חשיפה: בשלוש השנים האחרונות הוגשו למשטרה לא פחות מ- 35 דיווים על חשד למגע מיני ומעשים מגונים במטופלות בבתי חולים פסיכיאטריים. על פי הערכות במציאות המספר הזה גבוה בהרבה, כי חלק מהנפגעות מתקשות להתלונן - ולאחרות פשוט לא מאמינים. תחקיר "ידיעות אחרונות" מגלה: איך שדווקא נשים שהכי זקוקות להגנה, בתוכן כאלו שכבר עברו תקיפות מיניות בעברן - הופכות לקורבנות דווקא, במקום שבו הן צריכות להיות הכי מוגנות?
לקריאת התחקיר השלם (קובץ PDF) הקלק כאן
זה קורה הרחק מעין הציבור, במחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, אליהן מגיעות נשים במצב נפשי מעורער, לעיתים בזמן התקף פסיכוטי, לפעמים לאחר ניסיון התאבדות. אבל דווקא במקום שאמור לטפל בהן ולעזור להן להשתקם, הן מותקפות. מאחורי הדלתות הסגורות של מחלקות האשפוז הפסיכיאטרי, במקום הכי מוסתר ומורחק מעין הציבור, מאושפזים גברים, נשים וילדים במצבים הקשים והחלשים ביותר. המאושפזים במחלקות הסגורות סובלים פעמים רבות מכושר שיפוט לקוי.
לחלקם יש תפיסת מציאות מעוותת, חלקם נאבקים בדחף המוות ובקושי נאחזים בחיים ולא אחת הם מסוכנים לעצמם או לסביבתם, ורובם מצויים תחת השפעת תרופות פסיכיאטריות חזקות. התרופות האלה, כמו גם המצב המאני של חלקם, מעוררים בהם לעיתים דחפים מיניים חזקים ובלתי נשלטים.
לשיעור גבוה מבין הנשים המאושפזות יש רקע של פגיעה מינית בעברן, וחלקן נוטות ליפול שוב ושוב קורבן לאלימות מינית, ללא יכולת להתנגד או לשמור על עצמן. בלא מעט בתי חולים פסיכיאטריים בישראל מאושפזים במצב הזה יחד נשים וגברים, נערות ונערים – ללא הפרדה מגדרית.
לבקשת "ידיעות אחרונות" נמסר ממשרד הבריאות, כי בשלוש השנים האחרונות אירעו 35 מקרים של חשד לכאורה למגע מיני או מעשה מגונה בין מטופלים שדווחו למשטרה, ושני מקרים של הטרדה מינית של מטופלים על ידי מטפל. מדובר בדיווח שהתקבל משישה מתוך שמונה בתי חולים פסיכיאטריים של משרד הבריאות בישראל.
מאחורי המספרים מסתתרת מציאות עגומה וכואבת, שבה מרבית התיקים ייסגרו כנראה עוד לפני שייפתחו, שכן המטופלים, הפוגעים לכאורה, אינם כשירים לעמוד לדין בשל מצבם הנפשי. גם המטופלות או המטופלים הנפגעים מתקשים בדרך כלל למסור עדות קוהרנטית שניתן להסתמך עליה. ואם לא די בכל זה, מומחים בתחום מבהירים שזהו כנראה רק קצה הקרחון, שכן לטענתם מרבית המקרים כלל אינם מדווחים, וחלקם מושתקים בטרם הדיווח הרשמי. כך היה במקרה של אביגיל (שם בדוי). היום היא בת 25, סטודנטית באוניברסיטה שבונה את חייה מחדש. אבל כשזה קרה לה, היא אומרת, התרסקה. בגיל 16 היא אושפזה באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ כשהיא סובלת מפוסט טראומה בעקבות התעללות מינית שעברה בילדות ולאחר כמה ניסיונות התאבדות.
במחלקת הנוער, היא נזכרת, הרגישה שמצבה משתפר, אך כשהועברה למחלקת המבוגרים, מצבה לדבריה רק החמיר:
"יש שם שיעמום גדול שמוביל מטופלים לעשות כל מיני דברים. יש שם מטופלים שהסתובבו כל היום עם היד בתחתונים. מגיעים לשם אנשים במצבים נפשיים קשים מאוד.
באחד הימים שם כיביתי על עצמי סיגריה, ומישהו מהמטופלים ראה וסיפר לצוות והחליטו לקשור אותי. על הסיגריה הזו הייתי קשורה יותר מ- 24 שעות ברציפות וקיבלתי זריקות. חדר הקשירה הוא החדר השנוא על כל מטופל. בשביל לעשות צרכים משאירים סיר מתחת למיטה, את שוכבת עליה קשורה ועם בגדים – הם נרטבים וזו השפלה איומה.
כשאת צריכה לאכול נכנסת לחדר אחות ומאכילה אותך. כשיצאתי משם לא יכולתי לקפל את הרגליים. שתי אחיות גררו אותי לחדר ונזרקתי על המיטה, מותשת פיזית ותחת השפעת הזריקות.
אחרי כמה דקות אחד המטופלים, אדם מבוגר שהיה במאניה, נכנס לחדר שלי והתחיל לגעת בי. ממש נשכב עלי והתחיל ללטף אותי בכל הגוף. לא הייתי במצב פיזי שיכולתי לצעוק, לדחוף או להדוף אותו, הזריקות הפילו אותי.
כמה דקות אחר כך נכנס מטופל אחר לחדר, ראה את זה ומשך אותו ממני. כמה שעות אחר כך נכנסתי להתקלח וראיתי 'היקי' ענקי בצוואר. ניגשתי לאחות ואמרתי לה את שם המטופל שנגע בי. היא אמרה לי: 'די אביגיל, מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך', והמשיכה ללכת.
התחושה הזאת של חוסר האמון, מלווה אותך לכל אורך החוויה האשפוזית. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. גם לא הייתה לי שום דרך להוכיח את זה. וגם אם היו מאמינים לי, מה היו עושים לו? הוא היה מאני".
אביגיל, אושפזה בגיל 16: "אמרתי לאחות שהמטופל נגע בי. היא אמרה לי: 'מספיק להמציא. את עשית את זה לעצמך'. תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאת משקרת. וגם אם היו מאמנים לי, מה היו עושים לו? הוא היה במאניה
האותיות הקטנות
בשנת 1991, לפני לא פחות מ- 24 שנים הוגש למשרד הבריאות דוח ועדת שרשבסקי, שדן בנושא ההגנה על חולי נפש מאושפזים מפני תקיפה וניצול מיני. בבדיקת הוועדה נמצא ש"יש מקרים של פגיעה וניצול מיני בחולי נפש מאושפזים", וכי "היו מקרים של הריונות ולידות אצל חולות נפש, כשהכניסה להיריון התרחשה במהלך השהות במחלקה פסיכיאטרית וכתוצאה מזה בוצעה לפעמים הפסקת היריון". עוד נכתב בדוח, כי "יחסי מין לא מבוקרים שאירעו במהלך אשפוז פסיכיאטרי הביאו לפעמים לפירוק משפחות. לא כל האירועים מובאים לידיעת מנהלי בתי החולים".
בדוח צויין כי עד שנות ה- 60 הייתה הפרדה מגדרית מלאה במחלקות הפסיכיאטריות, אך מאוחר יותר התפתחה נטייה לעבור למחלקות מעורבות, מתוך תפיסה מקצועית שלפיה "במחלקה מעורבת הנשים והגברים אינם מזניחים את עצמם עקב נוכחות בני המין השני", וכי לנוכחות הנשים יש השפעה מרסנת על אלימות הגברים.
עם זאת ציין הדוח ש"פגיעה מינית בחולה נפש מאושפז עלולה להוות מכה קשה ביותר ואף לגרום לבעיות נפשיות, הזקוקות לעיתים לטיפול נוסף". הדוח העלה את השאלה: "האם מוצדק לאשפז חולה במחלקה מעורבת כאשר הוא עלול להיפגע פגיעה קשה, אם כי חלק מהחולים האחרים עשויים להפיק תועלת מאשפוזו איתם?", התשובה החד משמעית הייתה שלילית:
"מידת ההגנה הנדרשת כדי למנוע פגיעה מינית בחולי נפש מאושפזים מחייבת קיום מחלקות נפרדות חד מיניות",
קבעו חברי הוועדה בסיכום הדוח. אך למרות ההמלצה החד משמעית, בבתי חולים רבים לא בוצעה הפרדה מגדרית.
במאי 2013 מינה מנכ"ל משרד הבריאות דאז, רוני גמזו, ועדה נוספת לבדיקת הנושא. ועדת קרון המליצה לערוך בדיקת עמדות בקרב מתאשפזים מעל גיל 18 בנוגע להעדפתם ביחס להפרדה מגדרית, לאסוף נתונים שיטתיים על תופעות שעלולות להיות מושפעות מאשפוז מעורב, להבטיח אפשרות לאשפוז במחלקות נפרדות במקרים שדורשים זאת, ולפרוש מחלקות נפרדות באופן שיאפשר נגישות גיאוגרפית סבירה. עוד המליצה הוועדה כי במקרים של אשפוז מרצון, המהווים 70 אחוז מכלל האשפוזים הפסיכיאטריים, תינתן לחולים האפשרות להתאשפז במחלקות נפרדות בהתאם לבקשתם.
במשרד הבריאות החליטו לאמץ את ההמלצות, והיום אכן קיימת פרישה של מחלקות נפרדות מגדרית בבתי החולים באר שבע, איתנים, אברבנאל, באר יעקב, לב השרון, מעלה הכרמל, מזור ותל השומר, אף שמחלקות הקטינים בארבעה מבתי החולים האלה לא נפרדות.
בבתי החולים הפסיכיאטריים שער מנשה, שלוותה וגהה אין הפרדה מגדרית כלל.
במרבית המרכזים לבריאות הנפש קיימת הפרדה מגדרית, מחלקת אשפוז לנשים ומחלקת אשפוז לגברים או אגפים נפרדים, אומרים היום במשרד הבריאות ומציינים כי הוחלט גם לאפשר לחולים המתאשפזים מרצון לבחור במחלקה נפרדת, החלטה שאף עוגנה בנוהל משרד הבריאות: "בחירת מקום אשפוז בבריאות הנפש", מנובמבר 2014.
הבעיה, כרגיל, טמונה באותיות הקטנות, שכן הנוהל עצמו מסייג וקובע כי אדם אכן יוכל לבחור איפה להתאשפז, בתנאי שהתפוסה בבית החולים הנבחר אינה עולה על 95 אחוז. אלא שעל פי נתוני אתר משרד הבריאות, המתעדכנים אחת לשבוע, ברוב רובם של בתי החולים הפסיכיאטריים התפוסה עולה על 100 אחוז ותפוסה של פחות מ- 95 אחוז קיימת לעיתים רחוקות, אם בכלל. כך למשל, נכון לשעת ירידת העיתון לדפוס, רק בבית חולים אחד מתוך שמונה שבהם יש הפרדה מגדרית, נרשמה תפוסה של פחות מ- 95 אחוז. בבתי החולים הפסיכיאטריים האחרים המאפשרים הפרדה, נרשמו תפוסות של 101 אחוז, 111 אחוז, ואפילו 121 אחוזי תפוסה.
אם מוסיפים לכך את העובדה שהחולים והחולות לא תמיד מודעים לזכותם לבחור היכן יתאשפזו וכי גם שיעורי תפוסה נמוכים בבית החולים אינם מבטיחים מקום פנוי במחלקת הנשים – מבינים שאפשרות הבחירה המדוברת נראית אולי יפה על הנייר, אך בפועל לא תמיד קיימת.
חשוב להבין שגם במחלקות נפרדות היו לא מעט תלונות על מגע מיני של גבר עם גבר או של אישה עם אישה, כך שלא נכון להגיד שהפרדה תפתור את הבעיה, אומר ד"ר יהודה ברוך, לשעבר מנהל בית החולים אברבנאל ובכיר במשרד הבריאות. עם זאת, תפקידו של הצוות הוא להגן על החולים וזה תפקיד מורכב כי בהגדרה אסור לנו לשים מצלמות, לא בחדרים ולא בשירותים או במקלחות. מדובר באנשים החולים ביותר בתחום הפסיכיאטריה, במאושפזים במחלקות הסגורות. הם זכאים לשמירה מפני אובדנות, מפני תוקפנות שאינה מינית. אנחנו צריכים לשמור על כבודם ועל ההיגיינה שלהם. הבעיה המרכזית היא בעיה של תקינה. כשיש מצוקות צוות ויש שלושה עובדים בערב ושניים בלילה על 34 – 35 חולים, מספיק שאחות אחת מכינה אוכל, אחת מחלקת תרופות והשלישית מקלחת, ואין מי שישמור.
— מה היחס למאושפזות שהן נפגעות תקיפה מינית?
כשאנחנו יודעים מראש שיש מישהי עם פגיעה מינית בעברה, אנחנו לוקחים אותה לשיחה ואומרים לה שאם יש בעיה שתודיע לנו. אנחנו לא נעניש את הבן אדם, אבל נשמור עלייך. צריך לזכור שגם החולה השני עושה זאת לפעמים מחוסר שיפוט, והבעיה היא שגם מצד הקורבן יכול להיות חוסר שיפוט ורק בהמשך היא תחוש שהיא קורבן, כך שהיא לא תתלונן מיד או בכלל. כשחולה מספרת אנחנו מאמינים לה, אבל צריך לזכור שגם הצד השני חולה. שני הצדדים מאושפזים במחלקה סגורה וכמעט בהגדרה בלתי כשירים לעמוד לדין על מעשיהם, לכן אין פה מקום לענישה, יש מקום להפריד ולטפל.
במקרים נדירים, כשהתוקף אינו פסיכוטי אלא סובל מהפרעת אישיות, אנחנו מתערבים ומערבים משטרה. אבל אלה המקרים היותר נדירים.
לדברי ר', אשת צוות באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לעיתים נדרש הצוות להגן על הנשים מפני עצמן. במחלקוט מעורבבות ודאי שקורים דברים, לכן חייבת להיות מחלקה עם הפרדה, היא אומרת. אצלנו יש גם מחלקה מעורבת וגם מחלקות נפרדות, וכשיש מאושפזת חסרת שיפוט, מעבירים אותה להפרדה. ישנם גם גברים וגם נשים במצבים האלה, וכשהצוות רואה שהם מחפשים מין, צרי להפריד ביניהם. הנשים חשופות גם לאלימות מצד גברים וגם למין ללא שליטה. יש לי, למשל, מטופלת עם מגבלה שכלית-התפתחותית שמתפשטת כל הזמן ואני צריכה להלביש אותה. היא לא שולטת בזה.
— ומה קורה במחלקות הילדים?
יש מחלקה מעורבת. אי אפשר לשים לב 24 שעות ביממה. יש מצלמות, אבל לא בחדרים וזה לא קל לשבת ולהשגיח. יש שירותים, יש חדרי מגורים שבהם זה יכול להתפקשש.
אב של מטופלת: בבית החולים אמרו לנו בדרך אגב שבתנו קיימה יחסי מין עם מטופל אחר ושלא ברור אם זה היה בהסכמה. הוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו שהיא פיתתה אותו. האשימו אותה. כשהיא חוותה התקף נוסף, ביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת, אבל אמרו שאין מקום
לא סיפרו לנו כלום
אלא שעבור המטופלת ומשפחתה, מדובר בהרבה יותר מסתם "פקשוש". בשבוע שעבר הגישה עו"ד רוני אלוני סדובניק, תביעה נזיקית נגד בית חולים גהה, בגין אונס שבוצע על פי הנטען בין כתליו בצעירה שהיא מייצגת.
לפני כשבע שנים, כשמיה (שם בדוי) חוותה התקף פסיכוזה, הוריה הגיעו איתה לחדר המיון בבית חולים קרוב למקום מגוריהם, ומשם היא הועברה לאשפוז במחלקה הסגורה של גהה, שאליה הייתה משויכת גיאוגרפית. לרוע מזלה, לא הייתה בה מחלקה נפרדת לנשים.
לפני שנפרדו ממיה, מספר האב: "היא הייתה במצב מאני, שמחה ואושר והמון אנרגיות". כשפגשו אותה למחרת, הוא אומר, היא כבר הייתה כבויה. "למחרת אשתי באה לבקר. הפסיכולוג קרא לה ואמר שהוא מציע להעביר את מיה למחלקה סגורה בבית חולים אחר, שם יש מחלקה נפרדת לנשים, כי יש למיה התנהגות מינית 'חסרת שיפוט'. כשאשתי ראתה אותה, מיה הייתה שפופה ומנותקת. ראו עליה שמשהו מאוד רע קרה לה, אבל בבית החולים לא סיפרו לנו כלום".
למחרת, נטען בכתב התביעה, הועברה מיה לבית חולים כללי, ושבועיים מאוחר יותר החלה להתלונן על כאבים באיבר מינה. הוריה התעקשו שתיבדק על ידי גיניקולוג, אך לדבריהם נתקלו בשלב הראשון בסירוב. רק כשהתעקשו בשנית להוציא אותה לבדיקה, נכתב בתביעה, נאמר להם שבתם "קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה, וכי לא ברור אם יחסי המין היו בהסכמה", וכי על כן הוחלט להעבירה לבית החולים שבו היא נמצאת. "אמרו לנו את זה בדרך אגב", אומר האב בכעס. גם הבדיקה הגניקולוגית, נכתב בתביעה, בוצעה רק לאחר התעקשות ההורים.
בכתב התביעה נטען שבזמן שמיה שהתה בחדר העישון, ניגש אליה אחד החולים "הוריד את מכנסיה ואת תחתוניה, אנס אותה בניגוד להסכמתה והכל נעשה בנוכחותם של חולים אחרים ובחדר מרכזי במחלקה".
וכך התובעת, כותבת עו"ד אלוני-סדובניק, "אשר אושפזה במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי בשל מצב פסיכוטי במטרה להגן עליה, הופקרה על ידי אותם אלה שהיו צריכים להגן עליה, אותם אלה אשר היו צריכים לפקח עליה פיקוח הדוק, וכתוצאה מכך נאנסה בחדר מרכזי במחלקה מבלי שאיש טרח להתערב ו/או להגן עליה בכל צורה ואופן".
לאחר שחרורה של מיה מבית החולים, נכתב בתביעה, פנו ההורים לפסיכיאטר המחוזי, עידכנו אותו במה שאירע בגהה, וביקשו שאם תחול הידרדרות במצבה והיא תזדקק לאשפוז נוסף, יאפשרו לה להתאשפז בבית חולים שיש בו מחלקה נפרדת לנשים."לאחר בירור תלונתם", נכתב בכתב התביעה "הודיע הפסיכיאטר המחוזי להורים כי אכן התובעת קיימה יחסי מין עם מטופל אחר בעת אשפוזה בגהה (ואף) הוסיף ואמר כי יחסי המין נעשו בהסכמה, וכי התובעת היא שפיתתה את החולה".
"המטופל ההוא היה בן 50 והיא בת 19, ואמרו לנו שהיא פיתתה אותו, שהייתה לה התנהגות מינית חסרת רסן. האשימו אותה. זה מאוד מקומם", מספר האב בכאב.
"לאחר כמה חודשים היא חוותה התקף נוסף וביקשנו לאשפז אותה במחלקה נפרדת לנשים, אבל אמרו לנו שאין מקום".
— ומה עשיתם?
"העברנו אותה הביתה, למרות שהיא היתה במצב מסוכן, במצב שבו היא תוקפנית, במצב שהיא יכולה לקפוץ מהחלון. היינו בלחץ אימים. לא תיפקדנו, היינו במצב נפשי רעוע ולא ידענו למי לפנות. עשינו כמיטב הבנתנו והרגשנו שהמערכת מתנערת מאיתנו. סיכנו את עצמנו ואותה, אבל לא יכולתי לחשוב על אפשרות להחזיר אותה למקום שבו היא נאנסה ועלולה להיאנס שוב.
