הפוסט נערך באדיבות בסיוע לשכת הרווחה גבעתיים - הוצאת ילדים בכפייה
הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" .
שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה.
יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין
אנחנו יושבים בסלון קטנטן בדירתו הנקייה אך המתפוררת באחת מערי הדרום. חיים (43) מניח את כוסות המים על השולחן, מנסה להשתלט על הרעד שתוקף אותו, מחייך חיוך מתנצל. "זה קשה לי", הוא אומר. "אני לא יכול לתאר לך אפילו עד כמה. זהו סיפור חיים לא קל בכלל. טיפלו בי אנשים שאין להם לב, שאין להם מצפון".
מגיל 8 עד גיל 17 הוא היה כלוא במוסד מקי"ם ברמלה לבעלי פיגור שכלי יחד עם שני אחיו הגדולים, ילדים בריאים בשכלם ובגופם (שמות האחים בדויים. השמות המלאים שמורים בידיעות אחרונות).
שלושתם גדלו במשפחה הרוסה, נשלחו למוסד בו עברו, על פי עדותם, התעללות ומעשי אונס, נשכחו מאחורי חומות המקום, שהיה אמור להעניק להם ילדות חלופית, טובה יותר.
שני אחיו של חיים הצליחו, לפחות לכאורה, לשקם את חייהם. יש להם משפחות אוהבות, הם עובדים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין.
חיים, לעומתם, מעולם לא קם על רגליו, גם כשמאוד השתדל. נפשו נשברה במוסד בו אנסו, לדבריו, את גופו ואת נשמתו במשך כל השנים הארוכות ההן, ואת השבר הוא לא יכול לאחות. גם אין לו כוח עוד. "הלוואי ואלוהים היה לוקח אותי כבר", הוא בוכה. "אני לא מבין למה הוא מחזיק אותי בחיים. אני חי-מת, כמה אני יכול להמשיך ככה?"
.
.
את התחקיר על מעון מקי"ם פרסמו בידיעות אחרונות באוקטובר 2009. אז חשפו בידיעות אחרונות את ההיסטוריה רבת השנים של המוסד, שמשנות ה- 70 ועד שהוחלפה הנהלתו ב- 1997 התנהל באכזריות על ידי בעלת המקום, שרה קוגן ז"ל, ועל ידי חלק מהמדריכים שעבדו בו. זה היה מעון פרטי לבעלי פיגור קל עד בינוני שנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה (המדינה שילמה עבור כל חוסה).
חוסים לשעבר סיפרו על הדרך שבה התנהל המקום: מכות, נעילות בחדר חשוך, עונשים גופניים העולים על כל דמיון, מזון מקולקל אותו נאלצו לאכול, מקלחות פעם בשבוע.
בשנת 1997 התפוצצה בועת מקי"ם, אחרי שסיימון גלסוואלקר, מדריך במקום, הכניס את אחת החוסות למרתף, שם היכה אותה מכות מוות לעיני חוסה אחר ודרש ממנו לקחת על עצמו את האלימות כלפי האשה. תמר יצחקי עובדת לשעבר דיווחה על כך, החלה חקירה, וקופת השרצים נפתחה. קוגן הורחקה מתפקידה, גלסוואלקר נשפט והוכנס לכלא, ועבודתה במעון של העובדת הסוציאלית דלית גטניו הופסקה. ההנהלה החדשה ניסתה לשקם את החוסים המבוהלים. היא גילתה, לתדהמתה, חוסים רבים שכלל לא התאימו למוסד.
ילדים נורמליים לחלוטין, שנכלאו בין כתליו, לא עברו אבחונים כנדרש בחוק וכך נהרסו חייהם. שניים מהם – מוטי אוטמזגין ודודו דהאן – הגישו תביעה נגד משרד הרווחה, מוסד מקי"ם ואחרים.
סעיפי התביעות, על סך מיליונים כוללים, בין השאר, כליאת שווא, עושק ילדות, התעללות גופנית ונפשית והטלת אות קין של מפגר באדם שאינו כזה. הן נידונות בימים אלה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
בעקבות התחקיר פנו אלינו אנשים נוספים שנשלחו למוסד, למרות שלא סבלו מפיגור, ומורה שעבדה במקום. הם חזרו על סיפורי הזוועה והוסיפו עליהם חדשים. עוד התברר כי למשרד הרווחה הגיעו במשך שנים תלונות על המתרחש במוסד.
יתרה מכך: גורמי רווחה שהיו מעורבים אז בפרשה עוסקים בתחום גם היום. עו"ס דלית גטניו, למשל עובדת בתחום מניעת נשירה באגף החינוך של עיריית רמלה.
"מדובר בעדויות חדשות ומצמררות, שמוכיחות כי כל הדיווחים מפי חוסים וחלק מאנשי הצוות על משטר זוועה והתעללות חמורה במוסד אכן התרחשו בפועל מתחת לאפם של משרד הרווחה ומשטרת ישראל", אומרים עורכי הדין רענן ועופר רון, שמייצגים את אומטזגין ודהאן. "הזמן שחלף גרם להתיישנות העבירות ולכך שהאחרים על ההתעללות במקום חיים בשלווה וללא שמוצה עימם הדין. הפרשה הזאת, שטויחה במשך שנים, מצדיקה הקמת ועדת חקירה ממלכתית".
מעשים איומים בלילות
חיים, מרים ואריאל, נולדו למשפחה מרובת ילדים. הם גדלו ברחוב. ישנו על מדרגות הבניין, קפואים מקור, אספו בפחי האשפה שאריות אוכל שנזרקו על ידי מי ששפר עליו גורלו, ולו במעט, יותר מהם. לתקופה מסוימת פוזרו בין משפחות אומנות, וגם שם, הם מספרים, חטפו מכות. שלושתם למדו בבתי ספר רגילים, בין ילדים רגילים. למרות זאת, מצאו את עצמם במוסד מקי"ם לילדים מפגרים.
אריאל, היום בשנות ה- 40 לחייו, היה הראשון שנשלח לשם, כשהיה בערך בן 8. הוא זוכר שהעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחתו, אמרה לו, שהיא רוצה לקחת אותו לפנימיה, למקום בו יהיה לו טוב. "בוא ניסע רק בשביל לראות ולהתרשם", הציעה.
הוא זוכר את השער הירוק, את משרדה של גברת קוגן ואת הילדים שנושכים לעצמם ידיים, בוהים בשמיים, מכים את עצמם. "אז, עוד לא הבנתי שמדובר במוסד לילדים מפגרים. מעולם לא ראיתי דברים כאלה קודם לכן. אמרתי לעובדת הסוציאלית, שאני לא מוכן להישאר שם. השתוללתי, צעקתי ובכיתי, אבל שום דבר לא עזר. העובדת הסוציאלית אמרה שאני נשאר לתקופת ניסיון ועזבה אותי שם. היא פיתתה אותי לבוא ואז ברחה".
תקופת הניסיון של אריאל, נמשכה עשר שנים. "חיינו בגיהינום", הוא אומר. "באחת החופשות בבית הודעתי לעובדת הסוציאלית שאני לא חוזר למוסד. היא לקחה אותי למשרד הרווחה. הסברתי לנציג שם שאני סובל מאוד, שאני לא מתאים לרמה של הילדים במקום, אבל שום דבר לא עזר. הוא אמר שאני חייב לחזור לשם, אפילו בכוח. מאוד פחדתי ממה שהוא אמר וחזרתי. אני זוכר היטב שכל הדרך חזרה צעקתי ובכיתי לאמא שלי".
"בשבועיים הראשונים חטפתי הרבה סטירות מהמדריך. הכי נורא היו הלילות. כל הזמן היינו בפחד שיבואו הילדים הגדולים ויכו אותנו או יאנסו אותנו. בלילה הייתה נשארת שם מדריכה אחת, אבל היא ישנה, ואז המקום היה הופך לסדום ועמורה".
כשהיה בן 11, התחיל לדבריו הסיוט האמיתי. "אחד החוסים, שהיה גדול ממני וחזק ממני, אנס אותי פעם אחר פעם. פחדת להתלונן, אבל באיזשהו שלב לא יכולתי עוד. אזרתי אומץ וניגשתי לגברת קוגן. סיפרתי לה הכל. היא קראה לי שקרן וסיפרה הכל לשמואל (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), אחד המדריכים, שהיה אכזרי מאוד.
הוא היה מכה ילדים בראש באגרופים. הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה לדבר איתך", ולקח אותי למחסן.
שם הוא היכה אותי בראש עם מקל עץ כזה, שהיו עליו בליטות, עד שירד לי דם. הראש שלי התכסה כולו פצעים.
סיפרתי למדריך אחר מה עשו לי והוא הלך לגברת קוגן, אבל היא אמרה לו לא להתערב.
"אחרי מה שקרה הבנתי שאין לי עם מי לדבר והתחלתי לברוח מהמוסד לתל אביב או לעיר שלי, אבל תמיד החזירו אותי".
כשנה אחרי שהגיע למוסד, הופתע אריאל לפגוש שם את מרים, אחותו הקטנה.
היום היא אמא לארבעה ילדים, אשה יפה ועדינה, ועדיין מתביישת לספר על תשע השנים שלה במקי"ם. "בראש אני יודעת שאני לא אשמה, שהייתי ילדה קטנה כשעשו בי מה שעשו, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות שלא אמרתי כלום, שלא התנגדתי. כל כך הרבה שנים אני מנסה לחיות את חיי כמו כל אדם אחר, כולם מכירים אותי כאישה שמחה וקלילה, אבל בפנים אני מתה".
מרים זוכרת הכל – את האוכל הרקוב, את המקלחות פעם בשבוע, את הנפט שמרחו להם על הראש – ובעיקר את איציק (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), המדריך שהיה מתיישב על הכיסא שלו, מניח רגליים על השולחן ודורש מהילדים לעשות לו מסאז' ברגליים, בכתפיים ובגב. כשהיתה בת 9, החל לטענתה לשכב איתה, ולדבריה – הוא לא היה היחיד.
"היו אונסים אותי כל הזמן. לא היינו ישנים בלילות מהפחד שתיכף מישהו ייכנס – ילד יותר גדול, מדריך – וינצל את מי שחלש יותר. אני זוכרת איך המדריך שמואל לקח אותי לבריכה ונגע בי ואני קפאתי במקום, לא יכולתי לעשות כלום. ילדות אחרות הוא היה לוקח לקומה העליונה".
לא התלוננתם לאף אחד על מה שעושים לכם?
"לא היה למי. תמיד השתיקו אותנו, וגברת קוגן קראה לנו שקרנים. כולם ידעו מה עובר עלינו, אבל התעלמו מזה. אנחנו לא היינו בני אדם בעיני אף אחד".
בגיל 13 היא נכנסה להיריון, ואפילו לא ידעה ממי. "קוגן צרחה עלי והאשימה אותי בהפקרות. בכיתי, ניסיתי להסביר לה שזה קרה בתוך המוסד, שאני נאנסת כל הזמן, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא האשימה אותי שקיימתי יחסי מין כשהייתי בחופשה, למרות שאפשר היה לבדוק את זה, כי ניהלו רישום של המחזור שלנו. ואז היא שלחה אותי עם ורדה בניסטי, שהיתה אם הבית, לעשות הפלה באיזו מרפאה בתל-אביב".
בניסטי זוכרת היטב את המקרה: "המחסנאית היתה עושה רישום של המחזור של הבנות, וככה גילינו שמרים בחודש שני. גברת קוגן שלחה אותי איתה למרפאה פרטית בתל אביב לעשות הפלה. היינו בשוק, אבל מרים היתה ילדה מאוד חזקה ועברה את זה".
עברה את זה? מרים בהחלט לא מסכימה עם ההגדרה.
"עד היום אני סובלת מסיוטים, מתעוררת בלילות באימה, חולמת שמישהו נכנס למיטה שלי", היא אומרת, וקולה רועד.
"כשאני חושבת על מה שקרה לי שם כל השנים האלו אני לא מאמינה. אני מרגישה שטימאו אותי, השתמשו בגוף שלי כאילו לא הייתי בן אדם. אף אחד, גם לא בעלי, לא יודע מה עברתי שם".
מפחדת, עד היום
בגיל 19 ברחה מרים מהמוסד ולא חזרה לשם עוד, אבל המוסד מעולם לא יצא מחייה. כאילו לא די בסיוטים שלא עוזבים, גם איציק, המדריך שלדבריה התעלל בה, הפך לחלק בלתי נפרד מחייה. הם גרים באותה עיר, ובמשך השנים, היא מספרת, נהג להתקשר אליה. "הוא היה שואל מה שלומי, איך הילדים, בלי שום רמיזות למה שהיה, כאילו זה לא קרה מעולם, עד שהייתי שואלת את עצמי אם אני משוגעת ודמיינתי את כל זה, אבל מיד עניתי לעצמי "לא! זה קרה באמת, כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי קרו באמת!" עד היום אני מפחדת ממנו, לא מעזה להתעמת איתו".
חיים, אחיה של מרים, זוכר את אחד הקומזיצים במקום: "איציק היה המדריך היחידי בין הילדים. הוא שכב ליד אחותי וחיבק אותה. היא היתה קפואה וראיתי שהיא בוכה. אפילו שהייתי ילד הרגשתי שמשהו לא בסדר כאן".
משה (שם בדוי), חוסה אחר שהיה במוסד כמעט עשר שנים למרות שלא היה מפגר, יצר קשר עם עו"ד עופר רון לאחר פרסום הכתבה. בתצהיר שהגיש לעו"ד רון כתב: "איציק היה נכנס לחדרים של בנות, נכנס למיטות של בנות ושוכב איתן, בייחוד עם ילדה בשם מרים, וזאת בעת שהנ"ל היתה בגילי 9 – 10.
איציק התעסק גם עם ילדה אחרת, וגם איתה היה ישן במיטה, כאשר ילדות אלו כלל לא יכלו להתנגד, וכמו כולם פחדו ממנו פחד מוות. מדובר היה בתופעה שגרתית, כאשר גם חלק מהבנות והבנים היו נאנסים על ידי חוסים מפגרים ושאינם מפגרים, ללא טיפול משמעותי של ההנהלה.
גם ניקול בן חמו, שהגיעה לעבוד במעון לאחר שאיציק עזב, שמעה על מעלליו: "היתה לנו חוסה אחת, ילדה יפהפיה, והיא סיפרה לי שאיציק היה שוכב איתה ושהיא פחדה לספר כשהוא היה במוסד". חיים, אחיהם הצעיר של מרים ואריאל, פחד לא רק בלילות בהם, לדבריו, היה נאנס מגיל 8 על ידי חוסים אחרים. הוא מת מפחד גם במשך היום, אז היה נכנס אחד המורים, ולוקח אותו לחממה. "בתוך החממה היתה מחכה אחת החוסות, בדרך כלל הרבה יותר מבוגרת ממני", הוא מספר. "הוא היה סוגר את הדלת ומכריח אותי להתפשט ולשכב איתה בזמן שהוא היה מסתכל עלינו ונוגע בעצמו".
מישהו ידע על זה?
חיים מגחך: "מה, המורה שכל הזמן הוא היה מוציא אותי מהשיעור שלה לא שאלה את עצמה מה קורה שם? אבל כשהתלוננו גברת קוגן היתה קוראת לנו שקרנים והיינו נענשים על כך. אני הייתי לבד באופן טוטאלי. גם עכשיו אני ככה, אבל עדיף לי, עדיף לי לשמור מרחק מאנשים. כל הילדות שלי היא אלימות ואונס, וזה מה שלמדתי.
"בגיל 11 התחלתי לעשן סמים שהבריחו פנימה ילדים שהיו יוצאים מהמוסד. ואז למדתי שככה אני נשאר אפאתי למה שקורה לי. נכנסתי לסמים כדי לשכוח את מה שעשו לי שם. בסופו של דבר הפכתי לנרקומן. איזה חיים אלו? ניסיתי להיכנס למכוני גמילה, אבל אני לא מסוגל להיות במקום שיש בו משמעת, כי זה מזכיר לי את המוסד. זה מעגל סגור שאין לי יציאה ממנו".
כשנחשפו סיפורי הזוועה במוסד מקי"ם, שאלנו את משרד הרווחה, את משטרת רמלה ואת אקים אפוטרופסות, כיצד יתכן שאף אחד לא ראה ולא שמע את מה שכולם בתוך המוסד ידעו.
כיצד קרה שרק בזכות מדריכה אחת, תמר יצחקי, שבשנת 1997 דיווחה בשיחה אנונימית על המכות במרתף, סוף סוף באו, חקרו וסגרו את המוסד. ענו לנו שדווקא היה פיקוח, היו גם ביקורי פתע, אבל החניכים מעולם לא התלוננו.
ממשרד הרווחה הוסיפו כי לאורך השנים נחשב מקי"ם למעון טוב מאוד, ושדייריו הגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים.
עדות של מורה שעבדה במקום בשנות ה- 70 ומסמכים של תיק המעון במשרד הרווחה, שנחשפים כאן לראשונה, מעידים כי במשך השנים, הרבה לפני תלונתה של יצחקי, זרמו עדויות ודיווחים על מה שמתרחש במקי"ם.
רמזים לפעילות מינית
המורה מספרת, שכבר אז התלוננה במשרד הרווחה מספר פעמים על ההזנחה של ילדי המוסד. "ראיתי ילדים לבושים בבגדים בלויים, לא היו להם ספרים או כל חומר לימוד אחר", היא מספרת בתצהיר שהגישה לעו"ד רון.
"כשאמרתי את זה לגברת קוגן, היא ענתה שהם לא צריכים כי הם מפגרים. זיהיתי ילדים שבוודאות לא היו מפגרים, אבל היו רדומים מכדורים שנתנו להם. התלוננתי במשרד הרווחה ונאמר לי שהם יודעים שיש בעיה עם המעון, אבל כיוון שזה מעון פרטי הם לא מתערבים, כדי שלא יסגרו אותו ולילדים לא יהיה איפה להיות. בסופו של דבר גברת קוגן פיטרה אותי בגלל שדיווחתי למשרד הרווחה".
ממסמכים שבידינו עולה כי באחד המקרים ננזף אמיר שוורץ, אז פקיד סעד והיום פקיד סעד ארצי, על כך ששמר מקום במעון לחוסה שאינו מפגר. בינואר 1994 כתבה לו ג'ינה בראון-לוי, ממונה על השמה במשרד הרווחה: "שוב, לצערי הינך פועל ללא תיאום ומקבל החלטות שאינן כלל וכלל מתחום תפקידך. הנ"ל אינו מפגר בשכלו ולא מתאים למעון".
בשנת 1988 כתב רפ"ק עמנואל שחר, אז סגן מפקד תחנת רמלה, מכתב למשרד הרווחה בעקבות בריחות רבות של חניכים, במיוחד חוסה מסוים, מהמוסד: "מספר פעמים פנינו להנהלת המוסד בבקשה שיפנו לגורמים מעל המוסד, כדי שהם יטפלו בחוסה בעיתי זה, אך כלום לא נעשה. פנייתי אליכם הינה לאחר שראיתי את מצוקת החוסה והזלזול בו נוהגת הנהלת המוסד".
ביוני 1989 כותבת זהבה דשדוש, מפקחת ארצית לתזונה, דוח על המקום: "פירות וירקות קטנים מאוד ובאיכות ירודה (רקובים). נראה שנושא הכנת הארוחות לפי התכנון אינו מבוצע כלל, אלא לפי רצון המנהלת. איכות מוצרי המזון, סדר ונקיון כללי ברמה טעונה שיפור".
בדצמבר 1993 נכתב בסיכום של ועדה מיוחדת, שמונתה על ידי אהובה לוי, מנהלת האגף לשרותי טיפול במפגר, לבדיקת תלונות על עבירות מין, אלימות וכדורים פסיכיאטריים: "במעון 78 חניכים, 90 אחוז מהם מטופלים בטיפול תרופתי הרגעתי. עמדנו בפני מצב של אי בהירות בחלוקת תרופות בסמכות רפואית. במהלך כל הביקורים וקטעי השיחות שהתקיימו עם אנשי הצוות ועם החניכים לא ניתן היה לאמוד בבטחון שאמנם קיימת אלימות פיזית או מינית נגד החניכים. יש לציין כי לועדה זו היה סטטוס של ועדת בדיקה ולא של ועדת חקירה, המאפשרת העמקת תחקור.
לדברי צוות המעון, תקיפה מינית לא תיתכן שתקרה במעון עקב הטיפול התרופתי ונוכחות מטפלות לילה… יש רמזים קלושים לפעילות מינית, שניתן לדלותם מקטעי שיחות כמו תיאור של "כניסה למיטה של…".
ב- 1996 כותב משרד הרווחה בסיכום פגישה בנושא מקי"ם: "מזה תשעה חודשים מגיעים לאגף דיווחים על ארועים חריגים. חמישה אירועים חריגים התרחשו, שמשמעותם פגיעה פיזית בחניכים. דרכי הטיפול בארועים לא מקובלות על האגף. אין כל ספק שגברת קוגן ידעה על המתרחש ובחרה להעלים את המידע".
במארס 1997 כתב גדעון שלום, מנהל תחום מעונות מטעם משרד הרווחה, לראש האגף לטיפול במפגר במשרד: "עקב נסיונותינו הלא מוצלחים עם משטרת רמלה (הוגשו בעבר שלוש תלונות על ידי פקיד הסעד הראשי, אשר בכולן סגרה המשטרה את התיקים) החלטנו לבדוק אפשרות להגיש התלונה לתחנת משטרה אחרת." באותו חודש התלונן נציג מקי"ם בפני שלום על ביקור הפתע שערך במקום.
המכתב רק חושף את אוזלת ידן של הרשויות. "במשך 40 שנות קיומו של המעון מעולם לא קרה מקרה של חקירת חניכים ובדיקת תיקים רפואיים על ידי גורמים חיצוניים, כפי שקרה בביקור זה, כותב נציג המוסד. "נסיונך הנואל לקבל מידע באמצעות חניכים אינו מקובל עלינו ומחזק את התחושה שמניעים אינטרסנטיים ממשיכים להנחות אותך".
בתגובה לתלונת על התעללות במוסד מסרה רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה: "כל הדיווחים על חשד לפגיעות פיזיות ומיניות בחסרי ישע הועברו על ידינו למשטרה שחקרה את הטענות ולא הגישה כתבי אישום. משרד הרווחה פעל על פי הנחיות המשטרה. המשרד אינו מורה למשטרה כיצד לפעול. המשרד דאג להחלפת אנשי הצוות, לרבות המנהלת והנהלת המעון, ולאחר מכן הועברה הבעלות לידיים אחרות. במעון נערכו בקביעות ביקורות תזונה, ורובן היו תקינות.
כל התרופות ניתנו במעון על פי מרשם רופא פסיכיאטר."
לשאלה מדוע המשיכה דלית גטניו עו"ס, לעסוק במקצועה ענתה מלקאי: "אז לא נחקק עדיין חוק העובדים הסוציאליים, ולכן לא היתה דרך חוקית לשלול ממנה את העיסוק במקצועה, כפי שמאפשר החוק היום".
באשר לאמיר שוורץ, השיבה הדוברת: "שוורץ מבקש להדגיש כי פעל על פי הנוהלים". בשנת 2009 פנה מנכ"ל אקים לשעבר למפכ"ל המשטרה וביקש לחקור את שהתרחש במעון. "בנובמבר 2009", מסר סנ"צ שלומי שגיא, דובר מחוז מרכז של המשטרה "התיק הועבר לפרקליטות מחוז מרכז לצורך עיון, בחינה והמשך טיפול. כל החלטה לגבי חקירת מעורבים תיעשה בהתאם להנחיות, אם יינתנו."
קישורים:
שלושה אחים נשלחו למעון מקי"ם לילדים מפגרים, למרות שהיו בריאים לחלוטין. שלושתם מספרים שנאנסו שם על ידי מדריכים וחוסים אחרים בעקבות תחקיר שפורסם בידיעות אחרונות על המעון נחשפות עדויות חדשות וגם הוכחות: למשרד הרווחה, שהיה אחראי על מקי"ם, זרמו במשך שנים דיווחים על מה שמתרחש בין קירותיו. זה לא עצר את הזוועה.
יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין
אנחנו יושבים בסלון קטנטן בדירתו הנקייה אך המתפוררת באחת מערי הדרום. חיים (43) מניח את כוסות המים על השולחן, מנסה להשתלט על הרעד שתוקף אותו, מחייך חיוך מתנצל. "זה קשה לי", הוא אומר. "אני לא יכול לתאר לך אפילו עד כמה. זהו סיפור חיים לא קל בכלל. טיפלו בי אנשים שאין להם לב, שאין להם מצפון".
מגיל 8 עד גיל 17 הוא היה כלוא במוסד מקי"ם ברמלה לבעלי פיגור שכלי יחד עם שני אחיו הגדולים, ילדים בריאים בשכלם ובגופם (שמות האחים בדויים. השמות המלאים שמורים בידיעות אחרונות).
שלושתם גדלו במשפחה הרוסה, נשלחו למוסד בו עברו, על פי עדותם, התעללות ומעשי אונס, נשכחו מאחורי חומות המקום, שהיה אמור להעניק להם ילדות חלופית, טובה יותר.
שני אחיו של חיים הצליחו, לפחות לכאורה, לשקם את חייהם. יש להם משפחות אוהבות, הם עובדים ומנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין.
חיים, לעומתם, מעולם לא קם על רגליו, גם כשמאוד השתדל. נפשו נשברה במוסד בו אנסו, לדבריו, את גופו ואת נשמתו במשך כל השנים הארוכות ההן, ואת השבר הוא לא יכול לאחות. גם אין לו כוח עוד. "הלוואי ואלוהים היה לוקח אותי כבר", הוא בוכה. "אני לא מבין למה הוא מחזיק אותי בחיים. אני חי-מת, כמה אני יכול להמשיך ככה?"
.
.
את התחקיר על מעון מקי"ם פרסמו בידיעות אחרונות באוקטובר 2009. אז חשפו בידיעות אחרונות את ההיסטוריה רבת השנים של המוסד, שמשנות ה- 70 ועד שהוחלפה הנהלתו ב- 1997 התנהל באכזריות על ידי בעלת המקום, שרה קוגן ז"ל, ועל ידי חלק מהמדריכים שעבדו בו. זה היה מעון פרטי לבעלי פיגור קל עד בינוני שנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה (המדינה שילמה עבור כל חוסה).
חוסים לשעבר סיפרו על הדרך שבה התנהל המקום: מכות, נעילות בחדר חשוך, עונשים גופניים העולים על כל דמיון, מזון מקולקל אותו נאלצו לאכול, מקלחות פעם בשבוע.
בשנת 1997 התפוצצה בועת מקי"ם, אחרי שסיימון גלסוואלקר, מדריך במקום, הכניס את אחת החוסות למרתף, שם היכה אותה מכות מוות לעיני חוסה אחר ודרש ממנו לקחת על עצמו את האלימות כלפי האשה. תמר יצחקי עובדת לשעבר דיווחה על כך, החלה חקירה, וקופת השרצים נפתחה. קוגן הורחקה מתפקידה, גלסוואלקר נשפט והוכנס לכלא, ועבודתה במעון של העובדת הסוציאלית דלית גטניו הופסקה. ההנהלה החדשה ניסתה לשקם את החוסים המבוהלים. היא גילתה, לתדהמתה, חוסים רבים שכלל לא התאימו למוסד.
ילדים נורמליים לחלוטין, שנכלאו בין כתליו, לא עברו אבחונים כנדרש בחוק וכך נהרסו חייהם. שניים מהם – מוטי אוטמזגין ודודו דהאן – הגישו תביעה נגד משרד הרווחה, מוסד מקי"ם ואחרים.
סעיפי התביעות, על סך מיליונים כוללים, בין השאר, כליאת שווא, עושק ילדות, התעללות גופנית ונפשית והטלת אות קין של מפגר באדם שאינו כזה. הן נידונות בימים אלה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
בעקבות התחקיר פנו אלינו אנשים נוספים שנשלחו למוסד, למרות שלא סבלו מפיגור, ומורה שעבדה במקום. הם חזרו על סיפורי הזוועה והוסיפו עליהם חדשים. עוד התברר כי למשרד הרווחה הגיעו במשך שנים תלונות על המתרחש במוסד.
יתרה מכך: גורמי רווחה שהיו מעורבים אז בפרשה עוסקים בתחום גם היום. עו"ס דלית גטניו, למשל עובדת בתחום מניעת נשירה באגף החינוך של עיריית רמלה.
"מדובר בעדויות חדשות ומצמררות, שמוכיחות כי כל הדיווחים מפי חוסים וחלק מאנשי הצוות על משטר זוועה והתעללות חמורה במוסד אכן התרחשו בפועל מתחת לאפם של משרד הרווחה ומשטרת ישראל", אומרים עורכי הדין רענן ועופר רון, שמייצגים את אומטזגין ודהאן. "הזמן שחלף גרם להתיישנות העבירות ולכך שהאחרים על ההתעללות במקום חיים בשלווה וללא שמוצה עימם הדין. הפרשה הזאת, שטויחה במשך שנים, מצדיקה הקמת ועדת חקירה ממלכתית".
מעשים איומים בלילות
חיים, מרים ואריאל, נולדו למשפחה מרובת ילדים. הם גדלו ברחוב. ישנו על מדרגות הבניין, קפואים מקור, אספו בפחי האשפה שאריות אוכל שנזרקו על ידי מי ששפר עליו גורלו, ולו במעט, יותר מהם. לתקופה מסוימת פוזרו בין משפחות אומנות, וגם שם, הם מספרים, חטפו מכות. שלושתם למדו בבתי ספר רגילים, בין ילדים רגילים. למרות זאת, מצאו את עצמם במוסד מקי"ם לילדים מפגרים.
אריאל, היום בשנות ה- 40 לחייו, היה הראשון שנשלח לשם, כשהיה בערך בן 8. הוא זוכר שהעובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחתו, אמרה לו, שהיא רוצה לקחת אותו לפנימיה, למקום בו יהיה לו טוב. "בוא ניסע רק בשביל לראות ולהתרשם", הציעה.
הוא זוכר את השער הירוק, את משרדה של גברת קוגן ואת הילדים שנושכים לעצמם ידיים, בוהים בשמיים, מכים את עצמם. "אז, עוד לא הבנתי שמדובר במוסד לילדים מפגרים. מעולם לא ראיתי דברים כאלה קודם לכן. אמרתי לעובדת הסוציאלית, שאני לא מוכן להישאר שם. השתוללתי, צעקתי ובכיתי, אבל שום דבר לא עזר. העובדת הסוציאלית אמרה שאני נשאר לתקופת ניסיון ועזבה אותי שם. היא פיתתה אותי לבוא ואז ברחה".
תקופת הניסיון של אריאל, נמשכה עשר שנים. "חיינו בגיהינום", הוא אומר. "באחת החופשות בבית הודעתי לעובדת הסוציאלית שאני לא חוזר למוסד. היא לקחה אותי למשרד הרווחה. הסברתי לנציג שם שאני סובל מאוד, שאני לא מתאים לרמה של הילדים במקום, אבל שום דבר לא עזר. הוא אמר שאני חייב לחזור לשם, אפילו בכוח. מאוד פחדתי ממה שהוא אמר וחזרתי. אני זוכר היטב שכל הדרך חזרה צעקתי ובכיתי לאמא שלי".
"בשבועיים הראשונים חטפתי הרבה סטירות מהמדריך. הכי נורא היו הלילות. כל הזמן היינו בפחד שיבואו הילדים הגדולים ויכו אותנו או יאנסו אותנו. בלילה הייתה נשארת שם מדריכה אחת, אבל היא ישנה, ואז המקום היה הופך לסדום ועמורה".
כשהיה בן 11, התחיל לדבריו הסיוט האמיתי. "אחד החוסים, שהיה גדול ממני וחזק ממני, אנס אותי פעם אחר פעם. פחדת להתלונן, אבל באיזשהו שלב לא יכולתי עוד. אזרתי אומץ וניגשתי לגברת קוגן. סיפרתי לה הכל. היא קראה לי שקרן וסיפרה הכל לשמואל (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), אחד המדריכים, שהיה אכזרי מאוד.
הוא היה מכה ילדים בראש באגרופים. הוא אמר לי, "בוא, אני רוצה לדבר איתך", ולקח אותי למחסן.
שם הוא היכה אותי בראש עם מקל עץ כזה, שהיו עליו בליטות, עד שירד לי דם. הראש שלי התכסה כולו פצעים.
סיפרתי למדריך אחר מה עשו לי והוא הלך לגברת קוגן, אבל היא אמרה לו לא להתערב.
"אחרי מה שקרה הבנתי שאין לי עם מי לדבר והתחלתי לברוח מהמוסד לתל אביב או לעיר שלי, אבל תמיד החזירו אותי".
כשנה אחרי שהגיע למוסד, הופתע אריאל לפגוש שם את מרים, אחותו הקטנה.
היום היא אמא לארבעה ילדים, אשה יפה ועדינה, ועדיין מתביישת לספר על תשע השנים שלה במקי"ם. "בראש אני יודעת שאני לא אשמה, שהייתי ילדה קטנה כשעשו בי מה שעשו, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבות שלא אמרתי כלום, שלא התנגדתי. כל כך הרבה שנים אני מנסה לחיות את חיי כמו כל אדם אחר, כולם מכירים אותי כאישה שמחה וקלילה, אבל בפנים אני מתה".
מרים זוכרת הכל – את האוכל הרקוב, את המקלחות פעם בשבוע, את הנפט שמרחו להם על הראש – ובעיקר את איציק (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), המדריך שהיה מתיישב על הכיסא שלו, מניח רגליים על השולחן ודורש מהילדים לעשות לו מסאז' ברגליים, בכתפיים ובגב. כשהיתה בת 9, החל לטענתה לשכב איתה, ולדבריה – הוא לא היה היחיד.
"היו אונסים אותי כל הזמן. לא היינו ישנים בלילות מהפחד שתיכף מישהו ייכנס – ילד יותר גדול, מדריך – וינצל את מי שחלש יותר. אני זוכרת איך המדריך שמואל לקח אותי לבריכה ונגע בי ואני קפאתי במקום, לא יכולתי לעשות כלום. ילדות אחרות הוא היה לוקח לקומה העליונה".
לא התלוננתם לאף אחד על מה שעושים לכם?
"לא היה למי. תמיד השתיקו אותנו, וגברת קוגן קראה לנו שקרנים. כולם ידעו מה עובר עלינו, אבל התעלמו מזה. אנחנו לא היינו בני אדם בעיני אף אחד".
בגיל 13 היא נכנסה להיריון, ואפילו לא ידעה ממי. "קוגן צרחה עלי והאשימה אותי בהפקרות. בכיתי, ניסיתי להסביר לה שזה קרה בתוך המוסד, שאני נאנסת כל הזמן, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא האשימה אותי שקיימתי יחסי מין כשהייתי בחופשה, למרות שאפשר היה לבדוק את זה, כי ניהלו רישום של המחזור שלנו. ואז היא שלחה אותי עם ורדה בניסטי, שהיתה אם הבית, לעשות הפלה באיזו מרפאה בתל-אביב".
בניסטי זוכרת היטב את המקרה: "המחסנאית היתה עושה רישום של המחזור של הבנות, וככה גילינו שמרים בחודש שני. גברת קוגן שלחה אותי איתה למרפאה פרטית בתל אביב לעשות הפלה. היינו בשוק, אבל מרים היתה ילדה מאוד חזקה ועברה את זה".
עברה את זה? מרים בהחלט לא מסכימה עם ההגדרה.
"עד היום אני סובלת מסיוטים, מתעוררת בלילות באימה, חולמת שמישהו נכנס למיטה שלי", היא אומרת, וקולה רועד.
"כשאני חושבת על מה שקרה לי שם כל השנים האלו אני לא מאמינה. אני מרגישה שטימאו אותי, השתמשו בגוף שלי כאילו לא הייתי בן אדם. אף אחד, גם לא בעלי, לא יודע מה עברתי שם".
מפחדת, עד היום
בגיל 19 ברחה מרים מהמוסד ולא חזרה לשם עוד, אבל המוסד מעולם לא יצא מחייה. כאילו לא די בסיוטים שלא עוזבים, גם איציק, המדריך שלדבריה התעלל בה, הפך לחלק בלתי נפרד מחייה. הם גרים באותה עיר, ובמשך השנים, היא מספרת, נהג להתקשר אליה. "הוא היה שואל מה שלומי, איך הילדים, בלי שום רמיזות למה שהיה, כאילו זה לא קרה מעולם, עד שהייתי שואלת את עצמי אם אני משוגעת ודמיינתי את כל זה, אבל מיד עניתי לעצמי "לא! זה קרה באמת, כל הדברים הנוראיים שהוא עשה לי קרו באמת!" עד היום אני מפחדת ממנו, לא מעזה להתעמת איתו".
חיים, אחיה של מרים, זוכר את אחד הקומזיצים במקום: "איציק היה המדריך היחידי בין הילדים. הוא שכב ליד אחותי וחיבק אותה. היא היתה קפואה וראיתי שהיא בוכה. אפילו שהייתי ילד הרגשתי שמשהו לא בסדר כאן".
משה (שם בדוי), חוסה אחר שהיה במוסד כמעט עשר שנים למרות שלא היה מפגר, יצר קשר עם עו"ד עופר רון לאחר פרסום הכתבה. בתצהיר שהגיש לעו"ד רון כתב: "איציק היה נכנס לחדרים של בנות, נכנס למיטות של בנות ושוכב איתן, בייחוד עם ילדה בשם מרים, וזאת בעת שהנ"ל היתה בגילי 9 – 10.
איציק התעסק גם עם ילדה אחרת, וגם איתה היה ישן במיטה, כאשר ילדות אלו כלל לא יכלו להתנגד, וכמו כולם פחדו ממנו פחד מוות. מדובר היה בתופעה שגרתית, כאשר גם חלק מהבנות והבנים היו נאנסים על ידי חוסים מפגרים ושאינם מפגרים, ללא טיפול משמעותי של ההנהלה.
גם ניקול בן חמו, שהגיעה לעבוד במעון לאחר שאיציק עזב, שמעה על מעלליו: "היתה לנו חוסה אחת, ילדה יפהפיה, והיא סיפרה לי שאיציק היה שוכב איתה ושהיא פחדה לספר כשהוא היה במוסד". חיים, אחיהם הצעיר של מרים ואריאל, פחד לא רק בלילות בהם, לדבריו, היה נאנס מגיל 8 על ידי חוסים אחרים. הוא מת מפחד גם במשך היום, אז היה נכנס אחד המורים, ולוקח אותו לחממה. "בתוך החממה היתה מחכה אחת החוסות, בדרך כלל הרבה יותר מבוגרת ממני", הוא מספר. "הוא היה סוגר את הדלת ומכריח אותי להתפשט ולשכב איתה בזמן שהוא היה מסתכל עלינו ונוגע בעצמו".
מישהו ידע על זה?
חיים מגחך: "מה, המורה שכל הזמן הוא היה מוציא אותי מהשיעור שלה לא שאלה את עצמה מה קורה שם? אבל כשהתלוננו גברת קוגן היתה קוראת לנו שקרנים והיינו נענשים על כך. אני הייתי לבד באופן טוטאלי. גם עכשיו אני ככה, אבל עדיף לי, עדיף לי לשמור מרחק מאנשים. כל הילדות שלי היא אלימות ואונס, וזה מה שלמדתי.
"בגיל 11 התחלתי לעשן סמים שהבריחו פנימה ילדים שהיו יוצאים מהמוסד. ואז למדתי שככה אני נשאר אפאתי למה שקורה לי. נכנסתי לסמים כדי לשכוח את מה שעשו לי שם. בסופו של דבר הפכתי לנרקומן. איזה חיים אלו? ניסיתי להיכנס למכוני גמילה, אבל אני לא מסוגל להיות במקום שיש בו משמעת, כי זה מזכיר לי את המוסד. זה מעגל סגור שאין לי יציאה ממנו".
כשנחשפו סיפורי הזוועה במוסד מקי"ם, שאלנו את משרד הרווחה, את משטרת רמלה ואת אקים אפוטרופסות, כיצד יתכן שאף אחד לא ראה ולא שמע את מה שכולם בתוך המוסד ידעו.
כיצד קרה שרק בזכות מדריכה אחת, תמר יצחקי, שבשנת 1997 דיווחה בשיחה אנונימית על המכות במרתף, סוף סוף באו, חקרו וסגרו את המוסד. ענו לנו שדווקא היה פיקוח, היו גם ביקורי פתע, אבל החניכים מעולם לא התלוננו.
ממשרד הרווחה הוסיפו כי לאורך השנים נחשב מקי"ם למעון טוב מאוד, ושדייריו הגיעו להישגים התנהגותיים ולימודיים גבוהים.
עדות של מורה שעבדה במקום בשנות ה- 70 ומסמכים של תיק המעון במשרד הרווחה, שנחשפים כאן לראשונה, מעידים כי במשך השנים, הרבה לפני תלונתה של יצחקי, זרמו עדויות ודיווחים על מה שמתרחש במקי"ם.
רמזים לפעילות מינית
המורה מספרת, שכבר אז התלוננה במשרד הרווחה מספר פעמים על ההזנחה של ילדי המוסד. "ראיתי ילדים לבושים בבגדים בלויים, לא היו להם ספרים או כל חומר לימוד אחר", היא מספרת בתצהיר שהגישה לעו"ד רון.
"כשאמרתי את זה לגברת קוגן, היא ענתה שהם לא צריכים כי הם מפגרים. זיהיתי ילדים שבוודאות לא היו מפגרים, אבל היו רדומים מכדורים שנתנו להם. התלוננתי במשרד הרווחה ונאמר לי שהם יודעים שיש בעיה עם המעון, אבל כיוון שזה מעון פרטי הם לא מתערבים, כדי שלא יסגרו אותו ולילדים לא יהיה איפה להיות. בסופו של דבר גברת קוגן פיטרה אותי בגלל שדיווחתי למשרד הרווחה".
ממסמכים שבידינו עולה כי באחד המקרים ננזף אמיר שוורץ, אז פקיד סעד והיום פקיד סעד ארצי, על כך ששמר מקום במעון לחוסה שאינו מפגר. בינואר 1994 כתבה לו ג'ינה בראון-לוי, ממונה על השמה במשרד הרווחה: "שוב, לצערי הינך פועל ללא תיאום ומקבל החלטות שאינן כלל וכלל מתחום תפקידך. הנ"ל אינו מפגר בשכלו ולא מתאים למעון".
בשנת 1988 כתב רפ"ק עמנואל שחר, אז סגן מפקד תחנת רמלה, מכתב למשרד הרווחה בעקבות בריחות רבות של חניכים, במיוחד חוסה מסוים, מהמוסד: "מספר פעמים פנינו להנהלת המוסד בבקשה שיפנו לגורמים מעל המוסד, כדי שהם יטפלו בחוסה בעיתי זה, אך כלום לא נעשה. פנייתי אליכם הינה לאחר שראיתי את מצוקת החוסה והזלזול בו נוהגת הנהלת המוסד".
ביוני 1989 כותבת זהבה דשדוש, מפקחת ארצית לתזונה, דוח על המקום: "פירות וירקות קטנים מאוד ובאיכות ירודה (רקובים). נראה שנושא הכנת הארוחות לפי התכנון אינו מבוצע כלל, אלא לפי רצון המנהלת. איכות מוצרי המזון, סדר ונקיון כללי ברמה טעונה שיפור".
בדצמבר 1993 נכתב בסיכום של ועדה מיוחדת, שמונתה על ידי אהובה לוי, מנהלת האגף לשרותי טיפול במפגר, לבדיקת תלונות על עבירות מין, אלימות וכדורים פסיכיאטריים: "במעון 78 חניכים, 90 אחוז מהם מטופלים בטיפול תרופתי הרגעתי. עמדנו בפני מצב של אי בהירות בחלוקת תרופות בסמכות רפואית. במהלך כל הביקורים וקטעי השיחות שהתקיימו עם אנשי הצוות ועם החניכים לא ניתן היה לאמוד בבטחון שאמנם קיימת אלימות פיזית או מינית נגד החניכים. יש לציין כי לועדה זו היה סטטוס של ועדת בדיקה ולא של ועדת חקירה, המאפשרת העמקת תחקור.
לדברי צוות המעון, תקיפה מינית לא תיתכן שתקרה במעון עקב הטיפול התרופתי ונוכחות מטפלות לילה… יש רמזים קלושים לפעילות מינית, שניתן לדלותם מקטעי שיחות כמו תיאור של "כניסה למיטה של…".
ב- 1996 כותב משרד הרווחה בסיכום פגישה בנושא מקי"ם: "מזה תשעה חודשים מגיעים לאגף דיווחים על ארועים חריגים. חמישה אירועים חריגים התרחשו, שמשמעותם פגיעה פיזית בחניכים. דרכי הטיפול בארועים לא מקובלות על האגף. אין כל ספק שגברת קוגן ידעה על המתרחש ובחרה להעלים את המידע".
במארס 1997 כתב גדעון שלום, מנהל תחום מעונות מטעם משרד הרווחה, לראש האגף לטיפול במפגר במשרד: "עקב נסיונותינו הלא מוצלחים עם משטרת רמלה (הוגשו בעבר שלוש תלונות על ידי פקיד הסעד הראשי, אשר בכולן סגרה המשטרה את התיקים) החלטנו לבדוק אפשרות להגיש התלונה לתחנת משטרה אחרת." באותו חודש התלונן נציג מקי"ם בפני שלום על ביקור הפתע שערך במקום.
המכתב רק חושף את אוזלת ידן של הרשויות. "במשך 40 שנות קיומו של המעון מעולם לא קרה מקרה של חקירת חניכים ובדיקת תיקים רפואיים על ידי גורמים חיצוניים, כפי שקרה בביקור זה, כותב נציג המוסד. "נסיונך הנואל לקבל מידע באמצעות חניכים אינו מקובל עלינו ומחזק את התחושה שמניעים אינטרסנטיים ממשיכים להנחות אותך".
בתגובה לתלונת על התעללות במוסד מסרה רוני מלקאי, דוברת משרד הרווחה: "כל הדיווחים על חשד לפגיעות פיזיות ומיניות בחסרי ישע הועברו על ידינו למשטרה שחקרה את הטענות ולא הגישה כתבי אישום. משרד הרווחה פעל על פי הנחיות המשטרה. המשרד אינו מורה למשטרה כיצד לפעול. המשרד דאג להחלפת אנשי הצוות, לרבות המנהלת והנהלת המעון, ולאחר מכן הועברה הבעלות לידיים אחרות. במעון נערכו בקביעות ביקורות תזונה, ורובן היו תקינות.
כל התרופות ניתנו במעון על פי מרשם רופא פסיכיאטר."
לשאלה מדוע המשיכה דלית גטניו עו"ס, לעסוק במקצועה ענתה מלקאי: "אז לא נחקק עדיין חוק העובדים הסוציאליים, ולכן לא היתה דרך חוקית לשלול ממנה את העיסוק במקצועה, כפי שמאפשר החוק היום".
באשר לאמיר שוורץ, השיבה הדוברת: "שוורץ מבקש להדגיש כי פעל על פי הנוהלים". בשנת 2009 פנה מנכ"ל אקים לשעבר למפכ"ל המשטרה וביקש לחקור את שהתרחש במעון. "בנובמבר 2009", מסר סנ"צ שלומי שגיא, דובר מחוז מרכז של המשטרה "התיק הועבר לפרקליטות מחוז מרכז לצורך עיון, בחינה והמשך טיפול. כל החלטה לגבי חקירת מעורבים תיעשה בהתאם להנחיות, אם יינתנו."
קישורים:- משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום - מעון מקי"ם למפגרים
- "החטוף" - כתבה על שיטות ההונאה של פקידי הרווחה לעשיית כסף על גבם וחייהם של חוסים וחסרי ישע
- "תינוק בגולאג ישראלי" - כתבת תחקיר על חטיפת תינוק
- משרד הרווחה - כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים - כתבת תחקיר
- התעללות בילדים חוסים במוסד "אתגר" של משרד הרווחה
- אלימות מדריך על חוסה במעון למפגרים בקיבוץ עין השלושה
- החיים בהוסטל למפגרים "בית אנדרו" בראשון לציון : רעב ומקלחת במים קרים
- השמה חוץ ביתית - פנימיה, משפחת אומנה, אימוץ, מוסדות משרד הבריאות : צופיה, בני ארזים, נופית, גיל עם, בית טף, מסילה, ויצו הדסים, אתגר , עמותת "אור שלום", פרשת התינוק ב"גולאג ישראלי"- דודו דהאן, סיפורם של שרה, ששי ומוטי, אשלים , בית אנדרו, נרדים , בית גדי, מאיר שפיה, "איתנים", מחלקה פסיכיאטרית לילדים נס ציונה, עין השלושה, בית השאנטי, בית חולים זיו בצפת - מחלקה פסיכיאטרית , כלא אופק , מעון חוסים "שקמה" , מעון "גילה" של איל"ן , מרכז חירום חרדי , "נווה אדיר" , רננים , מעון נווה מנשה , מעון מקי"ם , חוות נוער- שדה בר , מעון ילדים מוגבלים- כפר כנא , בית אפל בגן יבנה , אקי"ם - מוסד בשרון , כפר הנוער כדורי , מרכז שיקומי רמת החייל ת"א , בית חולים פסיכיאטרי "אברבנאל" בת ים , בית חולים פסיכיאטרי כפר שאול , מעון מצפה ים , הדסה נעורים , ועוד..
מזעזע לחשוב שכל הזוועה הזאת החלה בגלל אבחון שגוי וכל זה היה יכול להימנע, לפחות עבור שלושת האחים האלה. נשגב מבינתי איך מדריכים, מטפלים ואנשי מקצוע שאמורים לעשות עבודת קודש מסוגלים להגיע למצבים כאלה של התעללות כל כך אכזרית באנשים חסרי ישע.
השבמחקהיי אני בתור ילד בן 7 שהייתי שם למזלי שנה ואחרי זה הבריחו אותי משם למזלי הטוב תמיד שאלתי על האחים מדימונה זה מס שנים שאני מברר איפה הם אני ממש דואג לשלומם אגב אני מאז הישתקמתי מסיאיבית הקמתי מישפחה לתפארת אבל אם אדע היכן שלושת האחים מדימונה שמם הוא ריקי עופר ואריה אשמח ליצור עימם קשר
השבמחקאני מאחל לאותם האנשים שהיתעללו באותם חוסים שישלמו בחייהם וזה לא יאחר להגיע
השבמחקאני אשמח מאוד ליצור קשר עם שלושת האחים מדימונה