מאי 2005 - "שלא על פי סעיף 5" - לילי גלילי - הארץ - זהו סיפורם של זוג עולים לריסה ויבגני (שמות בדויים) שהרווחה הכריזו עליהם חסרי מסוגלות הורים ע"פ ה"בדיקות" וה"אבחונים" של הרווחה..
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.
לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.
בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.
עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.
מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.
אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.
אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע - חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"
את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".
לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".
שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".
אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.
בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.
חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם
קישורים:
'לריסה ויבגני, בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה. 'את הדרמה הזאת אפשר לתמצת במשפט אחד: מה שהחל כסיפור רגיל של הוצאת ילד מרשות אמו ומסירתו לאימוץ, טרגדיה אנושית בכל מקרה, נהפך לסוגיה משפטית שמגלמת בתוכה את כל מורכבותה של החברה הישראלית המשתנה עם גל העלייה הגדול מחבר המדינות. סיפור, שגם אם יבוא אל סופו הטוב לאנשים המעורבים בו ישירות, מותיר את החברה הישראלית עם סוג חדש של בעיות לא צפויות שמתגלגלות לפתחה בלי פתרון.
לפני כשנה וחצי פנו לריסה ויבגני, זוג עולים, לעו"ד ארקדי פוגץ'. לשניים, שאינם נשואים, יש ילד קטן. תחילה גידלה אותו לריסה לבד, בעזרת משפחתה המורחבת. לפני יותר משלוש שנים, לאחר סדרה של בדיקות, החליטו שירותי הרווחה שלריסה אינה כשירה ואינה ראויה לגדל את בנה. היא הוכרזה כחסרת מסוגלות הורית. לאחר סדרה של בדיקות, מבדקים והליכים משפטיים, הוצא הילד מרשותה ונמסר למשפחת אומנה. לריסה ויבגני, שחזר לתמונת חייה, נלחמו כאריות להשיב את בנם לחזקתם. מדי פעם, תחת עינם הבוחנת של הרשויות, היו מתראים אתו. לפני כשנה הוכרז הילד כבר אימוץ. מאז לא ראו אותו עוד. הם לא ויתרו. לקראת דיון בערעור שהגישו באמצעות עו"ד פוגץ', שלפה פתאום לריסה תעודה כחולה קטנה, מעוטרת בצלב פרבוסלאווי, שמשנה את כל התמונה. התעודה, מטעם הכנסייה הפרבוסלאווית באחת מן הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר משם עלתה לריסה, מעידה שהיא קיבלה על עצמה את הדת הפרבוסלאווית לפני עלייתה לישראל.
בעצם, זה היה מעין הליך של "חזרה בתשובה", משום שלריסה נולדה ממילא לאם פרבוסלאווית ולאב יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר עלתה לישראל על פי חוק השבות, והצטרפה כאן לאביה היהודי שעלה לפניה. כאן נולד הילד, פרבוסלאווי כמו אמו, שנמסר לאימוץ. סעיף 5 בחוק האימוץ קובע חד משמעית, כי "אין מאמץ אלא בן דתו של המאומץ". על פי סעיף זה, האימוץ, שלא על ידי משפחה פרבוסאלווית, לכאורה אינו חוקי. פוגץ' הבין שזה "האס" במאבק המשפטי שהוא מנהל בשם מורשיו. זהו כבר לא תיק אימוץ רגיל המערער על ההגדרה של "מסוגלות הורית". פוגץ' גם משוכנע שינצח בו. הרי לפני שעשה את בחינות לשכת עורכי הדין בישראל, שאליה הגיע לפני 15 שנה מטג'יקיסטאן, שם היה ראש הקהילה היהודית, קיבל את ברכתו של הרבי מלובביץ'.
עכשיו מנהל פוגץ', יהודי חרדי, מאבק להשבת הילד לאמו הפרבוסלאווית. הוא עושה זאת בעיקר בשם החוק, אך גם בשמה של הדת היהודית. בעיני רוחו הוא רואה את הקשיים העתידיים, ההלכתיים, למשפחה המאמצת ולילד עצמו. "יש משפחה ביולוגית במשבר, ויש משפחה מאמצת שלפי החוק אינה יכולה להמשיך להחזיק בילד", הוא מתמצת את הטרגדיה של שתי המשפחות. "יכול להיות, תיאורטית, שהילד יימסר לאימוץ למשפחה פרבוסלאווית. התוצאה תהיה עוד טראומה לילד ולשתי משפחות. אין לי מושג אצל מי נמצא הילד, אבל לפי הפאניקה באולם המשפט שבו הצגתי לראשונה את התעודה, הוא לא במשפחה נוצרית. אמרו שם שזה לא משנה, שהוא עוד קטן. אם ילד יהודי היה נמסר למשפחה נוצרית, לא היו אומרים שהוא עוד קטן, וזה לא משנה. בכל מקרה, זה החוק. דיברתי גם עם רב מפורסם, שאמר שזה נוגד גם את ההלכה. אבל אותי מעניין החוק, שאומר במפורש 'רק משפחה מאמצת מאותה דת'". לטענתו, יש גם הבדל בין אם, עולה לא יהודייה, שמשמעותה בעלייה הזאת בעיקר חוסר זיקה לכל דת, לבין אשה נוצרייה שיש לה דת. עוד תמונה דרמטית, מבלבלת, של ישראל, 2005.
מעבר לטרגדיה האישית של משפחה שהתרסקה, הוא מפנה זרקור לעוד תופעה המתלווה לגל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהביא לישראל המוני משפחות מעורבות וסוגיות חדשות שישראל לא נדרשה להתמודד עמן מעולם. האימוץ, הוא אחת מהן. בישראל נולדים, ועוד ייוולדו, ילדים לאמהות לא יהודיות. חלקן, מן הסתם, יבקשו למסור את ילדיהן לאימוץ; מחלקן, אולי, יחליטו הרשויות לקחת את הילד. סעיף 5 בחוק האימוץ נהפך לפתע למרכיב קריטי. אבל זה אינו כל השינוי שמתחולל. המציאות השתנתה מן היסוד. בהוויה של שגרה, ילד שנלקח למשפחת אומנה שומר על קשר עם משפחתו. במקרה של הוצאת ילדים ממשפחות של דוברי רוסית, הקשר הזה ניתק. לעתים זהו מחסום השפה בין המשפחה הדוברת רוסית לילד ששוכח את השפה, לעתים זאת "המנטליות" החדשה שבה גדל הילד, שמאבד זיקה טבעית למשפחתו הביולוגית. דרמה ענקית.
אלא שכל זה לא ממש מעניין את לריסה ויבגני. בביתם השבוע, כל מה שרצו לדבר עליו היה הילד שנלקח מהם. בעיקר חזרו ושאלו, מתי יחזור. בבית כמו הוקפא הזמן. הבית דל, אך הם מצליחים להתקיים. צעצועיו של הילד - דובונים, מכוניות, שולחן פלסטיק אדום מותאם למידותיו - ממתינים לשובו. יבגני צובע את הבית לקראת שובו של הבן. תמונותיו של הילד ניבטות מכל מקום. בכולן נראה ילד שמח המחייך חיוך גדול. פה הוא משתכשך בחדווה בבריכה, שם הוא מוחזק בזרועות סבו החובש כיפה בצילומים. בדיונים שהתקיימו בדלתיים סגורות, הוצגה האם כנטולת מסוגלות הורית. מיני תעודות ואישורים תמכו בהערכה זו. התמונות של הילד, למראית עין, מספרות סיפור אחר, לכל הפחות יותר מורכב. לריסה אומרת, שגם אם באה לישראל נורמלית, הסיפור הזה שיגע אותה. "לא אני לא נורמלית, המדינה לא נורמלית", היא אומרת, ובוכה.
