יום שלישי, 31 במרץ 2009

זהירות - פקידי רווחה בועדות החלטה מנצלים קשיי שפה והסתגלות של עולים לשם הוצאת הילד מהבית ומהקהילה

"ונתתי נערים שריהם, ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו,ג)
בכתבה עולים והקושי החברתי: ילד כמעט נלקח מאמא, יעל ברנובסקי, ynet, מרץ 2009, פורסם על עובדת סוציאלית שסיפרה שהשתתפה בוועדה שאמורה הייתה לקבוע האם להוציא ילדה מרשותה של אמה ולהעבירה לפנימייה. האם, היה נדמה לכל חברי הוועדה, שיתפה פעולה לאורך כל הדרך. רק בישיבה האחרונה התברר - לאחר שדיברה איתה בשפתה עובדת סוציאלית - שהיא כלל לא הבינה שנושא העברת הילדה הוא הנדון, וחשבה שמדובר בטיב יחסיה עם בן זוגה.
מתברר כי בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות יושבים חברי ועדות מכובדים, אשר דנים עם האזרח על עניינים מהותיים בנוגע לעתידו ועתיד משפחתו, ואינם טורחים לוודא כי האזרח מבין במה מדובר.
פקידי הרווחה בצדקנותם טוענים כי מדובר בבעיות הסתגלות של העולים, ו/או קשיי שפה, אלא שמשרד הרווחה הוא גוף ממשלתי, ממלכתי, ו"תקלות" תקשורת על עניינים מהותיים כאלו לא אמורות להיות.
מדובר אפוא בשיטה אחת מרבות בהם משתמשים הפקידים, וחברי ועדות ההחלטה בלשכות הרווחה להתיש את האזרח ולהתעלל בו, כדי לקרוע בן משפחה מהבית ומהקהילה.
קישורים:

יום שני, 30 במרץ 2009

סיפורו של ילד שלשכת הרווחה אשדוד החליטה להוציאו מביתו ומשפחתו למוסד פסיכיאטרי נס ציונה

מדובר בילד מאשדוד אשר הוחלט ע"י הרווחה להוציאו מהקהילה ומביתו לטיפול פסיכיאטרי, ללא שיתוף ההורים. לאחר ששהה ללא הועיל בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה, הוחזר לביתו. פקידת הסעד החליטה שוב להוציא את הילד מהבית לפנימיה טיפולית. לשכת הרווחה אשדוד מתחמקת מלסייע לילד בתוך הקהילה, ועושה כל שביכולתה להוציא את הילד מביתו ומשפחתו.
להלן קטע מפרוטוקול של ועדת פניות הציבור של הכנסת בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטריים" (מיום 21 בינואר 2008)
.
הרשות המקומית מתעלמת מבעיית הילד
אמו של הילד מספרת בועדה (אמא ב'):
"אני מאשדוד אמא לארבעה. הבן שלי למד כל השנים בבית ספר רגיל, כיום הוא בן 16. חודש לפני סיום הלימודים, פנתה היועצת של בית הספר לרווחה ללא ידיעתי. הרווחה שלחו אליי מכתב, לא ידעתי במה מדובר בכלל.

תלמיד טוב, שקט, יותר מדי שקט. בבית הספר התעללו בו ילדים נפשית ופיזית, כתוצאה מזה הוא נסגר, אבל המשיך ללכת כל יום לבית הספר, אפילו כשהיו שביתות הוא המשיך לבדוק אם יש לימודים, כי זה בית ספר שהוא גם בית ספר תיכון וגם חטיבת ביניים, שמראה על המוטיבציה של הילד. יש לו ציונים טובים, 5 יחידות באנגלית, ילד מאוד יצירתי, ילד מאוד חכם. בית הספר לא ניסה לעזור לו, למרות שהוא ראה שהוא נסגר, לא ניסו לתת שום עזרה. לאט לאט התחילו בכלל לא לתת לו, לא שולחן ולא כסא לילד הזה. הוא בא והיה יושב וכותב על הרגל. תלמיד טוב, אבל המשיך ללכת יום יום לבית הספר, למרות הפגיעה מצד התלמידים ומצד המורים. "
פקידת הסעד מוציאה את הילד מהבית למוסד פסיכיאטרי
"לקחתי פסיכולוג פרטי הביתה, שילמתי 1,000 שקלים כדי שיגידו לי מה יש לילד הזה. בסוף הוציאו אותו ואין לו תעודה של כיתה ט'. חודש לפני סיום לימודים הוציאו אותו מבית ספר, ישר לבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה. הילד הוא ילד טוב, לא אלים, ונוח לסביבה, יש לו עוד שלושה אחים. אם הוא היה ילד אלים, לא הייתי משאירה אותו בבית. הכניסו אותו למחלקה סגורה חצי שנה. זה ילד שלא היה בטיולים, לא יודע מה זה לצאת מהבית. ילד של בית, ילד טוב ירושלים כמו שאומרים.
הוא קיבל את זה מאוד קשה, זה ילד שיש לו קשיים. בבית הוא ילד רגיל ושמח, ומאוד חברתי וחברותי עם האחים שלו ועם המחשב, הוא מסביר להם והם מאוד אוהבים אותו. בחוץ, בגלל האלימות של הילדים שהחברה דחתה אותו, הוא נסגר. ילד כזה צריך להיות במוסד סגור? הוא הגיע לשם מכופף, שש פעמים בבתי משפט. אנחנו משפחה חמה, טובה. לא יודעים מה זה משטרה, לא יודעים מה זה בתי משפט."
.
פקידת הסעד מחליטה להוציא את הילד בשנית מהבית לפנימיה טיפולית"לפני שבוע פקידת סעד מגיע אליי עם שוטר, בדיוק בשעה שתיים כאשר אני מגיעה עם הילדים מהגן, ומבית הספר. הילד שלי בן חמש שואל אותי כל היום, אמא הנה משטרה. הוא חושב שכל יום באים אלי משטרה הביתה, על מה? כדי לחייב אותי לחתום להגיע לפנימייה. לאחר ששחררו אותו, חצי שנה לקח להם לחשוב שהילד הוא לא פסיכוטי. למרות שהאמא אומרת הילד לא פסיכוטי, הילד תלמיד טוב. למה אתם לוקחים לי אותו מהבית, הם אמרו לי זה לא הילד שלך, זה הילד של המדינה. למה?
למדתי פה, עשיתי צבא, הילד שלי שסחבתי אותו במשך תשעה חודשים בבטן, יגידו לי זה הילד לא שלי, כי יש לו איזושהי בעיה שאני רוצה לטפל בקהילה. אתם באים ולוקחים לי אותו בגניבה מהבית, מדוע ולמה? מכניסים אותו למוסד סגור עם ילדים סופר היפר-אקטיביים. כל יום הוא מתקשר אליי, מאיימים עליי עם סכינים, שישה אנשים בחדר דחוסים, מיטות אחד על השני, מקלחות עם מים קרים, הילד אומר אמא אני רעב, אוכל לא נתנו לי להביא לילד הזה, ילד בגובה של שתי מטר. הביאו לי משטרה והעיפו אותי, הגבילו אותי לבוא פעמיים בשבוע עם אבא, שהוא חולה, אחרי ניתוח של המעי הגס עוד מעט סרטני. איך זה? מאשדוד עם ששה אוטובוסים הייתי נוסעת, גם היום הגעתי עם אוטובוס, כי זה מאוד חשוב לי. איך מחזיקים ילד כזה בבית חולים במשך חצי שנה סתם? זה לא נתן לו כלום, ההיפך, סגר אותו יותר. "
.
הרווחה מסתירה מהמשפחה מסמכים כדי להכשיל
"עכשיו אני בטיפולים, משלמת מהכיס הפרטי שלי עבור אומנות רגשית עם מטפלת אישית, נותנת לו טיפולים בהידרו-תרפיה. את צריכה לראות את הילד הזה איך הוא מתפקד במים. עשו לי ועדת השמה ב-16 בדצמבר, עד היום לא נתנו לי את הפרוטוקול כדי שאוכל לערער תוך 21 ימים. למה מעלימים ממני פרוטוקול, שזכותי כאמא לערער על כך? למה רוצים להמשיך להוציא לי אותו מהבית ולשים אותו בפנימיה טיפולית, זאת אותה גברת בשינוי אדרת, כמו בבית חולים סגור. אני רוצה שהוא יהיה בתיכון רגיל, כמו שהוא היה כל השנים האלה בכיתה קטנה עם עזרה."
.
מתברר שהטיפול הפסיכיאטרי היה מיותר

"באו אליי הביתה, ואמרו לי שמאוד קשה לו מבחינה חברתית, אבל עד פסיכוזה, ועכשיו הוא על כדורים של פסיכוזה, לא הורידו לו. יש לי אבחון, שילמתי 4,000 שקלים, הבאתי פסיכיאטר, רק כך הצלחתי להוציא אותו שהוא לא פסיכוטי, אם לא, עד היום היה נשאר בבית חולים במחלקה סגורה, עם שלוש דלתות נעולות. למה? הוא הפסיד את כל הלימודים, עכשיו הוא בבית עם טיפולים שלי, אבל הוא לא בבית ספר. למה הוא לא בבית ספר הילד הזה? הוא תלמיד טוב עם הישגים טובים. "

בתי משפט - מאשרים אוטומטית החלטות הרווחה

סבא - י':
"מה שאומרים לשופטת, היא אומרת אמן. אתה רוצה חוות דעת, אתה הולך באופן פרטי, היא הכריחה אותו שהוא ילך לבית חולים, ובבית חולים ישימו לו בפה מה שהם רוצים, אז זה מה שיצא. במשך שישה חודשים לא יצא כלום, סתם היה זרוק עם כל מיני ילדים לא ברמה שלו. אין לי שום דבר נגד הילדים האלה, אבל הם מסכנים. אנחנו לא ידענו שהוא רופא שעבד שם. הוא עובד בגיאה, אנחנו שילמנו לו כסף. הוא רשם שהוא לא פסיכוטי ולא שום דבר, אם הוא יישאר שנתיים או שלוש לא יקרה שום דבר, כך הם רצו, רצו לעשות ניסוי שזה דבר חדש בשבילם. אבל ניסוי לא עושים כך, אם כבר היינו מסכימים גם לניסוי, שלא יהיו ילדים אחרים במצב כזה, אבל שומעים אותנו בכל מקרה."

מטרטרים את המשפחה
"אתה אפס מאופס, אתה מדבר לקירות. החליטו שהוא יגור בבית קמא, ויילך ללמוד בנצר סירני, את יודעת מה זה בקילומטראג'? בבוקר ייצא מבית קמה לנצר סירני, זאת התעללות. ".


עובדות סוציאליות מעלילות ומתנכלות להמשפחה
"אין שום זכויות. אתה אומר מלה, אז זורקים אותך. בחיים שלי אני לא זוכר שהייתי בבית המשפט. אמרתי שכל העובדות הסוציאליות הן משקרות. גם אתמול בטלויזיה ראינו שהכל שקר, רק לעשות את העבודה שלהם, הן משקרות. אפילו אמרו שאני הרבצתי לעובדת סוציאלית, ופתחו לי תיק במשטרה. את מכירה את אשדוד, את יודעת איפה המשטרה, עכשיו יש לי גם תיק במשטרה. למה? הרבצתי לעובדת סוציאלית? אם הייתי מרביץ באמת, היא היתה מביאה את כל העולם לשם. איך יכול להיות דבר כזה? בבית המשפט אותו דבר, העובדת הסוציאלית הולכת ביום, ובלילה מביאה שוטר. השוטר הזה אומר זה פלילי, המסכן לא יודע מה קורה, כאילו הרגתי מישהו. עצרו אותה באמצע הרחוב עם שלושה ילדים.
עצרו את בתי באמצע הרחוב עם הילדים, ראשית כל לקחתי את הילדים הצידה, איך עושים דבר כזה? איפה אנחנו חיים, באיזה עולם? אצל הקומוניסטים לא היה דבר כזה. אני בא משם, לא ראיתי ולא שמעתי דבר כזה. אני כבר 44 שנים בארץ, מעולם לא קרה לי דבר כזה. לא ידעתי מה זה רווחה. חשבתי שרווחה היא זאת שמטפלת במבוגרים, בזקנים. לא ידעתי שהם מסוגלים לעשות רק רע, זה רווחה?".

הרווחה מנצלת את תמימותה של המשפחה
אמא - ב':
"כשאמרנו שאנחנו רוצים לטפל בו, השופטת רשמה נזקקות, הם עבדו עלינו. נזקקות, העבירו אותו לרווחה. הרווחה הם ההורים שלו. "
הרווחה מתחמקת ומכשילה סיוע בקהילה
היו"ר סופה לנדבר:
עכשיו הילד חזר הביתה, למה הוא לא בבית הספר?
אמא - ב':
הרווחה נעלמה פתאום, אחרי חודשיים הם עושים לנו ועדת השמה.
סבא - י':
בבית החולים הם ראו שהם לא יכולים, יש להם שישה ילדים בחדר, הפסיכיאטר באשדוד במקום לטפל זורק את כולם לבית החולים. הרופא הוא סטג'ר, מה הוא יודע, הוא אמר שהמשפחה לא מעוניינת בטיפול. איפה נשמע דבר כזה. אנחנו לא מעוניינים בטיפול? אנחנו כן מעוניינים, אבל לא כך. רצינו את הכי טוב, הגענו עד לפרופ' הפטר. הוא רצה לטפל, נתן לו כבר טיפול, מהרווחה רדפו אחרינו עם טלפונים ועם פאקסים. ואלה הרימו ידיים, הם אמרו מה אנחנו צריכים צרות על הראש, אתם לא שייכים לאזור, והעיפו אותנו.
היו"ר סופה לנדבר:
למה הילד בבית כבר חודשיים?
אמא - ב':
לא רוצים לקבל אותו לבית הספר. אין תשובות. ועדת השמה אני רוצה תשובה, איפה הפרוטוקול? ממשרד החינוך אני רוצה שהילד ילמד בתיכון עם עזרה.
הילד מכור לסמים פסיכיאטרים מהטיפול הפסיכיאטרי שהתברר כמיותר 

אמיר משה - עמותת מגן לזכויות אנוש:
"לגמול את הילד מהסמים שנתנו לו, זה מהלך שהוא קשה. אני מדבר עם אנשים, זה פשוט קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהתרופות שנתנו לו, ואם הוא לא פסיכוטי, אז סתם נתנו לו. "
סבא - י': "אני לא יכול להוריד אותם. " (התרופות)
אמא - ב': הלכנו לפסיכיאטרית בקופת חולים, היא אמרה לי שהיא עוד לא שמעה דבר כזה. היא גם דחתה אותי, לא רוצה לטפל בי. אז למי אני פונה?

"אז נכניס אותך למחלקה הסגורה" - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה


נקודות:
  • הנער אושפז במוסד פסיכיאטרי, וקיבל סמים פסיכיאטרים שאליהם התמכר. לאחר חצי שנה נתברר כי הדיאגנוזה של הפסיכוזה שקבעו לו בתחילה לא היתה נכונה.
  • פקידת הסעד גרמה לנער אישפוז פסיכיאטרי קשה, עם הוצאה מביתו ומשפחתו, למוסד פסיכיאטרי עם עוד חמשה נערים אחרים בחדר, ללא שיתוף משפחת הנער בתהליך.
  • עיריית אשדוד הפקירה את הנער לטיפול מחוץ לקהילה שלא הועיל לנער, אלא גרם לו נזק נפשי ופיסי.
  • פקידי הרווחה התנכלו למשפחת הנער בתואנות שווא של תקיפה, ותלונות במשטרה.
  • שירותי הרווחה באשדוד התחמקו והכשילו כל אפשרות של טיפול בקהילה.
  • פקידי הרווחה לא נותנים למשפחה את המידע שברשותם אודות הנער.
קישורים:

עדויות קשות על התעללות - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה

דע, כאשר פקידת הסעד סבורה כי בן משפחתך צריך לעבור אבחון כלשהו, זוהי מכשלה אשר נועדה לעשות לה את החיים קלים, לפרנס את עמיתיה, ולהרוס את חייך וחיי משפחתך. עדיף תמיד לטפל בבעיותיך בעצמך, או בסיוע מומחים שאתה/את קובעים ומשלמים להם. ועל זה נאמר: "אם אין אני לי, מי לי" (פרקי אבות).
.

.

.
יולי 2007 - בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, ...
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, ... הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים ... עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר - יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, ... משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, ... מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, ... הם לא משתקמים לעולם, ...הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, ... הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, ..."
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.
לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
קישורים:

עדויות קשות על התעללות - בית חולים פסיכיאטרי לילדים - נס ציונה

דע, כאשר פקידת הסעד סבורה כי בן משפחתך צריך לעבור אבחון כלשהו, זוהי מכשלה אשר נועדה לעשות לה את החיים קלים, לפרנס את עמיתיה, ולהרוס את חייך וחיי משפחתך. עדיף תמיד לטפל בבעיותיך בעצמך, או בסיוע מומחים שאתה/את קובעים ומשלמים להם. ועל זה נאמר: "אם אין אני לי, מי לי" (פרקי אבות).
.
.




