על אופיה של פרקליטות המדינה ברמיסת זכויות אדם, סיכול ממוקד, מסע צייד, שיכרון כוח ועוד..., המאמר "פרקליטות שלא היכרנו" , פרופ. בועז סנג'רו , ישראל היום , 13.12.2019
"... ואני רוצה שיזכרו אותי כמי שקידם את זכויות האדם והשוויון בישראל. למשל, בדאגה לזכויות נאשמים. אני מחנך את האנשים לכך שהמטרה של פרקליט היא לא להרשיע, אלא לעשות צדק. אם לאחר הגשת כתב אישום הראיות מתערערות ואין יותר סיכוי סביר להרשעה, ההוראה היא לחזור בנו מכתב האישום".
בחרתי לפתוח באמירה יפה של הפרקליט היוצא. לאחר מכן פתחתי את המילון במילה "זיכרון", ומצאתי שפירושה הכושר לזכור דברים ולשמרם במוח. דברים קיימים. לא ניתן לזכור דבר שלא ממש קיים. גם ניצן כנראה מתקשה לבסס את קיומו, משום שהוא נותן רק שתי דוגמאות מוכרות לחזרה מכתב האישום - תיק הברנוער ותיק הרב הריסון, שבהם לא נותרה לפרקליטות ברירה. הרי גם ניצן מגביל את נדיבותו למקרים שבהם "הראיות מתערערות ואין יותר סיכוי סביר להרשעה". כך שאולי אלה מקרים של חשש מהתבזות בבית המשפט.
הפרקליטות היא גוף חשוב ולכן יש לשמור עליו; ובעל כוח רב ולכן יש לבקרו. רוב הפרקליטים עושים מלאכתם ביושר. מכיוון שהפרקליטות מייצגת את כולנו, אנו רשאים לתבוע ממנה הגינות מרבית. בניגוד לתיאור שבראיון, הפרקליטות שאני הכרתי בשנים האחרונות היא לצערי כוחנית - ואפילו שיכורת כוח; אינה שומרת על זכויות האדם - ואפילו רומסת זכויות חשודים ונאשמים; ומסרבת לקבל ביקורת. הכוחניות ושיכרון הכוח הודגמו בפרשת זדורוב, שבה הילכו אימים על הרופאה המשפטית המקצועית ד"ר מאיה פורמן רק משום שחוות הדעת שלה לא התאימה לפרקליטות, ודרשו מד"ר חן קוגל הישר והאמיץ (ולכן סירב לדרישה) לשנות תצהיר שעליו כבר חתם.
דוגמאות לרמיסת זכויות חשודים ונאשמים אינן חסרות בתקופה האחרונה. למשל, מעצר של עד מדינה שנועד לאלצו לדבוק בהסכם. גם בחקירות שאותן מלווה הפרקליטות באופן צמוד, היא אינה מרסנת דרכי חקירה אגרסיביות של המשטרה, שתחילתן במעצרים נטולי עילה חוקית אמיתית, המשכן בהשפלת הנחקרים וסופן אפילו בסחיטה באיומים. המדיניות החדשה של החרמה ("חילוט") מאסיבית של רכוש של חשודים משמשת בעצם ענישה לפני משפט. הנחמה שמציע ניצן, שלפיה נחקרים רבים סובלים מפשפשים, היא אולי צרת רבים נחמה לרשעים. צריך לשפר את המצב עבור כל הכלואים. לדבריו, "מעניין שאת אף אחד לא הטריד הדבר הזה עד שניר חפץ אמר שנעקץ מפשפשים". האומנם? בעקבות עתירה נגד הצפיפות, פסק בג"ץ שעל הרשויות להגדיל את שטח המחיה הממוצע לאסיר, אך הרשויות מפרות פסיקה זו והפרקליטות בראשות ניצן לא התביישה להגיש בקשה לאורכה של תשע שנים(!), במקום לכלוא פחות אנשים כפי שהמליצה ועדת דורנר.
הדוגמה המרכזית לסירוב לקבל ביקורת היא הסיכול הממוקד שנעשה לשופטת בדימוס הילה גרסטל, שפעלה שנים ספורות באופן מוצלח לשיפור הפרקליטות כנציבת הביקורת. ניצן מתפאר בייעול ההודעות לחשודים על סגירת תיקים, אך שוכח לציין שהדבר נעשה רק לאחר דו"ח מצוין של גרסטל, שלפיו לאחר שחולפת שנה בממוצע עד שמחליטים לסגור תיק נגד חשוד, באופן מקומם חולפת שנה נוספת בממוצע עד שטורחים להודיע לו זאת ולאפשר לו לישון בלילות.
אני מסכים עם ניצן שלא מדובר ב"הפיכה שלטונית". אך בחקירות ראש הממשלה ניכרות להיטות יתר והשקעת משאבים לא פרופורציונליים, המעוררות תחושה קשה של מסע ציד לאורך שנים. לדברי ניצן, "היום אני מגן על המדינה, כי אני רוצה אותה טהורה יותר ולא מושחתת". לפי מדדים בינלאומיים, ישראל אינה מדינה מושחתת. הדימוי שבו בחר ניצן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", מעורר חשש שלאחר זריעת כתבי האישום פוצחים בשירים נוכח ריבוי ההרשעות.
השאלה והתשובה האחרונות שבראיון מעוררות מחשבה שהגיע הזמן לחדול מהמנהג הלא רצוי למנות את פרקליטי המדינה והיועמ"שים לבית המשפט העליון. מלבד החריג של השופט המצוין גבריאל בך, כל היתר הביאו גישה תביעתית מובהקת.
"... ואני רוצה שיזכרו אותי כמי שקידם את זכויות האדם והשוויון בישראל. למשל, בדאגה לזכויות נאשמים. אני מחנך את האנשים לכך שהמטרה של פרקליט היא לא להרשיע, אלא לעשות צדק. אם לאחר הגשת כתב אישום הראיות מתערערות ואין יותר סיכוי סביר להרשעה, ההוראה היא לחזור בנו מכתב האישום".
בחרתי לפתוח באמירה יפה של הפרקליט היוצא. לאחר מכן פתחתי את המילון במילה "זיכרון", ומצאתי שפירושה הכושר לזכור דברים ולשמרם במוח. דברים קיימים. לא ניתן לזכור דבר שלא ממש קיים. גם ניצן כנראה מתקשה לבסס את קיומו, משום שהוא נותן רק שתי דוגמאות מוכרות לחזרה מכתב האישום - תיק הברנוער ותיק הרב הריסון, שבהם לא נותרה לפרקליטות ברירה. הרי גם ניצן מגביל את נדיבותו למקרים שבהם "הראיות מתערערות ואין יותר סיכוי סביר להרשעה". כך שאולי אלה מקרים של חשש מהתבזות בבית המשפט.
הפרקליטות היא גוף חשוב ולכן יש לשמור עליו; ובעל כוח רב ולכן יש לבקרו. רוב הפרקליטים עושים מלאכתם ביושר. מכיוון שהפרקליטות מייצגת את כולנו, אנו רשאים לתבוע ממנה הגינות מרבית. בניגוד לתיאור שבראיון, הפרקליטות שאני הכרתי בשנים האחרונות היא לצערי כוחנית - ואפילו שיכורת כוח; אינה שומרת על זכויות האדם - ואפילו רומסת זכויות חשודים ונאשמים; ומסרבת לקבל ביקורת. הכוחניות ושיכרון הכוח הודגמו בפרשת זדורוב, שבה הילכו אימים על הרופאה המשפטית המקצועית ד"ר מאיה פורמן רק משום שחוות הדעת שלה לא התאימה לפרקליטות, ודרשו מד"ר חן קוגל הישר והאמיץ (ולכן סירב לדרישה) לשנות תצהיר שעליו כבר חתם.
דוגמאות לרמיסת זכויות חשודים ונאשמים אינן חסרות בתקופה האחרונה. למשל, מעצר של עד מדינה שנועד לאלצו לדבוק בהסכם. גם בחקירות שאותן מלווה הפרקליטות באופן צמוד, היא אינה מרסנת דרכי חקירה אגרסיביות של המשטרה, שתחילתן במעצרים נטולי עילה חוקית אמיתית, המשכן בהשפלת הנחקרים וסופן אפילו בסחיטה באיומים. המדיניות החדשה של החרמה ("חילוט") מאסיבית של רכוש של חשודים משמשת בעצם ענישה לפני משפט. הנחמה שמציע ניצן, שלפיה נחקרים רבים סובלים מפשפשים, היא אולי צרת רבים נחמה לרשעים. צריך לשפר את המצב עבור כל הכלואים. לדבריו, "מעניין שאת אף אחד לא הטריד הדבר הזה עד שניר חפץ אמר שנעקץ מפשפשים". האומנם? בעקבות עתירה נגד הצפיפות, פסק בג"ץ שעל הרשויות להגדיל את שטח המחיה הממוצע לאסיר, אך הרשויות מפרות פסיקה זו והפרקליטות בראשות ניצן לא התביישה להגיש בקשה לאורכה של תשע שנים(!), במקום לכלוא פחות אנשים כפי שהמליצה ועדת דורנר.
הדוגמה המרכזית לסירוב לקבל ביקורת היא הסיכול הממוקד שנעשה לשופטת בדימוס הילה גרסטל, שפעלה שנים ספורות באופן מוצלח לשיפור הפרקליטות כנציבת הביקורת. ניצן מתפאר בייעול ההודעות לחשודים על סגירת תיקים, אך שוכח לציין שהדבר נעשה רק לאחר דו"ח מצוין של גרסטל, שלפיו לאחר שחולפת שנה בממוצע עד שמחליטים לסגור תיק נגד חשוד, באופן מקומם חולפת שנה נוספת בממוצע עד שטורחים להודיע לו זאת ולאפשר לו לישון בלילות.
אני מסכים עם ניצן שלא מדובר ב"הפיכה שלטונית". אך בחקירות ראש הממשלה ניכרות להיטות יתר והשקעת משאבים לא פרופורציונליים, המעוררות תחושה קשה של מסע ציד לאורך שנים. לדברי ניצן, "היום אני מגן על המדינה, כי אני רוצה אותה טהורה יותר ולא מושחתת". לפי מדדים בינלאומיים, ישראל אינה מדינה מושחתת. הדימוי שבו בחר ניצן, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", מעורר חשש שלאחר זריעת כתבי האישום פוצחים בשירים נוכח ריבוי ההרשעות.
השאלה והתשובה האחרונות שבראיון מעוררות מחשבה שהגיע הזמן לחדול מהמנהג הלא רצוי למנות את פרקליטי המדינה והיועמ"שים לבית המשפט העליון. מלבד החריג של השופט המצוין גבריאל בך, כל היתר הביאו גישה תביעתית מובהקת.
 |
| "פרקליטות שלא היכרנו" , פרופ. בועז סנג'רו , ישראל היום , 13.12.2019n |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה