המאמר מי מרוויח מהוצאת ילדים מהמשפחה? , פרופ. אסתר הרצוג , מאי 2011במקום להשקיע במערך השירותים הקהילתי ובמערכת החינוך, מעדיפה המדינה להוציא בכפייה ילדים לפנימיות "טיפוליות". הילדים הללו, הם האסירים של מחר
המדינה מצהירה על מדיניות "עם הפנים לקהילה", כלומר העדפת הטיפול בקהילה של ילדים - על פני מוסדות - אך בפועל מוקצים מדי שנה חצי מיליארד שקלים לפנימיות הטיפוליות והשיקומיות, הפועלות בחסות משרד הרווחה. בכנס חירום שערכו המנהלים התלוננו על תת-תקצוב של 30% בעשור האחרון, אבל הסוגיה המרתקת יותר שהוזכרה וזכתה לפרסום שולי בעיתונים, עסקה במדיניות הניתוק בכפייה של ילדים מגיל 0 ממשפחותיהם, בטענה שבכך מצילים אותם מהורים פוגעניים.
נתוני הלמ"ס מלמדים על כך שכ-60% מהילדים המופנים לפנימיות "טיפוליות" ו"שיקומיות" הם ילדים להורים מובטלים. מפעילות של כ-20 שנים למדתי כי מדובר באוכלוסיות שאינן יכולות להתגונן מפני חדירת רשויות הרווחה. הילדים מורחקים בכפייה, תוך האשמת המשפחות בטענות חסרות יסוד של "פגיעה" או "הזנחת" ילדיהן. במוסדות אלו, רמת החינוך ירודה, רמת השירותים עלובה (למשל, במונחים של מספר ילדים לחדר), החשיפה לאלימות של ילדים ואנשי צוות היא בלתי נמנעת ומטויחת.
אין מדובר במציאות שאינה מוכרת לבכירי משרד הרווחה, למרכזי ההכשרה האקדמית של הפרופסיה הסוציאלית באקדמיה ולגורמים הציבוריים ה"וולונטריים" העוסקים בנושא. אדרבה, הפרסומים של כל הגורמים הללו מלמדים על כך שהם יודעים היטב כי מדיניות הוצאת ילדים בכפייה, באמצעות מערך פקידי הסעד ובגיבוי בתי המשפט, אינה מצילה או מגינה על "ילדים בסיכון" (הגדרה מניפולטיבית בעיקרה).
הם יודעים כי מדיניות ה"טיפול" בילדים ובני נוער בסיכון הרסנית, במונחים של פגיעה פיזית ומינית שכיחה. כך למשל, בדו"ח של המועצה לשלום הילד משנת 2003 עלה כי שיעור הילדים השוהים בפנימיות טיפוליות ושיקומיות הסובלים מדיכאון וחרדות הגיע ל-43% ושיעור "החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית" הגיע לכמעט 14%. בפרסומיה של ורד סלונים-נבו מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון מתוארים פגיעה ופירוק קשרי הילדים עם משפחותיהם, ו"תחושות אובדן וערעור נפשי, התעללות, אלימות, פגיעה וניצול".
בכירי משרד הרווחה יודעים כי ההתמודדות העיקרית עם מצוקות של ילדים צריכה להיות בתוך הקהילה, כפי שעולה ממסמך שפורסם ב-2004 על-ידי שר הרווחה דאז, זבולון אורלב - מדיניות שהתפוררה זמן קצר לאחר שיצאה לדרך.
אינטרסים כלכליים וקומבינה פוליטית
אז מדוע ממשיך משרד הרווחה להשקיע סכומי עתק (יותר מ-7,000 שקלים בחודש עבור ילד במוסד שיקומי או טיפולי) במוסדות שאינם משקמים ומטפלים, אלא הורסים ומזיקים לילדים ולמשפחות? הייתכן שההסבר טמון בשלל האינטרסים שהמערך הזה משרת: משרות רבות מאוד לעובדים סוציאליים בשני הצדדים (בלשכות הסעד ובמוסדות), כפי שעולה מדברי יוחנן ווזנר, מבכירי החוקרים לעבודה סוציאלית: "השדולה של ממסד המוסדות מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים, אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים".
ואולי מדובר בשיטה גאונית ליצירת אפיקי התעשרות נוספת לבעלי ההון, שגם חשים כ"חסידי אומות העולם" - מצילי ילדים מהורים מתעללים - ובדרך גם נהנים מרווח כספי נוסף.
ואולי משמשת המערכת המשומנת של הוצאה אלימה של ילדים ממשפחותיהם כדי להסתיר את הקומבינה של הפוליטיקאים החילונים עם הדתיים, המאפשרת להעביר סכומי עתק לישיבות דתיות-לאומיות וחרדיות. כשליש מתלמידי התיכון בחינוך החרדי ולמעלה מרבע בחינוך הממלכתי דתי שוהים בפנימיות. אולי פיתוי השליטה הביורוקרטית הריכוזית בתקציבי עתק ובמנגנוני הפעלת המוסדות מנצח את הילדים והוריהם.
מחקרים בעולם מצביעים באופן חד-משמעי על כישלון מוסדות רווחה ב"טיפול" בילדים במצוקה. הילדים של היום הם אוכלוסיית בתי הכלא והשוליים הכושלים של שוק העבודה והחברה מחר. אז מה לעשות? כאמור, "קברניטי" הרווחה יודעים היטב: יש להשקיע את המשאבים בקהילה ובמשפחה: במערכת החינוך היישובית ובמערך השירותים הקהילתיים.
.
ראיון עם פרופ. אסתר הרצוג על מצבם העגום של ילדים שהוצאו מביתם
.
קישורים:
- "יתומי הרווחה" - מרב בטיטו - ידיעות אחרונות, פברואר 2008
- הונאות משרד הרווחה - מדיניות מכוונת של הוצאת ילדים מהבית למשפחות אומנה, פנימיות פרטיות, מלכ"רים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה