרחים טובים ומשנה אותם מהקצה אל הקצה ב"דלתיים סגורות" רחוק מהביקורת הציבורית ע"י הוצאה מהבית לפנימיות, משפחות אומנה, מינוי אפוטרופוסים, הוצאה מחזקת ההורים, ועוד.... קישורים:
הוצאת ילד/קטין/חסוי מביתו יכולה להיעשות בניגוד לרצון הוריו ורצונו, ע"י פקיד הסעדבלשכת הרווחה העירונית ללא סדרי דין, ראיות, הוכחות, משפט פומבי, וחקירת משטרה. סעיף 11 בחוק הנוער מסמיך את פקיד הסעד לחוק הנוער להוציא קטין מיידית מביתו ללא צו בית משפט: "היה פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא זקוק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט את כל האמצעים הדרושים לדעתו למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי לו אלא באישור בית-המשפט". כלומר: כאשר פקיד הסעד סבור (חושב) כי יש מצבים שאינם סובלים דיחוי לדעתו, הוא יכול להוציא את הקטין מביתו ולכפות עליו טיפול. הוצאת קטין מביתו בדרך זאת לא תארך יותר משבעה ימים, לאחר מכן דרוש אישור בית-המשפט שבד"כ מאשר את בקשות פקיד הסעד. להלן השלבים להוצאת קטין/מביתו:
איתור ילד בסיכון - האיתור הראשוני של ילדים בסיכון עושים מי שנמצאים בסביבתם הקרובה, כמו מורים, רופא המשפחה, שכנים, חברי המשפחה, בני משפחה, עובדים סוציאליים, יועצים, פסיכולוג, יועצת בית הספר ועוד. גם הילד עצמו יכול לדווח למחלקה המקומית לשירותי רווחה על הסיכון שהוא נתון בו. לעתים אחד ההורים פונה ללשכת הרווחה לבקש סיוע או עזרה בעניין כלשהו ששמע מחברים או באמצעי התקשורת.
פקיד הסעד לחוק הנוער - האחריות לטיפול בקטין בסיכון, לאחר שאותר, מוטלת על המחלקה לשירותים אישיים וחברתיים בעיר (לשכת רווחה), באמצעות פקיד הסעד, שהוא עובד סוציאליבהכשרתו. פקיד הסעד יכול להעביר החלטתו לאישור בית משפט גם ללא דיון בוועדת החלטה.
ועדת החלטה - פקיד הסעד או גורם אחר כגון גננת, מורה, אחות קופ"ח מפנה את המקרה ללשכת הרווחה שמפעילה ועדת תכנון טיפול ומעקב (ועדתהחלטה),וזו קובעת כיצד יש לטפל בקטין: אם להשאיר אותו בבית ולטפל בו במסגרת הקהילה, או להפנותו להשמה חוץ-ביתית. לרשות המקומית אינטרס להוציא את הקטין מהבית לפנימיה מטעמים תקציביים, שכן טיפול בקהילה יהיה ע"ח הרשות המקומית (ראה "ועדת החלטה" ופקיד הסעד - שיקולים זרים וניגוד עניינים להוצאת הילד מהבית). בתי המשפט על ערכאותיהם רואים בהמלצות ועדות ההחלטה סוף פסוק.
פקיד הסעד מציג את ההורים בבית משפט אך גם אחראי על טיפול והשגחה של הילד ומציג את ההורים בפני ועדות החלטה, משגיחים, מטפלים מאבחנים והילד עצמו. פקיד הסעד קובע את הסדרי הראיה. פקיד הסעד יכול לכוון אירועים ואת בית המשפט.
ההליך כולו מבוסס על דעתו של פקיד הסעד ועל סמך חקירותיו, אין לו בסיס ראייתי, ואינו כפוף לסדרי דין, אינו מתועד בפרוטוקול, אינו מפורסם לציבור ואינו נתון לביקורת.
ההליך כולו מתנהל בחיסיון, דלתיים סגורות, ואינו מתפרסם לציבור (גם לא תוך שמירת פרטיות המטופלים), ולכן הוא רגיש לשיקולים זרים. ("מה שאינו פומבי חייב להיות מושחת" השופט לנדוי).
שיתוף כל הגורמים המקצועיים ברשות המקומית בועדת ההחלטה לגיבוש החלטה משותפת, פוגמת במתן עדות בהמשך בבית משפט שכן הם מחויבים לסיכומיהם המשותפים.
הורי הקטין יכולים לקבל מושג לראשונה על ההליך רק בסופו לפני המשפט, שרק אז יכולים הם לעיין בתסקיר. בשלב זה ההחלטות התקבלו שמם הוכפש בין חברי ועדת ההחלטה מבלי שידעו על כך או יוכלו להתגונן.
בית המשפט הופך להיות 'חותמת גומי' של המלצות תסקיר פקיד הסעד שהוחלטו כבר בועדת ההחלטה.
ברגע שהוצא הצו מימושו מגיע בהפתעה: הקשיש מגלה בוקר אחד שיש לו אפוטרופוס ומשמורן המנהל את חייו שהשתנו לרעה ונגד רצונו בד"כ. הילד מחכה שאמו תבוא לקחת אותו מהגן אך הוא רואה את אמו חסרת האונים בצד ואת פקידת הסעד בליווי שוטרים לוקחים אותו. ידוע סיפורו של איציק מליק שהרווחה לקחו את נכדו מיד אחרי ברית המילה. תגובתם של פקידי הרווחה לאירועים אלו הם בד"כ לקוניות כגון: "כך החליט בית המשפט", "ההורה יכול לערער" ועוד. למרות שפקידי הרווחה יודעים כי השופט פועל ע"פ המלצתם ללא סייג. מבחינתם של פקידי הרווחה מדובר בפעולות טכניות, מבחינתה של המשפחה מדובר בשבר.
האזרח הבוטח בבית המשפט כי שם יעצור מחול השדיםשל פקידת הסעד, מגלה לתדהמתו כי השופט בבית משפט לענייני משפחה פועל כרצונה ומוציא צווים מבלי לברר לעומק ומבלי לדרוש הוכחות כלשהן מפקידת הסעד טרם קריעת הילד/חסוי מהמשפחה.
הסיבה לכך פשוטה והיא דיוני בתי משפט לענייני משפחה מתנהלים ב"דלתיים הסגורות". השופטים ופקידי הסעד מרשים לעצמם לנהוג בקלות יתרה בדבר היקר ביותר לאזרח והיא משפחתו.
הלורד דנינג שופט אנגלי ידוע אמר: "בית המשפט, אם הוא איננו פומבי, הוא חייב להיות מושחת", משפט זה אומץ במחוזותינו ע"י נשיא העליון השופט לנדוי :"מה שאינו פומבי חייב להיות מושחת". בנוסף: "אין כשמש לטהר ולחטא", כדברי השופט לואיס ברנדייס (שופט אמריקאי ידוע), וכדברי הנביא מלאכי (ג', כ') "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
לפקידי הרווחה ובתי משפט לענייני משפחה אינטרס משותף להפקרות: נפח פעילות גבוה המגדיל את תקציבי גופים אלו, עבודה קלה יחסית, אין צורך בראיות כמו בבית משפט פלילי, והאוכלוסייה הנפגעת היא בעיקר החלשה בעלת יכולת תגובה אפסית. שיקול זר נוסף של פקיד הסעד בהיותו עובד עירייה. הוא יחפש פתרון נוח לרשות המקומית כגון פנימיות, משפחות אומנה, הוצאת הילד מהבית ועוד. שיקולים זרים נוספיםיהיו עוד ועוד ... שהרי : "מה שאינו פומבי חייב להיות מושחת". שופטים ופקידים אלו גם מנותקים מדעת הציבור שאינו יכול להגיב על המתרחש באולם בית המשפט מאחר ו"הדלתיים סגורות", ועל זה נאמר: "לא ידעו, ולא יבינו, בחשכה יתהלכו" (תהילים פב, ה).
בתי המשפט לענייני משפחה וגורמי הרווחה אינם רוצים לחשוף את הנעשה בחדרי דיונים אלו גם לא תוך שמירת פרטיות בעלי הדין, פתיחת ה'דלתיים' תעמיד אותם לביקורת הציבור, ונפח הפעילות יקטן באופן מהותי שכן פקידי הסעד לא יביאו תיקים לבית משפט מחשש להתבזות בציבור ביחד עם שופטי בתי המשפט למשפחה. מידי פעם מתפרסם פרוטוקול דיון מבתי משפט אלו תוך שמירת פרטיות בעלי הדין, אך פרוטוקול זה עלול להטעות את הציבור, הוא נבחר בקפידה.
האזרח התמים הבא ללשכת הרווחה העירונית לקבלת סיוע סוציאלי מצפה לייעוץ, גישור ופישור בין צדדים, הכוונה, אבחון בעיות, הדרכה ועוד. האזרח מצפה כי הסיוע ינתן במסירות, בהגינות, בתאום ובהסכמה. המטרה היא לקבל סיוע על מנת לשפר את מצבם הסוציאלי של בני המשפחה. בלשכת הרווחה העירונית הסיוע לעיל אינו מקובל ואינו מוכר. לפקידי הסעדוהעובדים הסוציאלים בלשכת הרווחה העירונית ישנם הגדרות ואמצעים אחרים ברורים ונוקשים. פקיד הסעד רואה מולו קוקטייל של כלים שיפוטיים, מוסדות רווחה, הורים ביולוגים, ילדים, אפוטרופוסים, משמורנים, הסדרי ראייה, צווי בית משפט, פנימיות, משפחות אומנה, מרכזי חירום, אימוץ סגור ועוד. פקיד הסעד ישנה מצבם האישי כל אחד מבני המשפחה. לדוגמה: מינוי עמותה כאפוטרופוס על הילד, המשמורן תהיה פנימיה של משרד הרווחה, ויהיו הסדרי ראייה של הילד עם ההורים הביולוגים (שהיו אבא ואמא ..) אחת לחודש. דוגמה לכך היא הסיפור שספרה חברת הכנסת מרינה סולודקין אודות סבתא אשר פנתה ללשכת הרווחה על מנת לקבל סיוע סוציאלי, פקיד הסעד שלח את הילדה לאימוץ סגור. הסבתא לא העלתה על דעתה "סיוע" כזה ולמעשה איבדה את הנכדה. הכלי של פקיד הסעד לקבע את השינוי ולתת לו תוקף חוקי הוא השופט בבית משפט לענייני משפחה. פקיד הסעד יודע שקשה לאימא ולאבא לקבל את השינוי בכפייה במשפחה, לכן ישאף פקיד הסעד להוציא מחזקתם את הקטין, ויקבע הסדרי ראיה. אם ההורים יפרו את צו בית המשפט ויבקרו את בנם בפנימיה שלא כמוגדר בהסדרי ראיה, הרי יש פה הפרה של צו בית משפט, פקיד הסעד יגיש תלונה במשטרה נגד ההורים, ו/או ישלח את הילד לפנימיה סגורה יותר. אם הילד לא ישתף פעולה בפנימיה יקבל טיפול פסיכיאטרי,או ישב ב"חדר רגיעה", ו/או אחיזות ריסון מכאיבות ומשפילות מוכרות ע"י משרד הרווחה. אם ההורים לא ירצו למסור את בנם לאימוץ סגור, פקיד הסעד יבוא עם שוטרים לקחת את הילד. ידוע על אמא אשר היתה פוגשת בנה במשפחת אומנה אחת לשבוע. בעקבות החמרה במצבו הנפשי פיסי לא החזירה אותו למשפחת האומנה. פקיד הסעד התלונן במשטרה נגד האם על חטיפה. התברר לאם כי בנה קיבל טיפולים פסיכיאטריים קשים ללא ידיעתה. פקיד הסעד מזיז את מצבו האישי של כל אחד מבני המשפחה כמו במשחק דמקה, ללא הפרעה או ביקורת, בניגוד לנהלי רווחה, באמצעות צווי בית משפט לענייני משפחה. הכל נעשה בסתר, רחוק מעיני הביקורת הציבורית מאחורי הדלתיים הסגורותשל בית משפט לענייני משפחה. שופט בית משפט לענייני משפחה חסר אונים ואינו מסוגל לקבל החלטות ללא פקיד הסעד.ידוע על עשרות הורים שלא ראו את ילדיהם חודשים רבים עקב עיכוב פקידי סעד בהגשת תסקירים. על מנת לתת תוקף מוסרי למעשי פירוק המשפחה והפגיעה הנפשית בבני המשפחה המפורקת פקיד הסעד יכתוב תסקיר רכילותי, רווי דברי בלע, רצח אופי, שקרים, פברוקים, ועוד. בכך יצדיק פקיד הסעד את פעולותיו ויטען כי פעל ל"טובת החסוי/קטין". פקיד הסעד יכתוב את דברי הבלע והרכילות נגד בעלי הדין אשר אינם חושבים כמוהו על מנת להשחיר את פניהם כדי שלא ישמעו דעתם וכדי לשבור את רוחם. הוא יעצים ענייניםפעוטים, ויקלבעניינים מהותיים. לדברי הבלע והפברוקים בתסקיר יתרון נוסף, בית המשפט רואה בפקיד הסעד דמות מקצועית ואובייקטיבית לכן חובת ההוכחה על בעלי הדין שפקיד הסעד טועה ומטעה, כמו כן לבית המשפט לא נדרשות ראיות על מנת לקבל החלטות ולהוציא צווים. בני המשפחה יוצאים מ"הדלתיים הסגורות" של בתי משפט אלו כשהם המומים וידיהם על ראשיהם. אזרח מן השורה אשר היה רואה את הטמטום בבתי משפט בדלתיים סגורות אלו היה נשאר בפה פעור. בכתב תביעה של אזרחית עובדת סוציאלית תואר שני נגד פקידת סעד בתיה זכי על לשון הרע בתסקיר נטען כי המסמך אינו תסקיר כלל כמשמעותו בחוק או "במדע העבודה הסוציאלית, אלא מסמך עלוב ורדוד שנכתב על ידי פקידת סעד כמכתב רכילות, חסר כל הגינות מינימלית וחסר כל ערך מקצועי". התובעת הגישה חוות דעת של מומחה לאתיקה מקצועית שנערך על ידי ד"ר גרשון ב. גרונפלד הקובעת כי "התסקיר מבחינת מבנהו, תוכנו שפתו וסגנונו אינו הולם את אמות המידה הערכיות והמקצועיות של מקצוע העבודה הסוציאלית". צורפה חוות דעת נוספת של ד"ר נילי מסס, מומחית בעבודה סוציאלית לפיה התסקיר אינו עומד בקריטריונים של תסקיר ולא ברורה כלל מטרתו של המסמך. תגובת הנתבעת פקידת הסעד: טענה שרשמה את הדברים שנאמרו לה בהתאם לנוהג המקובל, וכן שהיא לא גרמה כל נזק בעריכת התסקיר ואינה אחראית להחלטות בית המשפט שניתנו בעקבותיו. אם יבוא ההורה או עיתונאי חוקר ויטען כי בעצם החסוי סובל במצב החדש שיצר פקיד הסעד. פקיד הסעד ינקום ויתעלם, אך לא יתמודד עם הבעיה שנוצרה בעקבות פעולותיו, שלא יראה חלילה כי הוא גרם לבעיה. ידועה החשיפה של העיתונאי החוקר אמנון לוי על התעללות בילדים חוסים במוסד "אתגר", משרד הרווחה התלונן במשטרה נגד העיתונאי (תלונה שנדחתה) מתוך נקמה ואיתות אזהרה לעיתונאים אחרים. מקרה נוסף הוא הטרדות מיניות במשפחת אומנה בילדה בת 12 אשר לשכת הרווחה התעלמה מפניות הילדה. הילדה אזרה חיל צילמה את המטריד והתלוננה נגדו במשטרה. המשפחה תופתע לגלות את המוסר הכפול של פקיד הסעד אשר היה נוקשה ומחמיר וזריז בתחילה להוציא את הילד/חסוי מהבית, ועתה לאחר החלטת בית המשפט, פקיד הסעד אדיש ורשלן למצוקת הילד/חסוי הגדולה שבעתיים בפנימיה , הכל נקלה בעיניו. סוף דבר - ה"טיפול" של רשויות הרווחה הנו בכפייה מורכב ומסורבל, כרוך בהוצאות כספיות אדירות, עגמת נפש, וסבל לאורך שנים ארוכות. ספק רב מאוד אם טיפול כפייתי זה מועיל.
בבתי משפט פליליים, אזרחיים יכול כל אדם להיות נוכח בדיון מבלי להזדהות. נוכחות זאת היא מעין פיקוח הציבור על הדיונים בבתי משפט אלו. בבתי משפט לענייני משפחה המצב שונה, השופט הוא הקובע מי יהיה נוכח בדיון.
רשויות הרווחה מתנגדות לשקיפות הדיונים בתירוץ של "טובת הילד" ואולם אם הציבור היה יודע את המתרחש בבתי משפט לענייני משפחה זה היה הסוף של חלק נרחב מרשויות הרווחה. אפשר לחוקק פרסום ההחלטות ופיסקי הדין תוך שמירת הפרטיות.
החיסיון גורם לרשויות הרווחה להיות מנותקים מדעת הקהל. ה"מומחים" משקרים בבתי משפט לענייני משפחה ומציגים חוות דעת "מקצועיות" בבתי משפט אלו, רחוק מעיני הציבור, ויוצרים כאב וסבל לאזרחים טובים ומסורים עקב החלטות שיפוטיות שגויות.
שתפו את הציבור הרחב במתרחש מאחורי ה"דלתיים הסגורות", אפשר לתקן את המעוות ...
פקידות הסעדנוהגות להרבות להשתמש בתסקיר בלשון הרע, פגיעה בפרטיות עד כדי רצח אופי. הסיבה לכך היא כי זה מותר להן ע"פ חוק, וזה מקדם את סיום התיק בטיפולן, שכן בלשון הרע והרכילות הן משתמשות על מי שחולק עליהן בתסקיר, מדובר בניצול לרעה של הגנת לשון הרע ופגיעת הפרטיות בחוק. מרץ 2008 - ההתנהגות המזוהמת של עובדת סוציאלית לסדרי דין מלשכת הרווחה חיפה - בתיה זכי ת.ז 10709855. עובדת סוציאלית בעלת תואר שני תבעה פקידת סעד בתיה זכי מלשכת הרווחה חיפה. בפסק הדיןטענה התובעת על התסקיר : "עיון במסמך הותיר אותי פעורת פה והמומה שכן במקום לפרט שיקולים עניניים ביחס לקביעת הסדרי הראיה,... כלל המסמך פרסום כוזב אודות אישיותי וכוונתיי בגדר לשון הרע גרידא." נטען כי התסקיר לא היווה עבודה סוציאלית מקובלת אלא הסתמכות על השערות ואינטרפטציות אישיות של הנתבעת (פקידת הסעד בתיה זכי) תוך אימוץ גורף של הבדותות והכזבים של הבעל. התובעת טענה כי בכך ביצעה פקידת הסעד עוולה של לשון הרע כלפיה, בייחוד כאשר הישוותה בין התובעת לבין בהמה כאשר קבעה בתסקיר שנישאה לבעל כאשר היא מוכנה מראש "להרבעה" על ידו. עוד הסיקה הנתבעת (בתיה זכי) מסקנות חסרות אחיזה במציאות ללא כל בסיס עובדתי לפיהן כביכול "האופן שבו הגיעו התאומות המקסימות לעולם, בהזרעה תוך רחמית מעורר תמיהה!". התובעת טענה כי הנתבעת קבעה מסקנות לגביה בניגוד לסמכות ובניגוד לכל כלל עריכת תסקיר בפני בית משפט כי "...הדברים [הכוונה לכניסה להריון באמצעות הטיפול] נעשו בחופזה, לאחר תקופת נישואין כה קצרה. גם בעניין זה התרשמתי מחוסר יושר, מתחמנות ומתחבולות (אין ספק שעובדת שייכותה של רבקה בעבודה לבית חולים רמב"ם הקלה על הדברים)" ו-" התרשמתי שמדובר בתוכנית מוכנה מראש ל'הרבעה' כדי למצות את העניין האמיתי של [התובעת[ בנישואין אלו: דירה, בטחון כלכלי, וילדים". עוד נכתב בתסקיר כי "אגב איך קורה ש[התובעת] נשואה פעמיים לגברים צעירים עם בעיה מינית כה חמורה? האמנם היתה בעיה?" . נטען כי הנתבעת רמזה שהתובעת הינה אדם מושחת.
נטען כי המסמך אינו תסקיר כלל כמשמעותו בחוק או "במדע העבודה הסוציאלית, אלא מסמך עלוב ורדוד שנכתב על ידי פקידת סעד כמכתב רכילות, חסר כל הגינות מינימלית וחסר כל ערך מקצועי". נטען עוד כי בין בני הזוג היתה אלימות הדדית שלא היה ולא נברא אלא בדמיונה של הנתבעת שהאמינה לגרסאות המופרכות של הבעל.
התובעת הגישה חוות דעת של מומחה לאתיקה מקצועית שנערך על ידי ד"ר גרשון ב. גרונפלד הקובעת כי "התסקיר מבחינת מבנהו, תוכנו שפתו וסגנונו אינו הולם את אמות המידה הערכיות והמקצועיות של מקצוע העבודה הסוציאלית". צורפה חוות דעת נוספת של ד"ר נילי מסס, מומחית בעבודה סוציאלית לפיה התסקיר אינו עומד בקריטריונים של תסקיר ולא ברורה כלל מטרתו של המסמך.
תגובת הנתבעת פקידת הסעד: טענה שרשמה את הדברים שנאמרו לה בהתאם לנוהג המקובל, וכן שהיא לא גרמה כל נזק בעריכת התסקיר ואינה אחראית להחלטות בית המשפט שניתנו בעקבותיו.
השופט דניאל פיש זיכה את פקידת הסעד בגין לשון הרע. בסיכום פסק הדין רשם השופט: "הביטויים היוו חלק מתסקיר שהוכן בהוראת בית המשפט כחלק חיוני מהליך משפטי. בחוק איסור לשון הרע ישנה שורה של הגנות, וביניהן סעיף 13(5) השולל אפשרות להגיש תביעת לשון הרע אודות פרסום הנעשה במסגרת הליך משפטי : לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"
סוף דבר פקידת הסעד בתיה זכי הרעילה מפיה רכילות, הבלים ודברי בלע בהעדר יכולת מקצועית לאיסוף עובדות אימותן והסקת מסקנות. פקידת הסעד בתיה זכי פגעה באמון הציבור במערכת בתי משפט לענייני משפחה וברשויות הרווחה. פקידת הסעד בתיה זכי דיברה בצורה מלוכלכת ורכלנית אשר אינה ראויה לעובד ציבור או במשרה מכובדת.
הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...
ועדת החלטה היא מסגרת בין-מקצועית המתכנסת בלשכת הרווחה. הנורמה המקובלת היא שלוועדת ההחלטה סמכויות סטטוטוריות בקביעת גורלו של קטין לרבות הוצאתו מביתו ממשמורת הוריו והעברתו למסגרת חות ביתית כגון: פנימיה, משפחת אומנה, השירות למען הילד (להליך אימוץ) ועוד. ועדת ההחלטה אינה כפופה לסדר דין או דיני ראיות ובתי משפט לנוער וערכאות מעליהם רואים המלצותיה כסוף פסוק. נוכחות ההורים אינה מחוייבת ע"פ הנוהל בתע"ס 8.9, וכל עובד בקהילה הקשור בילד וסבור שהוא בסיכון יכול לזמן ועדת החלטה: פקיד סעד, עובדים סוציאליים בקהילה או במסגרות חוץ ביתיות, אחיות מורות, יועצות וכו'. משתתפים בה הגורמים המטפלים ישירות בילד ובמשפחתו, וכן אנשי מקצוע מתחומים שונים, כגון - חינוך ובריאות. הוועדה משמשת מסגרת לדיון מקצועי, לאבחון ולקבלת החלטה בעניינם של ילדים. הוועדה רשאית להחליט על המשך טיפול מעמיק בילד בחיק המשפחה במסגרת הקהילה, או על הוצאתו מהבית. תפקידה ודרכי עבודתה של ועדת החלטה מפורטים בתע"ס 8.9. אוכלוסיית היעד של הוועדה הם ילדים ובני נוער (גילאי 0-18) אשר: א. על אף העזרה הכלכלית והטיפולית הסבירה, אינם יכולים לגדול בבית הוריהם. ב. נמצאים בטיפול בקהילה ולא חלה התקדמות בהשגת היעדים שנקבעו להם בתכנית הטיפול. ג. מוצאם ממשפחות שיש בהן הפניות חוזרות למסגרות תומכות בקהילה ולא חל שיפור בתפקוד המשפחה. ד. נזקקים לטיפול על-פי חוק הנוער. ה. משפחתם מבקשת להשימם בפנימייה (לילדים עד גיל 12). ו. נמצאים במסגרת חוץ- ביתיות ואחת לשנה דנים באפשרות חזרתם הביתה. ז. נמצאים במצבי חירום. . פלייליסט על ועדות החלטה
. ועדת ההחלטה מורכבת מנציגי השירותים המקומים: רכז הוועדה (עובד סוציאלישמונה על ידי מנהל המחלקה לשירותיים חברתיים), העובד הסוציאלי ו/או פקיד הסעד שמטפל בילד ובמשפחה וכן ראש הצוות של העובד, נציג שירותי החינוך המקומיים, נציג שירותים טיפוליים בקהילה, נציגי השירותים הרלוונטים לדיון בעניינו של הילד (מורה, יועץ חינוכי וקצין ביקור סדיר)' נציגי השירותים הטיפוליים בקהילה (אחות התחנה לטיפול בילד, נציג התחנה לבריאות הנפש, נציג השירות הפסיכולוגי וכו'), נציגי שירותים רלוונטיים לדיון בעניינו של הילד (נציג השירות למען הילד, רופא מומחה וכו'). לעתים מוזמן גם הורה ביולוגי להשתתף בדיוני הוועדה, כדי להגביר את מעורבותו בהחלטות הקשורות לילד או כדי לברר סוגיות הקשורות במצבו של הילד. כמו כן, המפקח המחוזי לוקח חלק בוועדה בשלבי ההרצה ומצטרף בהמשך בהתאם לצורך. לעיתים מוזמן ההורה לקחת חלק בדיוני הוועדה.
.
תפקיד הוועדה: לאבחן את מצב הילד ואת מערכת היחסים שלו עם המשפחה ועם הסביבה, לבדוק דרכי טיפול, להחליט על דרך הטיפול המועדפת ולקבוע תוכנית טיפול מפורטת, לעקוב אחר יישום התוכנית ולרכז מידע שהצטבר בדיוני הוועדה בעניין צורכי הילדים.
הדיון בוועדה: על העובד הסוציאלי להכין דוח מפורט על מצבו של הילד לקראת הדיון בוועדת ההחלטה. לעתים נדרשת גם חוות דעת מקצועית של רופא, של פסיכולוג או של גורם מקצועי אחר. דוחות אלו הם הבסיס לדיוני הוועדה.
בהחלטת הוועדה מפורטים יעדי התוכנית הטיפולית, המסגרות המתאימות להשגת יעדים אלו (בקהילה או מחוץ לה) והטיפולים הנחוצים, ומצוין העובד האחראי ליישום התוכנית. מרכז הוועדה אחראי ליישום החלטות הוועדה. הוצאת ילד מהבית: אם ההחלטה שהתקבלה בוועדת ההחלטה מחייבת את הוצאת הילד מהבית לטיפול במסגרת חוץ-ביתית (פנימייה או משפחת אומנה), חומר ועדת ההחלטה מועבר למפקח על ההשמה לשם מציאת מסגרת מתאימה לילד. מעקב אחר מצב הילד: במקרה שמתקבלת החלטה להוציא ילד מהבית, לטווח קצר או לטווח ארוך, העובד הסוציאלי נדרש לעקוב אחר מצבו של הילד ואחר התפתחותו במסגרת החדשה ולטפל במשפחתו – לסייע להורים להתמודד עם הניתוק מהילד, לטפל בגורמים שהביאו להרחקת הילד מהבית ולסייע בפיתוח דפוסי התנהגות חדשים אשר יאפשרו את החזרת הילד לביתו בלי לסכן אותו. הנחיות משרד הרווחה מחייבות את שירותי הרווחה לנסות לשקם את המשפחה הטבעית כדי שהילד יוכל להישאר בבית.
כשלים בועדת החלטה בלשכת הרווחה העירונית:
ניגוד עניינים של הרשות המקומית- ועדת ההחלטה ופקיד הסעד מורכבת בעיקר מאנשים המקבלים משכורתם מהרשות המקומית. החלטה לטיפול במסגרת הקהילתית תעמיס על תקציב העיריה, לעיריה אינטרס ל'זרוק' את האחריות התקציבית על משרד הרווחה, לכן יש לחצים על הועדה להוציא את ה'בעיה' מחוץ לקהילה כלומר לפנימיה של משרד הרווחה. במסמך: מסגרות להשמת ילדים בסיכוןשל מרכז למחקר בכנסת נכתב: 'לדברי מר מוטי וינטר, ראש השירות לילד ולנוער במשרד הרווחה, חלוקה זו של התקציב (רב התקציב מוקצה לפנימיות במקום לטיפול בקהילה) יוצרת עיוות מתמשך, אידיאולוגי וכלכלי, במדיניות הטיפול בילדים בסיכון. לעומת מדינות אחרות, המקצות את רוב התקציב לילדים בסיכון לשירותים קהילתיים, ורק את מיעוטו לפנימיות, בישראל קיים "לחץ תמידי להגדיל את מספר המכסות לפנימיות – מרשויות מקומיות, מפוליטיקאים, מגורמים שונים – ואף פעם אין כסף לשירותי תמיכה בקהילה, כך שאין לנו ברירה אלא לשלוח ילדים לפנימיות כדי להרחיק אותם מסכנה".'
ניגוד עניינים של חברי ועדת ההחלטה - אם יחליטו חברי הועדה כי הקטין ישאר בקהילה הרי הם או חלקם יצטרכו לפקח על הטיפול בו, לעומת זאת אם ישלח לפנימיה הפיקוח הנדרש מהם יהיה פחות בהרבה וכך יהיה להם פחות עומס בעבודה.
ניגוד עניינים של פקיד הסעד ו/או העובד הסוציאלי - פקיד הסעד ו/או העובד הסוציאלי המופיע בועדת ההחלטה, ולפי ממצאיו מקבלת הועדה החלטות הוא מלשכת הרווחה של הרשות המקומית שבה גר הקטין/חסוי. פקיד הסעד ו/או העו"ס יעדיפו לכוון לטיפול אשר ידרוש מהם בעתיד מינימום פיקוח. לפיכך ימליצו על פנימיה, אימוץ סגור, אומנה וכו'.
תיעוד החלטותהוועדות, העדר שקיפות - בדוח מבקר המדינה נבחנו ועדות החלטה בארבע לשכות רווחה. נמצא כי ל-14 ילדים (מתוך 39) לא נמצא בתיק תיעוד על החלטת ועדת ההחלטה לשים את הילד באומנה.
נטיה להוצאת קטין/חסוי מהבית - במחקר של מכון ברוקדייל נמצא כי ועדות החלטה מסויימות נוטות להתמקד בנושא ההוצאה מהבית, במקום בתכנון טיפול במקרים בהם לא נדרשת בהכרח הוצאה מהבית. נמצא כי יותר ממחצית הילדים מובאים לוועדות ההחלטה לצורך דיון בהוצאתם מהבית ורק אחוז קטן יחסית מובאים לצורך התייעצות או לשם דיון חוזר.
מעקב אחר ביצוע ההחלטות ותוצאותיהן - בדוח מבקר המדינה נמצא כי בארבע לשכות הרווחה שנבדקו - ברוב תיקי הילדים לא נמצא תיעוד של קיום ועדות הערכה תקופתיות בתדירות שהתקנון לעבודה סוציאלית ("להלן: התע"ס") קבע, אף על-פי שהילדים שהו באומנה שנים אחדות.
תפקידי הרכזים והכשרתם – במחקר של מכון ברוקדייל נמצא כי הרכזים ממלאים בפועל רק חלק מהתפקידים הנתפסים כניהול הדיון המקצועי. לכן הומלץ להגדיר ולהבהיר את תפקיד הרכזים כאחראים על תפקוד הוועדות. כמו כן, לאחר שנמצא כי לא כל הרכזים עברו קורס מרכזי ועדות (כפי שמורה התע"ס) הומלץ על מתן הכשרה בסיסית לרכזי הוועדות.
קיום פער בין אוכלוסיית היעד המוצהרת של ועדות ההחלטה לבין הילדים והמשפחות המובאים בפועל לדיוני הוועדות – ממחקר מכון ברוקדייל עולה, כי רוב הילדים שעניינם נדון, נמצאים במצבי סיכון חמורים בעוד ילדים אחרים השייכים לאוכלוסיית היעד אינם מובאים לוועדות. לכן, הומלץ להגדיר באופן ברור מצבים המחייבים הפניה לוועדות. הומלץ לשקול מי הם הילדים שעבורם דיון רב מקצועי חשוב על-מנת לתכנן תוכנית התערבות מועילה, תוך לקיחה בחשבון את המגבלות הנובעות מהיקף ועדות ההחלטה והמשאבים העומדים לרשותם.
קשיים בנוגע להשתתפותם של ההורים בוועדות החלטה - במחקר של מכון ברוקדייל, נמצאו קשיים, הן בנוגע להשתתפותם של ההורים בוועדות והן בהשתתפותם של הילדים. לכן, הומלץ על גיבוש תפיסה מקצועית בנוגע לשיתופם, תוך הצגת מידע אודות הילד ומשפחתו וכן מתן הכשרה לחברי הוועדה לשם הקניית המיומנויות הנדרשות לניהול הדיון עם הורים וילדים.
שיתוף ההורים בדיונים הנערכים בבתי המשפט - בדוח שנתי 48 של מבקר המדינה נכתב כי אמנם פקידי הסעד רואים את טובת הקטין לנגד עיניהם, אולם, בדרך כלל האחראי לקטין (כרגיל - ההורה) אינו מיוצג על ידי עורך דין ואינו מקבל את התסקיר לפני הדיון. אין לו גם זכות ערעור כאשר התסקיר אינו ערוך לפי הוראות חוק סדרי דין. לדעת מבקר המדינה, קשה להפריד בין טובת ההורה (שאינו הקריטריון הקובע), מזה, לבין טובת הקטין, מזה. כרגיל טובת הילד היא לשהות בבית הוריו, אך אם הורה אינו מיוצג ואינו מקבל את התסקיר, יתכן שלא ידע להעלות טענות שהיו משנות את החלטת בית-המשפט, כך שבסופו של דבר לא ניתנת ההחלטה הנבונה ביותר לטובת הקטין. ד"ר אסתר הרצוג טוענת כי בית המשפט נותן אמון רב בעובדים הסוציאליים, ומניח שהם חסרי משוא פנים, אשר לנגד עיניהם עומדת רק טובת הקטין. מצב זה מאפשר להקל על מי שנושא בנטל האחריות במקרה של החלטה שגויה. לדבריה, הבעיה נובעת מכך שהעובדים הסוציאליים פועלים בשיתוף עם עמיתיהם במערכת ובעיקר עם הממונים עליהם בתוך המחלקות וברמות המחוז והמדינה. כמו כן, מערכת הרווחה פועלת בתיאום עם מערכות שלטון נוספות כמו בתי המשפט, המשטרה, השירות הפסיכולוגי ועוד. קשרי גומלין אלה ויחסי החליפין בין מערכות השלטון מצמיחים חזית רחבה וחזקה של עובדי מדינה בתחומים שונים של טיפול באוכלוסייה, פיקוח עלייה וניהול אורחות חייה. כאשר פונה מקבל טיפול בלתי הוגן הוא מגלה שהמערכת מגייסת מולו גם את יוקרתה המקצועית וגם את כוחה הבירוקרטי.
הקטין ומשפחתו זכאים לנציג מטעמם - לועדת החלטה אין שום עיגון חוקי כלשהו ואין היא מחויבת לשתף את ההורה ו/או נציג מטעמו בדיוניה למרות שמדובר בהחלטות גורליות עבור המשפחה.
בית המשפט חותמת גומי - בפועל בתי המשפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער מוגבלים לחלוטין מול ועדות מקצועיות אלו וכמעט בכל המקרים מאשרים את החלטותיהם. ניתן לומר כי ההחלטה הגורלית על חיי המשפחה נתקבלה ע"י גוף (ועדת החלטה) ללא שום סדר דין חוקי כלשהו.
קיום ניגוד אינטרסים הנובעים מסמיכות ארגונית של הגוף האחראי על הוצאת ילדים מהבית והגוף האחראי על העברת ילדים לאימוץ. טענה נוספת של ד"ר הרצוג היא כי העובדים הסוציאליים כפופים לרשות שלטונית אחת שבידה הסמכות להוציא ילדים "בסיכון" מחזקת הוריהם, מחד גיסא, ולהעביר ילדים לאימוץ, מאידך גיסא. הסמיכות הארגונית של שתי הפעולות מהוות ניגוד אינטרסים.
סיכום מבקר המדינה קובע בסיכום הדוח (מסמך רקע לדיון בנושא ועדות החלטה) כי ועדות ההחלטה וועדות ההערכה התקופתיות אמורות להיות מפגש מקצועי של כל הגורמים המטפלים בילד ובמשפחתו, על-סמך החלפת מידע בין המשתתפים, אבחון מעמיק, הערכת מצב הילד, משפחתו וסביבתו והגדרת הבעיה, עליהם להחליט על דרך הטיפול המועדפת ולקבוע תוכנית טיפולית מפורטת. מכאן, שסיכומי ועדות ההחלטה וועדות ההערכה – מלבד היותם מסמך מינהלי המאשר השמה, או המשך השמה חוץ-ביתית - אמורים לתת בידי המטפלים גם הנחיות טיפוליות שיקומיות, כולל הערכות זמן לביצוע. העדר דיונים רצופים של ועדות הערכה ואי מתן הנחיות למטפלים בהתאם, מונעים טיפול מיטבי בילד ובמשפחתו, ועלולים לפגום באיכות הטיפול בילד.
