יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב - שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

בעקבות כתבת התחקיר ("טרף קל") של "העולם הזה" על משפחות אומנות, פנו למערכת אנשים ששהו בילדותם במשפחות אומנה, וביקשו לספר את סיפורם האישי. "מה שהיה בכתבה שלכם שבוע שעבר הוא רק קצה הקרחון", סיפרה נערה אחת. "בגיל 15 נאנסתי, והאם האומנת האשימה אותי וקראה לי 'זונה'. בני המשפחה היו אוכלים בשר וירקות על מפה יפה, ולנו נתנו בצד לחם וביצה". מן העבר השני מספרת אם, ששני ילדיה הוצאו מחזקתה לבתי משפחות אומנה, על מאבקה להחזיר את ילדיה הביתה...

ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92
ילדים במשפחת אומנה טרף קל - חלק ב -  שרית רום - העולם הזה - 22.7.92

"עכשיו, כשהשתחררתי סוף סוף מהכלוב שהייתי כלואה בו מגיל 3 וחצי, וקראתי את הכתבה על משפחות אומנה, הרגשתי שאני מוכרחה לשתף עוד אנשים במה שקרה לי", מספרת בהתרגשות יעל (שם בדוי).

"סיימתי צבא לפני חודשיים, ועכשיו יצאתי לחיים. רק בתקופה של גיל 17-18 היה לי מזל להיות במשפחה אומנת טובה. כל שאר המשפחות, והייתי אצל ארבע, היו איומות".
יעל הוצאה מביתה שבדרום הארץ כשהיתה בת 3 וחצי, ביחד עם אחותה הצעירה ממנה בשנה.
בשלב הראשון הועברו השתיים למוסד נווה טף של ויצו"ו, שנסגר לפני כמה שנים.
כעבור שנתיים הועברו למוסד אחר, ברחובות. אז הוחלט להעבירן למשפחה אומנת.
ארבע משפחות כאלה עברה יעל בחייה הקצרים. לפי סיפוריה, שלוש מהן כלל לא היו ראויות לשמש כמשפחות אומנה, וזאת בלשון המעטה. בימי ילדותה במוסד היא נזכרת בחלחלה: "אני לא זוכרת למה הרביצו לי, את הסיבות כבר שכחתי, אבל אני בפירוש זוכרת שקיבלתי מכות, והרבה. כך היה גם במוסד השני שאליו הועברנו. תמיד היו מכות וצעקות.
כשהייתי בת 7 העבירו אותנו למשפחה אומנת, שהיו בה עוד ארבעה ילדי אומנה ושני ילדים של המשפחה.

זה היה זוועה.

הם הפכו אותי לכיבשה השחורה של הבית. כל הזמן אמרו לי שאני אפס, שאני לא שווה כלום. כשהם היו אוכלים ארוחות ערב בסלון, ארוחה של דגים ובשר עם מפה וכלים יפים, הושיבו אותנו, ששת ילדי האומנה, בצד. לנו נתנו לאכול ביצה ופרוסת לחם.

"ההורים האומנים כל הזמן עשו בינינו אפליות. לאלה שהיו ילדים נוחים, נתנו לאכול 'מעדן חלב'. לי, עד גיל 17, אף פעם לא נתנו. פעם האם האומנת משכה ילדה בת 4 בשערות לאורך המדרגות, אני ראיתי את זה, והאם איימה עלי לא לספר. כשבאה העובדת הסוציאלית לביקור, האם האומנת אמרה לה בנוכחות הילדה: 'היא נפלה במדרגות'. אז אני אמרתי שראיתי אותה מושכת אותה בשערות למטה במדרגות. האם האומנת אמרה לעובדת הסוציאלית: 'היא סתם מפנטזת, היא בכלל שקרנית חולנית'.

העובדת הסוציאלית לא התייחסה לדברים שלי או של הילדה הקטנה. הם תמיד התייחסו אלינו כאילו שאנחנו מדמיינות דברים.

"כשהיינו מתלוננים אצל העובדת הסוציאלית, היא תמיד היתה אומרת: 'לא יכול להיות, הם כל כך נחמדים ואוהבים אתכם'".


אחר כך בכל זאת פיטרו את המשפחה האומנת וקיבלנו משפחה חדשה. האב האומן דווקא היה נחמד, אבל האמא היתה זוועתית. בכל פעם שהיינו מקבלים תקציב לבגדים, היא היתה לוקחת את כל הכסף וקונה לעצמה בגדים. לנו קנו רק שתי חולצות, ופעם בשנה – זוג נעליים. וזה היה תקציב בכלל לא קטן.

"גם אצלם היה מטבח מופרד. הם בחיים לא נתנו לנו לשתות קולה או לאכול דברים מתוקים. לפעמים היינו מתגנבים בלילה ולוקחים מהמטבח 'מעדן חלב' או שותים קצת קולה. אחר כך, בבוקר, היינו צריכים לשקר לאם האומנת ולהגיש שבכלל לא היינו במטבח. הם ממש לימדו אותנו לשקר. אצלם בבית גם לא כיבסו ביחד את הכביסה. פעם שמעתי את האם האומנת מספרת בטלפון לחברה שלה, שאנחנו מגעילים אותה. את הכביסה שלנו היינו צריכים לכבס לבד, לפי תורנות".
"המשפחה הכי נוראית, ממשיכה יעל, היתה המשפחה שאליה שלחו אותי בין גיל 15 לגיל 17. שניהם היו ממש שונאי ילדים. היינו ארבעה ילדים, ולהם היתה בת בוגרת, שגרה איתם. היא היתה נשואה עם תינוק, ואנחנו היינו ממש המשרתים שלה.

היא שלחה אותנו לקניות, וגרה בחדר שהיה צריך להיות החדר של אחותי ושלי. אנחנו היינו בוגרות, וחילקנו חדר עם ילדה בת 5. זה היה לא נעים להסתובב עירומות ליד תינוקת.

בחיים לא היתה לי פרטיות, אף פעם. בגיל 15 נאנסתי, גם את המקרה הזה הם לא הסכימו לשמור בסוד, וסיפרו אותו לבת שלהם ולחברים שלהם.

האמא האומנת, במקום להבין אותי, התחילה לקרוא לי 'זונה'. היא כל הזמן אמרה לי שרציתי להיאנס, שבגלל שכל החברות שלי כבר שכבו עם בנים, גם אני רציתי, ונפלתי. רציתי למות. כתבתי מכתב התאבדות, אבל המורה מצאה אותו והעבירו אותי לטיפול אצל פסיכולוגית. היא היתה אישה מקסימה, היא זאת שהצילה אותי, אבל גם היא לא היתה יכולה לעשות כלום נגד המשפחה האומנת.

הדבר היחיד שיצא מזה, היה שאמרו להם להוציא מהבית את הבת שלהם. האם האומנת איימה שגם היא תעזוב, אז ויתרו לה. מאז האונס היא כל הזמן קראה לי 'זונה', ואמרה לי שזה לא פלא, כי גם אמא שלי היתה זונה.

"הם אף פעם לא באו למסיבות הסיום שלי בבית הספר. כשהאם האומנת היתה בבית החולים, אז אני, שהייתי הבוגרת, הצטרכתי לדאוג לכולם, גם לבת ולנכד שלהם. חוץ מלבשל עשיתי הכל, הייתי ממש עבד. בבוקר למדתי והוצאתי ציונים טובים, ומיד כשחזרתי הייתי צריכה לעשות עבודות בית. בי הם לא נגעו, אבל פעם הם ניסו להרביץ לאחותי, ואני הצטרכתי להגן עליה. כל הזמן הייתי צריכה לדאוג לאחותי.

כשהתגייסתי, בוטלה הזכאות שלי למשפחה אומנת. רצו למצוא לי סידור בקיבוץ אבל אני לא רציתי, אז במשך שנתיים הייתי בבסיס סגור. היה לי מזל שהיה לי מפקד טוב, ושם גם היכרתי את החבר שלי. היום אני מקווה לבנות חיים אחרים. דבר אחד בטוח, אני בחיים שלי לא אוכל לספר לילדים שלי על ילדות מאושרת. לפחות בגיל 17 קיבלתי משפחה נהדרת, שקצת החזירה לי את הביטחון".


כשסיימה יעל את שירותה הצבאי ויצאה לחיים אזרחיים, נודע לה כי מבחינת משרד הרווחה, היא כבר לא נחשבת כזכאית לעזרה. כרגע היא ובן זוגה מנסים למצוא דרך לקבל קרוואן או זכות למגורים ממשרד השיכון. למרות ילדותה הקשה, יעל אופטימית.

"עברתי כבר כל כך הרבה, והחופש הזה שלי עכשיו נותן לי להאמין שבכוחות עצמי אמצע פיתרון. לי לא יהיו ילדים במשפחות אומנות וילדים כאלה צריכים לדעת מה עבר עלי, ואני לא היחידה", היא אומרת.

* * *
"את הילדים שלי הפסדתי לפני חמש שנים. הייתי אז מכורה לסמים, אבל מאז נגמלתי. אני רוצה לקבל את הילדים שלי בחזרה ולגדל אותם", אומרת רינה י. מיפו, וממררת בבכי. בעקבות הכתבה על משפחות אומנות התקשרה רינה, בת 35 וביקשה לספר את סיפורה האישי. במאבק שהיא מנהלת נגד ההחלטה להשאיר את ילדיה מחוץ לבית. היא מרגישה שאין לה מה להפסיד. "היום, כשאני נקייה מסמים ומצאתי עבודה, אין שום סיבה שלא אקבל בחזרה את ילדיי. למה שהם יקראו לאישה אחרת 'אמא'?, היא שואלת ובוכה שוב.

ילדיה של רינה י. גרים בביתה של משפחה אומנת באיזור השרון. הבן (12) והבת (14) נמצאים כעת אצל רינה, למשך חופשת הקיץ. "אני לא מתכוונת להחזיר אותם בעוד חודש, כמו שאמרו לי. אם אני טובה להיות איתם חודש וחצי, אני טובה להיות איתם תמיד.

עובדה, בשנה שעברה אפילו לחופש לא נתנו לי אותם, והשנה החליטו שאני מסוגלת להיות איתם", היא אומרת. "בשנים האלה הם החליפו שתי משפחות, כשהם באים הביתה לחופש היו נדבקים אלי בבכי ושואלים אותי איך אני נותנת להם ללכת. נקרעתי מבפנים, אבל ידעתי בעצמי שכל עוד אני משתמשת בסמים, הם לא יכולים לגדול אצלי".

לפני כמה חודשים, לאחר חופשת חנוכה, כשהוחזרו ילדיה למשפחה האומנת, ניסתה רינה להתאבד, וחתכה את ורידי ידיה. אחר כך הבינה שבדרך הזו תרחיק מעצמה את הסיכוי לזכות בחזרה בילדיה ומיהרה לקבל עזרה. "אני נמצאת כבר ארבעה חודשים בשיחות אצל פסיכולוגית. אני מוכנה לשלם את הכסף ששילמתי לסמים על טיפולים, שיהפכו אותי לאמא טובה. אלה הילדים שלי", היא אומרת ופוכרת את אצבעותיה.

"בשנת 73' היכרתי את הגרוש שלי אב הילדים, שהיה נשוי באותה התקופה ושיקר אותי שיתגרש ויתחתן איתי. הוא היה מזריק ואני הייתי תמימה, חשבתי שאני אצליח להוציא אותו מזה. במקום להוציא אותו נפלתי בעצמי. מפעם לפעם הוא היה נעצר על גניבות וישב בבית סוהר. באחת הפעמים שהשתחרר, הוא קיבל גט מאשתו והתחתנו.

עד 79' החזקתי מעמד בלי סמים, באותה התקופה ילדתי את הבת שלי בחודש החמישי, בפג. היא נולדה במשקל 800 גרם והיתה בסכנת מוות. בעלי נעצר שוב, ואני החלטתי לעזוב אותו. הבנתי שהוא חי בתוך הפשע ושום דבר לא יוציא אותו מזה.

"באותה התקופה כבר הייתי חזק בסמים, והרגשתי איך הכל נהרס לי מהסמים. בינתיים נכנסתי שוב להריון. היום אני יודעת שזה היה חוסר אחריות להיות מכורה לסמים ולשחק אותה כאילו הכל בסדר. הבן נולד מכור. עזבתי את הדירה, וחזרתי עם הילדים לגור אצל ההורים שלי ביפו. נכון, אלה לא היו החיים הכי טובים לילדים שלי, לגדול עם אמא נרקומנית, אבל אמא שלי דאגה להם וגידלה אותם יפה. היה לנו חדר משלנו, תמיד היה אוכל בבית והרבה אהבה.

את הפגישה ערכנו בבית הוריה. בדירה המטופחת שורר נקיון מופתי. חדר מסודר ובו מיטת קומותיים עבור הילדים, משמש עד היום את ילדיה של רינה כשהם מגיעים לחופשות. שני הוריה עובדים, והיום גם רינה עובדת בעבודה קבועה, כמוכרת בחנות. כבר כמעט שנתיים לא נגעה בסם. כשהיתה מכורה לסמים, הבינה כי אין לה ברירה אלא לוותר על אחזקת ילדיה. "לא היו לי אשליות", היא נאנחת. "בטח שהיה עדיף להם לא לראות את אמא שלהם רצה פעמיים ביום לפרדס אבו סיף ביפו כדי לקנות מנה ועוד אחת". לדבריה, היום השתנה הכל. היא מצביעה על חדר הילדים ועל המקרר העמוס, ומתארת איך ילדיה היו מגיעים לחופשה ומתנפלים על האוכל.

רינה: "בהתחלה חשבתי שיותר טוב להם לגדול עם אמא ואבא נורמליים. מהר מאוד הבנתי שמה שהם מקבלים במשפחה אומנת, זה לא דבר שלא קיבלו אותו אצלי. לפני שהם הועברו למשפחה, קנינו להם הרבה בגדים חדשים ונעליים. בחופשה הראשונה שלהם, אחרי פחות מחודש – זה היה בסוכות – הם הגיעו עם בגדים אחרים ונעליים ישנות. שאלתי אותם מה קרה לבגדים שלהם, והם לא ענו. רק לקראת סוף החופשה סיפרה לי הילדה בפחד, ש'הדודה' לקחה לה את הנעליים ונתנה לה נעליים אחרות. התקשרתי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה לי לבדוק. שום דבר לא קרה.

"מאוחר יותר הילדים סיפרו לי שלא נותנים להם מספיק אוכל, סיפרו לשנותנים להם לאכול שאריות. אז התפרצתי לעובדת הסוציאלית, ובאמת, לא עבר זמן והילדים הועברו למשפחה אחרת. רק אחרי שעברו למשפחה חדשה, התחילו הילדים לספר לי איך הפכו אותם בבית הראשון, שבו היו עוד ארבעה ילדים של המשפחה, למשרתים.

הילדה סיפרה איך היתה צריכה לנקות ולשרת את כולם, אפילו את הילדים של המשפחה, שהיו יותר צעירים ממנה. אפילו הם היו נותנים לה פקודות. כל הזמן איימו עליהם שאם הם לא יעשו מה שאומרים להם, יזרקו אותם לרחוב.

"אז לא הבנתי, אבל הילד שלי היה מרטיב בלילה גם כשכבר היה בן 10. אני הייתי בתוך הסמים, ולא ראיתי מה קורה סביבי. לפעמים, כשהיה לי קצת כסף, הייתי נותנת להם שיקנו לעצמם משהו. כשבאו לביקור ושאלתי מה קנו, הם לא ענו לי. אחר כך סיפרו לי שכמעט ולא נתנו להם לצאת מהבית, וכמה פעמים לקחו להם את הכסף. הילד סיפר שפעם אמר לו האב האומן: 'אתה יודע כמה אתם עולים לנו? תביא את הכסף אם אתה רוצה לאכול'.

"כשקראתי את הכתבה, התחלתי להזיע. כבר שנה שאני דורשת שיחזירו לי את הילדים. פתאום אני חושבת, שאולי קורים להם דברים איומים והם פשוט לא משתפים אותי. מי יודע אם מה שסיפרו לי שעשו להם הוא כל האמת. אני מוכרחה לקבל אותם בחזרה. שום משפחה אומנת לא יכולה להיות בית אמיתי", מסיימת רינה.

העובדת הסוציאלית, המטפלת במשפחה, הגיבה על הדברים ואמרה שהמקרה נבדק.

לדבריה, "אם נמצא שרינה י. אכן שיקמה את חייה, נעזור לה לקבל את הילדים ולגדל אותם. אנחנו חושבים על טובת הילדים. במצב שבו היתה קודם, לא היתה לה כל אפשרות לגדל אותם". לגבי המשפחה האומנת, הודתה ש"אכן היו מספר בעיות עם המשפחה הראשונה", אך הוסיפה ש"כיום נמצאים הילדים במשפחה טובה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה