"אנחנו לא ניתן למכור את הבן שלנו לאימוץ"

15.02.2018 - עדיף לחיות במינוס 20 מעלות ולא לבכות עד תום החיים על מסירת הילד לפקידת אימוץ.

מחאה מול בנין הסנגוריה הציבורית על מעצרה הממושך של לורי שם טוב. יואב ובז זוגתו הביאו ילדי לעולם. עם הגיע התינוק לגיל חודשיים פנתה פקידת סעד לשכת הרווחה אשדוד לבית המשפט בעיר להוציא הילד מחזקת הוריו, במעמד צד אחד ללא ידיעת ההורים. יואב ובת זוגתו הבינו את מזימת פקידת הסעד מאשדוד, ולכן האישה ברחה חו"ל עם התינוק. פקידת הסעד ברמיה פנתה לרשויות וטענה כי בת זוגתו של יואב ברחה עם התינוק לחו"ל מפני יואב ונגד רצונו ובכך ניסתה פקידת הסעד להשיב התינוק לארץ כדי למסור אותו לאימוץ.

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות לאבא מוסלמי באומנה יהודית דתית

רע"א 4896/15 - בע"מ 5263/15 -פסק דין - אוקטובר 2015 -  בקשה מצד הורים אומנים והיועץ המשפטי לממשלה להכריע בתיק אימוץ. מדובר בשתי קטינות החיות מאז לידתן במשפחת אמנה, אשר מבקשת לאמצן. הקטינות נולדו מקשר זוגי בין האב – ערבי מוסלמי יליד שכם אשר לימים קיבל היתר שהיה בישראל – לאשה יהודיה אזרחית ישראל ע"ה, אשר סבלה ממצב נפשי מעורער ולא מכבר שלחה, למרבה הצער, יד בנפשה.

 רשויות הרווחה בשיתוף משפחת האומנה משתמשות בתיוגים וחוות דעת להעביר הקטינות לאימוץ באומנה מבלי שתינתן לאב הזדמנות לגדלן.

דרכי רמיה רשויות הרווחה ע"פ פסק הדין של השופט אליקים רובינשטיין:

רשויות הרווחה תולשות הילדים מחזקת הוריהן מיום לידתן מבלי לתת להורים הזדמנות ממשית כלשהי לסיוע לגדלם או לבחון מסוגלות הורית.  בתי משפט לנוער מוציאים צווי חירום ומאריכים אותם, התהליך נמשך מספר שנים שהתינוקות גדלות באומנה ורואות בה את ביתן.
בשלב הבא מעבירות רשויות הרווחה את הטיפול לבית משפט לענייני משפחה ומבקשות אימוץ. לאורך התהליך ממציאות רשויות הרווחה ממומחים כאלו ואחרים חוות דעת להרחקת הקטינות מההורים עד לאימוץ.

רשויות הרווחה משתמשות במשפחות אומנה מזניחות ומתעללות כך שהתפתחות הקטינות איטית, ולאחר מכן טוענות רשויות הרווחה כי להורים אין חסוגלות הורית למקרה הספציפי הזה של התפתחות לא תקינה.

כן לדוגמא כותב השופט רובינשטיין בסעיף י' בפסק הדין: " ביום 6.9.15 התקבלה חוות דעת מעודכנת מטעם המומחה. בשורה התחתונה צוין, כי לאב מסוגלות הורית מספקת אך "אין במסוגלות שלו כיום בכדי לתת מענה למכלול צרכיהן (של הקטינות – א"ר) המורכב". בנסיבות הומלץ להמשיך את המצב הקיים, בו האב נפגש עם הקטינות אך הן גדלות אצל המבקשים. עוד הומלץ לשנות את שמות הקטינות כך שישאו את שם המשפחה של משפחת האמנה..."
מדובר בתרגיל מלוכלך שבו השתמש גם השופט שמואל בוקובסקי. תחילה שלח תינוק לבית שבתאי לוי שם התפתח לא תקין בשלב השני טען כי להורים אין מסוגלות הורית למקרה ספציפי של התפתחות זאת ולכן קבע אימוץ

רובינשטיין השתמש באותו תרגיל מלוכלך וקבע כי התאומות ישארו באומנה דתיה יהודית בעוד האב מוסלמי.

לצפיה בפסק הדין הקלק כאן.

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות באומנה יהודית דתית לאבא מוסלמי

רע"א 4896/15 - בע"מ 5263/15 -פסק דין - אוקטובר 2015 -  בקשה מצד הורים אומנים והיועץ המשפטי לממשלה להכריע בתיק אימוץ. מדובר בשתי קטינות החיות מאז לידתן במשפחת אמנה, אשר מבקשת לאמצן. הקטינות נולדו מקשר זוגי בין האב – ערבי מוסלמי יליד שכם אשר לימים קיבל היתר שהיה בישראל – לאשה יהודיה אזרחית ישראל ע"ה, אשר סבלה ממצב נפשי מעורער ולא מכבר שלחה, למרבה הצער, יד בנפשה.

 רשויות הרווחה בשיתוף משפחת האומנה משתמשות בתיוגים וחוות דעת להעביר הקטינות לאימוץ באומנה מבלי שתינתן לאב הזדמנות לגדלן.

דרכי רמיה רשויות הרווחה ע"פ פסק הדין של השופט אליקים רובינשטיין:

רשויות הרווחה תולשות הילדים מחזקת הוריהן מיום לידתן מבלי לתת להורים הזדמנות ממשית כלשהי לסיוע לגדלם או לבחון מסוגלות הורית.  בתי משפט לנוער מוציאים צווי חירום ומאריכים אותם, התהליך נמשך מספר שנים שהתינוקות גדלות באומנה ורואות בה את ביתן.
בשלב הבא מעבירות רשויות הרווחה את הטיפול לבית משפט לענייני משפחה ומבקשות אימוץ. לאורך התהליך ממציאות רשויות הרווחה ממומחים כאלו ואחרים חוות דעת להרחקת הקטינות מההורים עד לאימוץ.

רשויות הרווחה משתמשות במשפחות אומנה מזניחות ומתעללות כך שהתפתחות הקטינות איטית, ולאחר מכן טוענות רשויות הרווחה כי להורים אין חסוגלות הורית למקרה הספציפי הזה של התפתחות לא תקינה.

כן לדוגמא כותב השופט רובינשטיין בסעיף י' בפסק הדין: " ביום 6.9.15 התקבלה חוות דעת מעודכנת מטעם המומחה. בשורה התחתונה צוין, כי לאב מסוגלות הורית מספקת אך "אין במסוגלות שלו כיום בכדי לתת מענה למכלול צרכיהן (של הקטינות – א"ר) המורכב". בנסיבות הומלץ להמשיך את המצב הקיים, בו האב נפגש עם הקטינות אך הן גדלות אצל המבקשים. עוד הומלץ לשנות את שמות הקטינות כך שישאו את שם המשפחה של משפחת האמנה..."
מדובר בתרגיל מלוכלך שבו השתמש גם השופט שמואל בוקובסקי. תחילה שלח תינוק לבית שבתאי לוי שם התפתח לא תקין בשלב השני טען כי להורים אין מסוגלות הורית למקרה ספציפי של התפתחות זאת ולכן קבע אימוץ

רובינשטיין השתמש באותו תרגיל מלוכלך וקבע כי התאומות ישארו באומנה דתיה יהודית בעוד האב מוסלמי.

לצפיה בפסק הדין הקלק כאן.

אלי ישי שר הרווחה לשעבר: כל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה מחייבת חישוב מסלול מחדש

קסליו חדרה 28 באוק׳ 2015 - כנס הקואליציה למען הילדים והמשפחה - מדינה ומשפחה - מציאות מול תעמולה בהפקת העיתונאי מוטי לייבל. האירוע הופק בגן ארועים קסליו חדרה באדיבות ניסים אנקוה.



אלי ישי - שר הרווחה לשעבר:
אני חושב שהכינוס הזה הוא כינוס חשוב. הסיפורים קשים. קשים מאוד, דבר שמחייב, מבחינתי, כחבר ממשלה במספר ממשלות בישראל ולא מעט כנסות בישראל, אני חושב שכל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה, בעיני מחייבת חישוב מסלול מחדש.

אין ספק שצריך לעשות פה שינויי חקיקה שלא יהיה יד קלה על ההדק ולתת לכל הורה והורה את הזכות לגדל את בניו ובנותיו. גם במקרים כאלה ואחרים, שאני לא נכנס לפרטים שלהם, אפשר למצוא דרכים שהם גם יהיו יותר זולים למדינה, ובראש ובראשונה יותר טובים לילד ולילדה וכן להוריהם, ללא ספק בכלל.

נפגשתי עם האנשים היקרים, אני מכיר גם סיפורים מתפקידיי השונים, אז כל אחד ואחד מאיתנו כשרים לשעבר, יטפל בנקודה נקודתית שפונים אליו מקרה או שניים או עשר מקרים, אבל הממשלה ושרי הממשלה השונים, במיוחד שר הרווחה לא עשה את השינוי המתבקש: ועדה מיוחדת, ועדה ציבורית חשובה שתוביל המלצות לממשלת ישראל על מנת להוביל שינוי ושינוי משמעותי. אני אומר לכם שחייב לעשות פה שינוי, נגדיר את זה כחישוב מסלול מחדש על מנת להחזיר את האור והברק של הילדים האלה לחיק הוריהם בע"ה. כל סיוע בהמשך, בעצות, בהכוונה, בסיוע במפגשים, אשמח לבוא לשם. בהצלחה רבה ויישר כוח.

פקידת סעד יפעת מילר מלשכת הרווחה בת ים תלשה שלושה ילדים מביתם ומשפחתם ופתחה בהליך אימוץ כפוי לילדים

יפעת מילר - פקידת סעד לשכת הרווחה בת ים

ספטמבר 2015 - פקידת סעד יפעת מילר מלשכת הרווחה בת ים תלשה שלושת ילדיה של תמר ופתחה בהליך אימוץ כפוי לילדים - מתוך סטטוס פייסבוק של העיתונאי מוטי לייבל.

תמר - אמא ל 3 ילדים פנתה בתמימותה לרווחה וביקשה להכניס את הילדים לפנימייה בגלל מצב כלכלי קשה (אל תקפצו - פנימייה לא אמור להיות דבר רע לפחות בזמני).
לרוע מזלה נתקלה בחוטפת ילדים סוציאלית בשם יפעת מילר מבת ים.

יפעת מילר החוטפת יחד עם עופרה שיף מהשירות למען הילד ביפו (אימוצים) ישר קפצו על המציאה של תוספת נאה למשכורות והחתימו אותה בעורמה על טופס נזקקות.
ואז הם חטפו לה את הילדים למוסד חסוי!
מאז הן הצליחו להעלים ממנה כמה דיונים אצל השופטת המשתפית גלית מור ויגוצקי ופשוט בנו תיק אימוץ ללא ידיעתה וללא נוכחותה בבתי המשפט.
למזלה הגיעה לעורכי הדין ורדה שטיינברג ברכה ויוסי נקר שמנסים בימים אלו להציל את הילדים!
ל נטלי אשוואל חטפו 2 החוטפות הסוציאליות זיוה כהן פורת ונעמה אוזן 3 ילדים מהמיטה באישון לילה.
הילדים הופרדו ו 2 מהם שנשלחו לכלא ילדים שמרוויח על כל אחד מהם 17,100 שקלים בחודש.
אלו שבכלא לא יצאו כבר 3 חודשים לחופש כנגד החוק.
הסבתא שרה שמבקשת לראות את הילדים מקבלת סחיטה באיומים "אם את רוצה לראות את הילדים, תבואי לפגישה בלי עורכת הדין" - שמנסיון עבר כשהיא עושה את זה, הם תופרים לה תיקים.
באוגוסט הגישו בקשה שהילדים ישתחררו מהכלא לחתונה שמתקיימת היום.
האפוטרופא לדין לא התנגדה ושלחה את חוסר התנגדותה לחוטפות כשאלו מצידן העלימו את זה מעיני השופטת טובה פרי הידועה לשימצה.
שלשום אישרה טובה פרי את יציאתם לחתונה היום אבל זה לא מצא חן בעיני זיוה כהן פורת ונעמה אוזן החוטפות אז הן הגישו אתמול על הבוקר התנגדות נחרצת...
מה עשתה השופטת המבולבלת והפושעת טובה פרי?
קבעה דיון בעניין למחר בבוקר...
אבל רגע, החתונה היום לא?
כן חברים, כך עובדת מערכת המשפט עם הרווחה... משתפים פעולה בביצוע פשעים נגד האנושות.
אני אעשה ככל יכולתי כדי שהנשים המוזכרות פה יתבעו את החוטפות והשופטות בבית הדין הפלילי בהאג... וזה אפשרי אגב.

תסביך שר הרווחה חיים כץ: בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה

התסביך של השר חיים כץ ופקידות האימוץ המושחתות במשרד הרווחה, האמא מסוגלת לגדל את בתה בת ה- 7 אך אינה מסוגל לגדל את בתה בת ה- 5 ולכן תישלח לאימוץ. שר הרווחה חיים כץ, ופקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד מרעילים בפיהם נגד האמא באמצעות "גורמים" מהמשרד.

"חרב עליי עולמי": בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה , דנה ויילר-פולק , 09 בספטמבר 2015, וואלה חדשות

שירותי הרווחה לקחו את ש' בת החמש למשפחת אומנה לפני כשנתיים, לאחר שעל פי החשד אביה טלטל אותה - וכעת נפתח עבורה הליך אימוץ. זאת, בעוד ב' בת השבע נותרה עם אמה בבית. "התחושה היא שלוקחים לך את היכולת לנשום"

"התחושה היא שלקחו לך את היכולת לנשום" – כך תיארה ר', בת 30, את היום שבו נודע לה כי שירותי הרווחה מתכוונים להוציא את בתה הקטנה מביתה, בעודה שרויה בדיכאון שאחרי לידה ונותרת אחראית על בתה הגדולה. לאם שתי בנות – ב' בת שבע, ו-ש' בת חמש. בשנתיים האחרונות הייתה ש' באחריות משפחת אומנה, לאחר שאביה טלטל אותה לכאורה ופגע בה קשות. "הבת שלי מאושפזת בבית חולים אחרי שאביה טלטל אותה, ובעוד אני מתמרנת בינה לבין אחותה הגדולה בבית, מודיעים לי כי ש' כבר לא בבית חולים, ושהעבירו אותה למשפחת אומנה. באותו רגע חורב עליך עולמך", סיפרה.

לאחר הלידה של ש', הבינה ר' כי מצבה הנפשי לא טוב וביקשה לשהות אצל הוריה על מנת שיסייעו בטיפול בבנותיה, אלא שבן זוגה סירב. "איבדתי הרבה דם בלידה, כך שמצבי הפיזי היה לא טוב, בנוסף לכך שמצבי הנפשי היה רעוע. הבנתי שנכנסתי לדיכאון שאחרי לידה", סיפרה. "בעלי סירב בתוקף לעבור להוריי לתקופה קצרה, רק עד שנעמוד על הרגליים, ואמר שהוא יטפל בבנות".

האב במעצר, האם בין בית החולים לגן

כמה ימים לאחר מכן, התעוררה ר' משינה והבחינה כי הראש של ש' התנפח. בתחילה עלה החשד כי מדובר באלרגיה לתחליף חלב, אולם לאחר חודש, כאשר מצבה של הילדה לא השתפר, הופנתה ר' לבית החולים עם בתה ששם אובחנה עם שטף דם מוחי, שעלול היה לגרום למותה. "הייתי המומה", סיפרה. "מיד הגיעו משטרה ועובדת סוציאלית, ורק לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שביום שראיתי את הנפיחות הוא נדנד אותה בעגלה וכנראה טלטל אותה".

לאחר מכן עברה ר' להתגורר עם הוריה, לאחר שבן זוגה נעצר. "הייתי בשוק, נותרתי חסרת אונים. אם הייתי יודעת על האירוע הייתי מעבירה אותה מיד לבית חולים ולא מחכה חודש ומבזבזת זמן על החלפת מזון", סיפרה. "בעלי הועבר למעצר ואני נותרתי לטפל ב-ש', שהייתה בין חיים למוות ובב', שהייתה בגן וצריכה אותי. ניסיתי ליצור לה שגרה בריאה יחד עם הוריי שסייעו לי בטיפול בה".


"לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שכנראה טלטל אותה" (צילום: ראובן קסטרו)

באותם ימים סיפרה ר' כי שירותי הרווחה הציעו לה עזרה מעמותת "חיבוק ראשון" לנוכח הקושי בטיפול בשתי הבנות. עם זאת, כעבור זמן מה הודיעו לה בשיחת טלפון כי ש' הועברה למשפחת קלט עד שתימצא לה משפחת אומנה, משום שלטענתם היא לא הייתה מסוגלת לטפל בה. "לא הסכמתי לזה, אבל איש לא שאל אותי. באו ולקחו לי אותה כשאני לא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה".
"אני כאן, חיה וקיימת. איך רוצים למסור אותה לנצח?"

במהלך השנתיים שלאחר מכן ראתה ר' את בתה במרכז הקשר של שירותי הרווחה, בעוד אחותה הגדולה הייתה בבית עם אמה. לאחר התקופה הזו, לא רק שהוחלט שלא להשיב את ש' לביתה, אלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בקשה להכריז על ש' כבת אימוץ – וההחלטה אושרה. "זו הייתה החלטה לא ברורה. נכון שבשנה הראשונה הייתי בדיכאון ולקחתי כדורים, אבל כשהפסקתי אותם הכול השתנה", סיפרה ר'. "התחלתי לתפקד לגמרי, יצאתי לעבוד עם קשישים, אבל ברווחה רק ניסו לשכנע אותי לחזור לאשפוז יום ולכדורים. עד היום הם טוענים שאני לא מסוגלת לגדל את שתי הבנות ודרשו שההורים שלי יהיו בתמונה. אז הם כאן, ועוזרים לי עם ב', אבל הם טוענים שעם ש' זה כבר לא יצליח. אבל למה לא לנסות? כי הם החליטו על הוצאתה מהבית וזהו".

לדבריה, מדובר במצב אבסורדי שבו היא כשירה לגדל רק את בתה הגדולה. "עכשיו מדברים על אימוץ. איך זה ייתכן? אני כאן, חיה וקיימת. באיזו זכות הם לוקחים את הילדה שלי ורוצים למסור אותה לנצח?", תהתה בכעס. "עכשיו הם משחקים על הטענה כי 'ש' רגילה למשפחת אומנה משום שהם ליוו אותה מגיל צעיר'. נכון, כי הם גרמו לזה לקרות. זה לא טענה שצריכה להתקבל. בינתיים, ב' כל הזמן שואלת מה עם אחותה ומתי היא תחזור הביתה. זה מצב אבסורדי - אם אני כשירה לגדל את הבת הגדולה, איך אני לא כשירה לגדל את הקטנה שכבר לא תינוקת? זה לא הגיוני".


"באו ולקחו אותה כשלא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה" (צילום: Shutterstock)

ממשרד הרווחה לא נמסרה תגובה.

מהעירייה (לשכת הרווחה פתח תקוה) שבתחומה מתגוררת ר' נמסר: "החלטות בנושא השמה של ילדים במשפחות אומנה ניתנות על ידי בית משפט ורק לאחר תהליך ארוך של בחינת המסוגלות ההורית והמסוכנות לשלום הילד, תהליך הכולל פיקוח של משרד הרווחה. הדבר אינו נתון להחלטת העובדת הסוציאלית ברשות המקומית. ככלל, רשויות הרווחה אינן רושמות או משנות החלטות רפואיות פסיכיאטריות כאלו ואחרות, בהן מתן תרופות. כפי שידוע למערכת וואלה! NEWS, על פי חוק, איננו יכולים להגיב למקרה שבו מדובר בקטין. לכל הורה יש מכלול של מסלולים לערער על החלטת בית המשפט, אם על ידי ערר לערכאה גבוהה יותר, או דרך שירות האומנה של משרד הרווחה".

גורמים במשרד הרווחה: "לנגד עיני האם – טובתה האישית בלבד"

גורמים במשרד הרווחה מסרו: "זוג ההורים מוכרים זה שנים לשירותי הרווחה, כמו גם לשירותי בריאות הנפש. עם לידת הבת הבכורה היא נחשפה למצבי סיכון וסכנה ולמרות חוסר המסוגלות ההורית, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה להוצאתה מהבית, ובנו תכנית טיפול רחבת היקף כדי לעזור לאם ולתת בידיה כלים לתפקוד הורי ראוי, אולם לצערנו תכנית זו לא זכתה לשיתוף פעולה מצדה. גם אז, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה על הוצאה מהבית ובאישור בית המשפט לנוער הוחלט כי הילדה תהיה במשמורת בלעדית של הסבים, כשהאם תוכל להתגורר עמם, אולם לא תהיה אחראית בפועל על גידול הילדה, נוכח חוסר מסוגלותה. בנוסף, נתנו שירותי הרווחה מענה רחב היקף וטיפול אינטנסיבי מגיל ינקות, תוך שילוב הקטינה במעונות רב-תכליתיים בשעות אחר הצהריים והערב.

"עם לידת הבת השנייה וחשיפתה לסכנת חיים ממשית ולנוכח העובדה כי הסבים מתקשים להתמודד עם שני ילדים במקביל, החליט בית המשפט לנוער על הוצאת הבת הקטינה לסידור חוץ ביתי ולפני כחצי שנה נפתח בבית משפט למשפחה תיק אימוץ, לשם הכרזתה כבת אימוץ.

"לצערנו, במסגרת מלחמתה של האם ברשויות הרווחה היא מפרסמת באחרונה ברשתות החברתיות, באופן ישיר ובאמצעות חבריה, תמונות של הבת המיועדת לאימוץ, שצולמו בפגישותיה עמה במרכז קשר ובמשרדי השירות למען הילד, החושפות בין השאר גם פרטים מזהים על אודותיה, בניגוד לחוק ההגנה על קטינים וחוק האימוץ, ומהווים עבירה פלילית. חרף הוראת בית המשפט והצו שהוצא נגד האם בדרישה להסרה מיידית של הפרסומים, היא ממשיכה בפרסומיה, תוך השמצת והכפשת העובדים הסוציאליים וגורמי הטיפול, דבר המעיד כי לנגד עיניה לא עומדת טובת בנותיה, אלא טובתה האישית בלבד".

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה - החריבו חיי ילדה מגיל 11

"הרסתם את הילדה שלנו": ההורים שיוצאים למלחמה בתרופות , עמית תומר , מעריב , 07/27/2015

בגיל 11 אובחנה מ' כסכיזופרנית וכלוקה בפיגור קשה, אושפזה בבתי חולים פסיכיאטריים וטופלה בתרופות חזקות. כבר לפני שבע שנים התברר כי האבחון היה שגוי, אולם עד היום לא נמחק הרישום

התרחיש הזה הוא ודאי הסיוט של רבים: להגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם בעיה קלה ולהיקלע למערבולת של שרשרת אבחונים שגויים, שבסופם נגזר עליך לשהות במשך שנים במוסד סגור תוך קבלת תרופות, שצריכה ארוכת טווח שלהן גורמת לנזקים בריאותיים, וכל זאת שלא לצורך.

זה נשמע כמעט בדיוני אבל הוריה המאמצים של מ', כיום בת 23, טוענים שזה בדיוק מה שקרה לבתם. כשהייתה בת 11 אובחנה מ' כסובלת מסכיזופרניה ומפיגור שכלי קשה. היא אושפזה לסירוגין במוסדות סגורים וקיבלה תרופות פסיכיאטריות רבות. ההורים שבו והתריעו כי מצבה רק מחמיר בעקבות הטיפול שהיא מקבלת, אבל פעם אחר פעם נאמר להם שהסיבה לכך היא הידרדרות המחלה.

לפני חמש שנים התברר כי האבחון שנעשה לה היה שגוי, אבל אפילו זה לא סיים את הסאגה. רופאיה טוענים עד היום שאי אפשר לשנות רישום רפואי, ולכן היא מקבלת אותו טיפול שגוי לכאורה. כעת תובעים ההורים את המוסדות נס ציונה וגהה, שבהם טופלה מ'. "גם ככה כבר הרסתם את הילדה שלנו", הם קובלים, "לפחות כעת תנו לה לקבל טיפול התואם את מצבה".

מ' הגיעה להוריה המאמצים - זוג בשנות ה־60 לחייו המתגורר במרכז הארץ - כשהייתה בת 5. "רצינו מאוד ילדים אבל הייתה לי בעיה להיכנס להריון, אז החלטנו לאמץ", מספרת אמה, "אביה הביולוגי של מ' נפטר והאם חלתה, וכך היא הגיעה אלינו".

בהתחלה הכל היה בסדר: "היא הייתה ילדה רגילה לגמרי, חכמה וחריפה. כשהתחילה את הלימודים בבית הספר הייתה לה קליטה מהירה והיא שלטה בחומר, אבל אחרי כמה זמן התחילו להגיד לנו שהיא מפריעה בשיעורים ומתקשה לשבת בשקט", מספרים ההורים.

כשהייתה בכיתה ג' המליצה יועצת בית הספר שמ' תתחיל ליטול ריטלין על בסיס קבוע. "נתנו לה כמעט שנתיים, אבל לא היינו בטוחים שזה עושה לה טוב", הם אומרים, "במקביל התחילו הפרסומים נגד התרופה, אז החלטנו להפסיק. בבית הספר ביקשו שניגש לשירות הפסיכולוגי בעיר ושם רשמו לה תרופה חלופית".

אז העניינים החלו להסתבך: "לאחר יומיים שבהם מ' לקחה את הכדור היא נהייתה תוקפנית ואלימה מאוד. הבאנו אותה למרכז לבריאות הנפש בנס ציונה להסתכלות. היא הייתה מפוחדת ועוד סבלה מתופעות הלוואי של הכדור. אמרו לנו שלא יאשפזו אותה אלא שהיא תהיה שבועיים במחלקה הפתוחה, כדי שיוכלו להעריך את מצבה".

מרכז לבריאות הנפש בנס ציונה. צילום: אמיר המאירי

 יום לפני השחרור עוד סיפר הרופא להורים שלא מצא כלום, אבל ביום האחרון הגיעה שיחת טלפון שהפכה את הקערה על פיה. "בישרו לנו שמ' שומעת קולות ולכן צריכה להישאר בבית החולים ולקבל תרופות לסכיזופרניה".

לדברי ההורים, כשדיברו על כך עם מ' הבינו שיש לתופעה הסבר הגיוני, אבל אף אחד לא הסכים להקשיב. "היא בסך הכל שמעה קול דומה לזה של אשתי, אז היא התבלבלה והחלה לקרוא 'אמא'", מוסיף האב, "מאז המקרה לא חזר אבל כבר הלבישו עליה את המחלה. היא התחילה לקבל 'ריספרדל', תרופה פסיכיאטרית חזקה מאוד. הודיעו לנו על כך רק בדיעבד. על טופס ההסכמה נתנו לנו לחתום רק אחרי חודש שלם שבו קיבלה את התרופה, ובעקבותיה תרופות פסיכיאטריות נוספות".

"חייה הפכו לסבל ולסיוט"

"ריספרדל" היא תרופה אנטי־פסיכוטית, המשמשת לטיפול בחולים הסובלים מסכיזופרניה. היא עלולה לגרום לשורה של תופעות לוואי וביניהן עייפות, סחרחורות, עלייה במשקל ועצירות. "שימוש ממושך בתרופות נוגדות פסיכוזה יכולות לגרום לנזק מוחי", קובע ד"ר ריצ'רד שיפר, המומחה מטעם התביעה ששימש בעבר פסיכיאטר ראשי במחוז מרכז במשרד הבריאות, "כשאדם חולה זו הקרבה שאין ברירה אלא לעשותה בשביל התועלת שתביא התרופה לבריאותו, אבל במקרה של מ' המצב רק הידרדר".

"הבאתי למרכז לבריאות הנפש ילדה כמעט בריאה, אבל מאז שהחלה לקבל את התרופה הפכו חייה לסבל ולסיוט", אומר האב, "היא גרמה לה לכאבי ראש חזקים מאוד, לעצבים ולהתפרצויות. הרופאים אמרו שזה תוצר של המחלה ושצריך להעלות את מינון התרופה. העיניים שלה היו מתהפכות, רוק נזל לה מהפה, היו לה תנועות בלתי רצוניות וצמרמורות בכל הגוף. לפעמים חששתי שבכל רגע היא עלולה ללקות בהתקף לב".

כשראו הרופאים שגם המינונים הגבוהים לא מסייעים, החליטו להחליף למ' את התרופה לכדור פסיכיאטרי חזק עוד יותר - "לפונקס". "אמרו לנו שהוא יעשה אותה ילדה חדשה, אז הסכמנו", אומר האב, "אבל הוא פשוט שיתק אותה. היא הייתה ערה בכל יום חמש־שש שעות ובשאר הזמן ישנה. התחילו לתת לה תרופה פסיכיאטרית נוספת שנועדה לטפל רק בתופעות הלוואי".

"כל מי שהכיר אותה לא האמין", אומרת האם בצער, "היא התחילה להשמין, צבע העור שלה התחלף, נשר לה חלק גדול משערות ראשה ובמקומו החל לצמוח שיער על כל הגוף. לא היה אפשר לזהות אותה. מבחורה שכולם אהבו היא הפכה לצל הרוס".

לאחר כשנה של אשפוז לסירוגין שוחררה מ', אבל תופעות הלוואי הקשות מהתרופות שהמשיכה ליטול לא אפשרו לה לחיות בביתה ללא השגחה רפואית. היא אושפזה שוב, הפעם בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. כשהוריה ביקשו שוב לגמול אותה מהתרופות הפסיכיאטריות הורידו לה במעט את המינון, אך היא המשיכה ליטול אותן. בשלב מסוים הוחלט לשלבה בפנימייה לילדים עם הפרעות נפשיות והתנהגותיות, תקופה שההורים מכנים במילים הקשות "ניסיון לרצח".
"מנהלת המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי הייתה גם פסיכיאטרית במקום והיא המליצה על ההעברה כדי שתחזור למסגרת לימודית, אבל התרופות המרדימות לא אפשרו לה להישאר ערה בשיעורים. במקביל היא המשיכה להשמין ומשקלה הגיע למעל למאה קילו". בתקופה הזאת המשיכה לסבול מ' מתוקפנות, מפגיעות עצמיות ומכאבים פיזיים שרק החמירו. לבסוף הוחלט שאינה מתאימה גם למסגרת הזאת והוחזרה לאשפוז בגהה.

המרכז לבריאות הנפש בגהה. צילום: ויקיפדיה

 כשהייתה בת 16 החליטו הוריה, שנותרו משוכנעים כי הטיפול שהיא מקבלת לא מתאים לה, לקחת אותה לאבחון נוסף. מכון הדר, המרכז לאבחון לקויות, קבע ב־2008 לאחר התייעצות של ועדה בת כמה מומחים כי: "מ' מתפקדת ברמה שאינה פיגור שכלי". כלומר, האבחון המקורי היה מוטעה. האגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה אישר את הממצאים.

באותה תקופה נלקחה מ' לאשפוז בבית חולים שערי מנשה שבצפון ושם קבעו הרופאים כי "הורדת מינון ה'רספידל' שיפרה את התנהגותה ואת מצבה הנפשי". אבל כל זה לא הספיק לפסיכיאטרים המטפלים בה. למרות האבחון החדש והפצרות ההורים הוחלט שתמשיך לקבל אותו הטיפול.

"המומחים שבדקו אותה המליצו בפירוש להפסיק לתת את התרופות האלה", אומרת האם, "אבל אחרי שנים שבהן קיבלה מינונים גבוהים הגוף שלה כבר מכור, היא צריך לעבור גמילה הדרגתית ומתונה כשבכל פעם פוחתת הכמות - עד שתוכל להפסיק לגמרי, אחרת זה גורם לתגובות קיצוניות והרופאים לא מוכנים לעשות זאת. אומנם הורידו לה את המינונים אבל הם מתעקשים להמשיך לתת לה את התרופה, שנים אחרי שהתברר שהייתה טעות.

"כל מומחה חדש שאנחנו לוקחים אותה אליו לבדיקות רואה את הרישומים הרפואיים של הסכיזופרניה והפיגור, כי לא ניתן למחוק אותם. הוא אומר שאם היא סבלה מכך - יש צורך בתרופות. הציבו לנו תנאי: או שמ' תמשיך לקבל את התרופות או שנצטרך לקחת אותה מההוסטל הביתה. אחרי שנים שהתרופות גרמו לה נזקים היא אינה מסוגלת לחיות מחוץ למסגרת מתאימה וללא השגחה. אין לנו ברירה".

"רשלנות על גבי רשלנות"

כמוצא אחרון החליטו ההורים לפנות לבית המשפט כדי לתבוע את המוסדות ששגו והתרשלו, ולבקש להורות להוסטל לעצור את השימוש בתרופות. "האבחנות המוטעות לאורך השנים גרמו לטיפולים פסיכיאטריים כבדים עם הרבה תופעות לוואי שהוסיפו להחמיר את בעיות ההתנהגות שלה", קובע ד"ר שיפר בחוות דעתו המצורפת לתביעה, "השילוב בין ההשפעה של התרופות למסגרות שאינן תואמות את מצבה הובילו לעיכוב התפתחותי הן מבחינה נפשית הן מבחינה קוגנטיבית. החזקתה במוסדות טיפוליים זמן רב והטיפול המתמשך הקשו על חזרתה לחיים נורמטיביים בסביבה הביתית שלה".

"אם הייתה מקבלת טיפול מתאים היא הייתה משתלבת בחברה, מתפקדת בכוחות עצמה וחיה חיים רגילים", אומרת עו"ד גלית קרנר המייצגת את מ', "אבל כל אדם בריא שידחפו לו תרופות שאינו צריך במשך שנים - יסבול מנזקים עצומים. האמון בין מטפל למטופל מבוסס על אבחנה מדויקת ככל האפשר, וכשמדובר בילדים גדלה חובה זו עשרות מונים. זה מקרה מובהק לכך שהרופאים כשלו מההתחלה ועד הסוף, והכשל נמשך. לא משנה כמה פעמים המשפחה פונה - מסרבים לשנות את האבחנה הראשונית של מ' במחשב, כך שבכל פעם שיש לה בעיה הדורשת טיפול, אפילו כזו פיזית שלא קשורה למצבה הנפשי, זה מופיע שם כמו כתם".

עו"ד קרנר מזועזעת מהמקרה, אבל כבר אינה מופתעת. השולחן במשרדה שבהוד השרון מלא תיקים דומים, שבהם רשומה רפואית לא־עדכנית או שגויה הממשיכה ללוות את החולה ולהשפיע על הטיפול בו גם לאחר שמתבררת הטעות.

מזועזעת אבל לא מופתעת, עו"ד גלית קרנר.

"רק השבוע הגיע אלי בחור בתחילת שנות ה־30 לחייו, שעבר לאחרונה תאונת דרכים שפגעה בכושר עבודתו. במסגרת הליך השיקום נפגש עם פסיכיאטר שקבע כי מלבד הפגיעות הגופניות לא נגרם לו נזק נפשי", אומרת עו"ד קרנר, "הבחור הופנה למכון לרפואת כאב כדי לקבל טיפול, ולאחר חודש קיבל את סיכום הביקור, ובו נכתב כי הוא סובל מהפרעה דו־קוטבית ועל כן החל לקבל תרופה פסיכיאטרית. אמו פנתה למרפאה ודרשה שיתקנו מיד את הטעות, אך נענתה שרישום רפואי במחשב לא ניתן לשנות. היא הגיעה אלי ולאחר ששתינו הפעלנו עליהם לחצים והבהרנו כי אין כל שחר להערה הזאת שנכנסה לתיקו - הם נכנעו לבסוף ומחקו את הטעות".

הדוגמה הזאת, כמו הסיפור של מ', היא רק אחת מני רבות: "אנחנו חיים בעידן שבו המחשב והמופיע בו קובעים את אופן ההתייחסות של הגורמים המטפלים לחולה המגיע לטיפול המשך. לכן חייבים לערוך בדק בית, ולטעמי אף לקבוע הנחיות ברורות שיחייבו את הצוותים הרפואיים לתקן רשומות בהתאם למצב הרפואי האחרון. כמו בכל מערכת גם ברפואה ישנן טעויות שקורות לעתים בתום לב, אבל ברגע שמסרבים לחזור מהטעות ולתקן אותה זה הופך לרשלנות, ובמקרה של מ' זוהי רשלנות על גבי רשלנות על גבי רשלנות".

"נלמד את המקרה"

מבית חולים גהה נמסר: "אנו סבורים שאין כל ממש בתביעה, אך מנועים מלהגיב לכך בשל החובה לשמירת הסודיות הרפואית של הקטינה. עמדה מפורטת לטענות התביעה תינתן במסגרת ההליך המשפטי".

מבית חולים נס ציונה וממשרד הבריאות נמסר: "ניתן לשנות אבחנות אם לאחר בחינה קלינית מעמיקה נמצא כי אדם אינו לוקה במחלה. עם זאת יש לציין כי תרופות מתחום בריאות הנפש משמשות לטיפול במצבים שונים ובסימפטומים שונים, ולא בהכרח רק לטיפול במחלות הנפש הקשות. נלמד את המקרה הפרטני ואת התביעה, ונפעל כמקובל".

גיא מרוז מציג הפקרות בהתנהלות מוסד האומנה

גלי צה"ל - עושים צהריים עם  יעל דן- יולי 2015
גיא מרוז שקיבל ילד אומנה: הילד הזה קורא לי אבא, ולאורלי אמא. ביום שיקחו את הילד ייגזר דינו והוא לא יתאושש מהנטישה. עו"ד יוסי נקר: גיא ואורלי שכחו דבר אחד, אומנה זה לא אימוץ. אפילו ילד בן שנתיים מסוגל להבין את זה שיש לו אמא ביולוגית והם אומנה
גיא מרוז: הילד בן שנתיים וחצי. הסבירו לנו נורא טוב לפני שלקחנו, שנכנסנו לסיפור האומנה. הוא חצי שנה כבר אצלנו. שיש ת'עניין שבאמת יכול שיום אחד יקחו אותו. הסבירו לנו את זה. ואני מניח שאם האסון הנורא הזה יקרה, אם יקחו אותו מאיתנו, אנחנו נדע להתמודד איתו, אבל אנחנו לא הסיפור. הסיפור הוא ילד בן שנתיים וחצי שאני לא רוצה להתחיל לספר לך מה הוא עבר, בסדר? אני גם לא מורשה לספר לך מה הוא עבר. או קיי, אבל אין לי ספק, ואת התחלת במשפט טובת הילד, שאם יקחו את הילד הזה ויחזירו אותו למקום שממנו הוא בא, זה כמו הוצאה להורג של הילד. אין שום דרך בעולם שהוא יתאושש מהדבר הזה. אין שום סיכוי בעולם שהוא יתאושש, כי אני יודע למה הוא יחזור.
אי אפשר לתאר בכלל. הילד הזה קורא לי אבא, ולאורלי אמא. לילד הזה יש לו סבא וסבתא, כמה אפילו. יש לו אחים ואחיות. אלו הם החיים שלו. אני לא זוכר בכלל את החיים קודם. אני אומר שוב, אנחנו נתגבר על הכל, גם אם הרע, הרע מכל יקרה.
אני רוצה לספר לך את זה אחרת. או קיי, אני רוצה לספר לך על ילד של חברים שלי שהוא ילד אומנה, לא על הילד שלי. בסדר? ילד שהגיע לבית חולים עם רגליים שבורות, כי אמא שלו שברה לו את הרגליים, ילד שאמא שלו החליטה יום אחד שהיא רוצה אותו, כמעט החזירו לה אותו, הוא כבר ידע שהוא חוזר לאמא ואז האמא התחרטה, ולא בא לה ונעלמה לחצי שנה. אני רוצה לספר לך על ילד שאמא שלו בלילות כנראה עובדת כזונה. זה לא הילד שלי, אני מספר על ילד אחר עכשיו, בסדר? בבית המשפט ביום שבו ירצו לקחת את הילד הזה, כמו שאמר עורך הדין לפני, עד שהחוק הזה של קארין לא יעבור, לא ישמעו את המשפחה ולא יבין.
-- עו"ד יוסי נקר שמייצג את האימהות הביולוגיות שנלחמות על זכותן לגדל ולקבל חזרה את ילדיהן: תרשי לי לתקן. צו לשנה זה לא נחשב צו לזמן ארוך. זה נחשב צו לזמן קצר. הצווים בדרך כלל ניתנים ל- 3 שנים לאומנה ולכן, דווקא כאשר ניתן צו לשנה, מהניסיון שלי, ואני יכול להוכיח את זה בהרבה פסקי דין, זה רק אומר שהסיכויים שבית המשפט חושב שהילד יחזור להורה הביולוגי שלו, הם יחסית גבוהים. רוב הצווים הם ל- 3 שנים. זה חשוב לי לתקן. גם עו"ד דליהו וגם גיא מרוז, וגם אותה אם שמנהלת, אני יכול להבין את המאבק מבחינתה, כי היא והמשפחה שלה והילדים, רואים את הילדה של הביולוגית כשלהם, הם שכחו דבר אחד: שזה אומנה. אומנה זה לא אימוץ. גיא ואורלי, בתוכנית שלהם בפעם האחרונה. שהם התראיינו, הם אמרו בצורה מאוד ברורה מבחינתם שאומנה ואימוץ זה אותו דבר, זה היינו הך. זה לא היינו הך. אחרת, אם זה היה אימוץ, היו הולכים די בקלות, מגישים בקשה לפי חוק האימוץ, אבל כנראה שזה לא המקרה. עוד נקודה אחת. בדיווח שהיה לגיא ואורלי, לגבי אותה אמא, נאמר, שהאמא כן פוגשת את הילד שלה פעמיים - שלוש. יש הסדרי ראיה. הוצג על ידו כאילו אין הסדרי ראיה, והאמא רק עכשיו רוצה את הילד שלה.

רשויות הרווחה חוטפות ילדים

רשויות הרווחה חוטפות ילדים? , 02/07/2015, ליהיא כהן-דמבינסקי , גלובס

המקרה שהשאיר את שופט ביהמ"ש לענייני משפחה חסר מילים

לפני פחות משנתיים סערה המדינה סביב פרשת אימוצו של ילד, אשר נולד לאם חולת נפש ממוצא אתיופי, על-ידי משפחה לבנה, בניגוד לרצון אימו ומשפחתה לגדלו בקרב המשפחה המורחבת והקהילה.

לא הייתה מחלוקת כי בתיק זה נגרמו מחדלים רבים על-ידי הרשויות השונות, ובתוכן רשויות הרווחה, אשר לא זאת בלבד שהעבירו את הילד האתיופי למשפחת אומנה לבנה, אלא שאף הבטיחו למשפחת האומנה כי הילד יאומץ על-ידה בסופו של ההליך.

באותו מקרה, על אף שבית המשפט העליון הגיע למסקנה כי היה מן הראוי לאפשר למשפחת האם לגדל את הילד - מאחר שההתנהלות המשפטית נמשכה שנים, הוא נאלץ להכריע כי מאוחר מדי לעשות את המעבר כעת.

ככל הנראה לא הופקו הרבה לקחים מפרשה זאת, שכן עתה ניצב בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מקרה דומה, אשר עליו אמר בית המשפט כעת: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא, למרבה הצער, של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינה. הרושם של בית המשפט מההתנהלות הכוללת של שירותי הרווחה בתיק דנן אינו פשוט".

מדובר בילדה בת ארבע וחצי, שנולדה לאם יהודייה הסובלת ממחלת נפש, ואב מוסלמי, שהיה באותה עת תושב זר. אין מחלוקת כי בשל מצבה הנפשי האם אינה מסוגלת לגדל את הילדה, אך הן האם והן האב ביקשו שהאב יהיה זה שיגדל את הילדה.

האב נישא בינתיים לאישה אחרת, יהודייה אף היא, נולד גם להם ילד משותף, וכאמור האב והאם מעוניינים שהילדה תגדל במסגרת המשפחתית החדשה שהקים האב.

רשויות הרווחה היו ערות לבעיות הנפשיות של האם עוד בהיותה בהריון, וסימנו לעצמם כי תידרש התערבותם עם הלידה, אך בה-בעת התעלמו מקיומו של האב, לא בדקו את יכולתו לגדל את הילדה, וכתוצאה מכך אף לא בנו לפני הלידה תוכנית עזרה וסיוע, שתאפשר לאב לקבל את הילדה לרשותו.

מיד לאחר היוולדה לקחו רשויות הרווחה את הילדה מידי הוריה, לאור חוות-דעת העובדת הסוציאלית בבית-החולים, לפיה הם נראים לה "קצת לא מחוברים לקרקע" (ציטוט מדויק). כמקובל במקרים כאלה, רשויות הרווחה קיבלו היתר להעביר את התינוקת למשפחת אומנת חירום.

האב ביקר את התינוקת בבית-החולים מדי יום עד ללקיחתה למשפחת האומנה, ולאחר מכן ולאורך כל השנים קיים עימה בעקביות הסדרי ראייה קבועים, במסגרתם הוא לוקח אליו את הילדה מדי שבוע למספר שעות, בעודו ממשיך לנהל מאבק משפטי מפרך מאד כנגד רשויות הרווחה, הטוענות כי יש למסור את הילדה לאימוץ.

בכל אותה עת נאמר לאב כי שהותה של הילדה במשפחת אומנת החירום הוא סידור זמני, כדי לאפשר לו התארגנות וכדי לבחון את מסוגלותו לגדלה.

בדיעבד מתברר כי כבר בשלב לקיחתה מבית-החולים ובניגוד לחוק העבירו רשויות הרווחה את הילדה למשפחה עם אופק אימוץ במקום לאומנת חירום, מבלי ליידע את בית המשפט ולבקש את אישורו לכך.

עובדה זאת התגלתה לבית המשפט רק לאחר שנתיים וחצי של הליכים, כשהילדה כבר התרגלה לראות במשפחת האומנה את משפחתה האמיתית.

מסקנתו החמורה של בית המשפט היא שהילדה למעשה "סומנה" על-ידי רשויות הרווחה מלכתחילה כמיועדת לאימוץ, וכך במקום לעבוד בכדי לסייע לאב לקבל את ביתו לידיו באופן שיוכל לגדלה באופן המוצלח ביותר - הן לא חסכו מאמצים לפסול את כשירותו של האב, ונתנו את הסיוע שהיו אמורים לתת לאב דווקא למשפחת האומנה.

שיאה של קהות-החושים הופגנה כאשר רשויות הרווחה בחרו כמשפחת האומנה עם אופק האימוץ דווקא במשפחה יהודית דתית, בעוד שהילדה הייתה אמורה לגדול אצל האב המוסלמי.

חשוב לזכור כי בעוד שבעיננו הילדה יהודייה, הדת המוסלמית קובעת את ההשתייכות הדתית על-פי האב, ולכן הילדה שייכת בעצם לשתי הדתות.

למרבה האירוניה, רשויות הרווחה ניסו לעשות שימוש במחדלן זה כדי לטעון כי הפער שהן עצמן יצרו בין אורח החיים היהודי הדתי אליו מורגלת כעת הילדה, לבין אורח חיי האב המוסלמי, הוא אחד הנימוקים כנגד מסירתה כעת לידי אביה.

פסק הדין מתפרש על-פני 66 עמודים, וקצרה היריעה מלפרט את ההתנהלות החמורה של רשויות הרווחה, החל מהעלמת ראיות מבית המשפט ועד לשינוי שמה של הקטינה.

נוכח המצב המצער שבו הילדה כבר בת ארבע וחצי, ותינזק נפשית מעקירתה כעת ממשפחת האומנה אליה הורגלה, ומאידך מסקנתו של בית המשפט שהילדה צריכה לגדול אצל אביה הביולוגי - האב הסכים לפתרון ביניים במסגרתו הילדה תשאר במשפחת האומנה אך ללא אימוץ, ותקיים עימו הסדרי ראייה וקשר רציף. הן למשפחת האומנה והן לאב תהיה אפוטרופסות על הקטינה.

ואנו נותרים שוב עם השאלה, מה המשמעות המעשית של פסק דין חמור כזה מבחינת הרשויות? האם משרד הרווחה יקים ועדה לבדיקת המחדלים החמורים? האם יוסקו מסקנות אישיות כלפי מי שהיו מעורבים בתיק - או שבעוד שנתיים ייכתב שוב מאמר על מקרה אימוץ חדש שהתגלה כ"חטיפה" על-ידי הרשויות?

אורלי וגיא מציגים: משרד הרווחה - גרורה סרטנית בניהול משפחות אומנה

אורלי וגיא - יוני 2015 - קולה של אם הילד לא נשמע, רק קולם של המאמצים. בראיון לתכנית הבוקר סיפרה ק', המאמצת של ילדה בת שש וחצי – כי תיאלץ להיפרד ממנה, לאחר שאימה של הילדה החליטה לדרוש לקבל אותה לחזקתה. "היא אפילו לא קוראת לה אימא. אימא זו אחת שדואגת ומגדלת, וזאת רק אני", אמרה

"אין לי מושג איך להסביר לילדים שלי שאחותם עומדת לעזוב", כך אמרה הבוקר (ראשון) ק', המאמצת של ילדה בת שש וחצי - אשר תתבקש בעוד חודש להיפרד ממנה, לאור בקשת אימה של הילדה לקבל אותה מחדש לחזקתה.

את הילדה מגדלת ק' מגיל חצי שנה, כאשר זו נפגשת מעת לעת גם עם אימה . לק' קוראת הילדה "אימא" בעוד לאימה היא קוראת בשמה הפרטי. זאת, על פי ק', מפני ש"אימא זו אחת שדואגת ומגדלת אותה - וזאת רק אני".

משום שהחוק מגדיר "משפחות אומנה" כמונח בעל אופי זמני, ידעה ק' שיגיע היום בו תרצה בתה להתאחד מחדש עם אימה , ואולם "רצינו שזה יהיה ממקום טוב". בינתיים מלאו לילדה שש שנים בלבד, ומובן שהיא אינה רוצה להתנתק מחיק המשפחה שגידלה אותה, מהיישוב הקטן שבו גדלה, מבית הספר, מסבא וסבתא ובעיקר מאחותה הגדולה והחורגת - שלפי ק' הינה "חברתה הטובה ביותר".

משרד הרווחה חטף תאומות לאימוץ בניגוד לחוק ולרצון ההורים

"הן סומנו". תאומות הועברו לאימוץ בלי אישור , ynet , עומרי אפרים , מאי 2015

ההורים לא אישרו, בית המשפט לא אישר - אבל התאומות הועברו למשפחת אומנה. האב ערבי - והן נמסרו למשפחה יהודית דתית. ברווחה הסתירו חוות דעת במשך חודשים. השופט: "שירותי הרווחה אחראים למחדלים. צריך בדק בית". סיפור אחד שהגיע לידי ynet חושף צוהר לכשלי האימוץ

"נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור כזה שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד, הן של האב והן של הקטינות. לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו". כך תיאר בית המשפט לענייני משפחה את ההתנהלות של שירותי הרווחה מול אב פלסטיני ואם יהודייה פגועת נפש, בניסיון להוציא מידיהם את בנותיהם התאומות בנות החמש ולמסור אותן לאימוץ.

ח' (35), פלסטיני בעל היתר שהייה ועבודה בישראל זה שנים ארוכות, נלחם על הזכות לגדל את בנותיו שלו ושל בת זוגו היהודייה. הבנות הועברו זמן קצר לאחר לידתן, עוד כשהיו בבית חולים, למשפחת אומנה בהליך המכונה "אומנה עם אופק של אימוץ", בעקבות מחלות נפש כרוניות של האם.

לאחר הלידה נלקחו הבנות למשפחת אומנה דתית יהודית, אף שאביהן ערבי. על הכשלים והמחדלים של שירותי הרווחה בהליך זה לא חסך השופט דניאל טפרברג ביקורת. בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים דנו בעתירת המדינה, שביקשה להשלים את הליך האימוץ, וקיבלו את עמדת ההורים.

האב התנגד למסירת התאומות לאימוץ

בפסק דין מקיף ויוצא דופן בחומרתו הבוחן את סוגיית האימוץ בישראל, נחשפה תמונת מצב מבהילה של כשלי הרשויות בהוצאת ילדים מחזקת הוריהם. "נסיבות תיק זה הן מהמורכבות ביותר שבית המשפט עסק בהן", כתב טפרברג בפתח החלטתו. "נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא למרבה הצער של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינות. אין ספק כי לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו. מצופה ונדרש כי שירותי הרווחה יערכו בדק בית מקיף ויפיקו לקחים".

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה



בית המשפט: להשיב התאומות לאביהן

"ביקשתי את התאומות כבר כשנולדו ועוד לפני שהן נמסרו לאומנה. בכל יום הייתי איתן בבית החולים אבל ברווחה התנגדו בגלל סיבות לא ענייניות ולא אפשרו לי לגדל את בנותיי. אני לא מבין איך ומדוע החליטו שם לקחת אותן ממני ולמסור אותן לאימוץ", סיפר ח', האב. "אף אחד לא הסביר שמדובר באומנה למטרות אימוץ, הובטח לי שזה עניין זמני ושהבנות יחזרו אליי. הכוונה שלי הייתה שהן יקבלו בית בטוח רק עד שאוכל לעמוד על הרגליים ולגדל אותן בבית משלי", הסביר.

בני הזוג נפרדו לפני כמה שנים, ומאז נישא ח' לישראלית אחרת ואף נולדה לו בת נוספת. אך הוא התנגד למסור את בנותיו לאימוץ, וכך גם אמן. מאז לידתן פנה לרשויות הרווחה ולבתי משפט כדי לקבל משמורת עליהן ולגדלן בעצמו. הוא שמר על קשר רציף עמן והקפיד להיפגש איתן בבית החולים ובהמשך במרכז קשר ומחוצה לו.

לאחר שהבנות הועברו למשפחת אומנה עתר משרד הרווחה במרס 2013 לבית המשפט בבקשה להכריז על התאומות "בנות אימוץ". למרות חוות דעת שהגיש מומחה שמינה בית המשפט ולפיה יש להשיב את התאומות לאביהן בכפוף להסדרת מעמדו בישראל, נותרו השתיים בחזקת הורי האומנה.

באמצעות עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא הביע ח' התנגדות נחרצת לבקשה לאמצן ודרש להעביר את המשמורת עליהן לידיו. עם זאת, בשל טובת הבנות והמורכבות שנוצרה עקב הימשכות ההליכים המשפטיים, הסכים ח' להשאירן במשפחת האומנה בתנאי שיוכל להמשיך ולהיפגש עמן באופן אינטנסיבי וקבוע.

האם הביולוגית התנגדה גם היא למסירת הבנות לאימוץ וביקשה להעבירן למשמורתו של ח' כדי שתוכל להחלים ממחלתה, לשקם את חייה ולשוב ולגדלן.

הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה בשאלת האימוץ התקיימו לאחר הליכים קודמים שהתקיימו בבית המשפט לנוער בשאלת הוצאת הילדים מחזקת הוריהם הביולוגיים. כך התארכו מאוד ההליכים המשפטיים ובבית המשפט לענייני משפחה הם התארכו שוב לאחר שרשויות הרווחה הטילו ספק - שהוסר רק לאחר בדיקה מקיפה ופסיקה משפטית אחרת - לגבי אבהותו של ח'.

בין היתר הדיונים התארכו גם בעקבות ניסיון גישור שלא צלח בין האב לרשויות הרווחה ובשל מחלוקות שהתגלעו לגבי "מסוגלותו ההורית" של ח', בין המומחה שמינה בית המשפט ובין חוות הדעת שהגישו שירותי הרווחה. בנוסף נדחו הדיונים עד להסדרת מעמדו של ח' בישראל. בעקבות העיכובים הללו טען ח' כי אין הוא צריך "לשלם" על הקשיים והעיכובים שגרמו הרשויות, והביאו לכך שמשך הזמן שבו שהו בנותיו בחזקת משפחת האומנה התארך מאוד. טענה זו, בדומה לכל טענותיו האחרות של ח', התקבלה במלואה בבית המשפט.

"הדל שבהורים טוב מהחזק שבמאמצים"

בפסק הדין ציטט השופט טפרברג פסקי דין קודמים בסוגיית האימוץ, וקבע: "לכל אדם זכות יסוד לגדל את ילדו גם אם מבחינה אובייקטיבית ייטב לילד אצל אחרים. זוהי זכות חוקתית טבעית וראשונית בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. אין המדינה רשאית לשבור את התא המשפחתי וליטול מאדם את ילדיו על מנת להיטיב עמם". עוד מציין טפרברג את פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, שכתב כי "בהעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים הוא טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים".

עוד קבע כי אמן הביולוגית של התאומות עונה על העילות הנדרשות על פי חוק האימוץ, לפיהן "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין".

השופט הדגיש כי בשל מצבה הנפשי הבלתי יציב של האם לא יתקיים כל קשר בינה ובין בנותיה, למעט מכתבים שהמליצו כי האם תכתוב והם יועברו לתיק האימוץ, כדי שבנותיה יוכלו לקרוא לאחר התבגרותן. "אין ספק שהאם אוהבת את הקטינות. האם לא ויתרה עליהן מרצונה ולא נטשה אותן. האם חפצה בקטינות בכל נפשה ומאודה וסבלה רב מכך שהקטינות אינן גדלות בחיקה", כתב.

"הפגישות עם האב מיטיבות עם הקטינות" (אילוסטרציה) (צילום: דלית שחם) בעניינו של ח' ציין השופט כי מדובר ב"אב בעל מסוגלות הורית שהולכת ומשתפרת ככל שעובר הזמן", ואף ציין: "התרשמתי כי הוא מונע מטובת הקטינות, מבין את טובתן וצורכיהן. הפגישות עם האב מיטיבות עם הקטינות".

לבסוף קבע טפרברג כי "חרף הקשיים ששירותי הרווחה הערימו לפני האב, הוא מוצא את הכוחות לשים את צורכי הקטינות לפני רצונו וזכותו לגדלן. לדעת בית המשפט אין מסוגלות הורית גבוהה מזו", ובניגוד לחוות הדעת של שירותי הרווחה שגרמו להרחקת בנותיו ממנו, הדגיש השופט: "לאב הבנה בפועל של מצבים מורכבים ויכולת להתמודד עמם".

"אופק אימוץ" בלי שום אישור משפטי

טפרברג מתח ביקורת חריפה על רשויות הרווחה: "לאב מעולם לא ניתנה הזדמנות על ידי שירותי הרווחה להוכיח את טענתו כי הוא מסוגל לגדל את הקטינות. הוא מעולם לא ויתר עליהן ולא הסכים לאימוצן. האב מילא כל דרישה של שירותי הרווחה". עוד ציין השופט כי "לא הובאה כל ראיה לקיומו של קשר 'הפכפך' (בין האב לאם) כטענת המבקש (משרד הרווחה)". בהמשך פסק: "אינני מקבל את טענת המבקש כי האב התעלם מהתנהגותה הפסיכוטית של האם בעבר. האב עבר להתגורר עם האם לקראת הלידה כדי לסייע ולעזור לה. האב לא נטש ולא נעלם חרף מצבה הקשה".

פסק הדין אף מלמד כי שירותי הרווחה "הזמינו" חוות דעת חיצונית בניגוד להסכמתו של בית המשפט ובהמשך הסתירו את תוצאותיה במשך חודשים ארוכים. ביחס להוצאת הילדים הראשונית פוסק השופט טפרברג כי "התרשמות בית המשפט היא כי לו היו שירותי הרווחה נוהגים כנדרש וכמצופה, אין זה בלתי נמנע כי לא היינו עומדים היום היכן שאנו עומדים במסגרת פסק דין זה".

הוא הצביע על שורה של כשלים חמורים נוספים ובהם הההחלטה הראשונית כי הבנות יימסרו למשפחת אומנה עם "אופק של אימוץ" מבלי שהתקבל לכך כל אישור של בית משפט כנדרש בחוק ומבלי שנבחנה מסוגלותו ההורית של האב. "הוצאת הבנות מחזקת הוריהם נעשתה להתרשמות בית המשפט ללא הסכמה מלאה ומדעת של ההורים", נכתב.

השופט התרשם "שעולה חשש של ממש כי הקטינות 'סומנו' כמיועדות לאימוץ עוד בטרם הייתה תשתית כלשהי כדי לתמוך בכך. התנהלות זו מטילה צל כבד על כל התנהלות המבקש לאחר מכן, ועולה חשש כי הייתה מגמתית".

בית המשפט קיבל את עמדת האב שאמר כי הבין שהאומנה היא זמנית בלבד: "התנהלות שירותי הרווחה הייתה בלתי מידתית ובטרם התבררה התמונה או שמוצו אפשרויות טיפול והשמה חלופיות. האב, האם והקטינות היו צריכים להיות במרכז מעייניהם של שירותי הרווחה, והרושם הוא שבמקרה הזה התהפכו היוצרות, והמשפחה האומנת זכתה למקום זה בשוגג".

בית המשפט מתח ביקורת גם על החלטת שירותי הרווחה להעביר את הקטינות למשפחה יהודית דתית אף שמדובר באב ערבי: "בנסיבות אלה היה מצופה שהשמתן של הקטינות תהא אצל משפחה ערבית ישראלית או לפחות משפחה יהודית לא דתית". בפסק הדין מאשים השופט כי שירותי הרווחה לא עשו די להציע עזרה וסיוע לאב. "לא נעשה כל ניסיון מטעם שירותי הרווחה לנסות ולשקם את התא המשפחתי... התנהלות שירותי הרווחה אינה עולה בקנה אחד עם התחייבות מדינת ישראל כחברה באמנת זכויות הילד". הוא אף האשים את רשויות הרווחה ב"הצגה מגמתית של העובדות" בדיונים המשפטיים.

פסק הדין קבע כי בשל טובת התאומות, הצורך לשמור על יציבות בחייהן והסכמתו של האב הביולוגי, יתגוררו השתיים אצל משפחת האומנה במסגרת "אומנה ארוכת טווח והמשך הקשר האינטנסיבי עם אביהן". מפגשיהם השבועיים יוארכו וההחלטות על עתידם יתקבלו בשיתוף שני הזוגות. השופט הזהיר לבסוף כי אם משפחת האומנה תדחה את החלטתו, יועברו הבנות לחזקתו המלאה של ח' בהליך הדרגתי.

"אנחנו שמחים על פסק הדין המיוחד הזה. האב היה ראוי לצדק ובית המשפט אמר את דברו", מסרו ל-ynet עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא, פרקליטיו של ח'. "בית המשפט מצא סוף סוף לנכון להעמיד את גורמי הרווחה על טעותם בצורה ברורה. הגיע הזמן ששירותי הרווחה לא יחשבו שכל החכמה והצדק בידיהם, אלא שיש גם צדדים וגורמים נוספים שגם להם ואצלם יש לעתים היגיון, צדק ויושרה".

עמותת "טף" לאימוץ ילדים מחול נעלמה עם הכסף - עו"ד חוה קליין מטייחת אחריות משרד הרווחה

פברואר 2015 - המלכודת להורים הרוצים לאמץ ילדים מחו"ל. סיפורם של זוג הורים שנפלו למלכודת. משרד הרווחה מתנער מאחריות, עמותת טף לקחה את הכסף מההורים אך לא סיפקה הילד, ועו"ד חוה קליין המיצגת את ההורים מטייחת אחריות משרד הרווחה.

מדוע צרחה משטרת מבשרת ציון על נכה מרותקת לכסא גלגלים?

מרץ 2015 - אורה מור יוסף, אשה נכה מרותקת לכיסא גלגלים מוחה במבשרת ציון מקום מגוריה של פקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד. משטרת מבשרת ציון לא אהבו את המחאה וצרחו על אורה בטלפון.

 להלן סטטוס בפיסבוק:

אמל'ה איזה צרחות חטפתי היום בטלפון ממשטרת הירשפלד
אופס סליחה משטרת מבשרת ציון
איפה את? תבואי עכשיו! תבואי עכשיו או שאנחנו מפוצצים לך את הרכב!
אני מסבירה לה אני נכה אני בדימונה אני לא יכולה אני לא נוהגת
והיא בשלה - תבואי תזיזי את הרכב
זה הרכב הראשון בסדרת רכבים שיעטרו את מבשרת ציון
ידע עם ישראל מי היא אורנה הירשפלד פקידת אימוץ ראשית
כפי שתראו בתמונות הרכב שלי חונה בחנייה מסודרת על-פי חוק
אז למה אני צריכה להזיז את הרכב שלי
אני משלמת מיסים על פי חוק - משלמת!
אני משלמת אגרת רישוי על פי חוק - משלמת!
יש לי תעודת זיהוי כחולה - יש!
אז למה רק אני יזיז את הרכב שלי - שיזיזו כולם אני יזיז!

אורנה הירשפלד - פקידת אימוץ ראשית - חטפה תינוק מבית חולים

סטטוס פייסבוק - אורה מור יוסף מוחה על חטיפת בתה התינוקת ע"י פקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד

ככ

שופטת חנה בן עמי: נתקלתי במקרה אימוץ שהתנהלות פקידות הסעד גבלה בפלילים

פברואר 2015 – דנה ספקטור ורן שריג בתוכנית 103 FM – שיחה עם כבוד השופטת לענייני משפחה בדימוס חנה בן עמי על אימוץ ילדים.

הקלות שבהוצאת ילדים מבית הוריהם

רן ספקטור-שריג: אנחנו שוב בסדרת הראיונות והכתבות שאנו עושים בנוגע לקלות הבלתי נסבלת מבית הוריהם על ידי שירותי הרווחה בישראל, ואנו מדברים עם שני הצדדים במהלך השבוע האחרון. נדמה לי שיש לנו עליית מדרגה. כבוד השופטת בדימוס חנה בן עמי, המרואיינת הבכירה ביותר.

דנה ספקטור-שריג: לך תקרא לשופטת סהרורית…

רן ספקטור-שריג: חנה בן עמי, מעבר לזה שהיא אישה רבת פעלים ומעשים, היא הקימה את בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היא מטאור משפטי. בשנת 2013 כשהיא מחוץ לבתי המשפט, העזה למתוח ביקורת, וביקורת לא קלה ואנו רוצים לדבר איתה.

לילה טוב לשופטת בדימוס חנה בן עמי, כבוד שאת מדברת איתנו. אני אתחיל בציטוט שלך: "לעיתים התנהלותם של עובדות סוציאליות גובלות בפלילים. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות שלפקידות סעד יש עניין בתוצאה אליה חותרים ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהם. הורים שילדיהם הוצאו מחזקתם, על מנת לקבל אותם בחזרה, אני נתקלתי במקרים של העלמת מסמכים, של העברת מידע מוטעה ועוד. תקצר היריעה מלתאר". את זה את אמרת.

כבוד השופטת חנה בן עמי: כן. אני מניחה שאתה מצטט מדברים שנאמרו על ידי במסגרת הרצאה אליה שהוזמנתי על ידי הורים וסברתי שיש מקום שאני אביע את עמדתי לאור הניסיון שהיה לי בבית המשפט לענייני משפחה והן כשישבתי בראש הרכב לערעורי משפחה בבית המשפט המחוזי בירושלים. הדברים האלה, אני רוצה שהם יתפרשו לא נכון. אני לא אומרת שמעשיהן של פקידות הסעד גובלים בפלילים.

אני התייחסתי לתיק ספציפית, ואני תיארתי אותו, לגביו אני בהחלט יכולה לומר שבאותו מקרה המעשים שלהן גבלו בפלילים. אני יכולה אפילו לציין בתיק אחר שנדון על ידי וגם שם המעשים גבלו בפלילים.

דנה ספקטור-שריג: מה בעצם קורה, כשאת אומרת פלילים בתיקים מסויימים כמובן, אני מסייגת?

כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אביא בפנייך איזה שהיא דוגמא שיש בה למצות את הנושא מכל הכיוונים שבו. אני חייבת לומר שמלכתחילה כשמוניתי לתפקיד עצמו בבית משפט לענייני משפחה, סברתי ששופט זקוק לעזרה כשיש לו עומס של עבודה, ואם נותנים לו מן זרוע ארוכה שזה פקיד סעד, שהוא מומחה בתחום שלו, שהוא מקבל את משכורתו מקופת המדינה וממילא הוא אמור להיות נייטרלי, אז יש לי כוח שאני יכולה להשתמש בו. אני התחלתי לטפל, וכעבור איזה שהוא זמן הגיע לידיי בקשה חריגה. מדובר היה בשלושה ילדים בני ארבע וחצי עד שנתיים שהוצאו מאימם שהתגוררה בצפון.

לא היה מדובר באישה שהיתה נרקומנית או חולה או מסוכנת או מסכנת. היא היתה אישה שהתחתנה נישואים לא טובים בגיל צעיר. בעלה בסופו של דבר עזב אותה, היא עברה תאונת דרכים, ויש להניח שהיה לה קשה לגדל את הילדים, ואני גם מניחה שהיא פנתה לרשויות הרווחה וביקשה עזרה.

מה שנעשה, היא באה וביקשה עזרה, וביום בהיר אחד הובהר לה שעומדים לקחת לה את שלושת הילדים.

רן שריג-ספקטור: יותר ויותר סיפורים אנחנו שומעים על אנשים שפנו לרווחה, ביקשו לקבל סיוע כספי, ביטוח לאומי, סיוע בדיור ציבורי ונכנסו למערכת והמערכת בלעה אותם. יש פה משהו שאת אומרת שאני חייב לברר.

את אומרת "בתחילת דרכי כשופטת הנחתי שכאשר מכריזים על קטין בר אימוץ, הדבר נעשה לאחר כל הבדיקות. לצערי, עד מהרה נדהמתי לגלות כי לפקידות הסעד יש עניין לתוצאה אליה חותרים, ולשם כך כל דרך כשרה בעיניהן". מהו העניין?

כבוד השופטת חנה בן עמי: יש איזשהו עיוות במערכת האימוץ. אותו גוף שמוציא ילדים הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. הגוף שמוציא את הילדים מחזקת ההורה, הוא גם הגוף שמוסר את הילדים לאימוץ. יש תור גדול של הורים, שאני זוכרת שהתגאו בפני שבבית יש מחשב וכן הלאה, אז יש בתים מבוססים, ומצד שני באים מבתים שיש בהם עזובה ועוני וקושי, אז הם אומרים "כמה טוב, אנחנו ניקח את הילד הזה וניתן לו עתיד טוב יותר", אז מצד אחד זה מפתה להוציא את הילד, במיוחד כשעומדים בתור אנשים שהם ממתינים לילדים האלה ואולי נראים מצוחצחים. אני לא מדברת על אינטרס, אני מדברת על מעשים שנעשו בתיקים שלי כדי להעלים ממני את האמת.

הילדים האלה, שלושה ילדים קטנים, הוציאו אותם על ידי המשטרה והעבירו אותם למקום רחוק ממגורי ההורים ומבית האמא, והוציאו צו מבית המשפט שהאמא יכולה לראות את הילדים האלה פעם בחודש לשעה. הגברת הזו, הפצועה והמסכנה והחלשה, הגיעה עד למקום הזה כדי לראות את ילדיה, אז אמרו שהיא איחרה בחצי שעה, ומאחר שהיא איחרה אז היא כבר לא יכולה לראות את הילדים, ואז הם באו לבית המשפט וטענו שהאישה לא מתעניינת בילדים.

בסופו של יום, הם החזיקו את הילדים שם קרוב לשנתיים. הילדים כבר גדלו. היו סיפורים שהילדים היכו את הראש שלהם בקיר. הם הרביצו לילדים אחרים, המצב שלהם היה מאוד חמור, ואז אני מקבלת בקשה להכריז על הילדים האלה ברי אימוץ בלי שהאמא תהיה נוכחת, בלי שהפרוטוקול של הדיון יועבר לאמא. בלי האמא. בלי שהיא תדע על הדיון ועל מה שיתנהל בו והטענה היתה שהאמא אלימה, אז הן חוששות מפניה.

אני לא מדברת על זיוף מסמכים. אני מדברת על העלמת מסמכים. יושבות פקידות סעד ודנות בנושא, איך חוות דעתן אינה זהה, אז לא מביאים בפני בית המשפט את המחלוקות שקיימות. בית המשפט אומר "אני רוצה לראות פרוטוקולים שהתנהלו בדיון מסויים", והן אומרות: "לא, זה עניין חסוי אנחנו לא נוציא אותו ולא נראה אותו".

פקידות הסעד העלימו פרוטוקולים של פקידות הסעד ביניהן. איך כל הדבר הזה התגלה לי? הוגשו תצהירים של עובדות סוציאליות שעבדו בבית הילד איפה שהיו הילדים שמה, והן כתבו לי:

"אנחנו חשבנו שאפשר להחזיר את הילדים לטיפול בקהילה מיד אחרי שהוציאו אותם מהבית, ונערכנו לזה והכנו תוכניות, ואז פקידת הסעד אמרה לנו שאם נחזיר את הילדים, פרויקט האימוץ בצפון יכשל, דהיינו, לא יהיו להם מספיק ילדים למסור אותם לאימוץ".

ביקשתי לשמוע את העובדות הסוציאליות האלה, ואז קם עורך הדין ואמר זו עדות עוינת, צריך לבטל אותה, כל מיני טענות חסרות שחר. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שיש מקום להחזיר לאמא את הילדים. פגשתי את האמא וכשראיתי שזה המצב, אמרתי לפקידות הסעד, אתן חוששות מהאמא? הדיון יתקיים בטלויזיה במעגל סגור. האישה תשב באולם, ואתן תשבנה בקומה אחרת, בלי שהיא תראה אותכן. היא הגיעה לאולם שלי, אני לא אשכח את זה. אולם רחב ידיים, הגיעה אישה קטנה, צנומה, שברירית, התיישבה בפינה לא הרימה את הראש, ואז אמרתי: ממנה אתן חוששות? וכעבור זמן קצר מאוד הן חזרו בהן, הן נכנסו לאולם, העידו באופן ברור ופתאום הן לא פחדו מהאישה.

הן חשבו שאני אקבל את הבקשה שלהן, כמו שבדרך כלל מקבלים, וכשכותבים לי אלימות, אז אני אראה אלימות מול העיניים, ואני אקבל את הבקשה, ואז כל הבעיה תיפתר. אך באיזה שהוא מקום ברגע שאני קצת הכנסתי מקלות בגלגלים, כשניסיתי לברר את הדברים לגופם, אז הסתבר שהסיפור הוא עורבא פרח.

רן ספקטור-שריג: כבוד השופטת האם את אמא?

כבוד השופטת חנה בן עמי: אני אמא לארבעה ילדים.

רן ספקטור-שריג: את חושבת שישנה סיבה כלשהי בעולם שמצדיקה הפרדה של ילד מההורים שלו?

כבוד השופטת חנה בן עמי: אני חושבת שאם אדם מתנהג באלימות כלפי ילדו, אלימות מינית או אחרת, ואין מנוס, יש לגונן על הילד. צריך לגונן על הילד.

רן ספטקור-שריג: ואם האמא נרקומנית או חולה?

כבוד השופטת חנה בן עמי: כל דבר בימינו אנשי מקצוע יודעים, הוא עניין של כמות. יש נשים חולות נפש שהן ברגרסיה ויכולות לטפל בילדיהן. יש אנשים שגורלם המר עליהם, והם הגיעו לדרגות של קושי שהם לא יכולים לגדל את הילדים ולכן יש הזנחה. כל מקרה צריך להיות מטופל לגופו. כשיש הזנחה של ילד עקב מצב כלכלי רעוע, אפשר לטפל בקהילה, לטפל בבית, לשלוח מישהי שתהיה בבית 5-6 שעות ביום, וזה עשרת מונים יותר זול מאשר לקחת ילד ולזרוק אותו לאיזשהו מוסד והאישה לומדת תוך כדי כך איך לטפל בילד ואיך לגדל אותו והילד מאושר והאמא מאושרת.אותו סכום שמוציאים על מוסד, שמוציאים מספר ילדים מהבית, אותו סכום או רבע ממנו, אני לא רוצה להיכנס למספרים, היו משקיעים בבית הזה, אז הבית היה פורח, ההורים היו פורחים והילדים היו פורחים, ומה שעושים, מאוד קל להוציא ילד ואחר כך הצרה הגדולה יותר היא שמנתקים את הילד, גם ילד שאמא שלו חולת נפש ואין לו סבים, דודים וכן הלאה, גם אז לא צריך לנתק אותו מאמא שלו, היא יכולה לבוא ולשחק איתו תחת עין פקוחה, אבל להישאר אמא. מפני שילד שנלקח מההורה שלו – אז מה הוא חושב? או שההורה שלו לא רוצה אותו והוא זנח אותו או שהוא אשם, שהוא לא ילד טוב ולכן זה עונש שמגיע לו.
יש מקרים שאין מנוס מלהוציא אבל אפשר תמיד לא לנתק. יש מקרים שאין מנוס, אז הורה יראה את הילד במרכז קשר. יש מחקרים שמראים שיש חריגה שלמעלה מ- 1200%! יחסית לרמה פה בארץ. זה בדרך כלל על רקע סכסוכי גירושין.

רן ספקטור-שריג: האם את לא רואה קשר בין הפרטת הרווחה בישראל לבין הטעויות ההולכות וגדלות והעדויות המצטברות על מקרים שבהם ילדים מוצאים מהבית מהסיבה הזו?

כבוד השופטת חנה בן עמי: עשרת מונים גבוה.

רן ספקטור-שריג: האם אי אפשר היה להשקיע את הכסף הזה על המשפחה, להשאיר את הילד בבית?
כבוד השופטת חנה בן עמי: בדיוק על זה אני מדברת. אם היו מקצים סומכת למשפחה קשת יום, ראשית היה בידה, אפילו עובדת סוציאלית היה בידה ללמד אותם איך מכלכלים משק בית, איך מגדלים ילדים, כל מה שאדם צריך, כדי שהוא בעצמו ידע לטפל בעניינים וכדי שהטיפול בילד יהיה טוב, בלי שיוציאו אותו למקום. בסופו של יום, טובת הילד משמעה שאתה עושה משהו שיהיה לו יותר טוב מאשר היה לו קודם לכן. הרי טוב מוחלט אין, וגם רע מוחלט אני מעריכה שיש מעט מאוד. אז טובתו של ילד היא צריך שאתה מוציא ילד לראות מה קורה לו באותו מוסד שמוציאים אותו אליו, ויש הרבה מקומות שהם מקומות ואני ביקרתי במקומות כאלה, שילדים יושבים על יד החלון מחכים לרגע, אני מדברת על ילדים יותר מבוגרים, בגיל העשרה וכן הלאה, מחכים לרגע שהם יוכלו לברוח או כל דבר אחר. יש התאבדויות ויש סיפורים אחרים. ילד צריך הורים, אז גם כשההורים לא מתפקדים באופן מלא, צריך למצוא את הדרך לאפשר להורה להיות בקשר עם הילד. כמובן להגן על הילד שההורה לא יפגע בו אבל לא לנתק את הקשר. יש הורים מאוד חמים שהם בקריזה או מחלה הם לא יודעים לתת יחס, אבל כשהמצב שלהם קצת יותר רגוע, אז הם יכולים. אני לא מדברת על לטפל בהורה, אבל בהחלט אפשר לטפל בהורה בכל מה שקשור בטיפול בילד, כדי שלילד יהיה יותר טוב.

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

ינואר 2015 - במאמרה של נעמה לנסקי על האמא אביגיל (האמא ש') מעידים האמא על מדיניות רמיה של משרד הרווחה. לשכות הרווחה מציגות עצמם כנותנות סיוע אך למעשה זוהי מלכודת תופת של משרד הרווחה לאיתור ילדים לסחר במוסדות הרווחה, אומנה, אימוץ, מרכזי חירום ועוד..

להלן עדותה של האמא ש' מתוך מאמרה של נעמה לנסקי:

האמא ביקשה סיוע לגן לבנה הפעוט, הרווחה לקחו ממנה את הילד לאימוץ

חה"כ ניסים זאב מציג פשעי משרד הרווחה בהוצאת ילדים מביתם

מחאה נגד פקידות אימוץ בבית משפט

מתוך סטטוס בפייסבוק - ינואר 2015 -העוסיות החשות "מאויימות" על ידי מחאה לגיטימית רצו לבית משפט בתקוה שבית משפט יאפשר להן להמשיך לעשות בילדינו ככל העולה על רוחן.
הן מעוניינות להמשיך לפרק משפחות בשקט וללא "רעש מחאתי". הן מבקשות מבית המשפט להטיל סנקציות על מי שמפריע להן להשתמש בילדים כסחורה העוברת לסוחר על מנת למלא מכסות במוסדות המופרטים.
במוסדות המופרטים הילדים יוכלו "לההנות" מיחס מחפיר מאלימות קשה מתרופות פסיכולוגיות מאונס ועוד כיד הדמיון הטובה של ה"צוות החינוכי"
ובכן אנחנו לא נשתוק
אנחנו לא נוותר עד שהמגמה הפושעת בעליל של פירוק משפחות והפגיעות בילדים יפסק.
לא נסכים לשליטה של הרווח-ה על חיי ילדינו.
בסרטון תוכלו לראות את העוסיות ממהרות לברוח מהכעס האצור בהורים שילדיהם נחטפו באכזריות שלא תתואר.

אל תקחו לי את הילד

אל תקחו לי את הילד - אורי ארזי - מעריב - 20.12.2001

48 שעות לאחר שילדה את בנה החמישי, בעודה בבית חולים, הופיעו עובדי משרד הרווחה מצויידים בצו האוסר על ש' לקחת את תינוקה הביתה. לש' עבר של אשפוז נפשי, שהוביל להוצאת ארבעת ילדיה הבוגרים יותר מחזקתה. ש' העובדת כעוזרת לגננת אומרת בבכי: "העבר רודף אחרי. היום אני בריאה, מתפקדת, מסוגלת לגמרי לטפל בבני"...

לקריאת המאמר המלא הקלק כאן

אל תקחו לי את הילד - אורי ארזי - מעריב - 20.12.2001

ש', היום בת 29, חיה חיים מסויטים. גיהנום, אין לה מילה אחרת להגדיר את מה שעובר עליה. ארבעה ילדים היא ילדה וכולם נלקחו ממנה בידי רשויות הרווחה, בטענה שאינה כשירה לגדל אותם.

לש', יצויין, יש עבר של אשפוזים נפשיים. בעלה הראשון של ש' התעלל בה. בעלה השני מת והותיר אותה בהריון. השבוע נולד ילדה החמישי.

48 שעות היה לה לעטוף אותו באהבה, אבל למרבה זוועתה הוציאה פקידת הסעד צו כדי למנוע ממנה, האם הביולוגית, לקחת את בנה מבית החולים. אתמול, בלי להתמהמה, כבר נערך דיון ראשוני בבית משפט לענייני משפחה, בבקשת רשויות הרווחה להעביר את התינוק לרשותם. בית המשפט החליט בשלב זה להעביר את הילד למשמורת משפחת אומנה.

ש' אינה יכולה לעצור את דמעותיה. כמה אפשר לסבול? היא אומרת. מקור צרותיה נובע מאשפוזה בעבר בבית חולים לחולי נפש. מכאן החלה הטרגדיה האישית שלה לגדול ולהתפתח. היום היא טוענת: החלמתי, אני כשירה לחלוטין, הניחו לי לממש את זכותי האלמנטרית להיות אם ולגדל את ילדיי. רשויות הרווחה טוענות מצידן, ללא שיש בידיהן אישור פסיכיאטרי או כשרות רפואית לאבחן את האם: "את לא כשירה".

ש' התחתנה בגיל צעיר. היא למדה במסגרת חינוכית חרדית בבני ברק. בגיל 19 שידכו לה גבר חרדי.

ש' מתחלחלת כשהיא נזכרת בו:

"החיים שלי הפכו לגיהנום. הוא התעלל בי. ניסה לשרוף אותי. הייתי במצוקה נוראית. חששתי להתלונן כי זה לא מקובל בחברה החרדית. הייתי נאיבית, כי האמנתי שבסוף הוא יפסיק, אבל הוא לא הפסיק וברחתי עם בני ובתי. אז הוא דאג לאשפז אותי. המערכת לא התייחסה אלי כקורבן, אלא חיפשה אצלי בעיות נפשיות.

לקחו לי את הילדים. אחר כך התגרשתי. הייתי מיואשת ובאחת החופשות מבית החולים נסעתי לקברו של רבי עקיבא, התפללתי לנס".

מאז עברו ארבע שנים, ש' אומרת שהפסיקה לקבל טיפול נפשי, החלה לעבוד כעוזרת לגננת ונישאה בשנית.

ש' חשה שהיא נולדה מחדש.

"לפני כשנתיים וחצי נולדו לנו תאומים מקסימים. גידלתי אותם במסירות, אך לילה אחד, כשהם היו בגיל שישה חודשים, באו פקידי הסעד עם צו ביד ולקחו אותם. בעלי לא האמין שזה קורה לו. נלחמנו להחזיר אותם ולא הצלחנו.
בעלי היה כל כך מיואש שנפטר משיברון לב".

אחרי שנפטר בעלה גילתה ש' שהיא בהריון. היא מספרת שהתקווה לחזור ולהיות אם מסבה בה כוחות חדשים.

"אבל ידעתי", היא אומרת, "שאם רשויות הרווחה ישמעו על ההריון שלי הם יקחו לי גם את הילד הזה. הלכתי לגופים חרדים שעזרו לי לשמור את ההריון בסוד. קיבלתי דירה בנתניה, כשהגיע זמן הלידה הלכתי לבית חולים לניאדו, נרשמתי שם בשם בדוי שלא יקחו את הילד, ושלשום ילדתי אותו".

אבל 'התרמית' נחשפה ו- ש' התבשרה כאמור שגם ילדה החמישי יילקח ממנה.

"אני עובדת, השתקמתי, חסכתי כסף, קניתי כל מה שצריך לילד, ואני משוכנעת שאני מסוגלת להיות אם טובה ומסורה", אומרת ש' בבכי.
"אני מוכנה ללכת לבדיקה פסיכיאטרית. לא יתכן שאמשיך להיות קורבן עד סוף חיי. אני מתחננת שיניחו לי ויתנו לי לגדל את ילדיי. אני אמא טובה ומסורה. שיבדקו את זה".

אחות בבית החולים מאשרת את דבריה של האישה ומספרת ש- ש' מאוד דואגת לבנה, מבקשת לראותו שוב ושוב, מטפלת בו במסירות ומניקה אותו.

"אל תקחו את הילד שלי!" מתחננת ש' שילדה את התינוק שלה לפני 48 שעות

דובר משרד הרווחה לשעבר יורם מלכה מסר: "המקרה ייבדק על ידי פקידת סעד ראשית של המשרד. פקידי סעד פועלים להגנת קטינים ומוציאים תינוק מידי אימו על סמך מידע בדוק שהתינוק בסכנה ובהסתמכות על אנשי מקצוע". בתשובה לשאלה האם אשפוז נפשי בעבר מונע מאדם לגדל ילד, נמסר מהמשרד: "רוב הילדים מוצאים מביתם על פי בקשה מההורים או בהסכמתם. הוצאת ילד מהבית בניגוד לרצון הוריו אפשרית רק על פי החלטת פקיד סעד ורק לשבוע. להוצאת ילד לתקופה ארוכה יותר יש לקבל אישור בית המשפט".

בינתיים, התייצבו אתמול מול בית המשפט חברותיה של האישה מהקהילה החרדית, ונשאו שלטים: "תנו לי את פרי בטני", "רחמו על התינוק, רחמו עלי, אמא מניקה", "אני רוצה את אמא שלי". בית המשפט החליט בשלב זה להעביר את הילד למשמורת משפחת אומנה.

"היא עבדה אצלי במשך כשנתיים כסייעת לגננת", סיפרה אתמול מנהלת מעון. "באיזו מסירות היא עבדה עם הילדים, חיבקה ונישקה אותם בחום. זו נבזות להגיד שהיא אינה מסוגלת לתפקד כאם".

חברה אחרת מספרת: "היא לא חולה. היא בחורה תמימה שהגורל התאכזר אליה".

פקידת הסעד מסרה: אנחנו עושים הכל כדי למנוע הוצאתו של קטין מחזקת הוריו. הדבר נעשה רק במקרים חריגים. אנחנו יכולים לטעות, אך אני סבורה שלא כך הדבר במקרה של ש'".

אם לא די בכל הטרגדיות של ש', כעת היא עשויה לעמוד גם בפני משפט פלילי מכיוון שהזדהתה בשם בדוי בבית החולים. זהותה האמיתית התגלתה כשהתבקשה בבית החולים לחתום על מסמך וחתמה בשמה האמיתי ולא בשמה הבדוי וכך נחשפה.

בקול חנוק היא אומרת: "העבר שלי רודף אותי עכשיו. זה מטריף את דעתי שמבקשים לקחת ממני את התינוק המקסים הזה, למרות שאני מסוגלת לגמרי לטפל בו. אני מתחננת. אל תקחו ממני את הילד שלי".

השירות למען הילד ניסה להפריע לבת המאומצת הבוגרת ואמה להיפגש

"אמא" - מלכה שחם דואון , העולם הזה ,  17.07.1991

שםש שנים מחפשת האם את בתה. ארבע שנים - הבת את אמה. למרות שהחוק עומד לצידן, היו כאלה במשרד הרווחה ובשירות למען הילד, שהפריעו במקום לעזור. "העולם הזה" נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות, 26 שנים אחרי שמסרה את בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית...

"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים... אבל דבר לא העשה. הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לרעיה תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".

לקריאת הכתבה המלאה הקלק כאן

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה', 17.7.1991, קובץ pdf
שש שנים מחפשת האם את בתה.
ארבע שנים – הבת את אמה.
למרות שהחוק עומד לצידן, פקידות הסעד ממשרד הרווחה ובשירות למען הילד, הפריעו במקום לעזור.
'העולם הזה' נענה לתחינותיה של שרית, הבת, ויצא לסייע לה בחיפוש אחר האם. המשימה הוכתרה בהצלחה.
לאחר שלשה שבועות של חיפושים בארץ ובחו"ל יכולנו לבשר לשרית שאיתרנו את אמה בניו יורק. כעבור 24 שעות ו- 26 שנים אחרי שנלקחה בתה לאימוץ, פגשה ויקטוריה רוזיו רז את בתה שרית.
"פקידת הסעד רעיה אגמון הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים, אבל דבר לא נעשה.
הפגישות ביננו נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפק"ס רעיה אגמון תירוצים שונים, החל ממזג האויר וכלה בזה שהיא חולה".

אמא!

ביום חמישי, יולי 1991, בחמש אחר הצהריים, באולם הנוסעים הנכנסים בנתב"ג, באה הפרשה אל סופה הטוב. שש שנים של חיפושים, צער, דאגה וחשש הסתיימו בפגישה מרגשת. שרית (50) פגשה את אמה הביולוגית, ויקטוריה רז (77).

במשך שש שנים תמימות, התעלמו עובדות משרד הרווחה מבקשותיה של האם להפגיש בינה לבין בתה. צוות 'העולם הזה' ששמע את שרית, נרתם למשימה ואיתר את האם בניו יורק. משרד הרווחה יוצא לא טוב מהסיפור הזה. לא ברור למה לא לקחו שם ברצינות את פניותיה של שרית, למה התעלמו מהאם ולמה כעסו על שדרן הרדיו דוד בן בסט, שפרסם בידיעות אחרונות את בקשת האם ליצור קשר עם בתה.

שרית נולדה בבית חולים צהלון ביפו, ב- 6 בפברואר 1965. שלושה חודשים אחרי לידתה, אומצה על ידי זוג חשוך ילדים באיזור המרכז. על מסמכי האימוץ היתה חתומה פקידת אימוץ בשם בלומה מלצר.

שרית: "כבר מגיל צעיר, שמעתי מכל מיני אנשים שאני ילדה מאומצת. חשבתי שזה לא נכון. אמא שלי אמרה שהכל סתם דיבורים. נטיתי לחשוב שזה סתם רוע לב של ילדים, שמציקים לי בבית הספר. אבל היתוש הזה של אי הוודאות המשיך לנקר במוחי. בגיל 11 כבר ידעתי בביטחון שאני מאומצת. אמא עדיין הכחישה, אבל אני חיטטתי בארון ומצאתי את מסמכי האימוץ.

אמא סיפרה לי בסופו של דבר שאני מאומצת, ואפילו הביאה לי ספר על אימוץ ילדים. למרות הגילוי הזה המשיכו חיי להתנהל על מי מנוחות. הורי המאמצים נתנו לי מכל טוב, הם השתדלו מאוד לעשות אותי מאושרת, אבל בפנים ניקרו תמיד המחשבות: מאיפה באתי? מי הם הורי? ולמה נתנו אותי לאימוץ?"

לשתינו, לאמא ולי, היה קשה להתמודד עם גילוי האימוץ. בכינו, כל אחת מהסיבות שלה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את הורי המאמצים שגידלו אותי בנאמנות כזאת, ואיפשרו לי לחיות טוב. החיפוש אחרי הורי האמיתיים לא נראה לי כמו בגידה בהם, אלא שלב שאני צריכה לעבור. לפני שלוש שנים דיברתי על הנושא עם אבי, והוא עודד אותי ואמר: 'לכי ועשי מה שאת צריכה וחושבת לנכון'. חשבתי שבגיל 23 אני מספיק בוגרת, כדי להתמודד ולדעת מי הם הורי הביולוגיים. לא היו לי שום ציפיות מהם. רק רציתי לדעת. להורי המאמצים חשוב לי לומר: שום דבר ביחסים בינינו לא יפגע. יש לי המון מקום בלב בשבילם, ובשביל זוג הורים נוסף.

היא חששה, אבל החליטה לפתוח בחיפושים.

לפני כשלוש שנים, הגישה שרית בקשה בכתב לשרות למען הילד בתל אביב. לשרות לא היו כל פרטים על אביה הביולוגי. פקידת הסעד אמרה לה, כי אביה לא השאיר שום פרטים שלפיהם ניתן לאתרו, אבל את האם הבטיחו לאתר.

"פקידת הסעד, רעיה אגמון, הסבירה לי שלא אוכל לפגוש את אבי. היא נימקה זאת בכך שאולי הוא נישא ויש לו משפחה משלו. לגבי פרטים על אימי, נתבקשתי להגיש בקשה בכתב, והובטח לי שהתיק יובא מהגנזך בירושלים בתוך חודשיים".

אבל דבר לא נעשה. הפגישות ביני לבין הפק"ס נדחו מסיבות שונות. לפני חצי שנה החלה סידרה של פגישות עם הפק"ס שנקבעו ונדחו על הסף. היו לה לפקידת הסעד רעיה, תירוצים שונים, החל ממזג האוויר וכלה בזה שהיא חולה.

כשהגענו סוף סוף לעיקר, לפני כחודש, נפגשנו במשרדה של פקידת הסעד רעיה אגמון. באתי לשם וראיתי אותה יושבת מעברו השני של שולחן משרדי. התפלאתי שלא היה מונח לפניה שום תיק מסמכים. היא החלה בסידרת שאלות כמו: 'בת כמה את היום? את ידועת מאיזה מוצא את? מה יקרה אם תיפגשי עם אימך האמיתי, והיא תגלה היכן את מתגוררת ותטריד אותך?'

"השיחה היתה כביכול ידידותית. היתה לה נחמדות מזוייפת ומצועצעת. מן מתקתקות כזאת. סידרת השאלות התמוהות הגבירה את המתח בחדר. הרגשתי שהיא מתחמקת מלגעת בעיקר. פקידת הסעד אמרה ששם אימי הביולוגית הוא ויקי, שהיא ממוצא תורכי ושהיא ילדה אותי בגיל 27 ולא נישאה מעולם. לדבריה, אבי היה ממוצא פולני, ושמו יצחק. את הגיל המדוייק שלו לא ידעה למסור. שום פרטים נוספים לא נמסרו לי. יצאתי מהפגישה הזו במבוכה גדולה, והחלטתי לחפש את האמת ויהי מה".

התחקיר מעלה מספר סימני שאלה לגבי השרות למען הילד, אופן תפקודו והדרך בה פעל במקרה של שרית.

לא ברור מדוע דחתה אגמון את שרית בלך-ושוב. מדוע לא העבירה לה פרטים אמיתיים על הוריה הביולוגיים, ומדוע לא סייעה לה.

כך או כך, ב- 27 ביוני 1991 התייצבה שרית שוב במשרדי השרות למען הילד (אז ישבו ברחוב קרליבך 23 ת"א, כיום בשד' ירושלים 28 יפו), הפעם ללא הודעה מוקדמת.

רעיה אגמון לא היתה במשרדה. שרית ביקשה מאחת הפקידות לראות את התיק שלה, ונענתה מיד: "לא נותנים לראות את התיק". שרית לא הבינה מדוע. "ידעתי שאני רשאית לעיין בתיק על פי החוק. וזה בסך הכל, כל מה שביקשתי".

פגישה נוספת עם אגמון נערכה ב- 1 ביולי 1991.

"שוב ביקשתי לראות את התיק. פקידת הסעד רעיה אגמון סירבה, וישבה מולי ללא תיק וללא מסמכים. היא שוב שאלה אותי בת כמה אני, ואמרה: 'את בת 24 היום?' אמרתי לה שזה לא בסדר שהיא לא יודעת בת כמה אני. היא אמרה: 'נכון, זה באמת לא בסדר'.

ביקשתי ממנה מכתב, שינמק מדוע היא מסרבת למסור לי פרטים מתוך התיק. היא סירבה לתת לי מכתב כזה".

הזמן דחק לה, לשרית. היא היתה מוכנה נפשית להתמודדות, אבל השרות למען הילד לא טרח לסייע לה. שרית החליטה לפנות ל'העולם הזה', וביקשה עזרה. היא גוללה את סיפורה, והציגה מסמכי אימוץ.

במערכת העיתון ניסו לאתר את פקידות הסעד של השרות למען הילד, אך המשימה היתה קשה.

התברר כי פקידות ההסעד ופקידת האימוץ, אלה בלאס, איננה נמצאת במשרד מפאת בחינות באוניברסיטה. גם עמיתותית נחמה טל ורעיה אגמון לא נמצאו במשרדן.