יולי 2007 - בעקבות תחקיר "מעריב" והערוץ הראשון, הזמין משרד הבריאות את הערוץ הראשון, לבקר במחלקת הילדים של בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, התנאי: אסור לצלם או לראיין אפילו אחד מ -39 הילדים במחלקה, ו/או מ-70 אנשי הצוות.
במחלקה מאושפזים ילדים מגיל 6 עד גיל 13, חמשה ילדים לנים בחדר במחלקה הפתוחה, יש מקום מועט מאוד לפרטיות, מקצת הילדים הוכנסו לבית החולים הפסיכיאטרי בכפייה, ואחרים בהסכמת ההורים.
.
ענשים, חדרי בידוד, מלחמות, כדורים, זריקות, הרדמות, ...
מספרת אחת האמהות על בנה המאושפז: "מכדור לכדור עד ששיגעו לו, זה מוח של ילד קטן מצומצם, ככה מעמיסים אותו בכדורים?, וים של עונשים, רק חדרי בידוד רק בכוח, רק במלחמות, רק בכדורים, רק בהרדמות, ... הייתי רואה אותו מוזנח, לפעמים ילדים הייתי רואה אותם זרוקים ... עומדים ליפול אפילו מסוממים, הוא אומר לי: 'אמא אני מפחד, את יודעת שאת הולכת, ואני נשאר פה, את צריכה להוציא אותי מפה אמא, איך שמת אותי פה במקום הזה?' "
חדר הילדות: הציורים מעידים על מצוקה נפשית, הילדים שקשה לשלוט בהם מועברים בכוח למחלקה הסגורה, לפי עדותם הם מאוימים שיוכנסו לחדר הבידוד.
.
הילדים חווים ענשים ולא טיפולים
אלה שנר - יו"ר עמותת מגן אנוש: "הילדים בבית החולים הפסיכיאטרי הזה מקבלים עונשים, לא טיפולים, ילד מפריע בבוקר או יש אירוע התנהגותי בבוקר הבידוד נעשה בערב, זה לא טיפול ,זה עונש, ... משרד הבריאות הודיע כי בשנה אחת מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים לילדים, 800 ילדים, מתוכם 204 בכפייה, ... מקומות כאלה לא צריכים להיות במדינה מתוקנת, .. אחות אחת אמרה שאף ילד לא יוצא מהמקומות האלה נורמלי, ... הם לא משתקמים לעולם, ...הם מתיימרים לטפל בהם, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל ילדים שחווים זריקות כעונש, ילדים שחווים בידוד כעונש, ילדים שחווים שהייה ארוכה בבתי חולים ללא ההורים שלהם, זה חוויה טראומטית לכל החיים, ... הם מרגישים אבודים, שחרב עליהם עולמם, ..."
.
כמו כלב
אמיר משה, חבר בעמותת מגן לזכויות אנוש, מספר בוועדת הכנסת לפניות הציבור, בישיבה בנושא "אשפוז קטינים בבתי חולים פסיכיאטרים" מיום 21 בינואר 2008:
"ראיתי שם (בבית חולים פסיכיאטרי לילדים בנס ציונה) ילדים שפשוט התעוותו. היתה ילדה שאמא שלה נתנה לה פלאפון, שכאשר מכניסים לה את הזריקה היא תתקשר ותבטל את זה. סליחה, אני פשוט מתרגש. אחרי כמה זמן, את הילדה הזאת פשוט ליוו כמו כלב, כי היא כבר לא היתה עצמאית לחלוטין. היא היתה גמורה, פשוט לראות משהו שמת. לקחו אותה החוצה כדי לעשות סיבוב פעם ביום. הילדה הזאת מאוד התנגדה לדברים שעושים לה, היא היתה מאוד רוצה לספר מה עשו לה, באיזשהו שלב היא היתה גמורה לחלוטין.
ראיתי ילדה שהראש נטוי והפה פתוח והיא הולכת, זאת אומרת, זה לא מקרה בודד. אלה ילדים שהם כל כך חמודים, גם יפים ומלאי חיים. היה ילד שכל הזמן היה יורה עליי, זה היה סוג של משחק בינינו. אחרי תקופה מסוימת, יש את המחלקה הסגורה. פשוט לא נראה ילד עם חיים יותר, הם כל הזמן נראים עם פה פתוח ועם ראש על הצד. אני לא יודע בדיוק למה זה גורם, אבל צריך לראות את התוצאות. כשאתה מסתכל על התוצאות, אתה יכול להבין שזה לא מביא אותם לשיפור.
לא ציפיתי להתרגש ברמה כזאת. אחד הדברים שאני הבנתי מכל הסאגה הזאת, שיש הבנה שהדבר הזה בעצם לא משפר. האחיות אומרות שאף ילד לא יוצא במצב משופר. אני פשוט לא מצליח להבין, אם בן אדם יודע שהוא עובד באיזשהו מקום שלא עוזר לילדים, איזה בן אדם שפוי יישאר עובד במקום? כואב לי לראות את כל המקרים הללו. אסיים כאן, פשוט הנושא כבד לי. "
קישורים:

יום ראשון, 29 במרץ 2009

פשעי הרווחה - הילד הוכרז בר אימוץ סגור - ההורים לא ראו אותו יותר

מאי 2005 - "שלא על פי סעיף 5" - לילי גלילי - הארץ - זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.

לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.

בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.

עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.

מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.

אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.

אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע - חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"

את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "
זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".

לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".

שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".

אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.

בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.


חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם




קישורים:

יום שבת, 28 במרץ 2009

פקידי סעד ועובדים סוציאליים - תביעות משפטיות ופלילים

יום שישי, 27 במרץ 2009

עיריית נס ציונה - שירותי הרווחה נכשלים בסיוע לאלמן, אב לארבעה, ורוצים להוציא את ילדיו מחזקתו

בכתבה "הישרדות אמיתית: אלמן נאבק על ארבעת ילדיו" גיל לוינסון, mynet, פברואר 2009, מסופר על תושב נס ציונה שהתאלמן כשבתו הקטנה היתה בת שנה וחצי. מאז הוא מטפל בעצמו בארבעת ילדיו הקטנים. פקידי הרווחה מעדיפים להוציא את הילדים מרשות האב, שנלחם לשמור עליהם בחזקתו. לשכת הרווחה נס ציונה: "אנחנו מסייעים בכל דרך אפשרית".
.
שירותי הרווחה מפקירים את האזרח שתרם את מיטב שנותיו למדינה
האלמן חי בישראל כמעט 30 שנה. על עצמו ומצבו הוא אומר: "אני צבר לכל דבר. למדתי פה, גדלתי פה ושירתתי שירות קרבי מלא כחייל במג"ב. היום אני כבר לא מאמין בעירייה ולא מאמין יותר במדינה שלי. מתנכלים לי ולילדי בכל דרך אפשרית ...
"הילדים האלה הם החיים שלי ... בלעדיהם אין לי כלום. כל עוד אני חי, אתן להם כל מה שיש לי. אבל מי שנלחם בי כדי להוציא ממני את הילדים שלי, הן דווקא הרשויות וזה קרה מהרגע שאשתי נפטרה".


פקידי הרווחה מתנכלים מכשילים ומוציאים שם רע
"הם החליטו שאני לא כשיר, אבל נלחמתי בבתי משפט כדי להשאיר אותם אצלי. רציתי לגדל אותם לבד, אז החליטו שאם אני מגדל אותם לבד, יצמידו לי סומכת, שבאה לצפות בי ולא באמת לעזור. היא הייתה כמעט כל יום אצלי, יושבת בין השעות 2 ל-3 בצהרים ולא הבנתי בשביל מה. הייתי בין הפטיש לסדן".

"הבעיות הן לא של הילדים, אלא של האנשים שיושבים בתוך החדרים בממסד. כמעט שום עזרה ממשית אני לא מקבל מהם. אני לא מאחל לאף אחד לעבור מה שאני עובר: הרבה מצבים קשים, בעיות כלכלה, הוצאות".

כאב חד הורי זכאי האלמן להנחות ולהקלות רבות, אך הוא מוותר על מרביתן. "התעייפתי מכל הבירוקרטיה. החלטתי להמשיך ולחיות עם מה שיש, למרות הקושי. אני משתדל לתמרן ולהסתדר. אם הייתה עזרה אמיתית, זה היה טוב. התחושה שלי היא שפה מנסים לשים לי רגליים, כדי שלא אוכל לתפקד".

חברת הכנסת מרינה סולודקין ברשת א: " הסיפור מאוד טיפוסי כל הבעיות של האבא התחילו כשהוא התאלמן ופנה לרשויות הרווחה לבקש עזרה, ובמקום עזרה הוא קיבל שבע ועדות החלטה, וכל הזמן יש בדיקות, עזרה הוא לא מקבל, זה סיפור מאוד טיפוסי, לא רק יוצאי אתיופיה, ... אלא גם יוצאי ברית המועצות לשעבר משפחות חד הוריות הן טרף קל. אנחנו לא מדברים על משפחות אלימות, אלא על משפחות עם מצוקה כלכלית, משפחות נורמטיביות .. רשויות הרווחה רוצות דבר אחד להוציא את הילד מהבית, כאילו, בסיסמא של 'טובת הילד' ... במקום עזרה ממשית מקבלים אבחונים, מקבלים פסיכיאטרים ופסיכולוגים ...מקבלים ועדות החלטה ..."
.

.
פרופ. אסתר הרצוג ברשת א על מערך הרווחה: "מערכת הרווחה מאוד מקושרת .. למערכת הפוליטית, לתקשורת, למערכת המשפט, לכל מערכות השלטון, כל הכוח נמצא בידם, יעוץ משפטי עומד לרשותם, דוברות עומדת לרשותם כל הזמן, לעומת הורה שעומד מולם חסר אונים ... אנחנו הכרנו את פרשת ילדי תימן, אך ה'שיטה' הזאת לא פסקה לעבוד מאז שנות החמישים היא ממשיכה כל השנים לפעול."

עיריית נס ציונה - שירותי הרווחה נכשלים בסיוע לאלמן, אב לארבעה, ורוצים להוציא את ילדיו מחזקתו


נקודות:
  • שירותי הרווחה מתנכלים לאנשים אשר נקלעו למצוקה, ופנו אליהם לבקשת סיוע.
  • שירותי הרווחה מטרידים ומסכנים את הפונים אליהם בדרך של: ועדות החלטה, אבחונים פסיכיאטרים, פסיכולוגים, ועוד... מה שמוביל להוצאות כספיות כבדות, טיפולים פסיכיאטרים תרופתיים מיותרים, נזקים בלתי הפיכים ועוד...
  • לשכת הרווחה בעיריית נס ציונה כשלה בסיוע למשפחה החד הורית
  • שירותי הרווחה בעיריית נס ציונה עושים קשיים לאב, מתנכלים אליו, ומכשילים אותו.
  • עיריית נס ציונה מגיבה בדרך של צדקנות על מנת לטייח את אי רצונה בפתרון הבעיה.
  • עיריית נס ציונה פוגעת באמון הציבור ברשויות.
קישורים

יום חמישי, 26 במרץ 2009

המרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל - הגשת כתבי אישום בעקבות תחקיר כלבוטק

בעקבות תחקיר "כלבוטק" על המרכז לבריאות הנפש - טירת הכרמל הוחלט על הגשת כתבי אישום נגד שתי אחיות ואח מעובדי המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, על מעשי התעללות שעשו ב-2008. בנוסף על התעללות בחוסים במוסד דובר בתחקיר גם על "קשר שתיקה" בין עובדים, ופיטורי עובדים שדווחו על התעללות בחוסים.
.
.
במאמר "התעללות בחולי נפש: 'חולה בסרטן? טוב מאוד' " , אחיה ראב"ד, YNET נכתב:
"באחד האישומים, נגד אחות מטירת כרמל, עולה כי במהלך התקופה בה עבדה בבית החולים, רחצה את אחת החולות הקשישות, הושיבה אותה בכוח על האסלה וצעקה עליה. אז פתחה את ברז המים החמים והתיזה עליה את המים. המטופלת אמרה לנאשמת 'את שורפת אותי', נטען באישום, הנאשמת השיבה בגסות, 'טוב מאוד, שייקח אותך אלוהים'.
בהמשך מתואר כיצד המשיכה המטפלת וצעקה על הקשישה, כשזו מנסה לעורר את רחמיה. "המטופלת פנתה אל הנאשמת ושאלה אותה אם ידוע לה שהיא חולה בסרטן, והנאשמת הגיבה בגסות באמרה 'טוב מאוד'". עוד מתואר כי הנאשמת דרשה מהאשה לנקות את עצמה בעודה מנבלת את פיה.

בכתב אישום אחר, שהוגש נגד אחות, בת 54 מחיפה, נטען כי במהלך אירוע בו רחצה את אחת הקשישות החולות, היכתה אותה בגבה. גם במקרה זה נטען כי דיברה אל המטופלת בגסות וכינתה אותה "מסריחה".

האישום השלישי הוגש נגד אח, בן 52 מעכו. הוא מואשם כי קילל את המטופלים, בין היתר תוך שימוש בביטוים "משוגע" ו"חולת נפש". בנוסף, הוא מואשם כי באחד המקרים, כאשר מטופלת סירבה לקחת תרופה, סתם את אפה ודחף את כפית התרופה בכוח לפיה, ובהמשך אף קילל אותה כשירקה את התרופה.
לשלושת הנאשמים מיוחסים סעיפי אישום הכוללים התעללות בחסרי ישע על ידי אחראי והפרת אמונים. שניים מתוכם מואשמים בנוסף גם בתקיפת המטופלים. "

קישורים:

דף הבית - בריאות נפשית, פסיכיאטר, חולה, תרופות, מוסדות

מוסדות משרד הבריאות

תרופות