"
פרשת הבלוגרים": מוטי לייבל זוכה ממרבית העבירות שיוחסו לו , עו"ד לילך דניאל, תקדין, 28.03.2019
בית משפט השלום זיכה השבוע את מרדכי (מוטי) לייבל ממרבית העבירות בהן הואשם במסגרת "פרשת הבלוגרים", שנגעה לפרסומים בוטים וקשים נגד פקידות סעד. השופט אף מתח ביקורת על הפרקליטות: "הדברים מעוררים חשש מפני ניצול ההליך הפלילי למטרות שלא לשמן הוא נועד, לא ניתן לשלול את הטענה שכתב האישום הוגש כנגד לייבל בשל כך שהוא נוטל חלק נכבד במחאה האמורה"
מכה קשה לפרקליטות – בית המשפט זיכה השבוע (א') את מוטי לייבל מכל העבירות שיוחסו לו, למעט עבירה אחת של הפרת הוראה חוקית. נגד לייבל נטען כי פרסם שורת פרסומים חמורים וחריפים נגד פקידות סעד, בהקשר למחאה שבה נטל חלק יחד עם אחרים. בית המשפט קבע כי מעשיו של לייבל אינם מהווים עבירה של העלבת עובד ציבור או פגיעה בפרטיות ואף מתח ביקורת על הפרקליטות וקבע כי לא ניתן לשלול את הטענה שכתב האישום הוגש כנגד לייבל בשל כך שהוא נוטל חלק נכבד במחאה האמורה.
הנאשם, מרדכי (מוטי) לייבל, הועמד לדין במה שזכה לכינוי "פרשת הבלוגרים". אין מחלוקת, כי לייבל הוא פעיל מרכזי במחאה נגד פעולותיהם של גופי הרווחה העוסקים לא אחת בשאלת הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם. דרכי מחאתו הם אלו העומדות בבסיס העבירות המיוחסות לו, והשאלה הבסיסית נוגעת בקו הגבול שבין מעשיו במסגרת מחאה זו לעבירה של העלבת עובד ציבור. מלבד עבירה זו, יוחסו ללייבל עבירות של פגיעה בפרטיות והפרת הוראה חוקית.
כתב האישום נגד לייבל כלל 6 אישומים: לפי המתואר באישום הראשון, סייע לייבל לאישה מסוימת לנסח מספר רב של כרזות שבמרכזן הודבקה תמונתה של מי ששימשה כעובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ במשרד הרווחה בתוך סמל של גולגולת ועצמות, ובסמוך לתמונה נכתב, בין היתר, כי המתלוננת היא "בעלת התמחות בניתוק ילדים מהוריהם". בהמשך פירטה הכותבת כי ילדתה נותקה ממנה בשל "פשעיה" של המתלוננת וכי היא לא בזרועותיה בגלל "סחר בילדים", רשעות, אטימות, ורוע לב של משרד הרווחה בכלל ושל המתלוננת בפרט.
בהמשך הציעה הכותבת לקוראים "לברוח מהמתלוננת כמו מאש" והוסיפה כי כשהמתלוננת תחטוף להם את הילדים - "אתם לא תקבלו אותם לעולם מכיוון שבתי משפט לנוער ומשפחה מכסים על פשעיהם של פקידי אימוץ ופקידי סעד". עוד נטען בגדר אישום זה כי לייבל תלה את הכרזות בסמוך לביתה של המתלוננת במקומות גלויים ובולטים, כגון שמשות מכוניות, קירות, גדרות ועמודים.
על פי האישום השני, בעקבות עניין הכרזות מהאישום הקודם נחקר לייבל באזהרה במשטרה והוצא צו זמני שאסר עליו, בין היתר, להתקרב או להימצא במרחק של 500 מטר מבית מגוריה של המתלוננת. למרות הצו האמור, לפי הנטען, הגיע לייבל ליישוב בו התגוררה המתלוננת ברכב שעליו תלה כרזות רבות עם תמונתה ועליהן נכתב כי המתלוננת היא "פקידת אימוץ ראשית", "די לאימוץ כפוי", "די לאימוץ סגור" ו"אני רוצה לאמא, אני רוצה לאבא, אני רוצה למשפחה, אני רוצה הביתה". לייבל, כך נטען, נסע ברחובות היישוב תוך שהוא כורז במגפון, בין היתר, כי יש להיזהר מן המתלוננת מכיוון שהיא גונבת ילדים. כל זאת, תוך הפרת הצו האמור.
באישום השלישי נטען כי לייבל פרסם בפייסבוק פוסטים רבים בגנותה של המתלוננת, בהם כינה אותה בין היתר חברה ב"כת חוטפות הילדים" ו"טיפשה שחוטפת ילדים". האישום הרביעי ייחס ללייבל פרסומים בפייסבוק בגנותה של עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער, בעקבות צו שיפוטי שניתן בהמלצתה להוצאת תינוקת מחזקת אמה. בין היתר, כתב לייבל בפרסומים אלו כי המתלוננת חטפה את התינוקת מאמה רק מאחר שלא היה לאם כסף לשלם חשמל, וכי היא "חוטפת תינוקות". עוד נטען כי לייבל הגיע אל מול הבניין בו מתגוררת המתלוננת כשהוא מצוין במגפון וקרא "תושבי השכונה, לתשומת לבכם, השכנה שלכם (בציון שמה) פקידת סעד חטפה ילדה תינוקת בגלל חשבון חשמל".
על פי האישום החמישי, בעקבות המתואר באישום הקודם הוצא צו הגנה שאסר על לייבל להתקרב למרחק 100 מטרים מהמתלוננת ונאסר עליו להטרידה במישרין או בעקיפין. חרף זאת, פרסם לייבל בדף הפייסבוק שלו פוסטים נוספים בגנותה, בהם שב וכינה אותה "חוטפת תינוקות" וקרא לשלול לה את רישיון העבודה וגם "את החמצן שהיא נושמת".
לפי הנטען באישום האחרון, שיתף לייבל בדף הנקרא "עושים שכונה לפקידות הסעד", פוסט שפורסם בדף הפייסבוק של האם שבתה הוצאה מחזקתה, שם נכתב בין היתר כי העו"ס היא "השטן בהתגלמותו", "בת השטן", כי היא חטפה לה את הילדה בגלל חוב חשמל של 500 שקל, "חוטפת תינוקות למטרות רווח" ועוד. כן צוינו בפרסום גם מספרי הטלפון של העו"ס בבית ובמשרד.
השאלה אינה טיבם של הדברים אלא האם נחצו גבולות חופש הביטויהשופט אילן סלע מבית משפט השלום בירושלים זיכה את לייבל מכל העבירות שיוחסו לו למעט עבירה אחת של הפרת הוראה חוקית. תחילה עסק השופט באישומים השלישי, הרביעי, החמישי והשישי שעסקו בעבירה של העלבת עובד ציבור וציין כי מדובר בביטויים קשים, מכוערים, בלתי ראויים, פוגעניים, בתוכנם ובסגנונם, וחלקם הוא למעשה גידופים מבזים ומשפילים שברי כי לא היו ראויים להיאמר. עוד הוסיף השופט כי ההסתייגות מהדברים וסגנונם מתעצמת בפרט נוכח עבודת הקודש המבוצעת על ידי פקידות הסעד שצריכות לקבל החלטות קשות ביותר הנוגעות לפיקוח נפש של ילדים קטנים ותינוקות.
בעניין זה, ציין השופט כי התרשם מאד מעדויותיהן של המתלוננות כי הדבר פגע בהן וניכר היה כי הדבר גרם להן ולבני משפחותיהן תחושות פחד ועלבון, פגע באופן משמעותי בשגרת יומן, ואין ולא הייתה כל הצדקה שמאן דהוא יעשה מעשה שיגרום לתחושות קשות אלו.
יחד עם זאת, הבהיר השופט, השאלה אינה טיבם של הדברים אלא האם סגנון ביטוי זה ותוכן הדברים בנסיבות המקרה באים בגדרי העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. צוין, כי אל מול חומרת הביטויים עומדת הזכות, ויש שיאמרו החובה, לבקר את מעשיה של הרשות, ולמחות כנגד מה שנראה בעיני המוחה כמעשה בלתי צודק, בלתי מוסרי ובלתי נכון. זכות זו, לדברי השופט, מחייבת לכבד את חופש הביטוי ולאפשר ביקורת, גם ביקורת בוטה, ולעיתים אף מקוממת כלפי עובדי ציבור. לפיכך, יש לבחון האם במקרה זה נחצה הקו התוחם את גבולות חופש הביטוי הלגיטימי כאשר יש לזכור שלצדו שוכנים ערכים חשובים נוספים ככבוד האדם, חייו, שמו הטוב, פרטיותו והאינטרס הציבורי שעובדי הציבור ימלאו את תפקידם באופן תקין.
בפן המשפטי ציין השופט כי לפי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, על מנת שתקום אחריות פלילית בגין העלבת עובד ציבור צריכים להתקיים שני מבחנים מחמירים מצטברים: האחד, הוא מבחן תוכני, במסגרתו נדרש ביטוי שלילי הפוגע בליבת כבוד האדם וכרוך בפגיעה מהותית וקשה בגרעין המוסרי-ערכי שממנו שואב עובד ציבור את מקור כוחו וסמכותו. השני, הוא מבחן הסתברותי לפיו העבירה תחול רק מקום בו קיימת ודאות קרובה שדברי העלבון יביאו לפגיעה קשה בעובד הציבור במילוי תפקידו ובהתאם, גם בשירות הציבורי. בהמשך הצר העליון עוד יותר את גבולות העבירה וקבע כי ביקורת ציבורית על 'נושאי משרה ציבוריים' מקיימת בבירור את הרציונאלים שבבסיס חופש הביטוי וראויה להגנה רחבה, ועל כן ככל שמדובר ב"ביטוי פוליטי" הרף הפלילי ילך ויגבה ותצומצם תחולת העבירה.
הודגש, כי לא כל עובד ציבור הוא "דמות ציבורית" בעלת השפעה על ענייני הציבור, אולם במקרה זה מדובר בעובדי ציבור בעלי תפקיד רב השפעה, וודאי של המתלוננת הראשונה המשמשת כעובדת סוציאלית ראשית לחוק אימוץ ילדים, אך גם של המתלוננת השנייה אשר משמשת כעובדת סוציאלית ופקידת סעד במשך שנים רבות, ופעולותיה בעלות השפעה מכרעת על משפחות רבות. לדברי השופט, החלטותיהן וסמכויותיהן של השתיים אולי אינן נוגעות למספר רב של אנשים, אך הן דרמטיות ומשמעותיות מאין כמותן. בהקשר זה, סבר השופט, לא ניתן לקבל את הטענה כי ניתן למחות רק כנגד היועץ המשפטי לממשלה, וודאי לא את הטענה כי ניתן למחות רק כנגד שר הרווחה ומשרד הרווחה באופן כללי, ולא כנגד אנשי המקצוע, כשברי כי החלטותיהם של פקידי הסעד מתקבלות על בסיס מקצועי והן אינן מושפעות, מטבעם של דברים, מהחלטת הגורמים הפוליטיים הממונים עליהם.
"ככלל, מצופה מעובדי ציבור, בוודאי כאלו שהחלטותיהם הרות גורל עבור אזרחים רבים, כאלו שאין קשות מהם, לגלות איפוק ולספוג ביקורת, גם נוקבת ובוטה מצד הציבור", ציטט השופט מפסיקתו של בית המשפט העליון, "ההנחה היא כי עם כניסתו לתפקיד נטל על עצמו עובד הציבור הבכיר את הסיכון כי יהפוך מטרה לביקורת, ואף ביקורת נוקבת, בין אם הדבר מוצדק ובין אם לאו. בנסיבות אלה, ניתן לצפות ממנו לסיבולת גבוהה במיוחד כלפי עלבונות".
חשש מניצול ההליך הפלילי שלא למטרות לשמן הוא נועדעל יסוד האמור, סבר השופט כי למעט הביטויים שבאישום השישי מדובר בביטויים שיש לסווגם כ"ביטויים פוליטיים" ומכאן המסקנה כי אין מקום להרשיע את לייבל בעבירה של העלבת עובד ציבור בשל אמירתם. באשר לביטויים שבאישום השישי, סבר השופט כי דובר בביטויים שכשלעצמם מהווים "העלבת עובד ציבור", אך לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה, נוכח העובדה שהדברים לא נכתבו ע"י לייבל אלא ע"י אם שלטענתה בתה הוצאה מחזקתה, והוא רק שיתף פרסום זה. לדעת השופט, יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי שיתוף רשומה מבלי לקרוא את תוכנה, כשאין בכותרתה או בנסיבה אחרת כדי להצביע על כך שתוכנה מהווה עבירה פלילית, באה בגדרי "עצימת עיניים" לצורך היסוד הנפשי. זאת ועוד, קשה לקבל מצב בו המפרסם עצמו, שידוע מי הוא, אינו עומד לדין על הפרסום, והמשתף עומד לדין בגין השיתוף. אשר על כן, זיכה בית המשפט את לייבל מארבע העבירות של העלבת עובד ציבור שיוחסו לו בכתב האישום.
לצד האמור, סבר השופט כי יש להתייחס גם לדרך שהובילה להגשת כתב האישום נגד לייבל, וקבע כי הדברים אכן מעוררים חשש מפני ניצול ההליך הפלילי למטרות שלא לשמן הוא נועד. לדעת השופט, הפגם במקרה זה אינו מתמצה בכך שהחלטה בערר ניתנה על ידי קצין אח"מ (אגף חקירות ומודיעין) בניגוד להוראות החוק, אלא בעיקר בכך שהמציאות לפיה עובדת ציבור בכירה משוחחת טלפונית עם קצין אח"מ נוכח החלטה על סגירת תיק ומסבירה לו את הצורך בהמשך החקירה ומשכנעת אותו "לקחת את המקרה ולבחון אותו כמקרה מבחן", מעוררת, למצער, חוסר נוחות של ממש, שכן היא מלמדת שהייתה מעורבות של הרשות בהנעת ההליך הפלילי, בדרך שאזרח מן השורה אינו יכול ללכת בה. זאת, שהרי אזרח מן השורה שתלונתו נדחתה אינו יכול להתקשר לקצין אח"מ ולנסות להסביר לו מדוע חשוב לקחת את המקרה שלו כמקרה מבחן, והוא בוודאי אינו יכול לשכנע אותו בעל פה מבלי שהדבר יקבל תיעוד בכתב.
לכך הוסיף השופט את הטענות הנוגעות להעמדתו לדין של לייבל בלבד, והתעלמות מכך שלא הועמדו לדין גם אחרים המצוינים בכתב האישום ושמעשיהם חמורים יותר משלו, כגון האישה שיזמה וכתבה את המודעות באישום הראשון ואחרים שפרסמו פוסטים נוספים וחמורים יותר, על אף שזהויותיהם של אלו ידועות למאשימה. לדעת השופט, לא ניתן לשלול את הטענה של לייבל כי כתב האישום הוגש כנגדו בשל כך שהוא נוטל חלק נכבד במחאה.
בהמשך, זיכה השופט את לייבל גם מעבירת הפגיעה בפרטיות שיוחסה לו בשל הדבקת המודעות באישום הראשון. לדעת השופט, הגעה חד-פעמית סמוך לביתו של אדם על מנת למחות כלפיו אינה מעקב הבאה בגדרי "בילוש או התחקות" לפי חוק הגנת הפרטיות, וכי גם אם נכון לאמץ גישה כי אין להתיר חדירה לרשות היחיד של איש הממלא תפקיד ציבורי ולהטריד אותו ואת בני ביתו בחייהם הפרטיים כדי להשפיע על פעילותו הציבורית, עדיין אין מדובר באיסור גורף, ויש לתת את הדעת על כמות המשתתפים, תדירות המחאה והאפשרויות לביטוי המחאה במקום אחר.
לפיכך, קבע השופט כי כאשר מדובר באירוע חד פעמי של הדבקת מודעות מחאה מחוץ לביתו של עובד הציבור, הגם שברחוב מגוריו, הרי שמאחר שמדובר ב"ביטוי פוליטי" קיים קושי בהעמדה לדין פלילי בהעדר גבולות ברורים ומפורשים לתחולת העבירה במקרה שכזה. לדעת השופט, כל עוד שקיים שיקול דעת למשטרה להתיר במקרים מסוימים ביטוי מחאה ליד ביתו הפרטי של עובד ציבור, קיים קושי – נוכח עקרון החוקיות – להעמיד לדין מי שביצע מחאה זו, למעט מקרים קיצוניים וחריגים שמקרה זה אינו נמנה עמם.
עוד הוסיף השופט כי הפרסום לא נעשה בנסיבות של פגיעה חמורה בפרטיות, כחדירה לתוך ביתו של הנפגע, אלא מדובר במודעות שנתלו בסמיכות לביתה של המתלוננת בשעות הערב והן הוסרו בחלוף זמן לא רב. גם הדברים שצוינו במודעה, אף שסגנונם בוטה ואינו ראוי, נעשה לדברי השופט כחלק מהבעת דעה על פעולותיה של המתלוננת במסגרת תפקידה הציבורי. לפיכך, באיזון בין חירות המחאה וחופש הביטוי לבין מניעת הפגיעה בפרטיות, נקבע כי הפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות.
לבסוף, קבע השופט כי יש לזכות את לייבל מהעבירות של הפרת הוראה חוקית שיוחסו לו, למעט בכל הנוגע לאישום השני בגדרו הפר את הצו למניעת הטרדה מאיימת שניתן כנגדו על ידי בית המשפט, נוכח התקרבותו למרחק של 256 מטרים מביתה של המתלוננת. ביחס ליתר האישומים, קבע השופט כי ככל שמדובר בטענה לפרסום בפייסבוק, הרי שקביעת בית המשפט שהוציא את הצו לפיה לא שוכנע שהפרסומים מהווים הטרדה מאיימת, יש בה למצער כדי להוות הגנה לנאשם כי הסתמך על קביעה זו או למצער כדי ללמד על העדר יסוד נפשי לביצוע העבירה.
סיכומם של דברים – לייבל זוכה מכל העבירות שיוחסו לו למעט עבירה של הפרת הוראה חוקית שיוחסה לו באישום השני. לייבל יוצג בהליך ע"י עו"ד עדן פוליטקין. המדינה יוצגה ע"י עו"ד תמר איבלמן.
ת"פ 49243-11-16
לצפיה / הורדת הכרעת הדין ת"פ 49243-11-16 מה- 24.03.2019 , מדינת ישראל נגד לייבל מה- 24.03.2019 בפני כב' השופט אילן סלע הקלק על הקישור: https://drive.google.com/…/15IP1WdD4mvbsXzN-HEPs4BQAF…/view…
