יום שלישי, 31 במאי 2011

רשויות הרווחה מפקירות ומתעללות בחסרי ישע - אז והיום - מיבנאל בשנות ה- 70 ועד בת ים בשנות ה- 2000

התעללות מחרידה בשנות ה- 70 ביבנאל בחסות רשויות הרווחה

מאי 2011 אולפן ששי - ערוץ 2: לפני 35 שנה - אב התעלל באכזריות בשתי בנותיו , רשויות הרווחה טבריה ויבנאל ידעו ולא עשו מאומה - במושבה יבנאל שבגליל קראו להן "ילדות הזאבים". שתי ילדות גדלו בבית מבודד בו התרחש אחד מסיפורי ההתעללות הקשים ביותר שידעה המדינה אי פעם. האב התעלל בשתי האחיות התעללות קשה כל-כך, עד שהן נמנעו כמעט לחלוטין מליצור קשר עם בני-אדם.
צילה לייבוביץ' - אחות בית הספר שבו למדו הילדות ראתה כי הן מוזנחות בצורה נוראית אולם לא בדקה לעומק את הבעיה ו"העבירה הלאה" לדבריה.
קצינת הביקור הסדיר ד' שתפקידה היה לברר מדוע הילדות נעדרות הרבה מבית הספר, טוענת שכלל לא ידעה על ההתעללות, אך לפני מס' שנים בתצהיר לבית המשפט כתבה כי זהו אחד ממקרי ההתעללות הקשים ביותר אליו נחשפה, הן התעללות פיסית והן נפשית מצד המשפחה.


שנות האלפיים - פקידת סעד שירה שביט אורגד מהרווחה בת ים צורחת באמוק "אני בכלל לא בעסק"

יולי 2006 - פקידת הסעד שירה שביט אורגד מלשכת הרווחה בת ים שלחה אישה בת 60 לבדיקה ברמאות וכפייה אצל הפסיכיאטר איתן חבר. הפסיכיאטר כתב בבדיקה הבלים ודברי בלע ורשם סמים פסיכיאטרים קשים. הפסיכיאטר איתן חבר החריב את חייה של האישה. כל מעשה הביזיון וההפקרות נעשה בידיעתו של השופט שמואל בוקובסקי שלא עשה מאומה מלבד לאשר דברי התרעלה מפיה של שירה שביט אורגד.
.

.
קישורים:

יום שבת, 28 במאי 2011

פשעי משרד הרווחה - מי מרוויח מהוצאת ילדים מהמשפחה?

שר הרווחה משה כחלון - מדיניות סחר בילדים לג'ובים למקורבים וקרוביםהמאמר מי מרוויח מהוצאת ילדים מהמשפחה? , פרופ. אסתר הרצוג , מאי 2011

במקום להשקיע במערך השירותים הקהילתי ובמערכת החינוך, מעדיפה המדינה להוציא בכפייה ילדים לפנימיות "טיפוליות". הילדים הללו, הם האסירים של מחר

המדינה מצהירה על מדיניות "עם הפנים לקהילה", כלומר העדפת הטיפול בקהילה של ילדים - על פני מוסדות - אך בפועל מוקצים מדי שנה חצי מיליארד שקלים לפנימיות הטיפוליות והשיקומיות, הפועלות בחסות משרד הרווחה. בכנס חירום שערכו המנהלים התלוננו על תת-תקצוב של 30% בעשור האחרון, אבל הסוגיה המרתקת יותר שהוזכרה וזכתה לפרסום שולי בעיתונים, עסקה במדיניות הניתוק בכפייה של ילדים מגיל 0 ממשפחותיהם, בטענה שבכך מצילים אותם מהורים פוגעניים.

נתוני הלמ"ס מלמדים על כך שכ-60% מהילדים המופנים לפנימיות "טיפוליות" ו"שיקומיות" הם ילדים להורים מובטלים. מפעילות של כ-20 שנים למדתי כי מדובר באוכלוסיות שאינן יכולות להתגונן מפני חדירת רשויות הרווחה. הילדים מורחקים בכפייה, תוך האשמת המשפחות בטענות חסרות יסוד של "פגיעה" או "הזנחת" ילדיהן. במוסדות אלו, רמת החינוך ירודה, רמת השירותים עלובה (למשל, במונחים של מספר ילדים לחדר), החשיפה לאלימות של ילדים ואנשי צוות היא בלתי נמנעת ומטויחת.

אין מדובר במציאות שאינה מוכרת לבכירי משרד הרווחה, למרכזי ההכשרה האקדמית של הפרופסיה הסוציאלית באקדמיה ולגורמים הציבוריים ה"וולונטריים" העוסקים בנושא. אדרבה, הפרסומים של כל הגורמים הללו מלמדים על כך שהם יודעים היטב כי מדיניות הוצאת ילדים בכפייה, באמצעות מערך פקידי הסעד ובגיבוי בתי המשפט, אינה מצילה או מגינה על "ילדים בסיכון" (הגדרה מניפולטיבית בעיקרה).

הם יודעים כי מדיניות ה"טיפול" בילדים ובני נוער בסיכון הרסנית, במונחים של פגיעה פיזית ומינית שכיחה. כך למשל, בדו"ח של המועצה לשלום הילד משנת 2003 עלה כי שיעור הילדים השוהים בפנימיות טיפוליות ושיקומיות הסובלים מדיכאון וחרדות הגיע ל-43% ושיעור "החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית" הגיע לכמעט 14%. בפרסומיה של ורד סלונים-נבו מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון מתוארים פגיעה ופירוק קשרי הילדים עם משפחותיהם, ו"תחושות אובדן וערעור נפשי, התעללות, אלימות, פגיעה וניצול".

בכירי משרד הרווחה יודעים כי ההתמודדות העיקרית עם מצוקות של ילדים צריכה להיות בתוך הקהילה, כפי שעולה ממסמך שפורסם ב-2004 על-ידי שר הרווחה דאז, זבולון אורלב - מדיניות שהתפוררה זמן קצר לאחר שיצאה לדרך.

אינטרסים כלכליים וקומבינה פוליטית

אז מדוע ממשיך משרד הרווחה להשקיע סכומי עתק (יותר מ-7,000 שקלים בחודש עבור ילד במוסד שיקומי או טיפולי) במוסדות שאינם משקמים ומטפלים, אלא הורסים ומזיקים לילדים ולמשפחות? הייתכן שההסבר טמון בשלל האינטרסים שהמערך הזה משרת: משרות רבות מאוד לעובדים סוציאליים בשני הצדדים (בלשכות הסעד ובמוסדות), כפי שעולה מדברי יוחנן ווזנר, מבכירי החוקרים לעבודה סוציאלית: "השדולה של ממסד המוסדות מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים, אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים".

ואולי מדובר בשיטה גאונית ליצירת אפיקי התעשרות נוספת לבעלי ההון, שגם חשים כ"חסידי אומות העולם" - מצילי ילדים מהורים מתעללים - ובדרך גם נהנים מרווח כספי נוסף.

ואולי משמשת המערכת המשומנת של הוצאה אלימה של ילדים ממשפחותיהם כדי להסתיר את הקומבינה של הפוליטיקאים החילונים עם הדתיים, המאפשרת להעביר סכומי עתק לישיבות דתיות-לאומיות וחרדיות. כשליש מתלמידי התיכון בחינוך החרדי ולמעלה מרבע בחינוך הממלכתי דתי שוהים בפנימיות. אולי פיתוי השליטה הביורוקרטית הריכוזית בתקציבי עתק ובמנגנוני הפעלת המוסדות מנצח את הילדים והוריהם.

מחקרים בעולם מצביעים באופן חד-משמעי על כישלון מוסדות רווחה ב"טיפול" בילדים במצוקה. הילדים של היום הם אוכלוסיית בתי הכלא והשוליים הכושלים של שוק העבודה והחברה מחר. אז מה לעשות? כאמור, "קברניטי" הרווחה יודעים היטב: יש להשקיע את המשאבים בקהילה ובמשפחה: במערכת החינוך היישובית ובמערך השירותים הקהילתיים.
.
ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם

.
קישורים:

יום שישי, 27 במאי 2011

תחלואי הפסיכיאטריה: פסיכיאטר פסיכופט רוצח - בית המשוגעים של ראדובן קארדז'יץ'

 הקרבות, הפליטים והאימה בסרייבו ובסרברניצה בשנים 1992-1996  תצלומים: גטי אימג'ס ו-AFP הכתבה בית המשוגעים של ראדובן קארדז'יץ' , יולי 2008 , הארץ , איתי אנגל

בסרייבו הנצורה של 1992, בעיצומה של המלחמה בבוסניה, לא היה חשמל, לא היו מים ולא היה טלפון. אבל כן היתה אימה ותופת: אימת הצלפים הסרבים על הגבעות, אימת הפגזים הנוחתים מכל עבר, ואימת המיליציות שאנסו נשים מוסלמיות לעיני בני משפחותיהן והרגו עיתונאים להנאתם. על כל אלה ניצח הפסיכיאטר-המשורר, ראדובן קארדז'יץ', שנעצר השבוע בבלגרד. איתי אנגל דיווח בזמן אמת משדות הקטל. השבוע הוא נזכר בחודשים שבילה בבית המשוגעים שיצר נשיא הסרבים בבוסניה

בסוף המסע הצטלמנו, אחד-אחד, ליד האוטו; האוטו שבמשך חודש ימים מילט אותנו מהכדורים של קארדז'יץ' ומהרוצחים של קארדז'יץ'. שבאמצעותו הצלחנו להבריח אזרחים מהטיהור האתני של קארדז'יץ'. האוטו שחשבנו שיש לו יותר מזל משכל, בטח שיותר מזל מדלק, שאיכשהו הצליח תמיד לחלץ אותנו ברגע האחרון, בניגוד לכל הסיכויים ובניגוד לכל חוקי המכניקה, עד שחשבנו שאלוהים בעצמו שומר עליו מעל שמי בוסניה.

בוקר אחד קמנו, וראינו שגם הוא הלך. כשיצאנו לחניון, ראינו שפגז נחת מטר ממנו וחרך אותו לחלוטין. כנראה שעם כל הרצון להאמין, באמת שלא היה אלוהים בסרייבו. אלוהים לא היה בכלל בבוסניה ב-1992. החליף אותו אחד ששיחק את אלוהים: פסיכיאטר סרבי בשם ראדובן קארדז'יץ'.

הפגז הראשון

כבר בדקה הראשונה שנכנסתי לשכונה הראשונה בסרייבו, רציתי לחזור.

היינו שלושה עיתונאים - איטלקי, הולנדי ואני. תפסנו טרמפ עם מטוס או"ם, שהביא תרופות ומזון לעיר הנצורה סרייבו. הוא פרק את הציוד ואותנו, ומיהר להמריא משם. אנחנו חשבנו שהוא מגזים. אבל גם הרכב המשוריין של האו"ם, שלקח את הציוד ואותנו לעיר, נעלם שניות אחרי שהגענו לפאתיה. מכאן היינו ברשות עצמנו.

אף אחד לא בא לקחת את הציוד ולנו לא היה את מי לשאול, אז נכנסנו לשכונה - הכי שקטה בעולם - כדי לחפש. ואז זה התחיל. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה פגזים נחתו לידינו. האדמה רעדה. אבנים, ברזלים וענן ענק של חול התעופפו למעלה, ואני נכנסתי להלם מוחלט. הרגליים שלי כשלו, נפלתי על הקרקע, הידיים רעדו והתכווצתי אל האדמה.

זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לאזור קרבות עם מחשבה נחושה לעשות את העבודה העיתונאית, שבעיני היא הכי מעניינת והכי חשובה בעולם. תוך שניות הבנתי שזה כנראה רחוק מאוד מהיכולות שלי. אני יוצא מפה. אני הולך אחורה. אני חוזר הביתה. לצערי, ואלוהים, כמה שכאב להודות בזה, אני לא מסוגל לזה.

הבעיה היתה שלא היה איך לחזור. ולנסות ללכת אחורה היה יותר מסוכן וחשוף מאשר להיכנס לתוך העיר המופצצת הזאת. אז נשארתי.

כבחור צעיר ומפוחד בן 23 בבוסניה, הבנתי בתוך שבוע כמה מהר אפשר להסתגל ולתפקד במציאות מטורפת. כמה מהר אפשר להשתנות. במקום חולני, במקום משוגע, תתנהג כמשוגע. לא תאמין כמה מהר תתאקלם. עם טונות של אדרנלין ואינספור איומים שמרחפים מעליך, לא תאמין למה אתה מסוגל.

 קארדז'יץ' ב-1995 (למעלה), ובינואר השנהכפסיכיאטר מנוסה, שתחום ההתמחות שלו הוא מצבי כאוס, ידע ראדובן קארדז'יץ' איך להפוך אוכלוסייה נורמלית, שקולה וחזקה מבחינה מנטלית, לאחוזת פניקה ומעורערת עד כדי חוסר תפקוד. הרעיון שלו, כנשיא הסרבים בבוסניה, היה לטמטם לחלוטין את מיליוני המוסלמים ברפובליקה, כדי שאף אחד מהם, גם אם ישרוד איכשהו, כבר לא ירצה לחיות.

המוסלמים בבוסניה אינם המוסלמים שאנחנו מכירים. לפני כמה מאות שנים הם היו סרבים, בדיוק כמו אבות-אבותיו של קארדז'יץ'. כשהאזור נכבש על ידי האימפריה העותמאנית, הציעו הכובשים לנכבשים להתאסלם, כדי לזכות בתנאי חיים טובים יותר. היו סרבים שהעדיפו להילחם עד המוות, ולדחות את ההצעה המשפילה. אך היו רבים, סרבים וקרואטים, שמאסו במלחמות הבלתי נגמרות של הבלקן ובדיכוי המתמשך, והחליטו להתאסלם.

הם אף פעם לא היו קנאים דתיים. הם נראו והתלבשו כמו הסרבים והקרואטים. כמו דוגמניות קרואטיות וסרביות, גם דוגמניות מוסלמיות מבוסניה כבשו את אירופה. האיסלאם נותר עבורם הגדרה כללית, לא משהו שהבדיל אותם מהיתר, בטח לא כשהאזור כולו היה קרוי יוגוסלוויה וטיטו המרקסיסט בכלל לא רצה לשמוע על דת ועל הבדלי דת.

רק שהזיכרון ההוא תמיד היה קיים. הזיכרון של הסרבים שנאבקו על אדמתם, זהותם ומורשתם עד טיפת הדם האחרונה, בתבוסה המפוארת לטורקים בקוסובו ב-1389, ולמולם ראו איך אחים סרבים אחרים פשוט נכנעים, מוותרים על זהותם ומתאסלמים. זיכרון היה הדבר היחיד שלטיטו ולמשטרו לא היתה עליו שליטה, ובזיכרון של הסרבים קוטלגו המתאסלמים כבוגדים מהסוג הגרוע ביותר. "טורקים", הם כינו אותם בלעג.

ספרינט של החיים

לתוך מעבדת הניסויים של הפסיכיאטר קארדז'יץ' נכנסתי יחד עם שני החברים העיתונאים. סרייבו, בירת בוסניה, היא עיר מקסימה. היא מוקפת הרים וגבעות שצופים עליה כמעט מכל כיוון. זה טוב מאוד בזמן שלום, אבל זו מלכודת מוות בזמן מלחמה.

על ההרים והגבעות התמקמו הצלפים הסרבים של קארדז'יץ'. העיר עצמה היתה מאוכלסת בעיקר במוסלמים, וכמעט כל הרחובות היו חשופים לכוונות הצלפים. משום כך, התנועה בתוך העיר התבססה בעיקרה על ספרינטים קצרים ומטורפים מקיר של בית אחד לקיר של בית אחר.

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. עמדתי מאחורי קיר של בית, מציץ בחטף לכיוון הבית הבא. קיר של בית היה למעשה הדבר היחיד שחסם את שדה הראייה של הצלף ממני או מכל אחד אחר. כ-50 מטר הפרידו ביני ובין הבית הבא, 50 מטר שבהם אהיה חשוף למשוגעים שעל הגבעות. המשוגעים של הפסיכיאטר.

ראיתי איך החבר ההולנדי, העיתונאי קייס ואן דר לאן, לוקח כמה נשימות ארוכות, מזנק כמו מלוע תותח ומרביץ את הריצה של החיים שלו. במהלך הריצה שלו, שנמשכה לא יותר מ-10 שניות, שמענו את מה שיהיה עבורנו מעתה והלאה הפסקול של סרייבו: טסססס... פססססס... שריקות של כדורים שנורים מהגבעות אל הרחובות.

לא היה לי מושג אם הם נורו אליו או אל מישהו אחר. בכל אופן, הריצה עברה בסדר. לקחתי את אותן נשימות שהוא לקח. אני אפילו לא יודע למה. פשוט ניסיתי לעשות משהו שמישהו אחר עושה, כדי להרגיש שאני לא מפספס איזו טכניקה שאולי תסייע טיפ-טיפה לביטחון שלי. אבל חיכיתי. חשבתי שאם הצלף קלט במקרה את הריצה שלו, אולי הוא חושב שמיד אחריו ייצא עוד אחד. אז חיכיתי דקה. ועוד דקה.

קייס נופף לי בידיים וצעק לי משהו שלא הבנתי. חשבתי שהוא מזהיר אותי לא לרוץ. כנראה היה לי נוח לחשוב ככה. אז חיכיתי עוד דקה. אחרי זה הבנתי שהוא בעצם מתעצבן עלי שאני לא זז. אני לא חושב שאי פעם בחיים פחדתי כמו אז, ליד הקיר ההוא.

מדי ערב היו אזרחי סרייבו מעריכים כמה אזרחים נקטלו באותו יום מאש הצלפים ונותרו מוטלים ברחובות. כשאחד הפסססס... האלה היה פוגע במישהו, זה היה מחריד. אדם שרץ ספרינט היסטרי, היה משנה פתאום את התנוחה החדה של הגוף ואז קורס לקרקע. אם מישהו היה רץ כמה מטרים לידו, הוא היה רק מביט בו בזווית העין ומנסה להגביר עוד יותר את מהירותו. אנשים למדו שאם הם עוצרים כדי להרים את זה שנורה, הפגיעה בהם תהיה קלה עוד יותר.

לעתים, בחסות תיווך של האו"ם, היו הסרבים מאפשרים, לאחר שהשמש שקעה על סרייבו, חצי שעה לאסוף את הגופות, תוך הבטחה לא לירות. היו פעמים, כמו כל כך הרבה פעמים במלחמה ההיא, שצלף הפר את ההבטחה. בין ההרוגים היה גם מספר גדול מאוד של עיתונאים: 21 מהם נהרגו בשלושת החודשים שלפני הגעתי לעיר.

אז רצתי. בכל הכוח. והגעתי. הייתי מאושר עד דמעות כשהגעתי לקיר המכוער והמפויח של הבית ההוא. ואז הבנתי כמה ההתרגשות שלי לא שייכת. לאורך הקיר עמדו, חוץ מהחבר ההולנדי שלי, עוד ארבעה מתושבי סרייבו, בהם אשה אחת עם דלי וגבר כבן 60. אף אחד מהם לא לקח נשימות עמוקות. אף אחד לא היה נראה מפוחד בטירוף או עם חיוך מתוח מאדרנלין כי יצא לו ספרינט טוב. בפרצוף רגיל לגמרי הם הציצו בחטף מעבר לקיר ורצו אל הבית הבא. ואחר כך אל זה שאחריו. ולזה שאחריו.

כך הם עתידים היו לחיות, אם הצליחו להישאר בחיים, ארבע שנים רצופות. מ-1992 עד 1995 הם רצו כדי למלא מים בדלי, או כדי להביא עצים להסיק את הבית בחורף המושלג של סרייבו. בבתים כמובן לא היה חשמל, מים, גז או טלפון. כל המערכות קרסו כבר אחרי חודש של לחימה. החלונות היו לרוב מנופצים מפגיעה או מהדף של פגזים. ולא היה בית בסרייבו שהמשוגעים של הפסיכיאטר לא טיווחו בארבע השנים האלה.

אחרי יומיים של ריצות בסרייבו גם לנו נעשה פרצוף רגיל, אפילו אדיש, בזמן הספרינטים. רק אם פתאום היה פסססס... כזה קרוב ממש, שמפלח את הקרקע מילימטר מהנעל שלנו, היה חוזר לרגע הפרצוף המבועת ההוא של הפעם הראשונה.

סרייבו, עיר של 300 אלף איש בתחילת המלחמה, גמרה אותה עם 30 אלף. לא כולם נהרגו מאש צלפים, רבים נמלטו ממנה. בדיוק כמו שקארדז'יץ' רצה. מי שנשאר בה התערער לחלוטין. גם, כפי שקארדז'יץ' רצה. וסרייבו לא היתה הניסוי הקשה ביותר של ראדובן קארדז'יץ' בבוסניה. הפרקטיקה האמיתית של התמחותו המקצועית, התמחות במצבי כאוס, היתה טיהור אתני.

כוסית של סליבוביץ'

הכי מלחיצות היו הנסיעות מחוץ לסרייבו. אז היינו חייבים לנסוע באזורים החשופים לכוונות הצלפים. אחרי שקנינו דלק בשוק השחור והתנענו את הרכב, נכנסנו ל"וויוודה פוטניקה", שדרת הצלפים שנודעה לשמצה בסרייבו, שהובילה אל מחוץ לעיר.

בקטע הראשון של השדרה עוד היו בתים בצדי הדרך. כדי שקירות הבתים יגנו עלינו בצורה יעילה, היינו צריכים להתקרב אליהם מאוד, עד שנסענו חצי על הכביש וחצי על המדרכה. לפעמים היינו משתפשפים ברכב אחר שדהר מולנו חצי על הכביש חצי על המדרכה. בסרייבו אף אחד לא עוצר כדי לקחת פרטים אחרי תאונה, וכל אחת מהמכוניות המשיכה בדרכה.

בכביש המהיר לימד אותנו ברונו המתורגמן איך לנהוג. ללחוץ בכל הכוח על דוושת הגז, גם אם זה אומר 140 קמ"ש בדרך עירונית, אבל מדי 20-30 שניות לעצור בכל הכוח. ואז שוב לשים גז. הרעיון היה שלעולם הנסיעה שלנו לא תימשך יותר מדי זמן במהירות קבועה, כדי שהצלף על הגבעה לא יוכל לעקוב בתנועה עדינה עם הכוונת והקנה אחרי הרכב ולפגוע בנו. אף פעם לא הבנתי איך הרכב המסכן שלנו עמד בכל תלאות הדרך.

נסענו לאומרסקה. אומרסקה היתה הסיבה העיקרית שכאן אצלנו בישראל התחילו להתעניין ברצינות במלחמה בבוסניה. אומרסקה היתה מחנה שבויים שבו הוחזקו מוסלמים. התמונות הראשונות שצולמו שם תיעדו שלדי אדם בוהים במבט חלול מבעד לגדר תיל. התמונות הזכירו מאוד את הצילומים ממחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, ובעולם התחילו לדבר בפעם הראשונה במושגים של רצח עם ושואה. כואב להיזכר, אבל התגובה הספונטנית בישראל לא היתה של עצב והזדהות, אלא יותר של כעס. איך מישהו יכול להשוות משהו לשואת העם היהודי? איך אתם מעזים?

ברור שלא היתה כאן שואה, אך מבלי להיכנס למינוחים ולהגדרות, בבוסניה התנהל רצח עם שיטתי. קראו לזה טיהור אתני. הרעיון, כפי שהסבירו לי בהיגיון קר אזרחים סרבים שעמם נפגשתי מאוחר יותר במלחמה, בכל זאת קשור אלינו איכשהו. "אנחנו לא רוצים להיתקע כמו שאתם נתקעתם, אצלכם בישראל", הם הסבירו לי. "אתם כבשתם שטחים ונתקעתם לעד עם אוכלוסייה כבושה בתוך השטחים האלה. במשך עשרות שנים אתם מתמודדים ותתמודדו עם טרור שיגיע מצדם, ובנוסף, עם טענות בינלאומיות על הפרת זכויות אדם".

כדי לא "להיתקע", הסרבים ניהלו טיהור אתני. כל אזור שנכבש טוהר כליל מיושביו המוסלמים. היו שתי דרכים לעשות את זה. האחת, להעמיס את כל התושבים על משאיות ובטרנספר המוני להסיע אותם כמה מאות קילומטרים, להוריד אותם באזור נטוש ומבודד ולגדר אותם במחנה כמו זה שבאומרסקה. הדרך השנייה כבר היתה קשורה לתפישת העולם החולנית של קארדז'יץ'. לא טרנספר ולא גירוש, אלא השמדה מיידית של כל התושבים.

וכך קרה שבעיר ששמה סרברניצה נטבחו בפרק זמן של 24 שעות כל 8,000 תושביה המוסלמים. באחת התמונות המחרידות שהגיעו מסרברניצה זמן קצר לאחר הטיהור האתני, נראה ראדובן קארדז'יץ' מתחבק ומתנשק עם הרמטכ"ל שלו, רטקו מלאדיץ', ולצדם חיילים ולוחמי מיליציות סרבים מרימים כוסית של סליבוביץ'.

גורל כמו זה של סרברניצה היה גם מנת חלקן של גורז'דה, ז'פה ואינספור כפרים מוסלמים אחרים בבוסניה. אך שאיפתו המוגדרת של קארדז'יץ' לערער לחלוטין את המוסלמים במדינה, גרמה לכך שאפילו הטבח לא היה רק הרג לשמו. כשלוחמי המיליציות הסרבים היו נכנסים לבית, כמה מהם היו אוחזים בכוח את הגבר המוסלמי ואל מול פניו המבועתים היו אונסים את אשתו בזה אחר זה. לאחר שנאנסה, ראתה האשה איך משספים למוות את בעלה.

כאן רק החלה הטרגדיה שלה. את הנשים המוסלמיות שנאנסו החזיקו הסרבים במחנה שבי כמה חודשים, שלאחריהם הן כבר לא יכלו לעבור הפלה. מנקודת מבטן של אלפי הנשים האלה, כפריות שחיו אורח חיים בלקני שמרני, העובר שנשאו ברחמן היה בבחינת זרע השטן. היו נשים שבשנייה שילדו אותו נטשו את התינוק וברחו, היו כאלה שהרגו אותו במו ידיהן והיו מי שלמרות כל האימה והבחילה לנוכח גורלן, החליטו לגדל את התינוק. רק שאז, כשחזרו אל הכפר מהשבי, התברר להן שתושבי הכפר, לעתים אפילו בני משפחתן, אינם מוכנים לקבל אותן חזרה עם התינוק הסרבי השטני שבזרועותיהן.

כמו בסרייבו, כך בבוסניה כולה, חיו התושבים המוסלמים בפניקה, בטירוף, אט-אט מאבדים את שפיותם, בדיוק כפי שתיכנן הפסיכיאטר ראדובן קארדז'יץ'.

מוסלמי בבגאז'

לאומרסקה לא הצלחנו להגיע. בדרך, באחד הכפרים שבו עברנו, חווינו על בשרנו את אימת הטיהור האתני. זה היה בכפר מוסלמי קטן, דרומית לעיירה זניצה. לאחר כמה שעות של שיחות, צילומים וראיונות, הבחנו, יחד עם התושבים, באזרח מבוהל שיורד לכיווננו בריצה מהגבעה שבפאתי הכפר. הוא הגיע אלינו מתנשף בכבדות, משחרר בקושי כמה משפטים, אבל זה הספיק כדי שכל מי שסביבנו יתחיל לצרוח או לברוח.

המתורגמן שלנו הסביר שהוא מגיע מהכפר שמעבר לגבעה, בסך הכל חמישה קילומטרים משם, ושלאותו כפר נכנסו לפני כמה דקות המיליציות הסרביות שקראו לכל האזרחים להתרכז בכיכר. הוא עצמו בדיוק עבד ביער הסמוך, וכשראה את זה נמלט אלינו. הצעיר המבוהל הזה שימש למעשה כמו רץ בעת העתיקה. בהעדר חשמל, מרכזיית טלפונים או כל תשתית אחרת, שנוטרלה על ידי הסרבים בראשית המלחמה, זו היתה הדרך היחידה להעביר מסרים.

לתושבים, שבמשך חודשים שמעו סיפורים על טבח, אונס וקברי אחים, לא היו אשליות. הם נכנסו הביתה לכמה שניות, יצאו עם תיק או מזוודה קטנה והחלו לברוח. ואתם גם אנחנו. תוך דקה כבר היינו במכונית - אני, עיתונאי נוסף ומתורגמן. איך שהתנענו, רץ אלינו אחד התושבים וביקש לבוא אתנו. רק אז קלטנו מה קורה. לא לכל אחד בכפר היה רכב. היו כמה משפחות עם מכוניות, היו כמה טרקטורים, כמה מחרשות, אבל לא בכמות שתספיק לכולם. דחסנו הצדה את הציוד שלנו והכנסנו את אותו בחור פנימה. התחלנו לנסוע.

בינתיים, מעבר לגבעה, היכן שהיה מצוי הכפר הסמוך, כבר היתמר עשן. מסביבנו החלה התרוצצות, טרקטור עם עשרה תושבים תלויים עליו איכשהו עלה על השביל היוצא מהכפר. אשה עם תינוק רצה מולנו ובידה הפנויה דפקה על הפגוש. ניסינו לפנות עוד מקום ברכב הקטן שלנו, זרקנו תיק אחד החוצה והצטופפנו אחד על השני באופן שלנהג-המתורגמן כבר לא היה כמעט שדה ראייה.

אחרי חמישה מטרים של נסיעה, הגיע עוד מישהו. אמרנו לו להיתלות על הדלת וניסינו להחזיק אותו, אבל זה לא הצליח. הוא נפל. חשבנו מה עוד אפשר לעשות. הכנסנו אותו לבגאז'. מסביב בכי והיסטריה. כאוס, פאר היצירה של הפסיכיאטר.

התחלנו שוב לנסוע. האוטו בקושי סוחב, אבל עדיין זז. האשה שנמעכה יחד עם התינוק סימנה לנו לאיזה שביל לפנות. ואז, אז הוא הגיע. בחור צעיר שרץ ליד החלון. עצרנו. הוא הסתכל פנימה, הביט בבגאז' והבין שאין שום דרך שבה יוכל להיכנס. בתוך כל הכאוס הוא עמד כמה שניות בשקט ואנחנו בשקט מולו. אז הוא הינהן בהשלמה ועוד הספיק להרים את היד לתנועה של שלום. אחר כך הוא הסתובב, כנראה כדי לחפש דרך אחרת לברוח. כבר לא ראיתי אותו, כי הייתי מעוך אל החלון בצורה שלא יכולתי להזיז את הראש.

אני רק זוכר את העיניים שלו. אני לא אשכח אותן. בחיים לא הרגשתי כל כך חסר אונים. אין לי מושג מה קרה אתו. אחרי יומיים בישרו לנו שעשרים מתושבי הכפר נרצחו. עוד כפר.

נזיר אורתודוקסי

אחרי המלחמה, במשך שנים, ניסינו כמה חברים עיתונאים להגיע למקום המסתור של ראדובן קארדז'יץ'. ניסינו גם לשכנע את מקורביו שייתנו לנו לראיין אותו. החברים היו בעיקר סרבים שתיעבו אותו ואת הכתם שהטיל על עמם. פעם דיווחו לנו שהוא מסתתר במנזר במונטנגרו, ושנה אחר כך קיבלנו טיפ שהוא במנזר אורתודוקסי ביוון.

אבל אף פעם לא הצלחנו להתקרב. לא אנחנו ולא אף אחד אחר. יחד עם סלובודן מילושביץ' ועשרות רוצחים סרבים, קרואטים ומוסלמים, הוא הוגדר כפושע מלחמה. המבוקש מספר אחת. את המבוקש מספר שתיים, "ארקן", מנהיג מיליציית "הנמרים" שהיתה אחראית לשורה ארוכה של מקרי טבח וטיהור אתני, פגשתי במקרה כמה שנים אחר כך, ב-1999, בעיצומה של המלחמה בקוסובו. בראיון הכחיש ארקן, מטבע הדברים, שאי פעם הרג אזרחים חפים מפשע והציג את עצמו כפטריוט סרבי. חודשיים אחרי הראיון הוא נרצח.

כמה חודשים לאחר מכן הוסגר לבית הדין הבינלאומי בהאג מי שהיה נשיא סרביה בזמן המלחמה, סלובודן מילושביץ', שתוך זמן קצר מת בכלא. ראדובן קארדז'יץ' והרמטכ"ל שלו, ראטקו מלאדיץ', היו הבכירים האחרונים שהצליחו להסתתר. כשהסתובבתי בקוסובו, וגם בשכונות היותר-לאומניות בבירת סרביה בלגרד, ראיתי סיכות, פוסטרים וחולצות עם הדפס של הסרבי הפטריוט הנערץ, קארדז'יץ'. ברור שתמיד היו מספיק אנשים שדאגו לשמור עליו ועל מקום המסתור שלו. אנשים שראו בו קדוש.

כעת, סוף-סוף, הפסיכיאטר החולה הזה יקבל את הטיפול המגיע לו.

הכותב סיקר במשך חודשיים את תחילת המלחמה בבוסניה ב-1992. לאחר מכן חזר לסרביה ב-1995, ושוב ב-1999, עם תחילת המלחמה בקוסובו

קישורים:
  • הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...

יום רביעי, 25 במאי 2011

הרחקת תינוק בן יומו מהוריו בניגוד לחוק ולכללים - שופטת המחוזי חיפה שושנה שטמר

שושנה שטמר - ניתוק עוללים מהוריהם על סמך גחמותיהן של עובדות סוציאליותמאי 2011 - ענא (חי') 4525-05-11 - מדובר בבני זוג, הנשואים זה לזו מאז שנת 2007. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הבכור (להלן - "ט'"), יליד 2008. הוא נמצא במשמורת הוריה של האשה מאז היותו בן מספר חודשים. הילד השני, א', שעליו נסוב האירוע, הוא תינוק, כבן חודשיים ומחצה.
בני הזוג כבני שלושים, ולשניהם רקע של פגועי נפש, אך הדיווחים של הרופאים הפסיכיאטרים, שבדקו את האם, קבעו כי היא איננה מסוכנת לעצמה או לאחרים וכי תפקודה תקין, כך גם תפקודו של האב. עם לידת התינוק א' החלה מערכת הרווחה בסדרת עלילות ודרישות אבחונים על מנת להרחיק את התינוק מהוריו בתואנה כי הם מסוכנים לפעוט בלא שיש בידם בדל ראיה לכך. בית משפט לנוער, ובית משפט מחוזי בחיפה בראשות השופטת שושנה שטמר, שיתפו פעולה באופן מלא עם ראשויות הרווחה והרחיקו את היילוד מהוריו בלא שיש בידם בדל ראיה אלא כפי שרשמה השופטת שטמר: "בשל החשש לשלומו של הילד, בשל התקופה הקצרה עד לדיון הקרוב, ובשל כך שעדין לא הובאה לפני בית המשפט תוכנית מגובשת לעזרה ופיקוח להורים, בהתחשב בכך שועדה רב מקצועית של הגורמים המטפלים עומדת להתכנס ביום 24/5/11".
אמירות נבובות כאלו כעילה להרחקת ילד ממשפחתו אופייניות למערכת הרווחה והמשפט המצייתת לה כפתי בשל העובדה שדיונים אלו מתנהלים בדלתיים סגורות הרחק מביקורת הציבור, ואת המחיר משלמים המוחלשים באוכלוסיה.

מערכת הרווחה והמשפט בראשות השופטת שושנה שטמר רמסו באופן בוטה את זכויות האדם, פגעו במרקם המשפחתי, תוך תירוצים שונים ומשונים על אבחונים וטיפולים נדרשים.

עלילה מספר 1 - עוסיות בית החולים (עו"סית נעה שילינג) מסרבות לשחרר את האמא ותינוקה מבית החולים מסיבה לא ברורה
סעיף 4 - עם לידת התינוק א' ב- 6.3.2011, לא שוחררה האם מבית החולים, מאחר שהצוות במחלקה (עובדת סוציאלית נועה שילינג) התרשם כי יש נחיצות להשאיר את האם עם תינוקה להשגחה ולקבלת מידע משירותי הרווחה בקהילה (אגף הרווחה חיפה) שהיו באותה עת בשביתה של העובדים הסוציאליים.
האם היתה במעקב פסיכיאטרי במהלך שהותה בבית החולים. הדיווחים של הרופאים הפסיכיאטרים, שבדקו את האם בבית החולים, קבעו כי היא איננה מסוכנת לעצמה או לאחרים וכי תפקודה תקין.

עלילה מספר 2 - עובדת סוציאלית נועה שילינג מלימעלילה כי תפקוד האם "לא תקין", העו"סית שילינג מעלילה ומקטרגת נגד האם במקום לעזור ולהנעים את שהותה הארוך והמיותר בבית החולים
סעיפים 5-6: בדיווח מיום 31/3/11 של הגב' נעה שילינג, עו"ס יולדות וילודים בבית החולים בו ילדה האם, נכתב כי חל שינוי מהותי בהתנהלות האשה בין הפגישה הראשונה, שהיתה כשבוע לפני דיווח זה לבין הפגישה האחרונה, ביום הדיווח. התרשמותה של העו"ס היתה כי "היא הייתה מבולבלת מאד, נרגשת ונסערת, בכתה ללא כל סיבה הנראית לעין. לא זכרה האם האכילה את בנה במהלך היום או לא, לא זכרה האם חיתלה אותו או לא, ניגשה להאכילו ללא בקבוק מטרנה". עקב התרשמותה, ביקשה העו"ס של בית החולים מגורמי הרווחה המטפלים "מעורבות דחופה ואת החלטתכם לגבי שאלת שחרור התינוק לבית הוריו". כמו כן ביקשה העו"ס לעכב את שחרורה של האם עד לאחר פגישה נוספת עם פסיכיאטר, וצויין שהאם הסכימה לכך.
בעקבות דיווח זה, הוציאה פקידת הסעד לחוק הנוער צו חירום, שאיפשר לאם להישאר בבית החולים עד ליום 3/4/11.
בינתיים התקבל דיווח מבית החולים מיום 3/4/01, לפיו ההתרשמות של הצוות ושל הפסיכיאטר היתה חיובית לגבי האם.

עלילה מספר 3 - עובדת סוציאלית בוועדת החלטה (לשכת הרווחה חיפה - זויה לרנר) מעלילה על האמא כי היא תוקפנית, חשדנית... - במקום לסייע לאמא שזה עתה ילדה מעכסות העו"סיות בפיהן נגד האם.
סעיף 6 - בתאריך 4/4/11 התקיימה במחלקת הרווחה ועדה לתכנון טיפול. בני הזוג הגיעו יחד לאותה ישיבה. נכתב על ידי העו"ס שהאם נראתה מוזנחת, התנהגה בתוקפנות ובחשדנות וכי לא נראה היה שהיא מבינה את מצבה. האם סרבה לקבל כל עזרה מהגורמים המטפלים, למעט עזרה של סומכת בשעות היום.

עלילה מספר 4 - פקידת הסעד לשכת הרווחה חיפה מעלילה בבית משפט קמא כדי שיאשר הרחקת הילד מהוריו
סעיף 6 - בפנייה לבית המשפט הובא סיכום חוות דעתה של פקידת הסעד: "מהיכרותנו את המשפחה לאורך זמן וקשר אינטנסיבי עימם אנו עדים לתנודות מאד חדות בתפקודם ובמצבה הרגשי של גב' ז' (האם, הערה שלי ש.ש) כאמור, בחיפה אין לבני הזוג משפחה מורחבת ומחלקתנו יכולה לסייע בשירותי סומכת לשעתיים ביום בלבד. מר ז' מתכנן להמשיך את לימודיו ואנו חוששים כי מצבה של האם, מ', לא יאפשר לה לטפל בתינוק בן חודש. להערכתנו המקצועית מדובר בפעוט בסיכון גבוה".

בית משפט קמא (לנוער) מאריך צו חירום ב- 30 יום ללא הכרזת נזקקות בניגוד לתקדים בית משפט עליון
בתיק דנ"א 6041/02 נידונה השאלה: "באלו תנאים ניתן להורות על הוצאתו הזמנית של ילד ממשמורת הוריו, בגדר הליך לפי סעיף 12 - צו ביניים, לחוק הנוער". בית משפט עליון קבע כי רק ביסוס הנחיצות בהוצאתו של הקטין והצורך לעשות כן מיידית, יכול להצדיק פגיעה במרקם המשפחתי.
שופט בית משפט לנוער לעומת זאת קרע את הקטין מאימו לחודש בעילה של: (סעיף 7): "בדיקת המשפחה המורחבת על מנת לבדוק אפשרות סיוע וכן חייב את ההורים לשתף פעולה עם המטפלים בהם בתחום בריאות הנפש". וזאת למרות שציין השופט מפורשות כי אינו פוסל את מסוגלותם של ההורים לגדל את התינוק.
בית משפט קמא הוציא ילד מביתו לשם בדיקת אפשרויות שונות ומשונות ע"י העובדים הסוציאליים המעלילים כשאין בידו בדל ראיה כי ההורים מסוכנים לתינוק שזה עתה נולד.

השופטת שושנה שטמר מאשרת הארכת צו חירום להרחקת הילדים מהוריהם ללא נזקקות וללא סכנה ממשית ומידית לחייהם
סעיף 18 - בשל החשש לשלומו של הילד, בשל התקופה הקצרה עד לדיון הקרוב, ובשל כך שעדין לא הובאה לפני בית המשפט תוכנית מגובשת לעזרה ופיקוח להורים, בהתחשב בכך שועדה רב מקצועית של הגורמים המטפלים עומדת להתכנס ביום 24/5/11, החלטתי שלא לקבל את הערעור.
שושנה שטמר מתווה מדיניות של דריסת זכויות אזרחים מוחלשים בדרך של לקיחת ילדיהם ע"י המדינה על סמך גחמותיהם ועלילותיהם של פקידות סעד ועובדות סוציאליות בלא שישנה ראיה קונקרטית בדבר מסוכנותם של ההורים לבנם התינוק.
שטמר יוצרת נורמות פסולות של יחס מרושע כלפי אשת משפחה שזה עתה ילדה וכבר העובדות הסוציאליות בבית החולים ובוועדת החלטה בוחנות במשורה את התנהגותה ותפקודה ומסיקים מסקנות חפוזות לקחת בכפייה ממנה את הוולד תוך גרימת עוגמת נפש כאב, והוצאות כספיות למשפחה כולה.


חוסר שקיפות - משיקולים תמוהים - השופטת שושנה שטמר
שושנה שטמר אינה מציינת את שמו של שופט/ת בית משפט קמא נגדו היה הערעור. שושנה שטמר אינה מציינת את שם בית החולים משם החלו תוקפנות העובדות הסוציאליות נגד היולדת והוולד, שטמר מחסירה שמות עובדות סוציאליות, פקידות סעד ונוכחים בוועדת ההחלטה.
הסתרת המידע החיוני ע"י שטמר מעלה תמיהות ופוגם באמינות הגופים ופסק הדין.

קישורים:

יום שבת, 21 במאי 2011

הרחקת תינוק בן יומו מהוריו בניגוד לחוק ולכללים - שופטת המחוזי חיפה שושנה שטמר

שושנה שטמר - ניתוק עוללים מהוריהם על סמך גחמותיהן של עובדות סוציאליותמאי 2011 - ענא (חי') 4525-05-11 - מדובר בבני זוג, הנשואים זה לזו מאז שנת 2007. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הבכור (להלן - "ט'"), יליד 2008. הוא נמצא במשמורת הוריה של האשה מאז היותו בן מספר חודשים. הילד השני, א', שעליו נסוב האירוע, הוא תינוק, כבן חודשיים ומחצה.
בני הזוג כבני שלושים, ולשניהם רקע של פגועי נפש, אך הדיווחים של הרופאים הפסיכיאטרים, שבדקו את האם, קבעו כי היא איננה מסוכנת לעצמה או לאחרים וכי תפקודה תקין, כך גם תפקודו של האב. עם לידת התינוק א' החלה מערכת הרווחה בסדרת עלילות ודרישות אבחונים על מנת להרחיק את התינוק מהוריו בתואנה כי הם מסוכנים לפעוט בלא שיש בידם בדל ראיה לכך. בית משפט לנוער בראשות השופטת גלית מור ויגוצקי, ובית משפט מחוזי בחיפה בראשות השופטת שושנה שטמר, שיתפו פעולה באופן מלא עם ראשויות הרווחה והרחיקו את היילוד מהוריו בלא שיש בידם בדל ראיה אלא כפי שרשמה השופטת שטמר: "בשל החשש לשלומו של הילד, בשל התקופה הקצרה עד לדיון הקרוב, ובשל כך שעדין לא הובאה לפני בית המשפט תוכנית מגובשת לעזרה ופיקוח להורים, בהתחשב בכך שועדה רב מקצועית של הגורמים המטפלים עומדת להתכנס ביום 24/5/11".
אמירות נבובות כאלו כעילה להרחקת ילד ממשפחתו אופייניות למערכת הרווחה והמשפט המצייתת לה כפתי בשל העובדה שדיונים אלו מתנהלים בדלתיים סגורות הרחק מביקורת הציבור, ואת המחיר משלמים המוחלשים באוכלוסיה.

מערכת הרווחה והמשפט בראשות השופטת שושנה שטמר רמסו באופן בוטה את זכויות האדם, פגעו במרקם המשפחתי, תוך תירוצים שונים ומשונים על אבחונים וטיפולים נדרשים.

עלילה מספר 1 - עוסיות בית החולים (עו"סית נעה שילינג) מסרבות לשחרר את האמא ותינוקה מבית החולים מסיבה לא ברורה
סעיף 4 - עם לידת התינוק א' ב- 6.3.2011, לא שוחררה האם מבית החולים, מאחר שהצוות במחלקה (עובדת סוציאלית נועה שילינג) התרשם כי יש נחיצות להשאיר את האם עם תינוקה להשגחה ולקבלת מידע משירותי הרווחה בקהילה (אגף הרווחה חיפה) שהיו באותה עת בשביתה של העובדים הסוציאליים.
האם היתה במעקב פסיכיאטרי במהלך שהותה בבית החולים. הדיווחים של הרופאים הפסיכיאטרים, שבדקו את האם בבית החולים, קבעו כי היא איננה מסוכנת לעצמה או לאחרים וכי תפקודה תקין.

עלילה מספר 2 - עובדת סוציאלית נועה שילינג מעלילה כי תפקוד האם "לא תקין", העו"סית שילינג מעלילה ומקטרגת נגד האם במקום לעזור ולהנעים את שהותה הארוך והמיותר בבית החולים
סעיפים 5-6: בדיווח מיום 31/3/11 של הגב' נעה שילינג, עו"ס יולדות וילודים בבית החולים בו ילדה האם, נכתב כי חל שינוי מהותי בהתנהלות האשה בין הפגישה הראשונה, שהיתה כשבוע לפני דיווח זה לבין הפגישה האחרונה, ביום הדיווח. התרשמותה של העו"ס היתה כי "היא הייתה מבולבלת מאד, נרגשת ונסערת, בכתה ללא כל סיבה הנראית לעין. לא זכרה האם האכילה את בנה במהלך היום או לא, לא זכרה האם חיתלה אותו או לא, ניגשה להאכילו ללא בקבוק מטרנה". עקב התרשמותה, ביקשה העו"ס של בית החולים מגורמי הרווחה המטפלים "מעורבות דחופה ואת החלטתכם לגבי שאלת שחרור התינוק לבית הוריו". כמו כן ביקשה העו"ס לעכב את שחרורה של האם עד לאחר פגישה נוספת עם פסיכיאטר, וצויין שהאם הסכימה לכך.
בעקבות דיווח זה, הוציאה פקידת הסעד לחוק הנוער צו חירום, שאיפשר לאם להישאר בבית החולים עד ליום 3/4/11.
בינתיים התקבל דיווח מבית החולים מיום 3/4/01, לפיו ההתרשמות של הצוות ושל הפסיכיאטר היתה חיובית לגבי האם.

עלילה מספר 3 - עובדת סוציאלית בוועדת החלטה (לשכת הרווחה חיפה - זויה לרנר) מעלילה על האמא כי היא תוקפנית, חשדנית... - במקום לסייע לאמא שזה עתה ילדה מעכסות העו"סיות בפיהן נגד האם.
סעיף 6 - בתאריך 4/4/11 התקיימה במחלקת הרווחה ועדה לתכנון טיפול. בני הזוג הגיעו יחד לאותה ישיבה. נכתב על ידי העו"ס שהאם נראתה מוזנחת, התנהגה בתוקפנות ובחשדנות וכי לא נראה היה שהיא מבינה את מצבה. האם סרבה לקבל כל עזרה מהגורמים המטפלים, למעט עזרה של סומכת בשעות היום.

עלילה מספר 4 - פקידת הסעד לשכת הרווחה חיפה מעלילה בבית משפט קמא כדי שיאשר הרחקת הילד מהוריו
סעיף 6 - בפנייה לבית המשפט הובא סיכום חוות דעתה של פקידת הסעד: "מהיכרותנו את המשפחה לאורך זמן וקשר אינטנסיבי עימם אנו עדים לתנודות מאד חדות בתפקודם ובמצבה הרגשי של גב' ז' (האם, הערה שלי ש.ש) כאמור, בחיפה אין לבני הזוג משפחה מורחבת ומחלקתנו יכולה לסייע בשירותי סומכת לשעתיים ביום בלבד. מר ז' מתכנן להמשיך את לימודיו ואנו חוששים כי מצבה של האם, מ', לא יאפשר לה לטפל בתינוק בן חודש. להערכתנו המקצועית מדובר בפעוט בסיכון גבוה".

בית משפט קמא (לנוער) מאריך צו חירום ב- 30 יום ללא הכרזת נזקקות בניגוד לתקדים בית משפט עליון
בתיק דנ"א 6041/02 נידונה השאלה: "באלו תנאים ניתן להורות על הוצאתו הזמנית של ילד ממשמורת הוריו, בגדר הליך לפי סעיף 12 - צו ביניים, לחוק הנוער". בית משפט עליון קבע כי רק ביסוס הנחיצות בהוצאתו של הקטין והצורך לעשות כן מיידית, יכול להצדיק פגיעה במרקם המשפחתי.
שופט בית משפט לנוער לעומת זאת קרע את הקטין מאימו לחודש בעילה של: (סעיף 7): "בדיקת המשפחה המורחבת על מנת לבדוק אפשרות סיוע וכן חייב את ההורים לשתף פעולה עם המטפלים בהם בתחום בריאות הנפש". וזאת למרות שציין השופט מפורשות כי אינו פוסל את מסוגלותם של ההורים לגדל את התינוק.
בית משפט קמא הוציא ילד מביתו לשם בדיקת אפשרויות שונות ומשונות ע"י העובדים הסוציאליים המעלילים כשאין בידו בדל ראיה כי ההורים מסוכנים לתינוק שזה עתה נולד.

השופטת שושנה שטמר מאשרת הארכת צו חירום להרחקת הילדים מהוריהם ללא נזקקות וללא סכנה ממשית ומידית לחייהם
סעיף 18 - בשל החשש לשלומו של הילד, בשל התקופה הקצרה עד לדיון הקרוב, ובשל כך שעדין לא הובאה לפני בית המשפט תוכנית מגובשת לעזרה ופיקוח להורים, בהתחשב בכך שועדה רב מקצועית של הגורמים המטפלים עומדת להתכנס ביום 24/5/11, החלטתי שלא לקבל את הערעור.
שושנה שטמר מתווה מדיניות של דריסת זכויות אזרחים מוחלשים בדרך של לקיחת ילדיהם ע"י המדינה על סמך גחמותיהם ועלילותיהם של פקידות סעד ועובדות סוציאליות בלא שישנה ראיה קונקרטית בדבר מסוכנותם של ההורים לבנם התינוק.
שטמר יוצרת נורמות פסולות של יחס מרושע כלפי אשת משפחה שזה עתה ילדה וכבר העובדות הסוציאליות בבית החולים ובוועדת החלטה בוחנות במשורה את התנהגותה ותפקודה ומסיקים מסקנות חפוזות לקחת בכפייה ממנה את הוולד תוך גרימת עוגמת נפש כאב, והוצאות כספיות למשפחה כולה.


חוסר שקיפות - משיקולים תמוהים - השופטת שושנה שטמר
שושנה שטמר אינה מציינת את שמו של שופט/ת בית משפט קמא נגדו היה הערעור. שושנה שטמר אינה מציינת את שם בית החולים משם החלו תוקפנות העובדות הסוציאליות נגד היולדת והוולד, שטמר מחסירה שמות עובדות סוציאליות, פקידות סעד ונוכחים בוועדת ההחלטה.
הסתרת המידע החיוני ע"י שטמר מעלה תמיהות ופוגם באמינות הגופים ופסק הדין.

קישורים:

יום שישי, 20 במאי 2011

פשעי משרד הרווחה ביתומי הפנימיות: 30 שקל לחודש דמי כיס, 44 שקל לביגוד, ואין כסף לחימום הילדים בחורף

שר הרווחה משה כחלון - מדיניות התעללות והזנחת ילדים בפנימיותמשרד הרווחה קורע ילדים מביתם ומשפחתם ומפקיר אותם לתעשיית המין - זה מתחיל מ"טובת הילד", "סיוע" סוציאלי, עובדת סוציאלית, "ביקור בית" פקידת סעד, ועדת החלטה, בית משפט לנוער, משפחת אומנה, אימוץ, פנימיות ומעונות וירידה לרחוב לתעשיית המין.

להלן עדויות מנהלי הפנימיות על פשעי משרד הרווחה בהזנחת הילדים בפנימיות

הכתבה מנהלי הפנימיות יוצאים למאבק: חוסר תקצוב פוגע בילדים , בועז ווליניץ, מערכת וואלה! חדשות מאי 2011

מנהלי הפנימיות מוחים על מחסור קשה: משרד הרווחה מעביר 30 שקלים בלבד עבור דמי כיס לכל ילד בחודש, ו-44 שקלים בלבד עבור ביגוד. "אין לנו כסף לחימום הילדים בחורף"

מטה המאבק למען ילדי הפנימיות, הטיפוליות והשיקומיות יוצא למאבק למען תנאי קיום בסיסיים לאלפי ילדי הפנימיות בארץ. כך הוחלט בכנס חירום של 30 מנהלי פנימיות ביום חמישי האחרון בפנימיית "עלומים" בכפר סבא. לטענת המנהלים, הפנימיות סובלות מתת-תקצוב בשיעור של 30%. הבטחות התקצוב של משרד הרווחה לא מתקיימות לטענתם וכך לדוגמא, תקציב ההלבשה הממוצע של ילד בפנימייה עומד היום על 44 שקלים לחודש.

יהודה אמסלם, מנהל פנימיית "כפר בית הילד, בית זינגר" מבקש להדגיש כי קריאת מנהלי הפנימיות נעשית אך ורק לטובת הילדים, ולשם טיפול בצרכים הבסיסיים. "משרד הרווחה קבע תקנים לטיפול בילדים שלנו ואינו טורח לתקצב אותם", הוא מספר, "השנה גייסתי 1.2 מיליון שקלים מתורמים וכל הסכום הוקדש לטובת תקצוב צרכים בסיסיים של הילדים דוגמת ביגוד, חימום בחורף ומיזוג בקיץ, מים, חשמל, שיעורי עזר ועוד".

יצחק שני, מנהל רשת של שש פנימיות, שואל כיצד תקצוב של 30 שקלים לחודש עבור דמי כיס לכל ילד נראה הגיוני עבור משרד הרווחה. "לאורך השנים ישנה שחיקה מתמדת בתקציב הפנימיות", הוא טוען, "חוקי העבודה מחייבים אותי לשלם שכר של שמונה שעות עבודה עבור העובדים שלי. אותן שמונה שעות מתוקצבות על ידי משרד הרווחה, אך החובה לשלם שעות נוספות, שעות עבודה וחגים – כלל אינה מתוקצבת על ידי המשרד".

"בשל המחסור הילדים לא יצאו לבלות ביום העצמאות"

גבי קונפינו, מנהל פנימיית בית אפל, אחראי על יותר מ-200 ילדים בגילאים שלוש עד 18. כל הילדים מופנים אליו על ידי משרד הרווחה ומתוקצבים על ידי המשרד. ביום העצמאות האחרון, מספר גבי, שלושה ילדים נשארו בשטח הפנימייה ולא יצאו לבלות מכיוון שלא היה להם כסף לבזבז. "משרד הרווחה מעניק לכל ילד אצלי בפנימייה סכום מגוחך של 30 שקלים כדמי כיס לחודש. כאשר ראיתי את הילדים שלא יצאו לבלות בחג, גייסתי תרומה למענם במהירות שיא על מנת שיוכלו לבלות עם חבריהם מול במות העצמאות".

תקציב הביגוד השנתי המועבר לגבי ממשרד הרווחה עבור כל ילד עומד על סכום מגוחך של 500 שקלים בממוצע. "ילד יכול להגיע לפנימייה שלי באישון לילה, במקרה חירום לאחר שפונה מביתו. פעמים רבות הוא מגיע ללא ביגוד עודף ואני נאלץ לבנות לו מלתחה בסיסית. העלות של דבר כזה לא יורדת מן הסתם מ-400 שקלים - איך אני אמור להלביש אותו בשאר ימות השנה?", תמה.

פנימיית בית אפל גייסה בשנה האחרונה שני מיליון שקלים מתרומות, שהיוו 30% מתקציבה. לולא הסכום שגויס, ובהיעדר התמיכה ממשרד הרווחה, מצבם של הילדים בפנימייה היה גרוע עוד יותר. שני מודה כי אין בידו פתרונות עבור המצוקה הכלכלית של רשת הפנימיות שלו. "אני לא מגייס תרומות, הגירעון הולך ומעמיק, ובשנים האחרונות התקציב שלי נקבע בעיקר על ידי רוחב הלב של הבנקאים שמאפשרים לי כניסה מדודה לגרעון".

בישראל ישנם כ-7,000 ילדים החיים בפנימיות, אותם הוציא משרד הרווחה מביתם בשל בעיות מגוונות, ולמאות מהם הפנימייה היא ביתם היחיד. כבר לפני מספר שנים הקים משרד הרווחה ועדה בדיקה בנושא, אולם מסקנות והמלצות הועדה "מעלות אבק במגירות המשרד", לטענת המנהלים. כיום נאלצים מנהלי הפנימיות לחזר על פתחים על מנת לאפשר לילדים תנאים בסיסיים. לטענתם, בתקציב הניתן כיום, יש חוסר של אלף שקלים לילד לחודש, זאת על מנת לספק את צרכיו הבסיסיים ולא מעבר לכך.

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה לטענות מנהלי הפנימיות, כי "משרד הרווחה מעביר כחצי מיליארד שקלים כל שנה לפנימיות לטיפול בילדים למילוי כל צרכיהם. המשרד דואג גם לתוספות תקציביות כל שנה. במסגרת זאת המשרד יעביר שישה מיליון שקלים תוספת לפנימיות לטיפול בילדים.

קישורים:
  • קלונם של רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער - נערות חוסות ברחו ממוסדות משרד הרווחה וסיפקו שירותי מין כדי לשרוד - מאי 2010 - לרשויות הרווחה ומערכת בתי משפט לנוער תקציבי עתק, כוח אדם, תשתיות של פנימיות משפחות אומנה מרכזי חירום, אולמות דיונים, מומחים, וחוק הנוער (טיפול והשגחה) מעניק להם סמכויות דרקוניות. עבודתם היא להביא לרווחת ילדינו, לאוכלוסיות החלשות. ולמרות הכל יתומי הרווחה מטלטלים במסגרות הרווחה במשך שנים, ומקבלים יחס משפיל ומבזה. לאן הולכים המשאבים? מהו סיפורם של הילדים שרשויות הרווחה ובתי משפט לנוער קרעו מביתם ומשפחתם?...
  • תחנה 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010... מ"מסילה" זוכרת לינור בעיקר את החדר הסגור. בשפה המקצועית קוראים לו חדר "פסק זמן", הנערות ב"מסילה" קוראות לו הגיהנום. זוהי דרגת הענישה החמורה ביותר במעון: תא קטן, שגודלו מטר וחצי על שני מטרים, קירותיו עטופים בספוג בצורת תבנית ביצים, חידודים חידודים. על הרצפה מודבק שטיח דק ודוקרני המכסה גם מדרגה בולטת שנועדה לשינה. הנערות מוחזקות בו, כל אחת בנפרד, בבדידות מוחלטת, לזמן לא מוגדר, בלי חלון, בלי יכולת להדליק או לכבות את האור...

יום חמישי, 19 במאי 2011

כיצד גונבות קופות החולים עשרות מיליוני שקלים בשנה מאזרחי המדינה - סל שירותי הבריאות דוח תיקצוב מול שימושים

במאי 2011 הוגש לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן דו"ח תיקצוב מול שימושים בסל התרופות שמקבלות קופות החולים מקופת המדינה. הדו"ח סקר את התקציב בשנים 1998 עד 2006.

קופות החולים קיבלו בין השנים 1998 ל-2006 תקציב עודף של 147 מיליון שקל עבור רכישת תרופות, לעומת הסכום שהוציאו בפועל - כך קובע דו"ח ראשון מסוגו שפירסם משרד הבריאות ב- 19 למאי 2011. הדו"ח בוצע במשך שלוש שנים על ידי אגף הפיקוח על קופות החולים במשרד הבריאות בשיתוף משרד רו"ח שיף-הזנפרץ ושות'.

הטבלה המסכמת בדו"ח חושפת כי ה"חזירה" ביותר היא קופת חולים מאוחדת. בעוד שחלקה בתיקצוב הוא כ- 10%, הרי הכסף שגנבה מקופת המדינה הוא כ- 39 מיליון ש"ח מתוך 147 מיליון ש"ח שגנבו כל הקופות יחד. כלומר חלקה היחסי בגנבה הוא כ- 26%, פי 2.5 מחלקה בתיקצוב.

טבלה מסכמת סל תרופות שנים 1998 - 2006 - תיקצוב מול שימושים -הקלק על התמונה לצפייה ברורה יותר
טבלה מסכמת סל תרופות שנים 1998 - 2006 - תיקצוב מול שימושים



קישורים:

יום רביעי, 18 במאי 2011

העובדות הסוציאליות באגף הרווחה אשקלון זרקו לרחוב אמא ושלושת ילדיה

הכתבה האם ושלושת ילדיה נזרקו לרחוב , סיון סבג אסולין, מאי 2011 , אשקלונים

בפעם החמישית: א', אם חד הורית לשלושה ילדים, ישנה כבר שני לילות על ספה בשכונת כוכב הצפון. זאת לאחר ששוב לא עמדה בתשלום שכר הדירה. ברווחה טוענים שלוקח זמן למצוא פיתרון. א':"אין לי אף אחד שיעזור לי"


על ספה, בלי בגדים, אוכל או מקלחת - כך נראו היומיים האחרונים של משפחה מאשקלון ובה אם חד הורית לילדים בני 20, 16 ו-5. זאת לאחר שהאם לא הצליחה לעמוד בתשלום שכר הדירה האחרון. זוהי הפעם החמישית שהמשפחה נזרקת לרחוב, כאשר ברווחה טוענים כי הם מכירים את המשפחה, וגם אם יוחלט לתת להם דיור ציבורי - זה ייקח זמן.

ביום שני השבוע חזרה א' לביתה שבשכונת כוכב הצפון, ונדהמה לגלות את בעל הדירה מוציא את חפציה ומשאיר אותם בלובי של הבניין. לטענתה, כשניסתה להיכנס הוא מנע ממנה ונעל את הדלת. "הלכתי לקנות חלב עם הבן שלי הקטן, וכשאני חוזרת אני רואה דברים שלנו בחוץ", שיחזרה א' בשיחתה עם אתר "אשקלונים". "ניסיתי להיכנס הביתה כדי לקחת בגדים של הילד הקטן לפחות, ולא נתנו לי. כל הבגדים שלנו נעולים בתוך הבית והוציאו החוצה רק את הרהיטים. לא היה לנו מה לעשות, ונשארנו לישון על הסלון שלנו ברחוב".

עוד טוענת א' כי זו הפעם החמישית שהיא מפונה מדירה שכורה. "קשה לי מאוד לשלם, אין לי אפשרות לעמוד בתשלומים", אמרה. "אני עובדת רק שעתיים ביום וכל פעם מתמודדת עם הילדים שזורקים אותנו לרחוב. אין לי אף אחד בעולם שיכול לעזור לי. הבת שלי חיילת והיא לא יכולה לעבוד, והילדים קטנים מידי".

א' פנתה לאגף הרווחה באשקלון בבקשה לקבל סיוע לדיור מיידי, אולם שם הוסבר לה כי תשובה תתקבל במקרה הטוב בשבוע הבא. "המנהלת שם אמרה לי 'אין לנו בית לעזור לך'. את צריכה לחכות לתשובה ואולי תהיה תשובה בשבוע הבא לגבי פיתרון כלשהו. זה נראה למישהו נורמלי שאנחנו ישנים ברחוב? אין לנו בגדים זרקו לנו הכול ואף אחד לא עוזר לנו".

בימים אלו מנסה א' דרך בית המשפט להוציא צו מניעה לפינוי שלה, בטענה כי הוא נעשה באופן לא חוקי. בינתיים, היא וילדיה ממשיכים לישון ברחוב.

קישורים:
  • לשכת הרווחה קרית ים - זלזלו באם חד הורית חסרת בית והשליכו אותה לרחוב - הכתבה אם חד הורית גרה ברחוב ומתחננת: עזרו לי למצוא בית , אורית פרץ אורי , nrg , מאי 2011 - אם חד הורית נודדת זה זמן רב בין הספסלים ברחובות קרית ים בלי מקום לישון בו. היא סובלת מדלקת פרקים קשה ומגידול בבלוטות, ולא מסוגלת לחיות יותר ברחובות. ובינתיים מחלקת הרווחה העירונית הוציאה נגדה צו הרחקה ממשרדיה, לאחר שהתפרצה בפגישה עם עובדת הרווחה. שכחו אותה ברחוב...

שירותי בריאות כללית מרעילה את חבריה הקשישים בתרופות פי 5 - מסקנות מבקר המדינה דו"ח שנתי 61ב

מאי 2011 - ברופאים ללא גבולותפרק טיפול מרובה תרופות לקשישים מדו"ח ביקורת 61ב (פורסם במאי 2011) חשף מבקר המדינה כי הרופאים בקופת חולים כללית "מתפרעים" משיקולים תמוהים במתן 8 תרופות או יותר לקשישים.

שירותי בריאות כללית מרעילה את חבריה הקשישים בתרופות

בחודשים ינואר-יוני 2010, לסירוגין, בדק משרד מבקר המדינה את הטיפול הרפואי בקשישים הנוטלים תרופות רבות - שמונה תרופות או יותר. משרד מבקר המדינה בחן את שיעור הצריכה של שמונה תרופות או יותר (תרופות כרוניות ללא תרופות למצבי חולי חריפים) בקרב המבוטחים מעל גיל 75 לפי נתוני הקופות שהועברו אליו: בעוד שבמאוחדת רק 7.3% מן הקשישים מעל לגיל 75 צורכים שמונה תרופות או יותר, הרי שבכללית 34.3% מן הקשישים צורכים שמונה תרופות או יותר - פי כחמישה. פער זה מחייב המשך חקירה מעמיקה. אין זה סביר שהוא תוצאה של פערים חברתיים-כלכליים או פערי פריפריה מול מרכז. גם אם באלה טמון הסבר מסוים להבדל בשונות, היא מעוררת סימני שאלה מהותיים, נוכח העובדה שהפערים יכולים להצביע על שימוש יָתר או חָסר בתרופות. מתעורר אפוא חשש שהטיפול בקופות אינו מיטבי.

משרד הבריאות מפקיר קשישים לטיפול תרופתי פסיכיאטרי

קופות חולים ומוסדות סיעודיית, בתי אבות וכדומה מלעיטות קשישים בסמים פסיכיאטריים שונים לרבות משפחת הבנזודיאזפינים (נוגדי חרדה כגון קלונקס) על מנת שיהיו נוחים לטיפול. כתוצאה מהטיפול התרופתי הקשישים מאבדים יכולות קוגנטיביות ופיסיות כגון יכולת חשיבה, דיבור, הליכה ועוד.

הרופאים הפסיכיאטריים במוסדות הסיעודיים "מתפרעים" במתן סמים פסיכיאטרים ואין מפקח.

רופאים מומחים שמשרד מבקר המדינה נועץ בהם, מסרו כי בנזודיאזפינים כלולים ברשימת התרופות שרצוי מאוד להימנע לתִתן לקשישים. במחקרים שנעשו בארה"ב על ידי שירותי בריאות המטמיעים אי-שימוש בבנזודיאזפינים התברר כי שיעור השימוש בהם פוחת מדי שנה.
לדעת משרד מבקר המדינה, מן הראוי שמשרד הבריאות יבדוק בכל הקופות אצל קשישים את הצריכה של התרופות הפסיכוטרופיות בכלל, ואת צריכת הבנזודיאזפינים בפרט. ראוי שהמשרד יבחן את הצריכה בארץ לעומת מדינות מתקדמות בעולם, ואם יתברר לו שבארץ יש צריכת יתר, יהיה עליו לגבש המלצות טיפוליות לצמצומה.

קישורים:

יום ראשון, 15 במאי 2011

לשכת הרווחה ת"א מתעללת אינטנסיבית במשפחה חד הורית דרת רחוב

הכתבה שנה בלי תקווה: אם ובנותיה גרות כבר שנה באוהל בשכונת התקווה , nrg - מאי 2011 - יובל גורן - אם וארבע בנותיה מתגוררות כבר שנה באוהל בשכונת התקווה בתל אביב. האם שנקלעה למצוקה כלכלית טוענת שאינה מקבלת עזרה. בעירייה מדגישים: אנו מלווים את המשפחה באופן צמוד. בינתיים, לילדות אין בית.
בשכונת התקווה בתל אביב, מרחק מאות מטרים בודדים מהמרכזים העירוניים הקהילתיים "דוהל" ו"בית דני", מתגוררת כבר קרוב לשנה דינה (שם בדוי) עם ארבע מבנותיה הקטינות, באוהל.
את חלק מהלילות מעבירות הילדות, בנות 8, 9.5 ,11.5 ו-6 בבית סבתן שנמצא בקרבת מקום, אולם לאור הצפיפות בבית הסבתא, חוזרות הילדות אל אימן, לאוהל.
.

.
עד לפני שנה חיה דינה וילדיה יחד עם בעלה בדירה קטנה בשכונה, אולם המצב הכלכלי הקשה אליו הגיעו הביא לפירוק המשפחה. המראה סביב האוהל קשה. בקבוקים עם מי ברז המשמשים לשטיפת הפנים ורחיצת שיניים בבוקר, בגדי הילדות וחפציהן האישיים הספורים מוחזקים בארגזי קרטון מרופטים.

לפני מספר חודשים, מספרת דינה, לאחר שרשויות הרווחה גילו כי היא מתגוררת במקום עם ארבע בנותיה, הודיעו לה כי יפעלו להעברתן לפנימיות ברחבי הארץ. "אמרתי להם שאני לא אתן לזה לקרות, ומאז אני מנסה שהילדות ישנו אצל אמא שלי. יש לי שבעה ילדים, בחיים לא האמנתי שאגיע למצב הזה. היום, כל מה שנותר לי לחיות עבורו זה הילדות".

על ספרי לימוד אין מה לדבר, והילדות הולכות לבית הספר הסמוך אולם לעיתים קרובות מתעקשות להישאר עם אימן, ובמכולת החוב הולך וגודל.

קישורים:

יום שלישי, 3 במאי 2011

לשכת הרווחה קרית ים - זלזלו באם חד הורית חסרת בית והשליכו אותה לרחוב

ראש העירייה שמואל סיסו. האם יפגש עם מחוסרת הדיור? צילום ארכיון: אלכס רוזקובסקיהכתבה אם חד הורית גרה ברחוב ומתחננת: עזרו לי למצוא בית , אורית פרץ אורי , nrg , מאי 2011
אם חד הורית נודדת זה זמן רב בין הספסלים ברחובות קרית ים בלי מקום לישון בו. היא סובלת מדלקת פרקים קשה ומגידול בבלוטות, ולא מסוגלת לחיות יותר ברחובות. ובינתיים מחלקת הרווחה העירונית הוציאה נגדה צו הרחקה ממשרדיה, לאחר שהתפרצה בפגישה עם עובדת הרווחה. שכחו אותה ברחוב

שעת בוקר מוקדמת, מירי (שם בדוי) יוצאת את דלת הבית עם בנה הקטן לכיוון הגן. היא תיסע איתו בשני אוטובוסים לקרית חיים ותחזור בשני אוטובוסים לקרית ים. שם היא תבלה את יומה בין משרדי הרווחה, לקופת חולים, לספסלים במרכז ניצן המוכרים לה כל כך.

"יש לי בלילה מיטה אבל כל היום אני מסתובבת ברחובות". המיטה של מירי היא כרגע בבית של חברה, שבינתיים מוכנה לשכן אותה אצלה. הכל בחיים של מירי הוא "כרגע", הכל ארעי, אין לה בסיס יציב, אין לה קורת גג משל עצמה והכי גרוע מבחינתה הוא שכל ילדיה לא איתה.

מירי סובלת מגידול בבלוטות, דלקת פרקים קשה, שמונעות ממנה לעבוד, ונאלצת לנדוד עם בנה הקטן ברחובות, כשמחלקת הרווחה בקרית ים, לדבריה, לא עושה דבר כדי לסייע לה.

הרווחה מזלזלת בי

"זה שאני לא עם הילדים זה הכי קשה לי, זה לא הגיוני. הם לא מתעוררים איתי בבוקר ובפורים אני לא איפרתי אותם, ואני לא מכסה אותם בלילה. ילדים צריכים להיות עם אמא", אומרת השבוע מירי עם דמעות בעיניים.

השאלה הראשונה שעולה לראש כשנתקלים במקרה של מירי היא 'איך מגיעים למצב כזה?'. התשובה היא לא חד משמעית והיא נגזרת מסיפור חיים לא שיגרתי שהוביל למצב בלתי אפשרי והתמודדות לא פשוטה מול הבירוקרטיה של הרווחה.

"מבחינתי היחס אלי ברווחה, זה זלזול משווע. מספטמבר אני מטופלת ברווחה בקרית ים, והעזרה היחידה שהם נתנו לי זה גן לילד. הגן נמצא רחוק ואני לא יכולה להרים אותו, כבר נפלתי איתו פעמיים. וזה גם מצריך כסף לנסיעות, שאין לי".

אבל זה סוג של התקדמות
"אני מזמן כבר הייתי צריכה לקבל עזרה בשכר דירה ולהיות בפינה משלי, לולא הטיפול הלקוי של העובדת הסוציאלית. היא הייתה איתי פעם אחת ב'מתן חן', חברה שנותנת סיוע לשכר דירה מטעם משרד השיכון. היא התבקשה להגיש דו"ח סוציאלי, כי זה דחוף. לא הגיוני שאני אסתובב עם תיקים ועם ילד ברחובות".

למה את לא יוצאת לעבוד?
"אני לא יכולה לעבוד. אני סובלת מדלקות פרקים. את הדברים הכי קטנים אני לא מסוגלת לעשות, לשטוף כוס, לסרק את הילד, לפתוח ברז. מצאו לי גידול בבלוטות ואני לא יכולה לטפל בעצמי, אני לא יכולה להתקדם לשום מקום, כי אני לא יכולה להתאשפז כשיש לי ילד. הכסף לא מספיק לתרופות שלי. יש לי רצפטים לתרופות שאין לי אפשרות לקנות".

ואיפה זה נתקע ברווחה?
"בהתחלה רצו לעשות ביקור בית, אבל אין לי בית. הם לא מסתכלים עליי כדיירת רחוב, הם רוצים פיזית לראות אותך ברחוב. עכשיו לא כל אחד שמוכן לשכן אותך, מוכן שיעשו אצלו ביקור. ואני לא מוכנה לסכן את השהות שלי שם בשביל זה. על זה הכל מתעכב. רק כשהגעתי לחברה שלי שמשכנת אותי היום, הם קבעו ביקור בית ואז פרצה שביתת העובדים הסוציאליים".

הטעויות שלי בחיים

צרוף המקרים האומלל הזה הוא עוד חוליה בשרשרת של אירועים חסרי מזל או בחירות לא נכונות שהובילו את מירי למקום בו היא נמצאת היום. היא לא מהטיפוסים הקבועים שפוקדים את לשכת הרווחה. היא מדברת בצורה מושכלת, בוררת פרטים שלא להסב נזק לילדים, לא מתלהמת. בעיקר מותשת. כמו שהיא מסכמת בצער: "אין לזה צבע, אין לזה, דת אין לזה לאום, זה יכול לקרות לכל אחד. זאת מעידה, אחרי מעידה, אחרי מעידה".

איפה הייתה המעידה הראשונה?
"התחתנתי בגיל 19 בפעם הראשונה. שם בעצם התחיל הבלגאן שלי. ישר אחרי שהתחתנו נכנסתי להריון. לא גדלתי עם אבא, לא מכירה אותו, הוא חי בבלגיה, הייתי בת יחידה ואמא שלי הייתה כל העולם שלי בגלל זה החלום שלי היה למלא את הבית בילדים. ילד שני ושנתיים אח"כ השלישי. לא היה לי טוב בעצם מהתחלה. וזו הרי השטות הכי גדולה, להישאר בגלל הילדים, לא משנה מתי, זה יתפוצץ."

אז מתי זה התפוצץ?
"אמא שלי חלתה, סבלה מאותן דלקות פרקים שאני סובלת מהן עכשיו. בסוף היא נפטרה מסרטן. כשהיא נפטרה זה היה משבר גדול, שלא נראה לי שהתגברתי עליו עד היום, ואז אזרתי את האומץ להתגרש. היא תמיד פחדה שאני לא אסתדר לבד. כנראה בגלל זה, אחרי שהיא הלכה, לקחתי את הרגליים והלכתי. בגלל שהוא עשה בעיות ויתרתי על הבית".

למה ויתרת?
"תראי, כבר במהלך הפרידה הכרתי את בעלי השני, גם הוא גרוש. הילדים שלי התאהבו בו במבט ראשון, אני לא. אבל הייתה כימיה מדהימה בינו לבין הילדים שלי. עברנו לגור ביחד. הוא בנה לנו בית מדהים והוא בן אדם מדהים, טוב. היה לילדים שלי כל מה שהם רק רצו. נכנסתי להריון והתחתנו. אבל כשאת מתחתנת עם מישהו, את מתחתנת גם עם המשפחה שלו.

"היה שם לחץ מאחורה ובכל מקרה לא כל כך הסתדר בינינו. הוא עשה איתי הסכם ממון שאמר, שבמקרה גירושין הוא משכיר לי דירה לשנה בלבד. הסכם הזוי.כשהילד היה בן כמה חודשים היה בינינו בלגאן ואחרי משהו כמו חצי שנה החלטנו להתגרש".

ומנקודת האפס הזו לאן את ממשיכה?
"אחות של אמא שלי - שהייתה כמו אמא שנייה שלי - חיה בארצות הברית יותר מ-20 שנה. יום אחד היא מתקשרת ואומרת לי: 'די, את לבד, שבתות, חגים, מה דעתך להתקפל ולהגיע?'. זה היה בשבילי חלום. יש לה שם משפחה גדולה ועל זה תמיד חלמתי. היא אמרה שבית ההארחה שלהם צריך להתפנות, היא לא תיקח ממני כסף. היא תדאג שלילדים יהיה תמיד אוכל ולא יחסר להם כלום.

"כשבעלי השני מכר את הדירה הוא נתן לי את כל התכולה, שהייתה שווה המון. מכרתי הכל וככה רכשתי כרטיסי טיסה. בשביל שיהיה לי ממה להתחיל ביקשתי מבעלי השני שייתן לי מזונות מראש. הוא נתן לי סכום שכביכול שווה ל-5 שנים, לכן גם הוא לא משלם לי היום".

החלום ושברו

אז אתם מתחילים לחיות את החלום האמריקאי?
מירי צוחקת במרירות לשאלתי ומגוללת את מסע הקסם שלה באמריקה: "עוד ביום הראשון שהגעתי הדודה ביקשה ממני 1000 דולר בעבור הבית הארחה. זה נגד את כל מה שהובטח. בית הארחה היה אורווה, הייתי בהלם. הוצאתי כסף ונתתי.

"הם גם גנבו לי כסף ולא הייתי מסוגלת לדבר מהלם. לא האמנתי שיתייחסו אלינו ככה. לא יזמינו לארוחת שישי, לא לטייל עם הילדים. מה עשיתי? בישלתי שם אצל משפחות יהודיות אבל הכסף לא הספיק, העבודה הלכה וירדה והגעתי למצב שאין לי איך לכלכל את הילדים, אין לי כסף לטיטולים. אנחנו מריחים את ריחות הבישולים מהבית של הדודה והם לא מזיז להם. כשהם הבינו שהכסף נגמר, בעלה בא והעמיד לי אולטימאטום: הזכיר שאם אני לא יכולה להתפנות, יגיע שריף ויפנה אותי בכח".

לאן אתם מתפנים?
"זו שבישלתי אצלה הפנתה אותי לרב של הקהילה והוא מצא איזה יהודי טוב שהיה לו קומפלקס של דירות, ונתן לי דירה שם לארבעה חודשים. קשה למצוא עבודות, כי את לא חוקית ושוב מגיע התאריך שצריך לפנות. אז הרב שלח אותי לאיזו אישה ישראלית חד הורית. גרנו במכונית תקופה מסוימת.

"אחרי זה שוב זוג צעיר ישראלי פתחו לנו את הבית ונתנו לנו שני חדרים. אבל זה קיום בלתי נסבל. בסוף הרב ארגן לי תרומות לקנות כרטיסים חזרה לארץ, אבל אין לי לאן לחזור, אין לי משפחה. הם חשבו שאני מתלהבת ורוצה אמריקה. אני במשבר מטורף, אז חזרתי ומה מפה?. הרב ניסה לשכנע אותי שזו הארץ שלי ויעזרו לי".

מירי חזרה עם הילדים ארצה לפני כתשעה חודשים. שלושת ילדיה הגדולים נמצאים אצל אביהם והיא והילד הקטן מסתובבים על מזוודות ותלויים בחסדיהם של אחרים. ומה לגבי הארץ שלה, זו שצריכה לעזור לה? ובכן, השביתה נגמרה ומירי חזרה למשרדי הרווחה. הדו"ח שבו תלויים מגוריה לא היה מוכן וראש הצוות החליטה שהעובדת הסוציאלית לא תגיע איתה שוב למשרד השיכון.

"החלטתי לגשת אליה ביקשתי שנייה שרק תסביר לי. אולי יש לי פתיל קצר, אבל לא יכולתי יותר והתפרצתי. היא ביטלה אותי, אמרה שלא מגיע לי. אמרתי לה שנמאס לי לחיות ככה, להסתובב כל היום ולשבת על ספסלים ובקור ובחום. אמרתי לה שאני גם רוצה בית ומקום לחזור אליו".

"היא הייתה קרה וגועלית אלי. הייתי כל כך נסערת שיצאתי וטרקתי את הדלת. חברה שליוותה אותי סיפרה לי ששברתי את הדלת ואני אפילו לא זוכרת. ניסיתי לקבוע לנסות לדבר עם ראש העירייה, שמואל סיסו, אבל לא נותנים לי". על ההתפרצות הזו לא עברו ברווחה לסדר היום. המנהלת החליטה להוציא למירי צו הרחקה לחודשיים ועד אז היא לא תטופל, אלא רק טלפונית.

ממחלקת הרווחה של עיריית קרית ים נמסר: "למרות התנהגותה הבירונית של המתלוננת הטיפול בה נעשה כדת וכדין. נושא פתרונות הדיור אינו בתחום אחריותה של העירייה או אגף הרווחה. הכתובת היחידה לכך היא משרד השיכון לשם נשלח הדוח הסוציאלי".

קישורים:
  • עיריית עכו: חסרת דיור ביקשה עזרה, קיבלה תלונה - "על הדשא, עם הילדים והמקרר" - הכתבה: "על הדשא, עם הילדים והמקרר" , יפה ברנס , mynet , 15.07.2009 - אם לחמישה ילדים מעכו פונתה הבוקר מבית שאליו פלשה לאחר שנותרה חסרת קורת גג. "אם לא יסייעו לי אשים קץ לחיי". העירייה: תורם יממן שני חודשי שכירות, נדאג שהיא לא תישאר מחוסרת דיור...
  • מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית - ד"ר אסתר הרצוג
  • לשכת הרווחה של עיריית פתח תקווה - אי סיוע לחסרת דיור - להלן המאמר "אני מרגישה שכלו כל הקיצין" , עינב יוסף זדה , ידיעות פתח תקווה - שוב מקרה של חסרת דיור בפתח תקווה: האישה, המתגוררת עם בנה הקטן במשרד מחשבים בעיר, טוענת כי העירייה וחל"ד מתעלמות ממצוקתה. "בשבוע הבא אני מתכוונת לשבת עם הילדים באוהל מול בניין העירייה", איימה...
  • בת ים - "פעילות העשרה" - קטינים מהמרים בחצר בית ספר - הכתבה בת ים: קטינים מהמרים בחצר בית ספר , נעמה פרידמן , צילומים - קובי קואנקס , ידיעות בת ים , דצמבר 2009 - אין להם פעילות אחרת אחר הצהריים, ולכן הם נאספים בחצר בית ספר בבת ים ומהמרים. מדובר בילדים בני 13, והם מוצאים את עצמם בחברתם של מבוגרים בני שלושים. הוסיפו לכך גם צריכה של סמים ואלכוהול בסביבה, ותתחילו להבין את גודל הצרה. המשטרה: העניין ידוע ואנו נלחמים בו...