‏הצגת רשומות עם תוויות משפחת אומנה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחת אומנה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 17 ביולי 2019

האם לקבל דברי השופטת כתורה מסיני?

יולי 2019 - השופטים מונעים בערמה מהמוחלשים להשמיע קולם בבית המשפט
דיון מקדמי בבית משפט על תביעת לשון הרע של זוג אנשי תקשורת ידועים המשמשים משפחת אומנה לילד אריתראי שנלקח מאימו על ידי רשויות הרווחה, נגד פובלציסטית בענייני רווחה.
השופטת פתחה ואמרה שלא לפרוטוקול כי מדובר בלשון הרע נגד אנשים שעשו מעשה טוב, מבלי ששמעה קולה של האמא ממנה נלקח הילד בכפייה על ידי רשויות הרווחה על פי חוות דעת של עובדות סוציאליות.
עורך דינה של הנתבעת אמר שהוא מצר על דברי השופטת.
האם יש לקבל את דברי השופטת כי מדובר ב"מעשה טוב" כתורה מסיני מבלי שנשמע קולה של האמא ממנה נלקח הילד?

יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

ד"ר עודד סושרד בוועדת העבודה בכנסת: לא לפגוע בזכויות סוציאליות וכלכליות של הורים שנלקחו מהם ילדיהם


דצמבר 2015 - כחלק ממדיניות משרד הרווחה להחרבת משפחות שילדיהם הוצאו מהבית בכפייה פועלות רשויות הרווחה לפגוע בזכויותיהם הסוציאליות כגון: קצבת ילדים והנחה בארנונה. הוצאות משפחות אלו עולות עשרות מונים עקב הוצאת הילד בשל ההוצאות המשפטיות, נסיעות למרחקים לפגוש הילד אובדן ימי עבודה ועוד.
רשויות הרווחה מצידן חוששות לפגיעה התעשיות האומנה האימוץ והפנימיות ומתנגדות לכל מהלך הקשור לזכויות ההורים.

להלן סרטון וקטע מפרוטוקול הועדה לעבודה ורווחה שבו דורש ד"ר עודד סושרד  לא לפגוע בזכויות סוציאליות וכלכליות של הורים שנלקחו מהם ילדיהם




ביום 14.12.15, התקיימה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ישיבה בנושא "חוק האומנה" שהגישה ח"כ קארין אלהרר. בישיבה השתתפו נציגים רבים של תעשיית האומנה, ומולם התייצבו למען הילדים וההורים הביולוגיים - עודד סושרד, קרן הראל ומוטי רנד.

אחד הנושאים שנדונו באותו יום היה נושא התשלומים להורים ולמשפחה האומנת.


עודד סושרד קבל את רשות הדיבור ואמר: "יש פעמים רבות שמוציאים את הילד מההורים הביולוגיים בניגוד להסכמה שלהם. והייתי רוצה שכולם יחשבו על אותה אמא, או אבא, או זוג הורים שהוציאו להם את הילד ללא הסכמה, ולא רק לקחו להם את הילד, אלא עכשיו גם מפסיקים להם את קצבת הילדים של ה-150 שקל בגלל זה".

העו"סיות קטעו את דבריו: "כל הרעיון הוא שלא מפסיקים...".

בשלב זה התערב יו"ר הוועדה, ח"כ אלי אלאלוף ואמר לעודד: "הם נתנו לך תשובה רק כדי לספק אותך. יש ארבע אפשרויות: כן יפסיקו, לא יפסיקו...", ואז פנה לעו"סיות: "למה אתם לא אומרים את כל האמת? יש ארבע אופציות".

עודד סושרד ענה: "אנחנו לא רוצים ארבע אפשרויות, אנחנו רוצים אפשרות אחת: שאותה אמא תוכל להשתמש בזה כדי לנסוע לבקר את הילד שלה", ועבר לנושא הארנונה: "אם זו הייתה 'משפחה שבראשה עומד הורה עצמאי', מה שקראו לזה פעם 'משפחה חד-הורית', וקבלה הנחה בארנונה, אנחנו לא רוצים שיהיה מצב שפתאום הארנונה שלהם תקפוץ, שתתבטל להם ההנחה כי לקחו להם את הילד. חשוב שתישאר להם ההנחה בארנונה".

פנה לנציגי השלטון המקומי: "האם השלטון המקומי מקבל שההנחה בארנונה תישאר להורים?"
נציגי השלטון המקומי: "כן, תשאר"

עודד: "תודה רבה".

ח"כ קארין אלהרר, יוזמת החוק, התקשתה להשלים עם העובדה שיקחו להורים רק את הילד, ולא יקחו להם גם את ההנחה בארנונה, והתקוממה: "למה? אבל סליחה, אבל אדוני...".

אין להתפלא על דבריה של יוזמת החוק. בישיבה קודמת היא הביעה את דעתה המפורשת, לפיה הזווית החלשה והמושתקת ביותר במשולש של ילד-הורים-אומנים, היא... האומנים!

חוק האומנה שלה נועד בעיקר לדאוג לזכויותיהם של האומנים. נקודות האור היחידות הן התיקונים, שהפעילים למען הילדים וההורים מצליחים להכניס לחוק, במאבק נחוש מול מערכת משומנת היטב.

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות לאבא מוסלמי באומנה יהודית דתית

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך להשארת תאומות באומנה יהודית לאבא מוסלמי
רע"א 4896/15 - בע"מ 5263/15 -פסק דין - אוקטובר 2015 -  בקשה מצד הורים אומנים והיועץ המשפטי לממשלה להכריע בתיק אימוץ. מדובר בשתי קטינות החיות מאז לידתן במשפחת אמנה, אשר מבקשת לאמצן. הקטינות נולדו מקשר זוגי בין האב – ערבי מוסלמי יליד שכם אשר לימים קיבל היתר שהיה בישראל – לאשה יהודיה אזרחית ישראל ע"ה, אשר סבלה ממצב נפשי מעורער ולא מכבר שלחה, למרבה הצער, יד בנפשה.

 רשויות הרווחה בשיתוף משפחת האומנה משתמשות בתיוגים וחוות דעת להעביר הקטינות לאימוץ באומנה מבלי שתינתן לאב הזדמנות לגדלן.

דרכי רמיה רשויות הרווחה ע"פ פסק הדין של השופט אליקים רובינשטיין:

רשויות הרווחה תולשות הילדים מחזקת הוריהן מיום לידתן מבלי לתת להורים הזדמנות ממשית כלשהי לסיוע לגדלם או לבחון מסוגלות הורית.  בתי משפט לנוער מוציאים צווי חירום ומאריכים אותם, התהליך נמשך מספר שנים שהתינוקות גדלות באומנה ורואות בה את ביתן.
בשלב הבא מעבירות רשויות הרווחה את הטיפול לבית משפט לענייני משפחה ומבקשות אימוץ. לאורך התהליך ממציאות רשויות הרווחה ממומחים כאלו ואחרים חוות דעת להרחקת הקטינות מההורים עד לאימוץ.

רשויות הרווחה משתמשות במשפחות אומנה מזניחות ומתעללות כך שהתפתחות הקטינות איטית, ולאחר מכן טוענות רשויות הרווחה כי להורים אין חסוגלות הורית למקרה הספציפי הזה של התפתחות לא תקינה.

כן לדוגמא כותב השופט רובינשטיין בסעיף י' בפסק הדין: " ביום 6.9.15 התקבלה חוות דעת מעודכנת מטעם המומחה. בשורה התחתונה צוין, כי לאב מסוגלות הורית מספקת אך "אין במסוגלות שלו כיום בכדי לתת מענה למכלול צרכיהן (של הקטינות – א"ר) המורכב". בנסיבות הומלץ להמשיך את המצב הקיים, בו האב נפגש עם הקטינות אך הן גדלות אצל המבקשים. עוד הומלץ לשנות את שמות הקטינות כך שישאו את שם המשפחה של משפחת האמנה..."
מדובר בתרגיל מלוכלך שבו השתמש גם השופט שמואל בוקובסקי. תחילה שלח תינוק לבית שבתאי לוי שם התפתח לא תקין בשלב השני טען כי להורים אין מסוגלות הורית למקרה ספציפי של התפתחות זאת ולכן קבע אימוץ

רובינשטיין השתמש באותו תרגיל מלוכלך וקבע כי התאומות ישארו באומנה דתיה יהודית בעוד האב מוסלמי.

לצפיה בפסק הדין הקלק כאן.

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות באומנה יהודית לאבא מוסלמי

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות באומנה יהודית דתית לאבא מוסלמי

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך להשארת תאומות באומנה יהודית לאבא מוסלמי
רע"א 4896/15 - בע"מ 5263/15 -פסק דין - אוקטובר 2015 -  בקשה מצד הורים אומנים והיועץ המשפטי לממשלה להכריע בתיק אימוץ. מדובר בשתי קטינות החיות מאז לידתן במשפחת אמנה, אשר מבקשת לאמצן. הקטינות נולדו מקשר זוגי בין האב – ערבי מוסלמי יליד שכם אשר לימים קיבל היתר שהיה בישראל – לאשה יהודיה אזרחית ישראל ע"ה, אשר סבלה ממצב נפשי מעורער ולא מכבר שלחה, למרבה הצער, יד בנפשה.

 רשויות הרווחה בשיתוף משפחת האומנה משתמשות בתיוגים וחוות דעת להעביר הקטינות לאימוץ באומנה מבלי שתינתן לאב הזדמנות לגדלן.

דרכי רמיה רשויות הרווחה ע"פ פסק הדין של השופט אליקים רובינשטיין:

רשויות הרווחה תולשות הילדים מחזקת הוריהן מיום לידתן מבלי לתת להורים הזדמנות ממשית כלשהי לסיוע לגדלם או לבחון מסוגלות הורית.  בתי משפט לנוער מוציאים צווי חירום ומאריכים אותם, התהליך נמשך מספר שנים שהתינוקות גדלות באומנה ורואות בה את ביתן.
בשלב הבא מעבירות רשויות הרווחה את הטיפול לבית משפט לענייני משפחה ומבקשות אימוץ. לאורך התהליך ממציאות רשויות הרווחה ממומחים כאלו ואחרים חוות דעת להרחקת הקטינות מההורים עד לאימוץ.

רשויות הרווחה משתמשות במשפחות אומנה מזניחות ומתעללות כך שהתפתחות הקטינות איטית, ולאחר מכן טוענות רשויות הרווחה כי להורים אין חסוגלות הורית למקרה הספציפי הזה של התפתחות לא תקינה.

כן לדוגמא כותב השופט רובינשטיין בסעיף י' בפסק הדין: " ביום 6.9.15 התקבלה חוות דעת מעודכנת מטעם המומחה. בשורה התחתונה צוין, כי לאב מסוגלות הורית מספקת אך "אין במסוגלות שלו כיום בכדי לתת מענה למכלול צרכיהן (של הקטינות – א"ר) המורכב". בנסיבות הומלץ להמשיך את המצב הקיים, בו האב נפגש עם הקטינות אך הן גדלות אצל המבקשים. עוד הומלץ לשנות את שמות הקטינות כך שישאו את שם המשפחה של משפחת האמנה..."
מדובר בתרגיל מלוכלך שבו השתמש גם השופט שמואל בוקובסקי. תחילה שלח תינוק לבית שבתאי לוי שם התפתח לא תקין בשלב השני טען כי להורים אין מסוגלות הורית למקרה ספציפי של התפתחות זאת ולכן קבע אימוץ

רובינשטיין השתמש באותו תרגיל מלוכלך וקבע כי התאומות ישארו באומנה דתיה יהודית בעוד האב מוסלמי.

לצפיה בפסק הדין הקלק כאן.

שופט אליקים רובינשטיין - התרגיל המלוכלך לאימוץ תאומות באומנה יהודית לאבא מוסלמי

יום ראשון, 1 בנובמבר 2015

אלי ישי שר הרווחה לשעבר: כל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה מחייבת חישוב מסלול מחדש

קסליו חדרה 28 באוק׳ 2015 - כנס הקואליציה למען הילדים והמשפחה - מדינה ומשפחה - מציאות מול תעמולה בהפקת העיתונאי מוטי לייבל. האירוע הופק בגן ארועים קסליו חדרה באדיבות ניסים אנקוה.



אלי ישי - שר הרווחה לשעבר:
אני חושב שהכינוס הזה הוא כינוס חשוב. הסיפורים קשים. קשים מאוד, דבר שמחייב, מבחינתי, כחבר ממשלה במספר ממשלות בישראל ולא מעט כנסות בישראל, אני חושב שכל המדיניות הקשורה לאימוץ ומשפחות אומנה, בעיני מחייבת חישוב מסלול מחדש.

אין ספק שצריך לעשות פה שינויי חקיקה שלא יהיה יד קלה על ההדק ולתת לכל הורה והורה את הזכות לגדל את בניו ובנותיו. גם במקרים כאלה ואחרים, שאני לא נכנס לפרטים שלהם, אפשר למצוא דרכים שהם גם יהיו יותר זולים למדינה, ובראש ובראשונה יותר טובים לילד ולילדה וכן להוריהם, ללא ספק בכלל.

נפגשתי עם האנשים היקרים, אני מכיר גם סיפורים מתפקידיי השונים, אז כל אחד ואחד מאיתנו כשרים לשעבר, יטפל בנקודה נקודתית שפונים אליו מקרה או שניים או עשר מקרים, אבל הממשלה ושרי הממשלה השונים, במיוחד שר הרווחה לא עשה את השינוי המתבקש: ועדה מיוחדת, ועדה ציבורית חשובה שתוביל המלצות לממשלת ישראל על מנת להוביל שינוי ושינוי משמעותי. אני אומר לכם שחייב לעשות פה שינוי, נגדיר את זה כחישוב מסלול מחדש על מנת להחזיר את האור והברק של הילדים האלה לחיק הוריהם בע"ה. כל סיוע בהמשך, בעצות, בהכוונה, בסיוע במפגשים, אשמח לבוא לשם. בהצלחה רבה ויישר כוח.

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

תסביך שר הרווחה חיים כץ: בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה

שר הרווחה חיים כץ - פיו נוטף רעל נגד הורים לשלוח ילדיהם לאימוץ
התסביך של השר חיים כץ ופקידות האימוץ המושחתות במשרד הרווחה, האמא מסוגלת לגדל את בתה בת ה- 7 אך אינה מסוגל לגדל את בתה בת ה- 5 ולכן תישלח לאימוץ. שר הרווחה חיים כץ, ופקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד מרעילים בפיהם נגד האמא באמצעות "גורמים" מהמשרד.

"חרב עליי עולמי": בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה , דנה ויילר-פולק , 09 בספטמבר 2015, וואלה חדשות

שירותי הרווחה לקחו את ש' בת החמש למשפחת אומנה לפני כשנתיים, לאחר שעל פי החשד אביה טלטל אותה - וכעת נפתח עבורה הליך אימוץ. זאת, בעוד ב' בת השבע נותרה עם אמה בבית. "התחושה היא שלוקחים לך את היכולת לנשום"

"התחושה היא שלקחו לך את היכולת לנשום" – כך תיארה ר', בת 30, את היום שבו נודע לה כי שירותי הרווחה מתכוונים להוציא את בתה הקטנה מביתה, בעודה שרויה בדיכאון שאחרי לידה ונותרת אחראית על בתה הגדולה. לאם שתי בנות – ב' בת שבע, ו-ש' בת חמש. בשנתיים האחרונות הייתה ש' באחריות משפחת אומנה, לאחר שאביה טלטל אותה לכאורה ופגע בה קשות. "הבת שלי מאושפזת בבית חולים אחרי שאביה טלטל אותה, ובעוד אני מתמרנת בינה לבין אחותה הגדולה בבית, מודיעים לי כי ש' כבר לא בבית חולים, ושהעבירו אותה למשפחת אומנה. באותו רגע חורב עליך עולמך", סיפרה.

לאחר הלידה של ש', הבינה ר' כי מצבה הנפשי לא טוב וביקשה לשהות אצל הוריה על מנת שיסייעו בטיפול בבנותיה, אלא שבן זוגה סירב. "איבדתי הרבה דם בלידה, כך שמצבי הפיזי היה לא טוב, בנוסף לכך שמצבי הנפשי היה רעוע. הבנתי שנכנסתי לדיכאון שאחרי לידה", סיפרה. "בעלי סירב בתוקף לעבור להוריי לתקופה קצרה, רק עד שנעמוד על הרגליים, ואמר שהוא יטפל בבנות".

האב במעצר, האם בין בית החולים לגן

כמה ימים לאחר מכן, התעוררה ר' משינה והבחינה כי הראש של ש' התנפח. בתחילה עלה החשד כי מדובר באלרגיה לתחליף חלב, אולם לאחר חודש, כאשר מצבה של הילדה לא השתפר, הופנתה ר' לבית החולים עם בתה ששם אובחנה עם שטף דם מוחי, שעלול היה לגרום למותה. "הייתי המומה", סיפרה. "מיד הגיעו משטרה ועובדת סוציאלית, ורק לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שביום שראיתי את הנפיחות הוא נדנד אותה בעגלה וכנראה טלטל אותה".

לאחר מכן עברה ר' להתגורר עם הוריה, לאחר שבן זוגה נעצר. "הייתי בשוק, נותרתי חסרת אונים. אם הייתי יודעת על האירוע הייתי מעבירה אותה מיד לבית חולים ולא מחכה חודש ומבזבזת זמן על החלפת מזון", סיפרה. "בעלי הועבר למעצר ואני נותרתי לטפל ב-ש', שהייתה בין חיים למוות ובב', שהייתה בגן וצריכה אותי. ניסיתי ליצור לה שגרה בריאה יחד עם הוריי שסייעו לי בטיפול בה".


"לפני החקירה החמישית, בעלי סיפר לי שכנראה טלטל אותה" (צילום: ראובן קסטרו)

באותם ימים סיפרה ר' כי שירותי הרווחה הציעו לה עזרה מעמותת "חיבוק ראשון" לנוכח הקושי בטיפול בשתי הבנות. עם זאת, כעבור זמן מה הודיעו לה בשיחת טלפון כי ש' הועברה למשפחת קלט עד שתימצא לה משפחת אומנה, משום שלטענתם היא לא הייתה מסוגלת לטפל בה. "לא הסכמתי לזה, אבל איש לא שאל אותי. באו ולקחו לי אותה כשאני לא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה".
"אני כאן, חיה וקיימת. איך רוצים למסור אותה לנצח?"

במהלך השנתיים שלאחר מכן ראתה ר' את בתה במרכז הקשר של שירותי הרווחה, בעוד אחותה הגדולה הייתה בבית עם אמה. לאחר התקופה הזו, לא רק שהוחלט שלא להשיב את ש' לביתה, אלא הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון בקשה להכריז על ש' כבת אימוץ – וההחלטה אושרה. "זו הייתה החלטה לא ברורה. נכון שבשנה הראשונה הייתי בדיכאון ולקחתי כדורים, אבל כשהפסקתי אותם הכול השתנה", סיפרה ר'. "התחלתי לתפקד לגמרי, יצאתי לעבוד עם קשישים, אבל ברווחה רק ניסו לשכנע אותי לחזור לאשפוז יום ולכדורים. עד היום הם טוענים שאני לא מסוגלת לגדל את שתי הבנות ודרשו שההורים שלי יהיו בתמונה. אז הם כאן, ועוזרים לי עם ב', אבל הם טוענים שעם ש' זה כבר לא יצליח. אבל למה לא לנסות? כי הם החליטו על הוצאתה מהבית וזהו".

לדבריה, מדובר במצב אבסורדי שבו היא כשירה לגדל רק את בתה הגדולה. "עכשיו מדברים על אימוץ. איך זה ייתכן? אני כאן, חיה וקיימת. באיזו זכות הם לוקחים את הילדה שלי ורוצים למסור אותה לנצח?", תהתה בכעס. "עכשיו הם משחקים על הטענה כי 'ש' רגילה למשפחת אומנה משום שהם ליוו אותה מגיל צעיר'. נכון, כי הם גרמו לזה לקרות. זה לא טענה שצריכה להתקבל. בינתיים, ב' כל הזמן שואלת מה עם אחותה ומתי היא תחזור הביתה. זה מצב אבסורדי - אם אני כשירה לגדל את הבת הגדולה, איך אני לא כשירה לגדל את הקטנה שכבר לא תינוקת? זה לא הגיוני".


"באו ולקחו אותה כשלא הייתי שם. הציבו בפניי עובדה" (צילום: Shutterstock)

ממשרד הרווחה לא נמסרה תגובה.

מהעירייה (לשכת הרווחה פתח תקוה) שבתחומה מתגוררת ר' נמסר: "החלטות בנושא השמה של ילדים במשפחות אומנה ניתנות על ידי בית משפט ורק לאחר תהליך ארוך של בחינת המסוגלות ההורית והמסוכנות לשלום הילד, תהליך הכולל פיקוח של משרד הרווחה. הדבר אינו נתון להחלטת העובדת הסוציאלית ברשות המקומית. ככלל, רשויות הרווחה אינן רושמות או משנות החלטות רפואיות פסיכיאטריות כאלו ואחרות, בהן מתן תרופות. כפי שידוע למערכת וואלה! NEWS, על פי חוק, איננו יכולים להגיב למקרה שבו מדובר בקטין. לכל הורה יש מכלול של מסלולים לערער על החלטת בית המשפט, אם על ידי ערר לערכאה גבוהה יותר, או דרך שירות האומנה של משרד הרווחה".

גורמים במשרד הרווחה: "לנגד עיני האם – טובתה האישית בלבד"

גורמים במשרד הרווחה מסרו: "זוג ההורים מוכרים זה שנים לשירותי הרווחה, כמו גם לשירותי בריאות הנפש. עם לידת הבת הבכורה היא נחשפה למצבי סיכון וסכנה ולמרות חוסר המסוגלות ההורית, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה להוצאתה מהבית, ובנו תכנית טיפול רחבת היקף כדי לעזור לאם ולתת בידיה כלים לתפקוד הורי ראוי, אולם לצערנו תכנית זו לא זכתה לשיתוף פעולה מצדה. גם אז, נמנעו שירותי הרווחה מהמלצה על הוצאה מהבית ובאישור בית המשפט לנוער הוחלט כי הילדה תהיה במשמורת בלעדית של הסבים, כשהאם תוכל להתגורר עמם, אולם לא תהיה אחראית בפועל על גידול הילדה, נוכח חוסר מסוגלותה. בנוסף, נתנו שירותי הרווחה מענה רחב היקף וטיפול אינטנסיבי מגיל ינקות, תוך שילוב הקטינה במעונות רב-תכליתיים בשעות אחר הצהריים והערב.

"עם לידת הבת השנייה וחשיפתה לסכנת חיים ממשית ולנוכח העובדה כי הסבים מתקשים להתמודד עם שני ילדים במקביל, החליט בית המשפט לנוער על הוצאת הבת הקטינה לסידור חוץ ביתי ולפני כחצי שנה נפתח בבית משפט למשפחה תיק אימוץ, לשם הכרזתה כבת אימוץ.

"לצערנו, במסגרת מלחמתה של האם ברשויות הרווחה היא מפרסמת באחרונה ברשתות החברתיות, באופן ישיר ובאמצעות חבריה, תמונות של הבת המיועדת לאימוץ, שצולמו בפגישותיה עמה במרכז קשר ובמשרדי השירות למען הילד, החושפות בין השאר גם פרטים מזהים על אודותיה, בניגוד לחוק ההגנה על קטינים וחוק האימוץ, ומהווים עבירה פלילית. חרף הוראת בית המשפט והצו שהוצא נגד האם בדרישה להסרה מיידית של הפרסומים, היא ממשיכה בפרסומיה, תוך השמצת והכפשת העובדים הסוציאליים וגורמי הטיפול, דבר המעיד כי לנגד עיניה לא עומדת טובת בנותיה, אלא טובתה האישית בלבד".

"חרב עליי עולמי": בת חמש נמסרת לאימוץ, אחותה נשארת עם אמה , דנה ויילר-פולק , 09 בספטמבר 2015, וואלה חדשות

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

לשכת הרווחה קרית ביאליק - דרכי רמיה לסחר בילדים למשפחת אומנה

אוגוסט 2015 - מתוך סטטוס פייסבוק של עו"ד יוסי נקר:

"השתתפתי" אחר הצהרים בישיבת ועדת החלטה שהיתה אמורה להיות המשך לועדת ההחלטה מיום חמישי האחרון שבה הוחלט על החזרת קטינה בת חמש, ששהתה בארבע השנים האחרונות במשפחת אומנה בצפון הארץ. 
לישיבה שזומנה בדחיפות למשרדי עמותת מט"ב ברח' ירושלים 12, קרית ביאליק, היתה מטרה לקבוע את סדרי החזרת הקטינה לאמה. זומנו לשעה 15:30 ואולם כבר בכניסה לישיבה שוב התברר לי ששום דבר שעושה הרווחה הוא לא תם לב. תמיד מחפשים להתחכם, לא לגלות את כל הקלפים. אבל למה להקדים את המאוחר למוקדם.

בכניסה לבניין פגשה פגשה האמא את אם האומנה. הסתבר כי הורי האומנה הוזמנו לפגישה מוקדמת יותר בהשתתפות אנשי הרווחה, עמותת האומנה מט"ב והאפוטרופוס לדין, עו"ד גרשון גרונפלד. למה לא זומנו לפגישה משותפת? אחרי הכל מדובר בתהליך חזרה הביתה שצריך להיות בשיתוף פעולה? לרווחה הפתרונים.

אם האומנה אמרה לאם כי הם במצב נפשי קשה ביותר וכי הם בוכים מאז ההודעה על חזרת הקטינה ביום חמישי (למה שיבכו? מה הם הורים שכולים לילדים חיים"?). אם האומנה ממש בכתה בפני האם (מסתבר שגם לאמאות אומנה מותר לבכות, לא רק לצנחנים בכותר).

אב האומנה, זה שאמר לאם בעבר "הילדה כבר לא שלך, היא של המדינה", לא העז להתקרב להראות פרצופו. עמד מרחוק.

אם האומנה אמרה עוד לאם שהם ביקשו מהרווחה אומנה עד גיל 18 ולא העלו על דעתם שזה יסתיים. "יש עוד שני ילדים באומנה אצלנו בישוב", אמרה אם האומנה, "ושניהם עברו לאימוץ". "אנחנו לא מתכוונים להיות בקשר עם הילדה לאחר שתחזור", אמרה אם האומנה שגם ביקשה מהאם לאשר את יציאת הילדה לחו"ל, לארה"ב ולקריביים, בזמן הקרוב, עוד שבועיים (יציאה וחו"ל שאני ואם האומנה מתנגדים לה, באשר לא יעלה על הדעת שילדה שאמורה להתחיל בתהליך חזרה הביתה מידית תצא לחודש לארה"ב ולקריביים).

"בזבזתי על הבת שלך 15,000 ₪ על הכרטיסים", אמרה אם האומנה לאם, "את תודיעי לה שהיא לא נוסעת לחו"ל. "אין בעיה", השיבה האם, "אני אודיע לה".

עלינו לקומת הישיבות ואז התברר לנו כי המשתתפים מהישיבה מוקדמת ספונים בחדר. לאחר כמה דקות נכנסנו ואז החלה פקידת הסעד לדבר.

מדבריה עלה, שלמרות ששתי פקידות סעד מחוזיות, היפא וסלעית, הביעו ביום חמישי האחרון הסתייגות מהנסיעה לחו"ל, במהלך תהליך חזרה של קטינה הביתה, ולמרות שהשופטת קבעה שהנסיעה לחו"ל תשקל שוב אם יהיה שינוי נסיבות, אין בכוונת הרווחה לבטל את נסיעת הקטינה לחו"ל. החזרת ילדה זה כנראה לא שינוי נסיבות.

פקידת הסעד עצמה ציינה בדבריה כי משפחת האומנה נמצאת באבל (כך בפירוש), ביטוי שקומם את האם: "הבת שלי חיה".

כאן המקום לציין כי התברר לנו כי משפחת האומנה הודיעה לרווחה שאם הילדה לא תצא לחו"ל אז הם מבקשים להחזיר את הילדה עכשיו. האם הטיחה זאת בפקידת הסעד שהחליפה צבעים. הרווחה שיודעת על האולטימטום של הורי האומנה נמצאת בלחץ ולמרות שלכל הדעות יציאה לחו"ל בשלב הזה אין לה שום אפקט טיפולי, להפך, החליטו להמשיך עם תוכנית היציאה לחו"ל. ואז הגב' אלונה, נציגת מט"ב, מעסיקת משפחת האומנה, עמדה על כך שהקטינה תצא לחו"ל (לאור האולטימום של משפחת האומנה). אמרתי לה שאין לה יושרה ואין לה אינטגריטי משום שעמדתה לא נובעת מטובת הקטינה אלא מדאגה למשפחת האומנה. אמרתי לה שגם ביום חמישי בישיבה, למרות שידעה את עמדת משפחת האומנה לא להחזיק בקטינה, אם תהיה החלטה על החזרה, הסתירה את עמדתה. שאלתי אותה אם היא הבטיחה למשפחת האומנה את הילדה עד גיל 18. "אני לא מוכנה שאתה תקרא לי כך", אמרה גב' אלונה. "הישיבה הסתיימה". עו"ד גרונפלד עוד ניסה למנוע את סגירת הישיבה אך גב' אלונה בשלה. "לא מוכנה שידברו אלי ככה במשרד שלי".

יצאנו, אני והלקוחה, החוצה וגרונפלד בעקבותינו. הסברתי גם לעו"ד גרונפלד שאין שום יושרה ואינטגריטי בעמדתו. "מה אתה רוצה? שהילדה תחזור עכשיו בלי הכנה?", שאל גרונפלד. אמרתי: "כן, כמו ידעו להוציא אותה בלי הכנה, שיחזירו".

ירדנו אני ולהלקוחה למטה. הישיבה הסתיימה. לא? כנראה שלא. אחרי דקה למטה הבנו שהישיבה שאמרו שהסתיימה נמשכת בלעדינו. עלינו למעלה. ואז מתברר שהסוציאלים וגרונפלד ממשיכים בישיבה בלעדינו, אחרי שאמרו שהסתיימה. אמרתי להם "איך אתם ממשיכים בלעדינו אחרי שאמרתם שהסתיימה הישיבה. אני לא זז מפה עכשיו". או אז התחילו משתתפי הישיבה לקום.

לא ברור לי איך משפחת אומנה שהכריזה שהיא באבל ושהיא מתכוונת להתנתק מהקטינה ולא לשמור עמה על קשר, יכולה להמשיך ולהחזיק בקטינה עוד שלושה חודשים ועוד לקחת אותה לחו"ל למשך תקופה של כחודש נתק מהאם, בתקופת החגים, תקופה שיש לנצל אותה לחיזוק הקשר ההורי.

לא ברור לי איך אינטרסים של משפחת אומנה שהיתה בטוחה שהיא מקבלת ילדה עד גיל 18 מקבלים עדיפות על אלו של האם והקטינה וזאת לאחר ההחלטה על החזרת הקטינה. אנשי "הטיפול" כבולים באינטרסים של משפחת האומנה של מגינתם, מעסיקתם, אלונה ממט"ב. יושרה? אינטגריטי? לא אצל הרווחה ועוזריהם.

בטרם סיום. "אתה יכול לכתוב על זה בפייסבוק", אמרה אלונה. הנה כתבתי.


לשכת הרווחה קרית ביאליק - דרכי רמיה לסחר בילדים למשפחת אומנה

יום חמישי, 9 ביולי 2015

גיא מרוז מציג הפקרות בהתנהלות מוסד האומנה


גלי צה"ל - עושים צהריים עם  יעל דן- יולי 2015
גיא מרוז שקיבל ילד אומנה: הילד הזה קורא לי אבא, ולאורלי אמא. ביום שיקחו את הילד ייגזר דינו והוא לא יתאושש מהנטישה. עו"ד יוסי נקר: גיא ואורלי שכחו דבר אחד, אומנה זה לא אימוץ. אפילו ילד בן שנתיים מסוגל להבין את זה שיש לו אמא ביולוגית והם אומנה
גיא מרוז: הילד בן שנתיים וחצי. הסבירו לנו נורא טוב לפני שלקחנו, שנכנסנו לסיפור האומנה. הוא חצי שנה כבר אצלנו. שיש ת'עניין שבאמת יכול שיום אחד יקחו אותו. הסבירו לנו את זה. ואני מניח שאם האסון הנורא הזה יקרה, אם יקחו אותו מאיתנו, אנחנו נדע להתמודד איתו, אבל אנחנו לא הסיפור. הסיפור הוא ילד בן שנתיים וחצי שאני לא רוצה להתחיל לספר לך מה הוא עבר, בסדר? אני גם לא מורשה לספר לך מה הוא עבר. או קיי, אבל אין לי ספק, ואת התחלת במשפט טובת הילד, שאם יקחו את הילד הזה ויחזירו אותו למקום שממנו הוא בא, זה כמו הוצאה להורג של הילד. אין שום דרך בעולם שהוא יתאושש מהדבר הזה. אין שום סיכוי בעולם שהוא יתאושש, כי אני יודע למה הוא יחזור.
אי אפשר לתאר בכלל. הילד הזה קורא לי אבא, ולאורלי אמא. לילד הזה יש לו סבא וסבתא, כמה אפילו. יש לו אחים ואחיות. אלו הם החיים שלו. אני לא זוכר בכלל את החיים קודם. אני אומר שוב, אנחנו נתגבר על הכל, גם אם הרע, הרע מכל יקרה.
אני רוצה לספר לך את זה אחרת. או קיי, אני רוצה לספר לך על ילד של חברים שלי שהוא ילד אומנה, לא על הילד שלי. בסדר? ילד שהגיע לבית חולים עם רגליים שבורות, כי אמא שלו שברה לו את הרגליים, ילד שאמא שלו החליטה יום אחד שהיא רוצה אותו, כמעט החזירו לה אותו, הוא כבר ידע שהוא חוזר לאמא ואז האמא התחרטה, ולא בא לה ונעלמה לחצי שנה. אני רוצה לספר לך על ילד שאמא שלו בלילות כנראה עובדת כזונה. זה לא הילד שלי, אני מספר על ילד אחר עכשיו, בסדר? בבית המשפט ביום שבו ירצו לקחת את הילד הזה, כמו שאמר עורך הדין לפני, עד שהחוק הזה של קארין לא יעבור, לא ישמעו את המשפחה ולא יבין.
-- עו"ד יוסי נקר שמייצג את האימהות הביולוגיות שנלחמות על זכותן לגדל ולקבל חזרה את ילדיהן: תרשי לי לתקן. צו לשנה זה לא נחשב צו לזמן ארוך. זה נחשב צו לזמן קצר. הצווים בדרך כלל ניתנים ל- 3 שנים לאומנה ולכן, דווקא כאשר ניתן צו לשנה, מהניסיון שלי, ואני יכול להוכיח את זה בהרבה פסקי דין, זה רק אומר שהסיכויים שבית המשפט חושב שהילד יחזור להורה הביולוגי שלו, הם יחסית גבוהים. רוב הצווים הם ל- 3 שנים. זה חשוב לי לתקן. גם עו"ד דליהו וגם גיא מרוז, וגם אותה אם שמנהלת, אני יכול להבין את המאבק מבחינתה, כי היא והמשפחה שלה והילדים, רואים את הילדה של הביולוגית כשלהם, הם שכחו דבר אחד: שזה אומנה. אומנה זה לא אימוץ. גיא ואורלי, בתוכנית שלהם בפעם האחרונה. שהם התראיינו, הם אמרו בצורה מאוד ברורה מבחינתם שאומנה ואימוץ זה אותו דבר, זה היינו הך. זה לא היינו הך. אחרת, אם זה היה אימוץ, היו הולכים די בקלות, מגישים בקשה לפי חוק האימוץ, אבל כנראה שזה לא המקרה. עוד נקודה אחת. בדיווח שהיה לגיא ואורלי, לגבי אותה אמא, נאמר, שהאמא כן פוגשת את הילד שלה פעמיים - שלוש. יש הסדרי ראיה. הוצג על ידו כאילו אין הסדרי ראיה, והאמא רק עכשיו רוצה את הילד שלה.

יום שבת, 27 ביוני 2015

חן חביבי מציג פשעי משרד הרווחה במשפחות אומנה



יוני 2015 - מחאת הורים מול בית שר הרווחה חיים כץ בשוהם. העיתונאי מוטי לייבל מראיין את חיים חביבי: אנחנו נמצאים כאן מול הבית של שר הרווחה חיים כץ. נמצא כאן חן חביבי, הבן של ויולט וחיים חביבי עברו התעללות שלא ברא השטן מצד מדינת ישראל. משפחת חביבי גרה ברמאללה. חן ואחיו נחטפו מהוריו לאומנה.
האומנים של חן חביבי עשו לו קעקוע צלב קרס על הרגל, והוא יספר לכם מה לימדו אותו האומנים לעשות עם סכין ואקדח. יש לו תמונות שהאומנים צילמו אותו והפיצו את התמונות.
חן חביבי: היה אקדח השייך לאבא של האומנה. והילדים אמרו לי 'תבוא, תצטלם ליופי', והיה גם את השקית כדורים שהצטלמתי גם איתה. הצטלמתי גם עם האקדח, ואז הדבר הזה גרם לי למחשבה כשהם צילמו אותי. לקחתי את האקדח לבד, כשהוא היה מוחבא, ורציתי להתאבד על כל מה שהם עשו לי, וחשבתי אח"כ שלא כדאי.
במשפחת האומנה אמרו לי: עם האקדח הזה צריך להרוג ערבים-פלשתינאים. הערבים זה לא טוב. ההורים שלך הם חולי נפש מטומטמים, וגם חבל שלא הרגו אותם השב"כ כשהם היו בבית לחם. אמרו עליהם דברים נוראיים. הדברים האלה גרמו לי למחשבות קשות שאני לא ידעתי איך לתפוס את זה.
הקשר עם האומנים נותק לפני שנה. ראיתי מסמכים באינטרנט של האומנים. הם הביאו ילדה בת 11 שנים והיה רשום שם שהיא נפגשת עם פסיכיאטרית, כשאין לה עבר נפשי, והם נתנו לה כדורים פסיכיאטריים כמו שלי נתנו כדורים. אמרו לילדה שאני חולה נפש. זה מה שהם עושים. לוקחים ילדים ונותנים כדורים חופשי. הקשר עם האומנים נותק רק לפני שנה ולא כשהייתי בן 18 שנים. הייתי מבולבל. 10 שנים חייתי עם האומנים. עברתי אלכוהול, סמים, הידרדרתי שם. כיום אני עובד במשרד ולומד מחשבים. זה מה שאני עושה.
בצבא, הקב"ט אמר לי שהוא לא יתן לי להחזיק נשק. אמרו עלי דברים שאני לא עשיתי מעולם. רשמו שאני חולה נפש, שאני מטומטם. הם נתנו לי סמים פסיכיאטריים ובלבלו אותי.
במשך עשר שנים הייתי שייך לעמותת אור שלום. פעם בשבועיים הייתה מגיעה עובדת סוציאלית והייתה שואלת לשלומי. אמרתי: יש צעקות, יש עצבים. מכריחים אותי להתפלל, ולא עשו עם זה שום דבר. משפחת האומנים הם מתנחלים דתיים. הם היו מכריחים אותי להניח תפילין, ללכת לבית הכנסת ולהתפלל, ואני לא רציתי את הדברים האלה. זה לא קשור אם אני יהודי או לא יהודי.
הכניסו אותי למשפחה דתית, כשאמא שלי היא נוצריה ואבא שלי יהודי. אנסו אותי להיות דתי. הכריחו אותי.
חן בן 23, מתגורר כיום בשכירות בירושלים, ובקשר קרוב עם הוריו ומשפחתו.

יום שני, 8 ביוני 2015

אורלי וגיא מציגים: משרד הרווחה - גרורה סרטנית בניהול משפחות אומנה




אורלי וגיא - יוני 2015 - קולה של אם הילד לא נשמע, רק קולם של המאמצים. בראיון לתכנית הבוקר סיפרה ק', המאמצת של ילדה בת שש וחצי – כי תיאלץ להיפרד ממנה, לאחר שאימה של הילדה החליטה לדרוש לקבל אותה לחזקתה. "היא אפילו לא קוראת לה אימא. אימא זו אחת שדואגת ומגדלת, וזאת רק אני", אמרה

"אין לי מושג איך להסביר לילדים שלי שאחותם עומדת לעזוב", כך אמרה הבוקר (ראשון) ק', המאמצת של ילדה בת שש וחצי - אשר תתבקש בעוד חודש להיפרד ממנה, לאור בקשת אימה של הילדה לקבל אותה מחדש לחזקתה.

את הילדה מגדלת ק' מגיל חצי שנה, כאשר זו נפגשת מעת לעת גם עם אימה . לק' קוראת הילדה "אימא" בעוד לאימה היא קוראת בשמה הפרטי. זאת, על פי ק', מפני ש"אימא זו אחת שדואגת ומגדלת אותה - וזאת רק אני".

משום שהחוק מגדיר "משפחות אומנה" כמונח בעל אופי זמני, ידעה ק' שיגיע היום בו תרצה בתה להתאחד מחדש עם אימה , ואולם "רצינו שזה יהיה ממקום טוב". בינתיים מלאו לילדה שש שנים בלבד, ומובן שהיא אינה רוצה להתנתק מחיק המשפחה שגידלה אותה, מהיישוב הקטן שבו גדלה, מבית הספר, מסבא וסבתא ובעיקר מאחותה הגדולה והחורגת - שלפי ק' הינה "חברתה הטובה ביותר".

יום חמישי, 14 במאי 2015

משרד הרווחה חטף תאומות לאימוץ בניגוד לחוק ולרצון ההורים

פקידת אימוץ ראשית אורנה הירשפלד - מדיניות רמיה לסחר בילדים לאימוץ
"הן סומנו". תאומות הועברו לאימוץ בלי אישור , ynet , עומרי אפרים , מאי 2015

ההורים לא אישרו, בית המשפט לא אישר - אבל התאומות הועברו למשפחת אומנה. האב ערבי - והן נמסרו למשפחה יהודית דתית. ברווחה הסתירו חוות דעת במשך חודשים. השופט: "שירותי הרווחה אחראים למחדלים. צריך בדק בית". סיפור אחד שהגיע לידי ynet חושף צוהר לכשלי האימוץ

"נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור כזה שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד, הן של האב והן של הקטינות. לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו". כך תיאר בית המשפט לענייני משפחה את ההתנהלות של שירותי הרווחה מול אב פלסטיני ואם יהודייה פגועת נפש, בניסיון להוציא מידיהם את בנותיהם התאומות בנות החמש ולמסור אותן לאימוץ.

ח' (35), פלסטיני בעל היתר שהייה ועבודה בישראל זה שנים ארוכות, נלחם על הזכות לגדל את בנותיו שלו ושל בת זוגו היהודייה. הבנות הועברו זמן קצר לאחר לידתן, עוד כשהיו בבית חולים, למשפחת אומנה בהליך המכונה "אומנה עם אופק של אימוץ", בעקבות מחלות נפש כרוניות של האם.

לאחר הלידה נלקחו הבנות למשפחת אומנה דתית יהודית, אף שאביהן ערבי. על הכשלים והמחדלים של שירותי הרווחה בהליך זה לא חסך השופט דניאל טפרברג ביקורת. בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים דנו בעתירת המדינה, שביקשה להשלים את הליך האימוץ, וקיבלו את עמדת ההורים.

האב התנגד למסירת התאומות לאימוץ

בפסק דין מקיף ויוצא דופן בחומרתו הבוחן את סוגיית האימוץ בישראל, נחשפה תמונת מצב מבהילה של כשלי הרשויות בהוצאת ילדים מחזקת הוריהם. "נסיבות תיק זה הן מהמורכבות ביותר שבית המשפט עסק בהן", כתב טפרברג בפתח החלטתו. "נער הייתי וגם זקנתי ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא למרבה הצער של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינות. אין ספק כי לשירותי הרווחה יש חלק נכבד ביצירת המצב הנוכחי באמצעות מחדלים ומעשים שנעשו. מצופה ונדרש כי שירותי הרווחה יערכו בדק בית מקיף ויפיקו לקחים".

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה



בית המשפט: להשיב התאומות לאביהן

"ביקשתי את התאומות כבר כשנולדו ועוד לפני שהן נמסרו לאומנה. בכל יום הייתי איתן בבית החולים אבל ברווחה התנגדו בגלל סיבות לא ענייניות ולא אפשרו לי לגדל את בנותיי. אני לא מבין איך ומדוע החליטו שם לקחת אותן ממני ולמסור אותן לאימוץ", סיפר ח', האב. "אף אחד לא הסביר שמדובר באומנה למטרות אימוץ, הובטח לי שזה עניין זמני ושהבנות יחזרו אליי. הכוונה שלי הייתה שהן יקבלו בית בטוח רק עד שאוכל לעמוד על הרגליים ולגדל אותן בבית משלי", הסביר.

בני הזוג נפרדו לפני כמה שנים, ומאז נישא ח' לישראלית אחרת ואף נולדה לו בת נוספת. אך הוא התנגד למסור את בנותיו לאימוץ, וכך גם אמן. מאז לידתן פנה לרשויות הרווחה ולבתי משפט כדי לקבל משמורת עליהן ולגדלן בעצמו. הוא שמר על קשר רציף עמן והקפיד להיפגש איתן בבית החולים ובהמשך במרכז קשר ומחוצה לו.

לאחר שהבנות הועברו למשפחת אומנה עתר משרד הרווחה במרס 2013 לבית המשפט בבקשה להכריז על התאומות "בנות אימוץ". למרות חוות דעת שהגיש מומחה שמינה בית המשפט ולפיה יש להשיב את התאומות לאביהן בכפוף להסדרת מעמדו בישראל, נותרו השתיים בחזקת הורי האומנה.

באמצעות עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא הביע ח' התנגדות נחרצת לבקשה לאמצן ודרש להעביר את המשמורת עליהן לידיו. עם זאת, בשל טובת הבנות והמורכבות שנוצרה עקב הימשכות ההליכים המשפטיים, הסכים ח' להשאירן במשפחת האומנה בתנאי שיוכל להמשיך ולהיפגש עמן באופן אינטנסיבי וקבוע.

האם הביולוגית התנגדה גם היא למסירת הבנות לאימוץ וביקשה להעבירן למשמורתו של ח' כדי שתוכל להחלים ממחלתה, לשקם את חייה ולשוב ולגדלן.

הדיונים בבית המשפט לענייני משפחה בשאלת האימוץ התקיימו לאחר הליכים קודמים שהתקיימו בבית המשפט לנוער בשאלת הוצאת הילדים מחזקת הוריהם הביולוגיים. כך התארכו מאוד ההליכים המשפטיים ובבית המשפט לענייני משפחה הם התארכו שוב לאחר שרשויות הרווחה הטילו ספק - שהוסר רק לאחר בדיקה מקיפה ופסיקה משפטית אחרת - לגבי אבהותו של ח'.

בין היתר הדיונים התארכו גם בעקבות ניסיון גישור שלא צלח בין האב לרשויות הרווחה ובשל מחלוקות שהתגלעו לגבי "מסוגלותו ההורית" של ח', בין המומחה שמינה בית המשפט ובין חוות הדעת שהגישו שירותי הרווחה. בנוסף נדחו הדיונים עד להסדרת מעמדו של ח' בישראל. בעקבות העיכובים הללו טען ח' כי אין הוא צריך "לשלם" על הקשיים והעיכובים שגרמו הרשויות, והביאו לכך שמשך הזמן שבו שהו בנותיו בחזקת משפחת האומנה התארך מאוד. טענה זו, בדומה לכל טענותיו האחרות של ח', התקבלה במלואה בבית המשפט.

"הדל שבהורים טוב מהחזק שבמאמצים"

בפסק הדין ציטט השופט טפרברג פסקי דין קודמים בסוגיית האימוץ, וקבע: "לכל אדם זכות יסוד לגדל את ילדו גם אם מבחינה אובייקטיבית ייטב לילד אצל אחרים. זוהי זכות חוקתית טבעית וראשונית בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. אין המדינה רשאית לשבור את התא המשפחתי וליטול מאדם את ילדיו על מנת להיטיב עמם". עוד מציין טפרברג את פסק דינו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, שכתב כי "בהעדר חשש לפגיעה בילד, הדל שבהורים הוא טוב בעיני הילד מן החזק והשופע שבמאמצים".

עוד קבע כי אמן הביולוגית של התאומות עונה על העילות הנדרשות על פי חוק האימוץ, לפיהן "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין".

השופט הדגיש כי בשל מצבה הנפשי הבלתי יציב של האם לא יתקיים כל קשר בינה ובין בנותיה, למעט מכתבים שהמליצו כי האם תכתוב והם יועברו לתיק האימוץ, כדי שבנותיה יוכלו לקרוא לאחר התבגרותן. "אין ספק שהאם אוהבת את הקטינות. האם לא ויתרה עליהן מרצונה ולא נטשה אותן. האם חפצה בקטינות בכל נפשה ומאודה וסבלה רב מכך שהקטינות אינן גדלות בחיקה", כתב.

"הפגישות עם האב מיטיבות עם הקטינות" (אילוסטרציה) (צילום: דלית שחם) בעניינו של ח' ציין השופט כי מדובר ב"אב בעל מסוגלות הורית שהולכת ומשתפרת ככל שעובר הזמן", ואף ציין: "התרשמתי כי הוא מונע מטובת הקטינות, מבין את טובתן וצורכיהן. הפגישות עם האב מיטיבות עם הקטינות".

לבסוף קבע טפרברג כי "חרף הקשיים ששירותי הרווחה הערימו לפני האב, הוא מוצא את הכוחות לשים את צורכי הקטינות לפני רצונו וזכותו לגדלן. לדעת בית המשפט אין מסוגלות הורית גבוהה מזו", ובניגוד לחוות הדעת של שירותי הרווחה שגרמו להרחקת בנותיו ממנו, הדגיש השופט: "לאב הבנה בפועל של מצבים מורכבים ויכולת להתמודד עמם".

"אופק אימוץ" בלי שום אישור משפטי

טפרברג מתח ביקורת חריפה על רשויות הרווחה: "לאב מעולם לא ניתנה הזדמנות על ידי שירותי הרווחה להוכיח את טענתו כי הוא מסוגל לגדל את הקטינות. הוא מעולם לא ויתר עליהן ולא הסכים לאימוצן. האב מילא כל דרישה של שירותי הרווחה". עוד ציין השופט כי "לא הובאה כל ראיה לקיומו של קשר 'הפכפך' (בין האב לאם) כטענת המבקש (משרד הרווחה)". בהמשך פסק: "אינני מקבל את טענת המבקש כי האב התעלם מהתנהגותה הפסיכוטית של האם בעבר. האב עבר להתגורר עם האם לקראת הלידה כדי לסייע ולעזור לה. האב לא נטש ולא נעלם חרף מצבה הקשה".

פסק הדין אף מלמד כי שירותי הרווחה "הזמינו" חוות דעת חיצונית בניגוד להסכמתו של בית המשפט ובהמשך הסתירו את תוצאותיה במשך חודשים ארוכים. ביחס להוצאת הילדים הראשונית פוסק השופט טפרברג כי "התרשמות בית המשפט היא כי לו היו שירותי הרווחה נוהגים כנדרש וכמצופה, אין זה בלתי נמנע כי לא היינו עומדים היום היכן שאנו עומדים במסגרת פסק דין זה".

הוא הצביע על שורה של כשלים חמורים נוספים ובהם הההחלטה הראשונית כי הבנות יימסרו למשפחת אומנה עם "אופק של אימוץ" מבלי שהתקבל לכך כל אישור של בית משפט כנדרש בחוק ומבלי שנבחנה מסוגלותו ההורית של האב. "הוצאת הבנות מחזקת הוריהם נעשתה להתרשמות בית המשפט ללא הסכמה מלאה ומדעת של ההורים", נכתב.

השופט התרשם "שעולה חשש של ממש כי הקטינות 'סומנו' כמיועדות לאימוץ עוד בטרם הייתה תשתית כלשהי כדי לתמוך בכך. התנהלות זו מטילה צל כבד על כל התנהלות המבקש לאחר מכן, ועולה חשש כי הייתה מגמתית".

בית המשפט קיבל את עמדת האב שאמר כי הבין שהאומנה היא זמנית בלבד: "התנהלות שירותי הרווחה הייתה בלתי מידתית ובטרם התבררה התמונה או שמוצו אפשרויות טיפול והשמה חלופיות. האב, האם והקטינות היו צריכים להיות במרכז מעייניהם של שירותי הרווחה, והרושם הוא שבמקרה הזה התהפכו היוצרות, והמשפחה האומנת זכתה למקום זה בשוגג".

בית המשפט מתח ביקורת גם על החלטת שירותי הרווחה להעביר את הקטינות למשפחה יהודית דתית אף שמדובר באב ערבי: "בנסיבות אלה היה מצופה שהשמתן של הקטינות תהא אצל משפחה ערבית ישראלית או לפחות משפחה יהודית לא דתית". בפסק הדין מאשים השופט כי שירותי הרווחה לא עשו די להציע עזרה וסיוע לאב. "לא נעשה כל ניסיון מטעם שירותי הרווחה לנסות ולשקם את התא המשפחתי... התנהלות שירותי הרווחה אינה עולה בקנה אחד עם התחייבות מדינת ישראל כחברה באמנת זכויות הילד". הוא אף האשים את רשויות הרווחה ב"הצגה מגמתית של העובדות" בדיונים המשפטיים.

פסק הדין קבע כי בשל טובת התאומות, הצורך לשמור על יציבות בחייהן והסכמתו של האב הביולוגי, יתגוררו השתיים אצל משפחת האומנה במסגרת "אומנה ארוכת טווח והמשך הקשר האינטנסיבי עם אביהן". מפגשיהם השבועיים יוארכו וההחלטות על עתידם יתקבלו בשיתוף שני הזוגות. השופט הזהיר לבסוף כי אם משפחת האומנה תדחה את החלטתו, יועברו הבנות לחזקתו המלאה של ח' בהליך הדרגתי.

"אנחנו שמחים על פסק הדין המיוחד הזה. האב היה ראוי לצדק ובית המשפט אמר את דברו", מסרו ל-ynet עורכי הדין עמיקם הדר וחדווה שפירא, פרקליטיו של ח'. "בית המשפט מצא סוף סוף לנכון להעמיד את גורמי הרווחה על טעותם בצורה ברורה. הגיע הזמן ששירותי הרווחה לא יחשבו שכל החכמה והצדק בידיהם, אלא שיש גם צדדים וגורמים נוספים שגם להם ואצלם יש לעתים היגיון, צדק ויושרה".

 "הן סומנו". תאומות הועברו לאימוץ בלי אישור , ynet , עומרי אפרים , מאי 2015

יום ראשון, 29 במרץ 2015

אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה

מרץ 2015 - רשת ב - אילה חסון - תחקיר של יפעת גליק על אונס והתעללות בילדים במשפחות אומנה של משרד הרווחה. משרד הרווחה תולש מידי שנה אלפי ילדים מביתם ומשפחתם ומפקירם במסגרות חוץ ביתיות לאונס והתעללות.
יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.



יום שבת, 28 במרץ 2015

משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה

תחקיר ערוץ 1 - יפעת גליק: משרד הרווחה מפקיר ילדים לאונס והתעללות במשפחות אומנה
תחקיר יפעת גליק "מבט" ערוץ 1: עדויות קשות על התעללות פיזית ומינית בילדים שנשלחו לאומנה, שמשרד הרווחה שאמור היה לפקח על הילדים – לא עשה זאת.
"את הפעם הראשונה אני לא זוכרת אבל אני זוכרת את המיליון פעמים שקרו. מפחיד אותי לפתוח את הדלת הזאת.
"אני לא מתביישת. אני לא עשיתי שום דבר. הם זה שהתעללו בי ופגעו בילדה קטנה".
העדויות הקשות שתשמעו לאורך התחקיר הזה היו מנת חלקן של הצעירות האלה במשך שנים. סיפורם המטלטל של הקורבנות הפגועים מלמד גם על העדר פיקוח של מערכת אחת, מסואבת מדי, אטומה מדי, שיכלה למנוע הזנחה והתעללויות מיניות.
בישראל כ- 3,000 ילדים שוהים אצל משפחות אומנה, שאמורות לטפל בהם במסירות. לצורך כך הן גם מקבלות תגמול כספי ממשרד הרווחה.
אנה מציגה אלבום תמונות:
"זאת אני".
– כשאת מסתכלת על הילדה הזאת, מה את חושבת עליה?
"שהייתה מחייכת בתמונות, חשבה שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר. אני תמיד מחביאה אותו (את האלבום) לא להיזכר בילדות."
שמונה תמונות, זה כל מה שיש לה, לאנה, מילדותה המוקדמת. נולדה בברית המועצות להורים קשי יום, סבלה מהזנחה קשה ועלתה לישראל. בגיל 6 נשלחה לפנימייה משם למשפחה אומנת. חשבה שהנה סוף סוף תזכה לחיבוק.
"לפעמים אני יושבת ובלילות בוכה ונזכרת איך הם יכולים לקחת ילדה קטנה ולהתעלל בה ככה. מה יש לילדה קטנה? מה, חזה? מה? הכל קטן אצלה".
– את זוכרת את הפעם הראשונה?
"זוכרת. זוכרת ולא אשכח אף פעם".
אנה מספרת שהאב האומן שלה, שאמור היה להגן עליה, הוא גם האיש שפגע בה.
"זה התחיל בזה שהוא התחיל לגעת בי. אמרתי לו: אני לא רוצה. והוא הכריח. היה מראה לי סרטים כחולים. הייתי יושבת ולא מבינה מה קורה. הייתי קופאת, קופאת על הספה, קופאת. רציתי למות."
קולה של דנה – אביה האומן אנס אותה:
"אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שלוש. אבא שלי נפל לסמים, החליטו להעביר אותי לבית יתומים ומשם העבירו אותי למשפחת אומנה".
– כמה פעמים קרה מה שקרה?
מרץ 2015 - "מגיל 4 עד גיל 12, אי אפשר לספור. ידעתי שככה מתנהלים, ככה. זה היחסים בין הורים וילדים. לא ידעתי שמשהו לא בסדר. הייתי נבוכה, לא רציתי גם לפגוע בו כל הזמן, הרגשתי גם כאילו אני חייבת לו המון. בעצם בגיל 12 רק הבנתי ש… אחותי הגדולה דיברה אתי שאני ילדה בוגרת ואני צריכה לשמור על הגוף שלי. ופתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. איך זה שאני צריכה לשמור על הגוף שלי, ובעצם מישהו נוגע בגוף שלי".

עו"ד רוני אלוני סדובניק: העובדות הסוציאליות שאמורות לעשות איזשהו פיקוח תקופתי פונות להורים האומנים לראות מה קורה עם הילד. ואם ההורים האומנים מנסים להסתיר מה באמת קורה לילד?

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: ילדה שנפגעת תקיפה מינית היא מפוחדת, מבוהלת. התוקף מן הסתם יושב לידה, היא בוודאי ובוודאי לא תאמר שום דבר.

אנה: "ילדה קטנה יושבת לידך. מה את בכלל שואלת את האימא, אם הכל בסדר? בטח היא תגיד שהכל בסדר! את לא רואה שילדה קטנה יושבת לידך, את לא תשאלי אותי אם הכל בסדר?"

אחד מכל 3 ילדים המתגוררים במשפחת אומנה לא נפגשים כלל עם עובדים סוציאליים. כך עולה ממחקר של מכון ברוקדייל, שמומן על ידי משרד הרווחה.

דנה: "היא הייתה יושבת עם האבא 10 דקות ופשוט הולכת".
– לא שאלה אותך איך אתצ מתאקלמת?
"לא, כלום".
יואה שורק – חוקרת מכון ברוקדייל: הם הסבירו שזה נובע גם מכך שיש להם זמן לפגוש משפחה פעם בחודש. ואז בביקור של שעה וחצי, לא מגיעים לזה.
עוד עולה מן המחקר כי כמחצית מן העובדים הסוציאליים שכבר נפגשים עם הילדים, אינם בעלי ניסיון כלל על פי הקריטריונים שקבע משרד הרווחה, לא כולן עברו גם הכשרה מתאימה לקראת התפקיד המורכב. 32% מהעובדים הסוציאליים מטפלים במספר ילדים גדול יותר משנקבע בתקנות.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית: אני חושבת שזה ממש הזוי. אני הייתי מצפה שעל 10 ילדים יהיה עובד סוציאלי ופסיכולוגית, ממש מערכת.

עם נתונים כאלה, לא מפתיע שאצל אנה, דנה וגם במקרים נוספים נאלצים ילדים קטנים להתמודד בעצמם עם הטראומה בזמן שאנשי המקצוע לא מבחינים בסימני המצוקה.

ד"ר יעל קולסקי: יש ניואנסים שמאוד אופייניים והם בוודאי ובוודאי נמצאים יותר במקומות אחרים מאשר בתוך המשפחה. כלומר בגן או במשחקים עם חברות, וזה בעצם מה שצריך לבדוק אם רוצים לראות האם יש חשד לפגיעה מינית.

אנה: "הייתי צועקת וכועסת ולא רגועה והייתי מעיפה בבית ספר כיסא בגלל ה… שיראו, שישימו לב שאני עוברת משהו. כי לא יכולתי להתבטא בפה".

דנה: "אמרתי שלא טוב לי ושאני לא רוצה לחזור הביתה והזמינו אותו לשיחה, ו… אחר כך הוא יצא מהדלת, הוא לקח אותי הביתה והוא נתן לי עונש על זה שאני משקרת, ואמרו לי שאני משקרת".