"פשוט הרסו לה ולנו את החיים. הפקדנו את האוצר הכי גדול שלנו כדי שישמרו עליו – ובמקום זה פגעו, הסתירו ולאחר שזה נחשף, האשימו אותה. לא קיבלנו התייחסות. היום אנחנו מבינים את המשמעות של התקיפה המינית שהיא עברה. חשבנו שאחרי שנה – שנתיים הסיפור יישכח, אבל עם השנים הטראומה תופסת יותר ויותר נפח".
מבית החולים גהה נמסר בתגובה, כי "בית החולים מנוע ממתן התייחסות לאמור, לאור חובתו לשמור על כבודה ופרטיותה של התובעת ולאור החיסיון הרפואי החל עליו בכל הקשור לאשפוזה. התביעה התקבלה בבית החולים לפני זמן קצר. עמדתו המפורטת של בית החולים תימסר במסגרת ההגנה המשפטית ולאחר שיהיה סיפק בידו לבדוק את הטענות המופיעות בכתב התביעה לעומקן ולמסור את העובדות לאשורן.
"עם זאת", הוסיפו בבית החולים "בשלב ראשוני זה ניתן כבר לומר כי קיים ספק רב אם האירוע הקשה המתואר בכתב התביעה אכן התרחש במציאות, מאחר שטענות התובעת אינן מתיישבות עם המסמכים הרפואיים שבידי בית החולים והעובדות הידועות לצוות הרפואי".
עו"ד רוני אלוני-סדובניק: היום בחלק מהמוסדות יש מחלקות נפרדות, אבל זו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שהן יכולות לבחור. במחלקות הנוער והילדים אין הפרדה כלל ומאושפזים בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם הוא פסיכוטי ובלי גבולות?
כמו סם אונס
עו"ד רוני אלוני סדובניק, שנאבקת על יישום הפרדה מגדרית בבתי חולים פסיכיאטריים זה חמש שנים, אומרת שבשנים האחרונות חל שינוי "ובכמה מהמוסדות יש מחלקות נפרדות לנשים, אבל הבעיה היא שזו לא ברירת מחדל ולא תמיד מסבירים למטופלות שנכנסות לאשפוז שהן יכולות לבחור במחלקה נפרדת. מאשפזים נערים ונערות בני 12-18 יחד. איך ילדה בכיתה ו' יכולה להיות עם נער בגיל צבא? ומה אם אותו נער הוא פסיכוטי ובלי גבולות?"
אחת הבעיות הקשות, אומרת אלוני-סדובניק, היא הקושי להוכיח את האירוע.
"בחמש השנים האחרונות נתקלתי בשמונה מקרים, אבל רק בשניים מהם היו לי ראיות. מאוד קשה להוכיח את עצם התרחשות האירוע מאחר שגם הפוגע בלתי כשיר לעמוד לדין, וגם הנפגעות הרבה פעמים סובלות מדמיונות ואף אחד לא מאמין להן".
ימית (שם בדוי), שאושפזה במחלקה פתוחה מעורבת באחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הממשלתיים, מתקשה בעצמה לזכור את האירוע שלדבריה חוותה. "הייתי במצב נפשי רעוע ואובדני", היא מספרת. "הכניסו אותי בערב, נתנו לי זריקה וזרקו אותי באיזה חדר. התעוררתי בבוקר מידיים שנוגעות בי. זה היה מזעזע. אני לא יודעת מה עשו לי, הרגשתי כמו עם סם אונס. היו שם כמה חולים שנגעו, אני אפילו לא יודעת כמה. הייתי מאוד מטושטשת. אני יודעת שנגעו בי ופתחו לי את הפיג'מה, אבל אין לי מושג מה בדיוק קרה. היום זו פשוט תקופה רעה שנמחקה לי מהזיכרון. לדעתי, המחלקות צריכות להיות מופרדות וחייב להיות פיקוח".
באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אומרים כי מדי שנה מתקבלים דיווחים על פגיעה או ניצול מיני במהלך אשפוזים פסיכיאטריים. "נשים שמגיעות לאשפוזים פסיכיאטריים נמצאות בסיכון גבוה ביותר לפגיעה מינית, בין אם הגיעו עקב היסטוריה של פגיעה מינית ובין אם מסיבות אחרות", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית העמותה.
"ידוע ממחקרים כי יותר מ- 50 אחוז מהמאושפזות הן בעלות רקע של פגיעה מינית בעברן, ולכן על הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים לעבור הכשרות ייעודיות בנושא ולגלות ערנות מיוחדת בשמירה על המטופלות. עמותת מרכזי הסיוע ועמותת 'בזכות' פועלים בשנתיים האחרונות בשיתוף משרד הבריאות כדי לפתח הכשרות ייעודיות לצוותים העוסקים בבריאות הנפש, בדגש על בתי החולים הפסיכיאטריים".
גם ח"כ מיכל רוזין, לשעבר מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע, נאבקת שנים בעד הפרדה מגדרית ולמען הקמת יחידת אשפוז ייעודית לנפגעות תקיפה מינית.
"נכון שהפרדה מגדרית לא פותרת לחלוטין את הבעיה", היא אומרת, "אבל מה שקורה הרבה פעמים, בעיקר עם נפגעות, זה שכשהן נמצאות במצב קשה נפשית הן משחזרות את הפגיעה. כמו שיש להן צורך לפגוע בעצמן, לחתוך את עצמן ולנסות להתאבד – יש להן צורך לשחזר פגיעה מינית וגברים מנצלים את זה. לשים נשים במצב המאוד מוחלש הזה עם גברים אחרים בתהליך שיקומי זה אבסורד. זו המערכת עצמה שפוגעת בהן. ובאיזה תירוץ? שיידעו להתמודד עם גברים? קודם הן צריכות לשקם את עצמן".
לדברי חנה קהת, לשעבר מנכ"לית עמותת "קולך" והיום פעילה למען נשים, חשוב שתהיה הפרדה מגדרית בבתי החולים.
"אחוז גבוה מאוד מהמאושפזות במחלקות הפסיכיאטריות הן נפגעות תקיפה מינית שסובלות מפוסט טראומה והן מאוד סובלות כשהן מגיעות למרפאות ולמחלקות. עבורן כל גבר שמתקרב זה טריגר, גם לשהות עם אח שמשגיח, כך שגם בצוות צריכה להיות הפרדה מגדרית, בעיקר מול מאושפזות פוסט טראומיות. הרבה פעמים נשים כאלה סובלות מניתוקים, ואם הן עוברות פגיעה חוזרת במחלקות מעורבות – הן לא יכולות להגיב.
צריך לזכור שאל המחלקות הפסיכיאטריות מגיעים גם עברייני מין, כך שלא יכול להיות מפגש הרה אסון יותר מזה. היום נפגעת שרוצה לשהות במחלקה נפרדת צריכה לנדוד, כי יש מעט מאוד מחלקות נפרדות ואין טיפול מותאם לנפגעות תקיפה מינית.
העובדה שאין מקום ייחודי לנשים שמאושפזות על פוסט טראומה מתקיפה מינית זו שערוריה בפני עצמה".
בעמותת "בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, נאבקים שנים רבות כדי שמאושפזים יוכלו לבחור באיזה בית חולים להתאשפז. "לכל אדם באשפוז פסיכיאטרי הזכות לביטחון אישי ולפרטיות,, אומרת עו"ד שרון פרימור מהארגון.
"נשים מדווחות על תחושת חשיפה, פגיעות וחוסר ביטחון בסיסי כאשר נכפה עליהן לחלוק את מרחב המגורים עם גברים. אלה הם נתונים המגובים במחקרים מהעולם. באוסטרליה, למשל, 45 אחוז מהנשים דיווחו כי נפלו קורבן לפגיעות מיניות מצד מטופלים אחרים במהלך האשפוז.יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את זכותן של מטופלות אלה לכבוד, ביטחון אישי ופרטיות וזוהי חובתו של משרד הבריאות למזער ככל הניתן את הסיכוי לפגיעה. בהתאם לכך, יש להקפיד לא לשבץ נשים וגברים יחד, בפרטי באזורי השינה, המקלחות והשירותים, ויש להבטיח לכל אישה המעוניינת בכך מחלקת שינה נפרדת לנשים בלבד".