אפשר להבין ללבה. דרמה כזאת יכולה לשבור כל אשה, על אחת כמה וכמה אשה שנקלעה למדינה חדשה שאת נוהגיה אין היא מבינה. בפגישות האחרונות שעוד קיימה עם הילד, כבר התקשתה לתקשר אתו. הוא שוכח את הרוסית שלו, היא לא ממש השתלטה על העברית. מן השיחה עם ההורים, שמתגוררים עכשיו ביחד, עולה בבירור שאין הם אפילו מבינים שהילד כבר הוכרז בר אימוץ סגור. הם רק לא מבינים למה פתאום לא נותנים להם עוד להיפגש עמו. מן הארון בסלון שולפת לריסה עשרות דפים של מכתבים של תחינה שכתבה לכל מי שחשבה שיכול לסייע - חברי כנסת, נשיא המדינה. זה לא עזר. עכשיו, מדי פעם, הם לוקחים מכונית וסובבים ברחבי הארץ בחיפוש אחר הילד. סוגיית הדת, דווקא פחות מעניינת את לריסה. בשבילה זה עניין אישי לגמרי. "אני רוצה להיות נוצרייה", היא אומרת, "בלב אני מרגישה נוצרייה. אפילו שיבגני יהודי, אני רוצה לגדל את הילד כנוצרי. או שיחליט לבד כשיגדל. לא חשוב לי. אלוהים יש אחד". לריסה ויבגני מתכננים להתחתן בקפריסין כשיחזור הילד ויהיו שוב משפחה. "יש אמא, יש אבא", חוזרת ואומרת לריסה, "למה לקחת את הילד?"
את השאלה הזאת, לא בפחות כעס, שואלת גם סגנית שרת הקליטה, מרינה סולודקין. לא רק אגב המקרה הפרטי הזה, שגם בו ניסתה לטפל, אלא באופן עקרוני. "זהו פשע מאורגן של המדינה", אומרת סולודקין, "מה שקורה עכשיו בקרב העולות החדשות מחבר המדינות הוא השלד של פרשת ילדי תימן החדשה. שירותי הרווחה בישראל יוצאים מתוך הנחה שמשפחות עולים, בעיקר חד-הוריות, אינן ראויות לגדל ילדים. הן הפכו למאגר ילדים שנמסרים למשפחות מבוססות חשוכות ילדים". לדבריה, טיפלה בחמש השנים האחרונות בעשרה מקרים של הוצאת ילדים ממשפחות עולות חד-הוריות; בחמישה מהם, הצליחה לעצור את התהליך. "משנת 2001 זה הפך ממש לגל", היא מספרת, "שירותי הרווחה ממהרים להוציא ילדים קטנים מעולים חדשים. עבורם, זהו ילד מוכן לאימוץ בחינם למשפחות ותיקות שיודעות את כללי המשחק".
לפני זמן מה פירסמה סולודקין בעיתון בשפה הרוסית כתבה בנושא זה תחת הכותרת "קידנפינג בנוסח יהודי". ממש כך. ועדות כנסת שונות קיימו עשרות מפגשים בנושא הזה, ובהן נמצאו בעלי ברית דווקא בחברי הכנסת של ש"ס, המפד"ל והערבים. פירוקי הממשלות והקואליציות עצרו את שיתוף הפעולה. "שירותי הרווחה הופכים למדווח, השופט והתליין בעניין הוצאת ילדי עולים מן הבית", אומרת סולודקין בזעם, "כל זה, תוך אי הבנה מוחלטת של הבדלי המנטליות. במקרים שאני טיפלתי בהם, האמהות היו יהודיות. במקרה של אם לא יהודייה, זהו פשע כפול. יוצרים מצב שבו בעתיד לא יהיה לאם הביולוגית שום סיכוי לבסס קשר עם הילד שנמסר למשפחה יהודית דתית".
שירותי הרווחה והאימוץ מכירים את עמדותיה של סולודקין, וכמובן מאוד לא אוהבים אותן. "טענות כאילו העובדות הסוציאליות משתמשות בנשים חד-הוריות כ'רחם' אינן ראויות לפרסום ולתגובה", אמר בתגובה דובר משרד הרווחה, נחום עידו, "העובדות הסוציאליות עושות מלאכת קודש בהצלת ילדים ומשפחות".
אשר לאימוץ ילדים שנולדו לאמהות לא יהודיות, מסבירים שם שדווקא נתנו את הדעת לסוגיה הזאת. במקרה של מסירה מרצון של הילד לאימוץ, שואלים את דעתה של האם, ואפילו מחתימים אותה על תצהיר שבו היא מבקשת שהילד יגדל כיהודי. לדברי דובר משרד הרווחה, אמהות אכן בוחרות בכך כדי להקל על חייו של הילד בעתיד. יתר על כן, הילדים האלה נמסרים לאימוץ למשפחות דתיות כדי שיגדלו באווירה שתקל עליהם בעתיד את הגיור הנדרש. "למשפחות דתיות יש היום מסלול אימוץ מהיר יותר דווקא בגלל זה", הסביר הדובר.