אף שהרשויות לא האמינו לדנה, בסופו של דבר נחשפה הפגיעה המינית שעברה. נגד האב האומן נפתח תיק במשטרה ודנה, היא הורחקה משם. אלא שנוסף לדנה, "טופלו" תחת קורת הגג הזו עוד שני ילדים ואיש לא מיהר להוציאם מן הבית. כמה חודשים לאחר מכן, כשסוף סוף יצאו אף הם ממסגרת משפחת האומנה, התברר שהאב האומן תקף גם אותם.
נינה – אביה האומן אנס אותה: כלום! פשוט החזירו אותו הביתה, זה כאילו… את מבינה למה אני לא סומכת על אף אחד? אף אחד לא באמת מעניין אותו. לא באמת איכפת למישהו מה עובר, מה יכול לקרות שם במקומות כאלה? כשהייתי בת 13 זה התחיל. מה היה השיא? אני לא יכולה להגיד את זה".

רק כשנינה הייתה בחודשי הריון מתקדמים רשויות הרווחה התעוררו. בת 14 בלבד, ילדה נינה בן והוא נמסר מיד לאימוץ. מי שהכניס אותה להריון היה אביה האומן.
נינה: "בואי נגיד, אם היו שואלים אותי מה קורה בבית, הייתי אומרת. אבל… לא היה מישהו שבא ושאל והתעניין".

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: אדם שהיה ידוע שהוא מובטל, אלכוהוליסט, בעל מחלת נפש, וממש משפחה לא מתפקדת. הוא אנס אותה במשך שנים, הוא לא שלח אותה לבית ספר, השתמשו בה כמשרתת של המשפחה.
אז מי בעצם קובע איזו משפחה תשמש משפחת אומנה? בשנת 2001 העביר משרד הרווחה את האחריות לטיפול בשירותי האומנה לגופים פרטיים, שאמורים לעבור מכרז. במילים אחרות: הפרטה. המשמעות: על כל ילד שמגיע למשפחה אומנת, מקבלים הגופים תשלום.


בפועל, טעויות קורות.

– אתם לא עברתם מכרז מ- 2001?

"נכון, נכון."

וכשמשרד הרווחה מודה שכמה מן הגופים לא עברו מכרז, מי קובע האם משפחה ראויה לשמש אומנת?

שלוה ליבוביץ, מפקחת אומנה ארצית משרד הרווחה (צוחקת): אני לא יודעת מה קורה שם. אני לא יודעת. אני לא נכנסתי לשם. אנחנו לא נכנסים למקום. אנחנו נכנסים רק למקומות, למשפחות, שבהם יש… שעברו מכרז. יכול להיות שמשפחות אולי אצלנו לא היו עוברים את תהליך הבדיקה, ויכול להיות שהליווי המקצועי… אני לא יודעת מה קורה שם.


הכשל בטיפול בילדי אומנה לא נגמר בהעדר פיקוח או ליווי מקצועי מתאים. מתחקיר יפעת גליק "יומן" עולה כי פגיעות בילדים מושתקות בחסות החוק.
ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה


ועדת פטור מחובת דיווח למשטרה בגין פגיעה מינית במשפחת אומנה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק

עו"ד רותם אלוני דוידוב, מייצגת נפגעות עבירות מין: יש מנגנון שנקרא "ועדות פטור" שהן נותנות פטור מחובת דיווח כדי שרשויות הרווחה יוכלו לפתור את הבעיה בצורה טיפולית יותר ולא דרך מעורבות אקטיבית של המשטרה.

בשנת 2013 דנה הוועדה המיוחדת בכ- 1,300 בקשות לפטור מחוובת דיווח על פגיעה. כמחציתן קיבלו פטור קבוע. נתונים דומים התקבלו בשנים הקודמות.

שלוה ליבוביץ מפקחת אומנה: חלק גדול מהתיקים לא באים לידי ביטוי בצד הפלילי.

מה הקריטריונים לקבלת פטור מדיווח למשטרה על הורים שמתעללים בילדים, אתם שואלים? בתשובה רשמית של משרד המשפטים נאמר לנו כי קיימת טיוטה למיסוד הקריטריונים אך זו טרם אושרה באופן סופי.

עו"ד רוני אלוני סדובניק, מייצגת נפגעות עבירות מין: המצב הנפשי שלהם בהעדר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מידרדר, הולך ומידרדר, והם פשוט הופכים אחר כך להיות כלי שבור שקשה מאוד בכלל לתקן אותו.

ד"ר יעל קולסקי, פסיכיאטרית, מטפלת בנפגעות תקיפה מינית:נדיר מאוד שמישהי תשתקם. וגם אם היא תשתקם, זה יקח שנים ארוכות מאוד, מאוד ארוכות של טיפול.
אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק
אביה האומן של נינה הורשע באינוס. דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה. צילום מסך מתוך התחקיר של יפעת גליק
אביה האומן של נינה הורשע באינוס, דינו נגזר ל- 13 שנים. הוא נפטר בכלא ממחלה.
נינה: "זה משפיע על המון דברים. על חיי חברה, על הזוגיות, על קושי לבטוח באנשים, להסתובב בחוץ, בערב".
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו


אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר. היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו. צילום מסך מהתחקיר
אביה האומן של דנה הורשע באינוס וריצה 11 שנות מאסר, היום הוא אדם חופשי לאחר שנוכה שליש מעונשו.
דנה: "מבחינתי כל אדם יש לו איזה אינטרס או רצון לפגוע, אני לא מאמינה בעצמי. רוצה להאמין שזה יקרה יום אחד."
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה


המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה. צילום מסך מתוך התחקיר
המשטרה סגרה את התיק הפלילי נגד אביה האומן של אנה, לאחר שנפטר ממחלה במהלך תקופת החקירה.
"אנה: לא רק שפגעו בי והורידו בי את האמון, אני מורידה את העיניים. אני לא מסוגלת להסתכל בעיניים של בנאדם, כי אני לא מאמינה בו. אני אומרת לעצמי: תאמיני בעצמך".
אנה שקועה בחובות עד צוואר. בימים אלה היא עובדת בניקיון אבל חולמת יום אחד להיות קוסמטיקאית.
אנה: "לפעמים אני, כן, נשברת. כל בוקר לקום ולשרוד, ועוד לשרוד, ועוד לשרוד. ודי, כמה אפשר? כמה אפשר לשרוד?"

יום שישי, 13 בפברואר 2015

חוה לוי - פקידת סעד ארצית לחוק הנוער לא יודעת כמה ילדים הוציאה בכפייה מבתיהם

פברואר 2015 - רשת ב עם אילה חסון - חוה לוי - פקידת סעד ארצית לחוק הנוער לא יודעת כמה ילדים הוציאה בכפייה מבתיהם.
לא יאמן, פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חוה לוי אומרת שהיא אוספת נתונים לבדוק כמה ילדים היא ועמיתותיה תלשו מביתם ומשפחתם וכפו אותם במוסדות, אומנה אימוץ ועוד...
מדובר במדיניות אלימה לסחר בילדים והרס משפחות תוך העלמת עין מכוונת של פקידים מושחתים במשרד הרווחה.
כיצד מנהל משרד הרווחה נושא כה מהותי של הוצאת ילדים מהבית אם הפקידים הבכירים אינם יודעים כמה ילדים כלואים בצו בית משפט במסגרות חוץ ביתיות?



יצוין כי גם בפברואר 2008 חשפה מרב בטיטו בתחקירה "יתומי הרווחה" כי משרד הרווחה אינו מנהל רישומים אודות ילדים שפקידות הסעד תלשו מבתיהם מה שמצביע על זלזול בחיי אדם מצד פקידי הרווחה עד כדי רצח עם.
משרד הרווחה אינו מנהל רישום על כמויות הילדים שתלש מביתם - מרב בטיטו - יתומי הרווחה - פברואר 2008
משרד הרווחה אינו מנהל רישום על כמויות הילדים שתלש מביתם - מרב בטיטו - יתומי הרווחה - פברואר 2008

יום חמישי, 22 בינואר 2015

"פתאום שוב יש לי ילד" - סיפורה של אם שמשרד הרווחה החזיר את בנה שחטף ממנה

"פתאום שוב יש לי ילד" , נעמה לנסקי , ישראל היום , צילומים: יהושע יוסף, ינואר 2015

"בלילה הראשון שלו בבית הוא נרדם לידי, ולא הייתי מסוגלת לישון. בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא איתי". במשך שלוש שנים ניהלה אביגיל מאבק עיקש בהחלטת גורמי הרווחה להוציא מידיה את בנה הקטן. שנה אחרי שחשפנו כאן את סיפורה, היא סוף-סוף הצליחה 

 אביגיל (האמא ש') עמדה והתבוננה בבנה בן החמש משחק בצעצועים על השטיח בסלון, ולא האמינה. הוא זימזם לעצמו שיר, הניף דרקון ירוק באוויר, ואז הרים אליה את עיניו הכהות וקרא: "אמא, בואי לשחק איתי." היא המשיכה לעמוד שם לכמה רגעים, לא בטוחה אם מדובר בעוד חלום שלה. אבל אז התעשתה והזכירה לעצמה שהוא באמת חזר. הוא כאן. הוא שוב שלה.

 אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"
אביגיל ובנה, השבוע בביתם. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים"
 שלוש שנים בנה של אביגיל (28) לא היה שלה. יותר ממחצית חייו. הוא נלקח ממנה כשהיה בן שנתיים, בצו חירום של רשויות הרווחה. שלוש פקידות סעד, מלוות בשלושה שוטרים, הגיעו אל דירתה ולקחו אותו, מותירים אותה בוכה ואילמת. במשך חודשים ארוכים שהה במרכז חירום: אגף סגור במוסד פנימייתי, שמשמש תחנת מעבר זמנית. אחר כך הועבר למשפחת אומנה באזור ירושלים. אביגיל (שם בדוי),  שהמשיכה להתגורר במרכז הארץ, ראתה אותו בפיקוח גורמי רווחה, למשך שעה עד שעתיים בשבוע. אך לא תמיד: היו תקופות שבהן לא פגשה אותו שבועות ואף חודשים. כשהוא שהה במרכז החירום לא איפשרו לה לבקר אותו, למעט פעמים בודדות, ולאחר שהועבר לאומנה, המפגשים הקצרים בפיקוח בוטלו פעמים רבות, ולמשך תקופות ממושכות.

לפני שנה חשפנו כאן את סיפורה של אביגיל, בתחקיר על רשויות הרווחה. מרגע פרסום התחקיר החל מאבק סוער להשבת הילד אל אמו. החודש זה קרה. "בלילה הראשון בבית הוא נרדם לידי, ואני לא הייתי מסוגלת לישון," היא מספרת. "בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא בבית. זהו, זה נגמר. בעצם, כמעט נגמר." היא אומרת כמעט, כי היא יודעת שעוד דרך ארוכה לפניהם. יש להם עוד הרבה פערים לסגור, וקרעים לאחות. "מדי פעם, כשהיינו נפגשים, הוא היה שואל אותי, 'למה גירשת אותי מהבית'? היתה לו הרגשה שלא רציתי אותו. ואני הייתי עונה לו: 'אמא נלחמת כדי להחזיר אותך אליה.' "הוא ידע שאני הולכת להפגנות, שנפגשתי עם חברים של ראש הממשלה, כלומר עם חברי כנסת. הוא ידע שהמון אנשים נלחמים איתי כדי שהוא יחזור הביתה." למה הוא נלקח ממך? "הייתי ילדה בת 23 כשילדתי אותו. אם חד-הורית, שעברה חיים קשים. פניתי לרווחה כשהוא היה בן עשרה חודשים כדי לבקש סיוע לממן בשבילו את הגן. סיפרתי להם שאני מתמודדת עם קשיים, שאני לבד, שאני ענייה, למרות שלילד לא חסר כלום. הוא היה ילד מטופח, מאושר. תמיד היה ילד טוב. "הם סייעו לי במימון הגן, אבל מהר מאוד הבהירו לי שהכוונה היא לקחת אותו ממני. יכלו לדאוג לסומכת שתלווה אותי, לעובדת סוציאלית שתדריך אותי. לגורם שיבהיר לי מה הבעיות שלי ואיך אפשר לטפל בהן. זה לא קרה. הם אמרו לי שאין להם אפשרות."

 "כשמשפחה מתקשה לתפקד, יש מספיק דרכים תומכות שיכולות לסייע לה להפוך בחזרה למשפחה מתפקדת, רק שאין לזה תקציב," טוענת יועצת התקשורת חנה בית הלחמי, שליוותה את אביגיל בשלבים קריטיים של המאבק להשבת בנה. "אבל להוצאת ילדים מהבית - לזה יש כסף." לדברי בית הלחמי, "כשילד מוצא למרכז חירום או לאומנה, משרד הרווחה מקצה לטיפול המערכתי בו אלפי שקלים לחודש. התקציב החודשי למרכז חירום, למשל, הוא 16-כ אלף שקלים לחודש. אבל כשהוא מוחזר לאמו, פתאום אין שקל כדי לסייע לה להתארגן. התקציבים צבועים בצבע אחד, של הוצאה מהבית, כמעט ללא אלטרנטיבות. אין תקציב לשיקום משפחות."

 "בשנה הראשונה אחרי שהוא נלקח ממני לא תיפקדתי," אומרת אביגיל. "זאת היתה שנה של אבל והלם, של דמעות בעיניים. הייתי מחוקה. "בשנה השנייה החלטתי שאני מתחילה להילחם, אבל לא ידעתי איך. לא היה לי ליווי משפטי ראוי, וחשבתי שצריך להתנהל מול הרשויות בכוח." לאחר חשיפת סיפורה ב"שישבת" החלה אביגיל בפעילות נמרצת בפייסבוק, ומאבקה קיבל תנופה אדירה. ציבור עצום הביע את תמיכתו בה; בפייסבוק קמו קבוצות שקראו להחזרת בנה, אלפים חתמו על עצומה בעד החזרת הילד, סטטוסים חריפים הועלו ללא הרף, גורמי הרווחה הוצפו בפניות, ובשטח התקיימו הפגנות. "ההתגייסות היתה מדהימה," מספרת אביגיל, וניכר בה שהיא עדיין מתרגשת. "בכל שעה הייתי מאשרת שלושים בקשות חברות בפייסבוק. אנשים לא הפסיקו לפנות אלי, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונת המאבק שלי. נוצר סביבי גרעין של פעילים, פעילות וארגונים חברתיים, שנתנו לי חיבוק מדהים ומלווים אותי עד היום."

 מה גרם למאבק הזה להצליח, לעומת המון מאבקים אחרים של הורים שלא מצליחים לזכות שוב בילדיהם?

"אולי העובדה שמשלב מסוים לא הפסקתי להפיץ את הסיפור שלי. סיפרתי אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע - לנהג המונית, למוכר בשוק, לאנשים שעמדו לידי ברמזור רוב האימהות במצב שבו אני הייתי לא מדברות על מה שקרה להן. הן חוששות או מתביישות, ובנוסף, כל ההליכים מתנהלים בשקט, בדלתיים סגורות, בחיסיון, בלי ביקורת. "אני מכירה לא מעט אימהות שהרימו ידיים. זה כואב מאוד. הן ויתרו כי הבינו שאין להן סיכוי. מי יקשיב להן? מאיפה ייקחו את הכוחות להילחם? אני יודעת כמה תעצומות נפש צריך כדי להתרומם. כשכל הזמן מרחף מעלייך המסר שאת לא כשירה, את בסוף עלולה להאמין בזה בעצמך. בלאו הכי את ענייה, חדהורית, והחיים נתנו לך סטירות בלי סוף. "אני למדתי, גם בזכות האנשים הקרובים שהקיפו אותי, שמול הרשויות אסור להראות רגשות. אסור לקלל ולאבד את הראש, למרות שאת במצוקה מטורפת ולמרות שאת נמצאת על הקצה, מיואשת וזועמת. למרות שנותנים לך את התחושה שלא מגיע לך לגדל את הילד שלך, שאת לא ראויה לו. אז לא תצעקי? לא תתחרפני? יש תחושה גרועה יותר מזאת בעולם? "בהדרגה למדתי להיות שקולה, מחושבת, לתכנן עשרים צעדים קדימה, לעמוד איתנה מול האשמות מרושעות שמטיחים בך. אנשים עזרו לי להבין שזאת הדרך הנכונה להתנהל, והזכרתי לעצמי שאני כל הזמן מייצגת את עצמי ואת הילד שלי, ושהכל חייב להיעשות בצורה מכובדת. מצד שני, אסור לך גם להיות חלשה, לוותר או להתרפס."

 אביגיל בדצמבר .2013 "אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"
אביגיל בדצמבר .2013"אמרתי לעצמי שאני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת"
 בשנה שעברה, אחרי שנתיים שבנה לא היה איתה, עודכנה אביגיל שנשקלת האפשרות שהוא יאומץ על ידי משפחת האומנה שלו. "זה גרם לי לשקוע לתוך מרה שחורה. בכיתי בלי הפסקה. אבל אחרי יום וחצי הרמתי את עצמי ואמרתי, אני יוצאת למלחמה בפול גז. הילד הזה הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי כלום חוץ ממנו, אז אין לי מה להפסיד. אני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת. הבנתי שאני נמצאת שנייה לפני סוף הסיפור, שאני הולכת לאבד אותו. כי אין ילד שחוזר מאימוץ."

המאבק עלה מדרגה, ושר הרווחה דאז, מאיר כהן, הוצף בגל של פניות. בתגובה הוא פירסם בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה, שבו כתב: "ראשית אדגיש כי בוודאי איני יכול להיות אטום כלפי הפניות בנושא. ואכן, ערכתי בירור מעמיק, יסודי ובלתי תלוי, כפי שאני יודע לעשות. נכון, כששומעים צד אחד, ובמקרה זה הצד של האם, קשה שלא להזדהות עימה. אבל, והאבל הוא מאוד משמעותי, לא כך הם פני הדברים. מכל המקרים הקשים שאליהם נדרשתי, לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך." הפוסט של כהן הקפיץ את כל מי שהיה מעורב בסיפורה של אביגיל. כפי שהודגש בתחקיר "שישבת," לא נערך דיון הוכחות בעניינה, כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את גירסתה, וצעדיה מול הרשויות הוצרו. "אני לא מבינה איך שר הרווחה טען שעשה בירור יסודי ובלתי תלוי, בלי שהוא שמע את הצד שלי," היא אומרת. "המקרה הזה אינו חריג," אומר עו"ד יוסי נקר, שייצג את אביגיל בשנה האחרונה של מאבקה. "ילדים רבים מוכרזים כנזקקים (כלומר, החסות עליהם נלקחת מהוריהם ומועברת לרשויות הרווחה) בלי שמאפשרים להוריהם למצות את זכותם להילחם על הילדים ולנהל הליך ראיות. בשנים הרבות שאני עוסק בתחום לא נתקלתי בהליך אחד שבו הסיוע המשפטי ניהל הליכי הוכחות. כך, למעשה, לא ניתנת להורה האפשרות להשמיע את הצד שלו ולנסות להוכיח שמה שטוענים נגדו שגוי." נקר ובית הלחמי, ועימם נחמה דיכנה, מנכ"ל עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, שליוותה את אביגיל מתחילת הדרך, פנו אל שר הרווחה כדי להבין איך ערך "בירור מעמיק" בלי ששוחח כלל עם אביגיל. לאחר כמה שבועות זומנו כולם לפגישה עם מנכ"ל משרד הרווחה (יוסי סילמן). הפגישה הזאת הפכה לצומת מכריע במאבק. היא הסתיימה בהחלטה שבנה של אביגיל יוחזר אליה בתוך שנה - "בתנאי שהיא תמצה תהליכים טיפוליים שנמצאה בהם, תשכיר דירה לבדה," והבקשה המדהימה מכל: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות," מספרת בית הלחמי. "אני חושבת שהם הבינו שלא מדובר כבר בילדה בת 25 ענייה ומוחלשת, אלא באישה שהצליחה לגייס דעת קהל והמון אנשים חזקים שנלחמים לצידה," אומרת אביגיל. "לדעתי הם פשוט הבינו שלא יוכלו להעלים את המאבק הזה. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי לשתוק, אם זה מה שיעזור להחזרת הבן שלי."

"את עזרת לאמא שלי להילחם"? שואל אותי בנה של אביגיל, ומתחיל לשחק בהמוני הצעצועים שקיבל בתרומה מכל תומכיה של אמו. הוא ילד שחור שיער, ערני, סקרן ונבון, עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים," הוא מסביר לי. "אמא כבר תהיה סבתא, ולי יהיה זקן ארוך כמו לאבא." האבא שהוא מדבר עליו הוא אב האומנה שלו, שהוא אדם דתי, והקשר איתו התנתק לאחר שהילד שב לחיות עם אמו. "הוא צריך להתרגל להרבה מאוד דברים," אומרת אביגיל ומלטפת את ראשו. "לבית חדש, לגן חדש, לסביבה חדשה. לפעמים הוא מתגעגע אל משפחת האומנה שלו. הם היו משפחה גדולה, חוץ ממנו היו בבית עוד שני ילדים, ופה אנחנו רק שנינו. אני, בניגוד אליהם, לא יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה. "אבל אני חושבת שלילדים יש יכולות מופלאות להסתגל. לי קשה יותר מאשר לו. אני עדיין כועסת ושומרת טינה. אני לוקחת את הזמן להסתגל ולהתאקלם, אבל זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה לא נגמר. ברגע שהחיים שלנו יחזרו לשיגרה, אני מתכוונת לפרסם ספרון עבור אימהות שנמצאות במצב שבו הייתי. אני חולמת להשלים בגרויות, ללמוד משפטים ולייצג אימהות כמוני." את מל•וה עכשיו על ידי גורמי רווחה? "מהרגע שהילד הוחזר אלי, לא יזמו שום קשר איתי." בינתיים אביגיל מתרגלת מחדש לאימהות. "שלוש שנים חייתי לבד - ופתאום שוב יש לי ילד," היא צוחקת. "כשאני הולכת להתקלח, אני מפחדת מאוד. כל כמה שניות אני סוגרת את הברז וקוראת לו, בודקת שהכל בסדר איתו. האימה•ת היתה כל כך חסרה לי. "וגם גיליתי את העוצמות שלי. אדם לא יודע כמה הוא חזק עד שהוא נופל לתוך תהום וצריך לטפס ממנה החוצה. עדיין, יותר כיף לי מאשר קשה. למזלי, גם יש לי במי להיעזר הקפתי את עצמי באנשים טובים. "מבחינת החיבור בינינו, זה כאילו לא נמחקו לנו כל השנים האלה יחד. עוד כשהוא היה בבטן הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד, וכשלקחו לי אותו ידעתי שהחיבור הזה יחזיר אותנו להיות יחד. הוא מקשיב לי, מחזיר לי אהבה, אומר לי שהוא רוצה להיות איתי, שלא אעזוב אותו. ואני מבטיחה לו שתמיד אשמור עליו. ואז הוא שותק, ורק מניח את היד שלו על הלחי שלי ומסתכל עלי. ואני כל כך אוהבת את זה."

naamal@israelhayom.co.il  

תגובת משרד הרווחה "הגנו על שלומו של הילד" ממשרד הרווחה נמסר: "מקומו הטבעי של הילד הוא בחיק משפחתו, ועל הוריו מוטלת האחריות לגידולו ולשמירת ביטחונו. משרד הרווחה, מתוקף חוק הנוער, מתערב במצבים שבהם הילד נתון לסיכון מיידי, וגם אז הוא מנסה להשאיר את הילד בחיק משפחתו, במסגרת תוכנית טיפולית עם המשפחה. "לאם הוצע סיוע פעמים רבות, אך היא סירבה לשתף פעולה. למרות סירובה, שירותי הרווחה המשיכו בניסיונותיהם הרבים לסייע לה, ונערכו תשע ועדות לתוכניות טיפול - אך האם בחרה להמשיך ולהתנגד לכל קשר טיפולי עם הרווחה. "במצבים שבהם יש סיכון לילד ואין לקיחת אחריות מצד המשפחה, משרד הרווחה נאלץ להוציא את הילד מהבית מתוקף חוק, כדי להגן על שלומו הנפשי והגופני של הילד. במסגרת תוכנית טיפול שביצעו העובדים הסוציאליים עם האם במהלך השנה האחרונה, הוכיחה האם שהיא לוקחת אחריות מלאה על גידול ילדה, ומשכך, אנו רואים בתוכנית זאת הצלחה ומברכים על כך. "לעניין דיון ההוכחות: האם הסכימה להליך הנזקקות בבית המשפט, ולכן התייתר דיון ההוכחות. כשעורך דינה ניסה לערער על כך, ערעורו לא התקבל. כשעורך הדין פנה לביהמ"ש העליון, החלה כבר תוכנית הטיפול עם האם, ועורך הדין הסכים להשהות את הערעור. נדגיש כי כל ההליך נעשה בהסכמת עורך דינה ובהידברות מלאה עימו ועם האם. "הבקשה להפסקת הפעילות התקשורתית של האם ברשתות החברתיות נבעה מהעובדה שהאם חשפה פרטים על בנה, ובכך עברה על החוק. חשיפה זו נעשתה כשבנה היה תחת צו חוק הנוער. "הטענה כי שירותי הרווחה לא בקשר עם האם אינה נכונה. שירותי הרווחה מלווים את האם ומסייעים לה בכל צרכיה, ואף הציעו לה הצעות סיוע רבות ומגוונות. למרות מגוון ההצעות, האם מקשה על הסיוע ואינה משתפת פעולה."

יום שבת, 27 בדצמבר 2014

משרד הרווחה מציג סחר בילדים במשפחות קלט




אולפן שישי - דצמבר 2014 - משרד הרווחה מציג משפחת קלט
רשויות הרווחה מציגות דרכי רמיה בסחר לילדי עובדים זרים - האב גורש מהארץ, והאמא "נטשה" את הבת ע"פ טענת פקידת הסעד נרי מנור. מנור לוקחת את הילדה לרשות הרווחה לסחור במסגרות הרווחה המופרטות מבלי שנעשה ניסיון אפקטיבי לאתר את ההורים לשמוע ולהציג דעתם. מדובר בשיטה לסחר בילדים ממשפחות על רקע אתני מסוים במצב מסוים - עובדים זרים.
תומס ומיכל הולזה הם משפחת קלט מעמותת אור שלום לילדים המועברים אליהם ע"י רשויות הרווחה. הם מקבלים על כל ילד 3700 שקלים לחודש ובנוסף הטבות כגון עוזרת בית, הקלות מהרשויות,  ותרומות מקרנות פילנטרופיות. הם אינם פוגשים את הורי הילדים בהחזקתם כדי לברר דעתם מה שגם חשוב לבריאותו הנפשית והפיסית של הילד. הילד רואה את הוריו אחת לשבוע או שבועיים במרכז קשר גם שגורם לשבר בבני המשפחה.
חוה לוי פקידת סעד ראשית לחוק הנוער מרעילה נגד הורים בתאור מקרי התעללות קיצונים בעוד עיקר ההתעללות בילדים מתרחשת במוסדות משרד הרווחה.
התנהלותם של רשויות הרווחה ועמותת או שלום לסחר בילדי עובדים זרים אומללים מבלי שנעשה ניסיון ממשי לאתרם ולשתף אותם על גורל ילדיהם מדיפה ריח ג'נוסייד. רשויות הרווחה והאומנים תומס ומיכל הולזה מוציאים דיבה נגד ההורים מבלי לשאול דעתם ולהציג אותה.

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב - שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

בעקבות כתבת התחקיר ("טרף קל") של "העולם הזה" על משפחות אומנות, פנו למערכת אנשים ששהו בילדותם במשפחות אומנה, וביקשו לספר את סיפורם האישי. "מה שהיה בכתבה שלכם שבוע שעבר הוא רק קצה הקרחון", סיפרה נערה אחת. "בגיל 15 נאנסתי, והאם האומנת האשימה אותי וקראה לי 'זונה'. בני המשפחה היו אוכלים בשר וירקות על מפה יפה, ולנו נתנו בצד לחם וביצה". מן העבר השני מספרת אם, ששני ילדיה הוצאו מחזקתה לבתי משפחות אומנה, על מאבקה להחזיר את ילדיה הביתה...

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92
ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

"עכשיו, כשהשתחררתי סוף סוף מהכלוב שהייתי כלואה בו מגיל 3 וחצי, וקראתי את הכתבה על משפחות אומנה, הרגשתי שאני מוכרחה לשתף עוד אנשים במה שקרה לי", מספרת בהתרגשות יעל (שם בדוי).

"סיימתי צבא לפני חודשיים, ועכשיו יצאתי לחיים. רק בתקופה של גיל 17-18 היה לי מזל להיות במשפחה אומנת טובה. כל שאר המשפחות, והייתי אצל ארבע, היו איומות".
יעל הוצאה מביתה שבדרום הארץ כשהיתה בת 3 וחצי, ביחד עם אחותה הצעירה ממנה בשנה.
בשלב הראשון הועברו השתיים למוסד נווה טף של ויצו"ו, שנסגר לפני כמה שנים.
כעבור שנתיים הועברו למוסד אחר, ברחובות. אז הוחלט להעבירן למשפחה אומנת.
ארבע משפחות כאלה עברה יעל בחייה הקצרים. לפי סיפוריה, שלוש מהן כלל לא היו ראויות לשמש כמשפחות אומנה, וזאת בלשון המעטה. בימי ילדותה במוסד היא נזכרת בחלחלה: "אני לא זוכרת למה הרביצו לי, את הסיבות כבר שכחתי, אבל אני בפירוש זוכרת שקיבלתי מכות, והרבה. כך היה גם במוסד השני שאליו הועברנו. תמיד היו מכות וצעקות.
כשהייתי בת 7 העבירו אותנו למשפחה אומנת, שהיו בה עוד ארבעה ילדי אומנה ושני ילדים של המשפחה.

זה היה זוועה.

הם הפכו אותי לכיבשה השחורה של הבית. כל הזמן אמרו לי שאני אפס, שאני לא שווה כלום. כשהם היו אוכלים ארוחות ערב בסלון, ארוחה של דגים ובשר עם מפה וכלים יפים, הושיבו אותנו, ששת ילדי האומנה, בצד. לנו נתנו לאכול ביצה ופרוסת לחם.

"ההורים האומנים כל הזמן עשו בינינו אפליות. לאלה שהיו ילדים נוחים, נתנו לאכול 'מעדן חלב'. לי, עד גיל 17, אף פעם לא נתנו. פעם האם האומנת משכה ילדה בת 4 בשערות לאורך המדרגות, אני ראיתי את זה, והאם איימה עלי לא לספר. כשבאה העובדת הסוציאלית לביקור, האם האומנת אמרה לה בנוכחות הילדה: 'היא נפלה במדרגות'. אז אני אמרתי שראיתי אותה מושכת אותה בשערות למטה במדרגות. האם האומנת אמרה לעובדת הסוציאלית: 'היא סתם מפנטזת, היא בכלל שקרנית חולנית'.

העובדת הסוציאלית לא התייחסה לדברים שלי או של הילדה הקטנה. הם תמיד התייחסו אלינו כאילו שאנחנו מדמיינות דברים.

"כשהיינו מתלוננים אצל העובדת הסוציאלית, היא תמיד היתה אומרת: 'לא יכול להיות, הם כל כך נחמדים ואוהבים אתכם'".


אחר כך בכל זאת פיטרו את המשפחה האומנת וקיבלנו משפחה חדשה. האב האומן דווקא היה נחמד, אבל האמא היתה זוועתית. בכל פעם שהיינו מקבלים תקציב לבגדים, היא היתה לוקחת את כל הכסף וקונה לעצמה בגדים. לנו קנו רק שתי חולצות, ופעם בשנה – זוג נעליים. וזה היה תקציב בכלל לא קטן.

"גם אצלם היה מטבח מופרד. הם בחיים לא נתנו לנו לשתות קולה או לאכול דברים מתוקים. לפעמים היינו מתגנבים בלילה ולוקחים מהמטבח 'מעדן חלב' או שותים קצת קולה. אחר כך, בבוקר, היינו צריכים לשקר לאם האומנת ולהגיש שבכלל לא היינו במטבח. הם ממש לימדו אותנו לשקר. אצלם בבית גם לא כיבסו ביחד את הכביסה. פעם שמעתי את האם האומנת מספרת בטלפון לחברה שלה, שאנחנו מגעילים אותה. את הכביסה שלנו היינו צריכים לכבס לבד, לפי תורנות".
"המשפחה הכי נוראית, ממשיכה יעל, היתה המשפחה שאליה שלחו אותי בין גיל 15 לגיל 17. שניהם היו ממש שונאי ילדים. היינו ארבעה ילדים, ולהם היתה בת בוגרת, שגרה איתם. היא היתה נשואה עם תינוק, ואנחנו היינו ממש המשרתים שלה.

היא שלחה אותנו לקניות, וגרה בחדר שהיה צריך להיות החדר של אחותי ושלי. אנחנו היינו בוגרות, וחילקנו חדר עם ילדה בת 5. זה היה לא נעים להסתובב עירומות ליד תינוקת.

בחיים לא היתה לי פרטיות, אף פעם. בגיל 15 נאנסתי, גם את המקרה הזה הם לא הסכימו לשמור בסוד, וסיפרו אותו לבת שלהם ולחברים שלהם.

האמא האומנת, במקום להבין אותי, התחילה לקרוא לי 'זונה'. היא כל הזמן אמרה לי שרציתי להיאנס, שבגלל שכל החברות שלי כבר שכבו עם בנים, גם אני רציתי, ונפלתי. רציתי למות. כתבתי מכתב התאבדות, אבל המורה מצאה אותו והעבירו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. היא היתה אישה מקסימה, היא זאת שהצילה אותי, אבל גם היא לא היתה יכולה לעשות כלום נגד המשפחה האומנת.

הדבר היחיד שיצא מזה, היה שאמרו להם להוציא מהבית את הבת שלהם. האם האומנת איימה שגם היא תעזוב, אז ויתרו לה. מאז האונס היא כל הזמן קראה לי 'זונה', ואמרה לי שזה לא פלא, כי גם אמא שלי היתה זונה.

"הם אף פעם לא באו למסיבות הסיום שלי בבית הספר. כשהאם האומנת היתה בבית החולים, אז אני, שהייתי הבוגרת, הצטרכתי לדאוג לכולם, גם לבת ולנכד שלהם. חוץ מלבשל עשיתי הכל, הייתי ממש עבד. בבוקר למדתי והוצאתי ציונים טובים, ומיד כשחזרתי הייתי צריכה לעשות עבודות בית. בי הם לא נגעו, אבל פעם הם ניסו להרביץ לאחותי, ואני הצטרכתי להגן עליה. כל הזמן הייתי צריכה לדאוג לאחותי.

כשהתגייסתי, בוטלה הזכאות שלי למשפחה אומנת. רצו למצוא לי סידור בקיבוץ אבל אני לא רציתי, אז במשך שנתיים הייתי בבסיס סגור. היה לי מזל שהיה לי מפקד טוב, ושם גם היכרתי את החבר שלי. היום אני מקווה לבנות חיים אחרים. דבר אחד בטוח, אני בחיים שלי לא אוכל לספר לילדים שלי על ילדות מאושרת. לפחות בגיל 17 קיבלתי משפחה נהדרת, שקצת החזירה לי את הביטחון".


כשסיימה יעל את שירותה הצבאי ויצאה לחיים אזרחיים, נודע לה כי מבחינת משרד הרווחה, היא כבר לא נחשבת כזכאית לעזרה. כרגע היא ובן זוגה מנסים למצוא דרך לקבל קרוואן או זכות למגורים ממשרד השיכון. למרות ילדותה הקשה, יעל אופטימית.

"עברתי כבר כל כך הרבה, והחופש הזה שלי עכשיו נותן לי להאמין שבכוחות עצמי אמצע פיתרון. לי לא יהיו ילדים במשפחות אומנות וילדים כאלה צריכים לדעת מה עבר עלי, ואני לא היחידה", היא אומרת.

* * *
"את הילדים שלי הפסדתי לפני חמש שנים. הייתי אז מכורה לסמים, אבל מאז נגמלתי. אני רוצה לקבל את הילדים שלי בחזרה ולגדל אותם", אומרת רינה י. מיפו, וממררת בבכי. בעקבות הכתבה על משפחות אומנות התקשרה רינה, בת 35 וביקשה לספר את סיפורה האישי. במאבק שהיא מנהלת נגד ההחלטה להשאיר את ילדיה מחוץ לבית. היא מרגישה שאין לה מה להפסיד. "היום, כשאני נקייה מסמים ומצאתי עבודה, אין שום סיבה שלא אקבל בחזרה את ילדיי. למה שהם יקראו לאישה אחרת 'אמא'?, היא שואלת ובוכה שוב.

ילדיה של רינה י. גרים בביתה של משפחה אומנת באיזור השרון. הבן (12) והבת (14) נמצאים כעת אצל רינה, למשך חופשת הקיץ. "אני לא מתכוונת להחזיר אותם בעוד חודש, כמו שאמרו לי. אם אני טובה להיות איתם חודש וחצי, אני טובה להיות איתם תמיד.

עובדה, בשנה שעברה אפילו לחופש לא נתנו לי אותם, והשנה החליטו שאני מסוגלת להיות איתם", היא אומרת. "בשנים האלה הם החליפו שתי משפחות, כשהם באים הביתה לחופש היו נדבקים אלי בבכי ושואלים אותי איך אני נותנת להם ללכת. נקרעתי מבפנים, אבל ידעתי בעצמי שכל עוד אני משתמשת בסמים, הם לא יכולים לגדול אצלי".

לפני כמה חודשים, לאחר חופשת חנוכה, כשהוחזרו ילדיה למשפחה האומנת, ניסתה רינה להתאבד, וחתכה את ורידי ידיה. אחר כך הבינה שבדרך הזו תרחיק מעצמה את הסיכוי לזכות בחזרה בילדיה ומיהרה לקבל עזרה. "אני נמצאת כבר ארבעה חודשים בשיחות אצל פסיכולוגית. אני מוכנה לשלם את הכסף ששילמתי לסמים על טיפולים, שיהפכו אותי לאמא טובה. אלה הילדים שלי", היא אומרת ופוכרת את אצבעותיה.

"בשנת 73' היכרתי את הגרוש שלי אב הילדים, שהיה נשוי באותה התקופה ושיקר אותי שיתגרש ויתחתן איתי. הוא היה מזריק ואני הייתי תמימה, חשבתי שאני אצליח להוציא אותו מזה. במקום להוציא אותו נפלתי בעצמי. מפעם לפעם הוא היה נעצר על גניבות וישב בבית סוהר. באחת הפעמים שהשתחרר, הוא קיבל גט מאשתו והתחתנו.

עד 79' החזקתי מעמד בלי סמים, באותה התקופה ילדתי את הבת שלי בחודש החמישי, בפג. היא נולדה במשקל 800 גרם והיתה בסכנת מוות. בעלי נעצר שוב, ואני החלטתי לעזוב אותו. הבנתי שהוא חי בתוך הפשע ושום דבר לא יוציא אותו מזה.

"באותה התקופה כבר הייתי חזק בסמים, והרגשתי איך הכל נהרס לי מהסמים. בינתיים נכנסתי שוב להריון. היום אני יודעת שזה היה חוסר אחריות להיות מכורה לסמים ולשחק אותה כאילו הכל בסדר. הבן נולד מכור. עזבתי את הדירה, וחזרתי עם הילדים לגור אצל ההורים שלי ביפו. נכון, אלה לא היו החיים הכי טובים לילדים שלי, לגדול עם אמא נרקומנית, אבל אמא שלי דאגה להם וגידלה אותם יפה. היה לנו חדר משלנו, תמיד היה אוכל בבית והרבה אהבה.

את הפגישה ערכנו בבית הוריה. בדירה המטופחת שורר נקיון מופתי. חדר מסודר ובו מיטת קומותיים עבור הילדים, משמש עד היום את ילדיה של רינה כשהם מגיעים לחופשות. שני הוריה עובדים, והיום גם רינה עובדת בעבודה קבועה, כמוכרת בחנות. כבר כמעט שנתיים לא נגעה בסם. כשהיתה מכורה לסמים, הבינה כי אין לה ברירה אלא לוותר על אחזקת ילדיה. "לא היו לי אשליות", היא נאנחת. "בטח שהיה עדיף להם לא לראות את אמא שלהם רצה פעמיים ביום לפרדס אבו סיף ביפו כדי לקנות מנה ועוד אחת". לדבריה, היום השתנה הכל. היא מצביעה על חדר הילדים ועל המקרר העמוס, ומתארת איך ילדיה היו מגיעים לחופשה ומתנפלים על האוכל.

רינה: "בהתחלה חשבתי שיותר טוב להם לגדול עם אמא ואבא נורמליים. מהר מאוד הבנתי שמה שהם מקבלים במשפחה אומנת, זה לא דבר שלא קיבלו אותו אצלי. לפני שהם הועברו למשפחה, קנינו להם הרבה בגדים חדשים ונעליים. בחופשה הראשונה שלהם, אחרי פחות מחודש – זה היה בסוכות – הם הגיעו עם בגדים אחרים ונעליים ישנות. שאלתי אותם מה קרה לבגדים שלהם, והם לא ענו. רק לקראת סוף החופשה סיפרה לי הילדה בפחד, ש'הדודה' לקחה לה את הנעליים ונתנה לה נעליים אחרות. התקשרתי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה לי לבדוק. שום דבר לא קרה.

"מאוחר יותר הילדים סיפרו לי שלא נותנים להם מספיק אוכל, סיפרו לשנותנים להם לאכול שאריות. אז התפרצתי לעובדת הסוציאלית, ובאמת, לא עבר זמן והילדים הועברו למשפחה אחרת. רק אחרי שעברו למשפחה חדשה, התחילו הילדים לספר לי איך הפכו אותם בבית הראשון, שבו היו עוד ארבעה ילדים של המשפחה, למשרתים.

הילדה סיפרה איך היתה צריכה לנקות ולשרת את כולם, אפילו את הילדים של המשפחה, שהיו יותר צעירים ממנה. אפילו הם היו נותנים לה פקודות. כל הזמן איימו עליהם שאם הם לא יעשו מה שאומרים להם, יזרקו אותם לרחוב.

"אז לא הבנתי, אבל הילד שלי היה מרטיב בלילה גם כשכבר היה בן 10. אני הייתי בתוך הסמים, ולא ראיתי מה קורה סביבי. לפעמים, כשהיה לי קצת כסף, הייתי נותנת להם שיקנו לעצמם משהו. כשבאו לביקור ושאלתי מה קנו, הם לא ענו לי. אחר כך סיפרו לי שכמעט ולא נתנו להם לצאת מהבית, וכמה פעמים לקחו להם את הכסף. הילד סיפר שפעם אמר לו האב האומן: 'אתה יודע כמה אתם עולים לנו? תביא את הכסף אם אתה רוצה לאכול'.

"כשקראתי את הכתבה, התחלתי להזיע. כבר שנה שאני דורשת שיחזירו לי את הילדים. פתאום אני חושבת, שאולי קורים להם דברים איומים והם פשוט לא משתפים אותי. מי יודע אם מה שסיפרו לי שעשו להם הוא כל האמת. אני מוכרחה לקבל אותם בחזרה. שום משפחה אומנת לא יכולה להיות בית אמיתי", מסיימת רינה.

העובדת הסוציאלית, המטפלת במשפחה, הגיבה על הדברים ואמרה שהמקרה נבדק.

לדבריה, "אם נמצא שרינה י. אכן שיקמה את חייה, נעזור לה לקבל את הילדים ולגדל אותם. אנחנו חושבים על טובת הילדים. במצב שבו היתה קודם, לא היתה לה כל אפשרות לגדל אותם". לגבי המשפחה האומנת, הודתה ש"אכן היו מספר בעיות עם המשפחה הראשונה", אך הוסיפה ש"כיום נמצאים הילדים במשפחה טובה".

ילדים במשפחות אומנה טרף קל - חלק א - שרית רום- העולם הזה - 15.7.92

ילדים במשפחות אומנה  טרף קל - חלק א - שרית רום- העולם הזה - 15.7.92

א.ב בת 10 , הוצאה מרשות הוריה הנרקומנים והועברה למשפחה אומנת. חצי שנה מאוחר יותר, אנס אותה אבי המשפחה האומנת. ר.כ בת 14, הוצאה מביתה בעקבות תקיפה מינית של אביה ונמסרה למשפחה אומנת. חודש מאוחר יותר נאנסה ע"י בן המשפחה. תקיפה מינית, התעללות פיסית והפיכת ילדי האומנה למשרתי הבית הן תופעות מתרחבות. למשרד הרווחה אין קריטריונים ברורים לבחירת המשפחות האומנות, ובמקרים רבים הוא מנתק כל קשר עימן, מלבד התשלום עבור החזקת הילד. כל האמת על משפחות אומנה...