ב- 4 ביולי, בשעות אחר הצהריים התקשרה אלה בלאס לביתה של כותבת שורות אלו. בעייתה של שרית הוצגה בפניי בהרחבה, והיא נתבקשה להשיב על השאלות הבאות:

1. מדוע לא התפאשר לשרית לעיין בתיק האימוץ שלה?
2. מדוע מועברת אינפורמציה בשיחה בעל פה ולא בכתב?
3. מדוע נמסרו לשרית פרטים שונים מאלו הידועים להורים המאמצים?
4. מי הם הוריה הביולוגיים של שרית?

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'

בלאס נשמעה מוטרדת. היא אמרה שבימים אלו ממש, היא עומדת בפני קבלת התואר השני. "אינני מכירה את תיק האימוץ", אמרה. היא הבטיחה שביום א', 7 ביולי 1991, תשיב נחמה טל על השאלות.

ביום א', ה- 7 ביולי 1991 בבוקר, החלו הניסיונות לאתר את טל. בסניף התל אביבי לא ידעו איפה היא. בירושלים התקשרו לטלפון מנהלת השרות אביבה ליאון, משהוסבר לה העניין, הבטיחה ליאון טיפול מיידי וקבעה לנו פגישה למחרת, במשרד התל-אביבי.

הפגישה התקיימה בשעה אחת בצהריים. נכחו בה שרית, אביבה ליאון, נחמה טל, רעיה אגמון וכותבת שורות אלו. טל היתה היחידה שהסכימה להצטלם לכתבה זו. שאר פקידות הסעד סרבו. לפני הכניסה לחדר אחזה אחת מהן בידי, ואמרה לי:

"יש לך שיחת טלפון". היא הכניסה אותי לחדר אחר, ואמרה שהן חוששות לספר מי היא אימה. שרית נראית לי לא יציבה", נימקה פקידת הסעד נחמה טל.

נדהמתי.

"יש לה רישיון נהיגה, היא עשתה שרות מלא בצה"ל, וככל הידוע לנו לא אושפזה מעולם בבית חולים פסיכיאטרי", עניתי.

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'

לאחר מכן, הסכימה פקידת הסעד שהשיחה תתחיל. שרית הסבירה שוב את בקשתה לקבל את תיק האימוץ, כדי לדעת מי הם הוריה הביולוגיים. אביבה ליאון אמרה כי לפי בדיקתה, שרית אכן פנתה לשרות לפני שלוש שנים. כשהורמו בחדר כמה גבות, הסבירה פק"ס ליאון כי:

"בשרות למען הילד גורסים שהילד המאומץ צריך לשמור על קשר רצון עם העובדות הסוציאליות ו'לנדנד להן'. הן מיוזמתן לא מיידעות את הילד".

לפי גירסת ליאון, לא שמרה שרית על קשר עם הפקידות, ולא היתה עקבית בדרישתה.

שרית סתרה טענה זו. היא הסבירה כי מזה שלוש שנים היא מחפשת אחרי אימה. וכיום, בגיל 26, היא בשלה לדעת את האמת:

"לא איכפת לי אם אמא שלי היא זונה מעזה, או מסוממת. אני לא מצפה לכלום, רק תגידו לי מי אמא שלי. איך יושבים איתי בלי ניירת בעניין כל כך עדין? איך אפשר לזכור בעל פה מידע, שחייב להיות מדוייק?

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'

הדיאלוג התנהל בין הפק"ס ליאון לבין שרית. שאר הפקידות שתקו. ליאון הסבירה לשרית כי השרות למען הילד אינו מוסר פרטים למאומץ, אלא אם קיימת הסכמה כזו מצד האם הביולוגית. מכיוון שלא הצליחו לאתר אותה, ומכיוון שהיא עצמה לא פנתה בבקשה לדעת מה עלה בגורל בתה, לא ניתן למסור את השם והכתובת.

הפרטים הללו, כפי שיתברר יום אחר כך, היו שקריים.

באותה שיחה הסכימה ליאון למסור רק את שמה הפרטי של האם: ויקטוריה. נסיבות האימוץ נמסרו באופן כוללני: אישה בת 27 שילדה בת מחוץ לנישואין, לגבר ממוצא רומני, בניגוד לגירסת אגמון, כי האב ממוצא פולני. הגבר לא הסכים להינשא ואף סירב להודות באבהותו.

בשלב זה הבנתי שהשיחה עומדת להגיע למבוי סתום. ניסיון נואש אחרון היה לזרוק לחלל החדר את שמה המלא של האם ולצפות לתגובה.

השיטה הזו פעלה היטב.

בחדר השתררה דממה. אחרי כמה שניות וכחכוחי גרון, פלטה ליאון: "טוב, זה נכון. ויקטוריה רז, זו האמא הביולוגית. את אמרת את זה. אני שקלתי, ואני לא יכולתי להסתיר". שרית הרכינה את ראשה והתחבקה איתי. היו לנו דמעות בעיניים.

באותה פגישה מסעירה, סירבו פקידות הסעד לגלות את כתובתה של האם בארה"ב. הן טענו כי ניסו להתקשר לבית אחיה בארץ, אך מספר הטלפון לא נמסר להן. הפקידות אמרו שניתן לנסות לאתר אותה בארה"ב, אבל הסבירו שהתהליך יכול לארוך זמן רב.

בשלב זה, איבדה שרית את סבלנותה. היא החליטה לחזור לביתה, ולערוך סדרת טלפונים כדי לגלות את אימה הביולוגית. בצהרי יום קיץ, ברחוב קרליבך בתל אביב, הלכה על המדרכה ילדה בת 26 ובדמעות מלמלה לעצמה: "יש לי אמא! מצאתי את אמא שלי!".

שמה המלא של האם התגלה באקראי, באמצעות ידיעה קטנה שפורסמה בידיעות אחרונותת בשנת 1987.

לפני כארבע שנים, פנתה לשדרן הרדיו דויד בן בסט מזכירתו. בפיה של המזכירה, רחל רוזיו, היה סיפור מרגש על גיסתה, המתגוררת בארה"ב. קוראים לה ויקטוריה בן רוזיו, סיפרה רחל לשדרן, והיא מחפשת את בתה, שנלקחה ממנה לאימוץ לפני 21 שנים. "אתה יכול לעשות משהו בעניין?", שאלה אותו.

בן בסט פעל במהירות, ופנה לידיעות אחרונות. העיתון פרסם את הידיעה. בן בסט: "הכתבה אכן פורסמה. בעקבותיה הגיעה למערכת בחורה בת 22, יחד עם הוריה המאמצים. מאחר ולא היה ברור אם זו אכן הילדה, פנינו אל פקידת הסעד אלה בלאס ממשרד הרווחה. בלאס, כזכור, טענה כי התיק לא מוכר לה. הדבר לא מצא חן בעיניה והיא כעסה על עצם הפרסום. זאת, למרות ששם הילדה לא פורסם מאחר וגם לא היה ידוע. פקידת הסעד בלאס בדקה והודיעה לי שהפרטים אינם מתאימים ולכן זו אינה הילדה המבוקשת. עוד נאמר לאם, שהיתה אז בארץ, כי משרד הרווחה יפנה אל הבת האמיתית ויבדוק האם היא מוכנה לפגוש את אמה הביולוגית.

אבל אלה בלאס לא טרחה ליצור קשר עם הבת! שרית מעידה כי מעולם לא פנו אליה ולא סיפרו לה שאימה הביולוגית מחפשת אותה, מזה ארבע שנים.

למזלה של שרית, כותבת שורות אלו זכרה את אותה ידיעה קטנה. מיהרתי לטלפן לדוד בן בסט. הוא זכר את הידיעה שפורסמה לפני ארבע שנים, ופנה אל גיסתה של ויקטוריה, רחל, כדי לאמת את הפרטים וכדי למנוע טעויות מביכות. מאוחר יותר נזכרה שרית שגם היא נתקלה באותה ידיעה. שכנה שלה ראתה באותו יום את הידיעה, אבל שרית פחדה להתקשר. עכשיו התקשרה דודתה, רחל, לניו יורק, כדי לבשר לויקטוריה כי ילדתה האבודה נמצאה.

ויקטוריה היתה נרגשת ונסערת. במהלך השיחה עימה נמצאה התאמה מוחלטת בין המידע שבידי שרית, לבין הפרטים שויקטוריה זכרה. אפילו משקלה המדוייק של שרית בלידתה – 2.880 ק"ג, היה זכור לה. הפרט הזה היה רשום גם במסמכים.

עכשיו, בפגישה הראשונה של שרית עם דודיה, נפרשו לפניה גם תמונות האם. הדמיון במבנה הגוף, בעיניים, היה מדהים. גם העיסוק של שתיהן בקוסמטיקה היה הפתעה מעניינת.

ממשרדי 'העולם הזה' טילפנה שרית לניו יורק. הקול מעברו השני של הקו כמעט ונשנק.

"שלום, אני יודעת שזה מביך לשתינו, אז בואי ניפגש כמה שיותר מהר". כך בפשטות אמרה שרית את המילים הראשונות. ויקטוריה ענתה: "אני עולה על המטוס הראשון, ומגיעה תוך 24 שעות".

ויקטוריה רז רוזיו קנתה כרטיס טיסה בטאוור אייר: "אפילו אם היו אומרים לי לשלם אלפיים דולר בשביל כרטיס, הייתי קונה". אחר כך עוד הספיקה למלא מזוודה במתנות. "כמעט ונדרסתי פעמיים ברחובות ניו יורק בגלל שהייתי כל כך מבולבלת. שעתיים לפני הטיסה צילצלו לי מלשכת הרווחה. פחדתי מהם. אמרתי שאני מגיעה, אבל לא רציתי לספר מתי.

ביום חמישי האחרון, בשעה חמש, עמדה שרית בנתב"ג כשהיא אוחזת תמונה של אימה, שאותה נתנה לה הדודה רחל. ציון, צלם העולם הזה, אמר לה: "חבל שלא הכנת שלט, וכי איך תכירי אותה?"

ברגע שהחלו לצאת לרחבה הנוסעים מטיסה 300, אחזה שרית את התמונה בחוזקה. פתאום הופיעה דמות קטנה של אישה בעלת שיער אדמוני מתולתל, עיניים חומות ומבט מחפש. התקרבנו אליה: "את ויקטוריה? כן? אני שרית!"

שתיהן הביטו זו בזו, והדמעות שטפו את פניהן. חיבוקים, מגעים מגששים של ידיים. אמא ובת שמצאו זו את זו אחרי ניתוק של 26 שנים, לא ידעו את נפשן מרוב שמחה.

"אמא" – השירות למען הילד ניסה להכשיל מפגש בין אם לבתה שנלקחה לאימוץ – מלכה שחם דוראן 'העולם הזה'

אחרי סידרה של נשיקות וחיבוקים יצאו להכיר את המשפחה החדשה. דודים ודודות ממשפחת רוזיו, כשבראשם הדודה קלרה, הכינו חאפלה כדת וכדין בראשון לציון. כך התוודעה שרית לראשונה למשפחה גדולה ואועהבת. הרבה דודים ודודנים, והעיקר, המון חיבה, ובלי ניסיון לטשטש ולייפות את העבר. ויקטוריה הרימה כוסית לחיים, ואמרה: "שהחיינו".

אחר כך התיישה על הספה והסבירה לשרית: "בגיל 26 נכנסתי להריון. הגבר הבטיח להתחתן איתי. אימו התנגדה לנישואין, כי היה צעיר ממני בשלוש שנים. בתקופה ההיא לגדל ילד לבד, זה לא היה מקובל במשפחה שלנו. החלטתי לא לעשות הפלה, וללדת. מסרתי אותך לאימוץ, כדי שיהיו לך חיים טובים. רציתי בשבילך בית טוב עם אבא ואמא, והרבה אהבה. לא הייתי בטוחה אז, שאני אוכל לתת לך את כל זה. אחרי זמן מה הצטערתי שנתתי אותך, אבל זה כבר היה מאוחר".

מאז, לא היה לויקטוריה קשר עם האב. היו לה ימים קשים, וסיוטים בלילות.

הלב רצה את הבת האבודה: "חלמתי שאני הולכת ללשכת הרווחה ומשחדת את השומר. מציצה בתיקים, ומוצאת אותך. פעם חלמתי שאני חוטפת את העובדת סוציאלית בלומה מלצר, ומכריחה אותה לגלות איפה התינוקת שלי".

מרוב צער לא מצאה את מקומה בארץ. היא נסעה לניו יורק ופתחה עסק: "ברוך השם מרוויחה יפה, ומפרנסת את עצמי בכבוד. מאז לא נישאתי, ואין לי ילדים חוץ משרית".

כל השנים הללו, חיכתה לרגע שבו הבת שלה תרצה לדעת: "לפני שש שנים פניתי לאביבה ליאון ולשרה אשכנזי, פקידות סעד בתלפיות בירושלים. כתבתי להן מכתב נוגע ללב. התחננתי שימצאו את התינוקת שלי. הן אמרו שהיא צריכה לפנות ולבקש בעצמה.

לפני כארבע שנים פנתה גיסתי לדוד בן בסט, דרך ידיעות אחרונות. אז התפרסמה הכתבה. אבל במשרד הרווחה התעלמו מפניותי. נתתי להם כתובת ומספר טלפון שלי בניו יורק, ומספרי טלפון של כל האחים שלי בארץ. אבל הם לא טרחו להודיע לי. רק אחרי ששרית מצאה אותי בעצמה דרך 'העולם הזה', הם התקשרו.

"זה היה היום המאושר בחיי. אני מרגישה הקלה גדולה. יש לי שייכות בעולם. יש לי למי להוריש את הכסף ואת התכשיטים שלי. אני מודה להורים המאמצים שגידלו לנו בת כזאת נהדרת. אני מבינה שיהיה להם קשה לקבל את כניסתי לחייהם, אבל אלו הם עובדות החיים. אני מקווה שהם ירצו להיפגש, ולהיות גם איתי בקשר ובידידות".

שלוש שעות אחרי הפגישה אמרה שרית: "לפני שפגשתי את אמא, חשבתי שאני צריכה לעשות בדיקת רקמות כדי לברר בוודאות שזאת היא. עכשיו, אחרי שהייתי איתה, אני בטוחה. אני לא צריכה בדיקת רקמות. זאת בטוח האמא שלי".