בתשובה רשמית, הבהיר משרד הרווחה כי "ילד יכול לעבור המרת דת על פי אישור בית המשפט בלבד, אם שהה שישה חודשים על שולחנה של משפחה בת דת אחרת; ילדים נמסרים למשפחה לא בת דת ההורים הביולוגים, אם ההורים הביולוגים מבקשים זאת בעת חתימתם על הסכמת ההורה לאימוץ, או במצבים שבהם ההורה הביולוגי חסר דת". בכל מקרה, תשובה זו אינה תקפה במקרה של לריסה שלא ביקשה למסור את בנה לאימוץ, ואינה חסרת דת. היא פרבוסלאווית, והיא רוצה את הילד שלה. לא מתוקף סעיף 5 בחוק, אלא מתוקף צו הלב.
חה"כ פנינה תמנו שטה מציגה פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדי עולים מביתם
קישורים:
- כאבה של אילנה מזרחי שילדיה נלקחו ממנה לאימוץ סגור לפני 15 שנה ע"י השירות למען הילד ללא הודעה מוקדמת - ערוץ 1 - ספטמבר 2010 - אילנה מזרחי מחפשת את ילדיה, לפני 15 שנים הייתה אילנה מזרחי צעירה נרקומנית, ישנה ברחובות ובמחסנים נטושים גידלה לבד את שני ילדיה הקטנים. יום אחד באה למרכז השירות למען הילד לפגוש את ילדיה ונמסר לה כי לא תראה יותר את ילדיה כי הם נמסרו לאימוץ - "באתי לשירות למען הילד בשביל לבקר אותם, אמרו לי: 'אין פגישה כי הילדים את לא תוכלי יותר לראות אותם' ...זה חלק ממני, זה כאילו לקחו ממני חצי יד או רגל, זה הילדים שלי". אומרת אילנה...
- השיטות הבזויות של עובדות סוציאליות לניתוק ילדים מהוריהם לאימוץ - פקידת הסעד אירית מעוז - פקידי סעד ועובדים סוציאליים משתמשים במניפולציות על מנת להוציא ילדים מחזקת הוריהם לאימוצים, אומנה, פנימיות ועוד מימוש מטרות הנראות בעיניהן כ"מקודשות". פקידי רווחה אלו משתמשים בכל האמצעים הבזויים העומדים לרשותם לשם "עבודת הקודש"...
- סיפורו של איציק מליק שהרווחה לקחו את נכדיו
- מלכודות פקיד הרווחה באגף לשירותים חברתיים ברשות המקומית
- כתבת תחקיר של העיתונאית מירב בטיטו
- עדות מצמררת של אמא שבתה הוצאה מהבית ע"י עובדי רווחה
- שירותי הרווחה - עבודה סוציאלית או חקירת משטרה לפירוק המשפחה והוצאת קטין/ חסוי מהבית
- "ועדת החלטה" ופקיד הסעד - שיקולים זרים וניגוד עניינים להוצאת הילד מהבית
- משרד הרווחה - תהליך הוצאת ילד/חסוי מהבית ע"י לשכת רווחה עירונית
- משרד הרווחה חוטף ילדים בשם ה"חוק" וה"מקצועיות" - ח"כ מרינה סולודקין
- ד"ר לין ורנל על תיאורית "טובת הילד" שכשלה בבריטניה.
- פקידת סעד סדרי דין - עבודה סוציאלית או פקידת בית משפט
- עולה חדשה שלחה את ילדיה לבריטניה מחשש ששירותי הרווחה יקחו אותם
- השופט בוקובסקי: פקידות הסעד פעלו באופן מניפולטיבי, תוך הטעייה, רמיה והונאה ראה (החלטה)
כל הכבוד על הבלוג !!! אתה עושה עבודת קודש בחשיפת העוולות ...
השבמחקפוסט איכותי מאד ...סוף סוף פוסט קודש כל הכבוד אוהבת כתיבה מרתקת
השבמחק