ילדים במשפחת אומנה  טרף קל - חלק א - שרית רום- העולם הזה - 15.7.92
ילדים במשפחות אומנה  טרף קל - חלק א - שרית רום- העולם הזה - 15.7.92 

קרא גם:
ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב - שרית רום - העולם הזה - 22.7.92


א.ב, בת 10, הוצאה מרשות הוריה והועברה למשפחה אומנת. חצי שנה מאוחר יותר, אנס אותה אבי המשפחה האומנת.
ר.כ, בת 14, הוצאה מביתה בעקבות תקיפה מינית של אביה ונמסרה למשפחה אומנת. חודש מאוחר יותר נאנסה ע"י בן המשפחה.
תקיפה מינית, התעללות פיסית והפיכת ילדי האומנה למשרתי הבית הן תופעות מתרחבות. למשרד הרווחה אין קריטריונים ברורים לבחירת המשפחות האומנות, ובמקרים רבים הוא מנתק כל קשר עימן, מלבד התשלום עבור החזקת הילד. כל האמת על משפחות אומנה.
העובדות המוצגות כאן הן כתב אישום חמור נגד משרד הרווחה ואופן טיפולו בילדים החיים במשפחות אומנה. הן גם כתב אישום נגד הרשות המחוקקת, שלמרות פניות חוזרות ונשנות של כל הגופים המטפלים במצוקות קשות של ילדים אלה, לא מצאו לנכון עד היום לחוקק חוק ברור, המסדיר את נושא האומנה על כל היבטיו.
השורות האלו נוגעות רק בקצהו של קרחון ענק שסופו להתנפץ לרסיסים חדים היישר בפרצופם של אלה שיקבלו על עצמם את תיק הרווחה בממשלה החדשה.
הסיפורים שיובאו כאן, כולם אמיתיים, אינם לבעלי קיבות רגישות. קשה להאמין שזה קורה. שר הרווחה החדש יכנס למערכת אימים המשוועת לטיפול מיידי, שבה ילדים קטנים צועקים מכאב.
א.ב, בת 10, הועברה לפני שנה יחד עם שני אחיה הקטנים למשפחת אומנה במרכז הארץ. הוריה של הילדה נמצאו על ידי משרד הרווחה לא מתאימים לטפל בילדיהם. בצו של בית משפט הוצאו הילדים מחזקת הוריהם למשפחה אומנת, אחת מרבות הפונות למשרד הרווחה בבקשה לקבל ילדים לאומנה.
חצי שנה מאוחר יותר, בחופשת הפסח, הגיעה הילדה עם אחיה לבית סבתה. עבר יום ועוד יום, והסבתא של א.ב. הרגישה כי משהו קורה לילדה. היא סירבה לאכול, ישבה מבוהלת בפינה, כמעט ולא דיברה.
לסבתא לא היה ברור מה בדיוק קורה. במשרד הרווחה הסבירו לה שהילדה היתה בדיכאון.
ההסברים הגיעו אחרי שהסבתא הצליחה לדובב את א.ב, שסיפרה לסבתא בשפה של ילדה קטנה, שהאבא החדש שלה עושה לה דברים רעים וכואבים בפיפי.
כאן הסבתא כבר לא סמכה על העובדת הסוציאלית. איך אפשר לסמוך על מי שמוציא ילד מגוב אריות אחד, ושולח אותו היישר לגוב אריות אחר, גרוע ממנו? אחרי שהבינה מה קורה לנכדתה, היא מיהרה למשטרה. למזלה, הקצין התורן במטה המשטרה היה אדם רגיש. למקום הוזעקה מיד חוקרת נוער. רק אחרי שדיברה עם הילדה וקיבלה פרטים מדוייקים, העבירה את הסיפור למשרד הרווחה. עכשיו הם מיהרו לפעול. הוציאו את הילדה ואת אחיה הקטנים מרשות המשפחה האומנת, והעבירו אותם למשפחה אחרת. לאב האומן נפתח תיק פלילי, אך באוקטובר 1991 החליטה הפרקליטות שלא להעמיד את התוקף לדין. מאוחר יותר שינתה הפרקליטות את עמדתה. כרגע האב האומן עומד לדין.
אילו היו בודקים במשרד הרווחה, אילו מישהו שם היה טורח ללחוץ כמה לחיצות על המקלדת של המחשב, היו מבינים כי משהו לא טוב כבר קרה בעבר עם משפחת האומנה הזו.
בעבר היא כבר שימשה כמשפחה אומנת לילד וילדה. כשהיו הילדים הללו בני 15, הם הועברו לפתע לפנימיות. הסיבה לכך שהילדים הוצאו בחיפזון כזה מבית המשפחה, לוטה עד היום בערפל כבד.
"אולי הוצאת הילדים הקודמים קשורה למעשים שנעשו ל- א.ב", אומר ד"ר יצחק קדמן מהעמותה לשלום הילד.
"עובדה שהזוג סירב להשתתף בכל טיפול או לקבל ייעוץ בקשר לטיפול בילדים, שירות שניתן באופן מקובל למשפחות אומנה.
יותר מזה, בתקופה שבה שהו הילדה ואחיה בבית המשפחה, ביקרה אותם סטודנטית לעבודה סוציאלית, שדיווחה כי המשפחה אינה מתאימה לשמש כמשפחה אומנת, אבל כלום לא נעשה".
לא רק במקרה של א.ב לא נעשה דבר. ישנם עשרות סיפורים מזוויעים על התעללות בילדי אומנה. כאן ועכשיו, בישראל של 1992. מתקבל הרושם שהוצאת הילדים בחיפזון ובדממה מהבית היא דרך הטיפול האופיינית.
מעט מדי, מאוחר מדי. ואף אחד לא מסיק מסקנות ומפיק לקחים.
תדמית הקורבן
המקרה של ר.כ, בת 14, מוגדר על ידי סיגל חיימוב, מאגודת אל"י כמקרה שבו המציאות עולה על כל דמיון.
לפני פחות משנה הוצאה הילדה מביתה, לאחר שאביה תקף אותה מינית. היא הועברה לפנימיה בדרום. לפני כשלושה חודשים היא ברחה מהפנימיה וסיפרה כי המדריך אנס אותה. העובדת הסוציאלית שבדקה את העניין מצאה את סיפורה אמיתי. מעבר לטיפול במדריך התוקף, הוחלט כי הילדה תועבר לתקופה מסויימת לבית משפחה אומנת.
"לפני פחות מחודש איישתי את קו החירום של האגודה", מספרת חיימוב.
"בערך ב- 10 בלילה התקשרה ילדה מבוהלת. היא סיפרה שהיא מדברת מטלפון ציבורי, ושברחה מבית משפחה אומנת לאחר שבן המשפחה, בן 17, אנס אותה".
בשבוע הקרוב תעבור ר.כ. הפלה.

איש אינו יכול לקבוע בוודאות ממי נכנסה להריון, מהמדריך בפנימיה או מבן המשפחה האומנת. סיפור אמיתי, פה אצלנו. ישראל הנאורה 92'.

איך קרה ש-ר.כ נאנסה פעם אחר פעם במקומות שבהם היו אמורים לטפל בה? "הסיבה לכך פשוטה ביותר", מסבירה ד"ר חניתה צימרין מאל"י.
"אחת הבעיות העיקריות של הקורבן המוצא מהבית, היא הפיכתו לטרף קל.
מוציאים ילד מהבית כדי להגן עליו, ולמעשה הופכים אותו לטרף. ילד שכזה מפתח דימוי עצמי ירוד, וחושב שהוציאו אותו מהבית בגלל שהוא לא שווה. יחד עם זאת הוא בונה לעצמו גישה פטאליסטית לחיים – מה שקורה זה הגורל. שני אלה, יחד עם רגשות האשם אצל הילד, מעבירים אותו למצב קלאסי של קורבן".
צריך, אם כן, לברר האם המדינה, שממהרת להוציא ילדים מחזקת הוריהם הטבעיים בשל החלטה כי אינם מתאימים לטפל בילדיהם, עושה די כדי להגן עליהם בעתיד ולבדוק אם המשפחה האומנת מתאימה לטפל בהם. מן הדוגמאות הבודדות המובאות כאן, נראה שהתשובה היא שלילית.
אין חקיקה מתאימה
בארץ אין כל חקיקה בנושא חובותיהן וזכויותיהן של משפחות אומנה. גרוע מזה, אין כמעט קריטריונים ברורים לפיהם נבחרות המשפחות. נכון, יש משפחות לא מעטות שלוקחות ילדים מתוך אידיאליזם טהור, כאלה שרואות בעניין שליחות. אבל הן, מסתבר, מהוות אחוז קטן.
לדברי ד"ר יצחק קדמן, רוב המשפחות פונות למשרד הרווחה בשביל הכסף שמקבלים עבור הילד.
"הנושא של בחירת משפחות האומנה הוא פרוץ ובלתי ברור לחלוטין", אומר ד"ר יצחק קדמן.
"בעוד שבפנימיות מסודרים כ- 15,000 ילדים, הרי שרק כ- 2,000 ילדים מסודרים במשפחות אומנה. לא כל המשפחות שלוקחות ילדים גם פוגעות בהם, אבל בפירוש ישנן משפחות כאלה.
לצערי, רבות המשפחות הלוקחות ילדים מהסיבה הכספית. לא שהתשלום גבוה, אבל הוא מהווה תוספת חשובה למשפחה".
אולי זו הסיבה שרבות מהמשפחות האומנות נמצאות על קו התפר של המצב הכלכלי שקוראים לו "קו העוני".
י.ל, בת 13, חייתה עם משפחה אומנת במשך יותר משנה. בחודש ספטמבר התברר שאבי המשפחה האומנת תקף אותה מינית. למרות כוונת העובדת הסוציאלית להוציא אותה מהמשפחה, ביקשה המשפחה האומנת של י.ל, שיתירו לה להישאר.
רק במהלך חקירת האירועים, שנה אחרי שמשרד הרווחה העביר את י.ל. לאותה משפחה, מצאו סוף סוף במשרד הרווחה את הנתונים שסיפרו את סיפורו של האומן. כבר משנת 1979 נרשמו בתיקו במשטרה עבירות פליליות של מעשי אלימות ועבירות מין. עניין זה לא נבדק לפני שנשלחה הילדה למשפחה.
אחר כך התברר שמצבה של המשפחה האומנת קשה מאוד, והילדה לא נחשבה בעיניהם לילדה במצוקה שמחפשת משפחה טובה ואוהבת אלא בעיני המשפחה האומנת, הילדה נחשבה כמקור פרנסה, וככזו – דמה היה מותר.
בחקירותיה הסבירה אם המשפחה האומנת כי ידעה מה קורה בין בעלה לילדה, אבל לא יכלה לעשות כלום. "זה היה או היא או אני. לי אין כוח. אני לא בריאה ועברתי מספיק. אז פשוט שתקתי. ריחמתי עליה ושתקתי". הסבירה. לשאלה מדוע לא פנתה לעובדת הסוציאלית באיזור מגוריה, ענתה כי כשהילדה הגיעה מעיר אחרת, הפסיקה העובדת הסוציאלית מאותו איזור להתערב.

במשרד הרווחה עוצמים עיניים

מכתבה של עובדת מאזור הצפון שנשלח למועצה לשלום הילד, שופך אור על הנתק הנורא בין הגורמים בתוך המסגרת המטפלת בילדים.
"מצאתי משפחות אומנות שבמשך ארבע שנים לא נכנס אליהן עובד סוציאלי לשם פיקוח, ולא לשם טיפול, ייעוץ או הכוונה, חלקן של המשפחות האומנות עשו זאת מתוך מניע כספי בלבד, ללא שום התייחסות אנושית בסיסית. הקשר היחיד של כל המשפחות האומנות באיזור עם משרד הרווחה, היה באמצעות תשלומי דמי האחזקה בלבד. הילדים סודרו במשפחות על ידי עובדים סוציאליים מאיזורים שונים, שסיימו את תפקידם ברגע שלמשפחה האומנת לא הייתה תלונה כלשהי על הילד…".
משרד הרווחה מסתבר, מטה אוזן קשבת רק אם המשפחה האומנת מתלוננת. רק במקרה כזה ממהרים לפעול. אם הילד מתלונן – יוק.

"במקרים רבים מעדיפים במשרד הרווחה לעצום עין מתלונות ילדים אלה".

"נוצר הרושם כי במשרד מעדיפים להיות בקשר עם משפחות שלא גורמות להם בעיות, על פני משפחות משכילות, שמצטיירות במשרד הרווחה כחקרניות מדי", אומר עובד סוציאלי בכיר, שנלחם את מלחמת הילדים.
"זו בפירוש לא הבעיה של העובדים בשטח. הם עושים עבודת טומאה. אבל מדיניות המשרד יצרה מצב שהוא בלתי נסבל. יד ימין לא רק שלא יודעת מה עושה יד שמאל, היא מתעלמת ממנה לחלוטין. כאשר העובדים בשטח פונים לעזרה לסמכויות העליונות, הם מרגישים כאשמים על שהעזו בכלל להעלות בעיה.

מנווטי משרד הרווחה חושבים שמה שלא מדברים עליו, לא קיים. חייבים לנער את המערכת".

ילדים הופכים למשרתים

אלה מהילדים שמצליחים לעבור את הלילות בשלום, בלי לפחוד שיבוא אחד הגברים במשפחה ויגע בהם פה ושם, הופכים במקרים רבים למשרתי הבית.

בתחילת השבוע שעבר פנתה אשה שהזדהתה בשמה המלא, לקו החם של אל"י. היא סיפרה כי שכנתה אספה לביתה ילדה שהיתה באומנה אצל חבריה, והפכה אותה למשרתת.

הילדה בת ה- 12 הפסיקה לעניין את המשפחה האומנת, שהודיעה לילדה על הכוונה לזרוק אותה.

הילדה ביקשה מחברתם לעבור אליה. האשה הסכימה, ומזה שלושה חודשים הילדה נעולה בבית ומכינה קפה לקליינטיות של האשה, העובדת בביתה כקוסמטיקאית.

"מאז שהילה אצלה, היא פיטרה את העובדת שלה. הילדה הזו מזכירה סיפורים של צ'ארלס דיקנס", סיפרה השכנה.


גם כשמישהו מתלונן, לא תמיד אפשר להגיע לעובד הישיר שאחראי על הילד", מסביר יצחק קדמן. "לעיתים, בשל הנתק בין מחוזות הרווחה השונים, לא יודעים מאיזו עיר הילד הגיע, ומי היה העובד הסוציאלי האחרון שטיפל בו. כאילו זה ילד אבוד. עד שלא תהיה חקיקה ברורה בנושא, משפחות רציניות לא יקחו ילדים, עובדים סוציאליים ימשיכו לעבוד בתיסכול, והילדים עצמם ייפגעו נפשית ואולי פיזית, ללא תקנה".

נשמע מופרך? העובדות מדברות בעד עצמן.

ד.ש, בת ה- 12 הועברה למשפחה אומנת בצפון. באחת מפגישותיה עם קרובת משפחה, סיפרה לה הילדה שהיא מנוצלת במשפחה כמשרתת, וכי אבי המשפחה גם מנסה להתעסק איתה.

קרובת המשפחה המתגוררת בעצמה בצפון, פנתה לעובדת הסוציאלית, שאותה הכירה. לדבריה, הסבירה לה העובדת הסוציאלית כי הנושא כולו אינו באחריותה, אך כטובה אישית היא מוכנה לנסות ולבדוק את המקרה. כשחזרה מביקור הבית אצל המשפחה האומנת, היתה מזועזעת לחלוטין.

היא סיפרה לקרובת המשפחה שהמצב אפילו גרוע יותר מכפי שזו תיארה לעצמה, אך לה אין סמכות להתערב.

מספרת קרובת המשפחה:

"היא הרי בסך הכל תינוקת. במשפחה האומנת התייחסו אליה כאילו שהיא איזה זבל ששוקל מאה קילו. לפחות שמונה עשרה שעות ביממה, היא היתה צריכה לעסוק בעבודות בית, לסחוב חבילות כבדות מהשוק, לשטוף חלונות, לבשל, לגהץ, ועוד".

ד"ר חניתה צימרין: "לידי גרה משפחה שבמשך שנתיים לקחה לסופי שבוע ילדה מפנימיה באיזור. בשלב מסויים החליטה המשפחה לקחת אליה את הילדה, כמשפחה אומנת.

הם קיבלו אישור מהפנימיה, והילדה היתה מאושרת. זוהי משפחה מקסימה, אמידה ותומכת.

באחת מהשיחות שלנו, שאלתי את השכנה אם עובד סוציאלי מבקר את הילדה, והיא ענתה לי בטבעיות שהם בכלל לא יודעים שהילדה אצלה. משרד הרווחה חשב שהילדה עדיין בפנימיה.


הפנימיה לא דיווחה והעובד הסוציאלי ממחוז מגוריה המקורי של הילדה ניתק מגע ברגע שהועברה לפנימיה.

"זה סיפור עם סוף טוב, אבל מי יודע כמה ילדים כאלה נמצאים, מבלי שאיש מהאחראים יודע על כך, בכל מיני משפחות. חלקן אולי טובות, אבל חלקן ודאי דומות למשפחות שעליהן שמענו, שבהן הילדים הופכים קורבנות לניצול וזוכים ליחס מחפיר".