‏הצגת רשומות עם תוויות אשפוז פסיכיאטרי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אשפוז פסיכיאטרי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

תביעה נגד בית חולים הלל יפה בחדרה - מטופל התאבד במהלך אשפוז פסיכיאטרי

בעקבות "צוק איתן": התאבד באשפוז פסיכיאטרי , פאוזי אבו טועמה , mynet , אוגוסט 2015

תושב חדרה שסבל מבעיות נפשיות מאז מלחמת יום כיפור, התקשה להתמודד עם המראות במהלך מבצע "צוק איתן". הוא אושפז לבקשתו במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "הלל יפה", אך שם קץ לחייו בתלייה. כעת תובעת אישתו פיצוי מהמדינה וטוענת: בית החולים לא שמר עליו. "הלל יפה": "בית החולים טרם קיבל את כתב התביעה"

אשתו של תושב חדרה ששם קץ לחייו בעת שהיה מאושפז בבית החולים "הלל יפה", הגישה בשבוע שעבר תביעה נגד המדינה, בה טענה כי ביה"ח התרשל בטיפול בבעלה ובהשגחה עליו.

המנוח - נ', בשנות השישים לחייו, ניהל אורח חיים רגיל למדי, על אף בעיות נפשיות מהן סבל. מצבו הנפשי הידרדר לראשונה בעקבות מלחמת יום כיפור, עת שירת ברמת הגולן. במהלך אחת התקריות, נהרג מפקדו של נ' והוא עצמו נזקק לטיפול רפואי. לאורך השנים לא היה נ' תחת מעקב פסיכיאטרי, למעט פניות נקודתיות למערך בריאות הנפש בקהילה. הוא ניהל חיים נורמטיביים; עבד כאיש אחזקה, התחתן וגידל ארבעה ילדים.

ההחמרה במצבו הבריאותי, ביולי 2014, הגיעה על רקע אירועי "צוק איתן", אז ביקש להתאשפז עקב חוסר יכולתו לעמוד במתחים. נ' התקבל בחדר המיון בבית החולים "הלל יפה" במהלך חודש יולי 2014 עם תלונות על חרדה, הפרעות שינה וזיכרונות ממלחמת יום כיפור. הוא טופל בכדורי הרגעה ושוחרר להמשך טיפול בקופת חולים, שם הוא קיבל תרופות.

כעבור כחודש וחצי, אושפז נ' שוב בבית החולים, הפעם לתקופה ארוכה יותר. במהלך האשפוז שיתף את מטפליו ורופאיו מספר פעמים במחשבות אובדניות. בין היתר סיפר אודות "מחשבות על מוות", "מחשבות שאינו יכול לגרשן כליל", "מחשבות על לחטוף סכין" ותיאר, כי "ראה איש ביטחון עם אקדח ועברה מחשבה להשתמש בו...". שבועיים לאחשר שאושפז, נמצא נ' תלוי על חבל במחלקה אחרת שנמצאת בשיפוצים, ובה, בין כל הפסולת הפזורה, מצא חבל לתלייה.



בית החולים "הלל יפה" (צילום: עידו ארז)

אשתו של נ' הגישה נגד המדינה, באמצעות עו"ד אורן בושרי, תביעה על רשלנות רפואית, ודרשה פיצוי כספי של מעל למיליון שקלים. בכתב התביעה נטען, כי על בית החולים "הלל יפה" היה לצפות את מעשה האובדנות מאחר שלכל אורך אשפוזו, דיבר נ' בכנות על כוונות אובדניות. וכן כי אמירותיו אלה שזורות בתיק האשפוז הדיגיטלי, לכל אורכו. "להפרעות נפש סיבות טבעיות, הדורשות טיפול, כמו במחלות אחרות", נכתב בכתב התביעה. טיפול כזה נמנע כאן. הנתבעת התרשלה רשלנות שבמחדל, באין מעשה: באי אשפוזו של המנוח במוסד סגור, משעה שהביע כוונות אובדניות".

עוד נטען בכתב התביעה, כי בית החולים התרשל לכאורה אף בטיפול התרופתי ב-נ' ובכך הציפו אצלו כוונות אובדניות, וכן מנעו ממנו מידע רפואי חשוב הקשור בהן, ובכך הביאו אותו, פשוטו כמשמעו, לכדי מעשה ההתאבדות עצמו. "החבל נמצא במחלקה בשיפוצים - מחלקה פתוחה ונגישה לקהל הרחב ולחולים, מלאת פסולת בניין, במרחק צעדים ספורים ממאושפזי המחלקה הפסיכיאטרית", הדגיש עו"ד בושרי בכתב התביעה.

לכתב התביעה צורפה חוות דעת של ד"ר רוני ומוש, מומחה לפסיכיאטריה, אשר חווה דעתו ביחס לרשלנות לכאורה, והטענות העולות בכתב התביעה. ד"ר ומוש קובע בחוות הדעת כי בית החולים התרשל בטיפול ב-נ', ופעל מתחת לסטנדרט הטיפול המצופה ממנו, וכי לו היה פועל כראוי, מותו היה נמנע.

אולם הטענות של אשתו של נ' נוגעות לא רק למותו של בעלה, אלא אף להתנהלות בית החולים לאחר התאבדותו. בכתב התביעה נטען כי בית החולים לא הודיע למשטרה כי מת אדם בהיותו מאושפז, ולא העביר את דבר האירוע למשרד הבריאות.

מבית החולים "הלל יפה" נמסר: "בית החולים טרם קיבל את כתב התביעה, לכשיקבל יגיב בערכאות המתאימות".

בעקבות "צוק איתן": התאבד באשפוז פסיכיאטרי , פאוזי אבו טועמה , mynet , אוגוסט 2015

יום שלישי, 16 ביוני 2015

"מזרן על הרצפה, סימנים כחולים, קשירות ותקיפה מינית אלו תנאי האשפוז של בני בן ה-21 במחלקה הפסיכיאטרית"

יוני 2015 - מתלונה על טיפול רשלני כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים באזור השרון, שהוגשה לרשויות הבריאות בסיוע עמותת מגן לזכויות אנוש עולה ההשתלשלות הבאה:

מצבו הרפואי של בחור בן 21, שטופל לראשונה על ידי פסיכיאטר בגיל 13, עקב בעיות התנהגות בבית הספר, הידרדר לאחרונה.

הוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי באזור השרון למשך מספר חודשים, שם הוקצה לו מזרן על הרצפה שעליו הוא שוכב עד היום, ומקבל כמויות גדולות של תרופות פסיכיאטריות.

האב שמצא סימנים כחולים על כל גופו של הבן חושד כי מכים אותו שם. לאחר שהבן התלונן ממושכות על כאבים גופניים, התברר גם, שהייתה לו פציעה בישבן עקב כמות הזריקות העצומה שהוא קיבל. לכן אף הועבר לשם כך לטיפול בבית חולים רגיל.

זמן קצר לאחר מכן סיפר הבן לאביו שהתעללו בו מינית, ואף נערכה חקירה משטרתית בבית החולים בנושא זה.

על פי התצהיר מעיד האב כי בעקבות השימוש בתרופות, בנו "השתנה לגמרי, השמין מאד סובל מעייפות רבה וכאבי ראש חזקים, מתקשה מאד לדבר, מבולבל מאד ועושה תנועות מוזרות בידיים".

בנוסף גילה האב כי בנו נקשר למיטה בחדר בידוד בתור עונש למשך חמש שעות לאחר שקילל עובדת במחלקה, שסירבה לתת לו אוכל, ולמרות שלא היה מסוכן לעצמו או לאחרים.

התלונה נמצאת עדיין בבדיקה.

העדות המתוארת בכתבה זו מבוססת על תלונה אשר תועדה על ידי עמותת "מגן לזכויות אנוש". התלונה נשלחה לכל הגורמים המתאימים. עמותת "מגן לזכויות אנוש" תיעדה עד היום מאות תלונות על הפרת זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, ומתנדביה ממשיכים בכל יום לחשוף הפרות נוספות. כל הרואה עצמו נפגע, או המעוניין לדווח על פגיעה בחבריו או במשפחתו, מוזמן לפנות לעמותת "מגן לזכויות אנוש".

למידע נוסף: יהודה קורן, דובר העמותה. טלפון 03-5660699 נייד 052-3350928 מייל: yodak8@gmail.com

עמותת "מגן לזכויות אנוש" היא הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights – (CCHR) ארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון הסיינטולוגיה בשיתוף עם ד"ר תומאס סזאס, פרופסור לפסיכיאטריה, כגוף עצמאי, במטרה לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש. העמותה רואה בפסיכיאטריה את האלמנט ההרסני ביותר בחברה כיום.

יהודה קורן - דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il


נייד:3350928 052
טל' 7312875 03 טלפון עמותה: 5660699

יום שישי, 12 ביוני 2015

"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות"

"אם ייקחו את הבן שלי לאשפוז פסיכיאטרי, הוא ימות"  , נעמה לנסקי , ישראל היום ,  12.06.2015

איציק, כמעט בן 12, שוקל 200 ק"ג. רשויות הרווחה רוצות לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי • "אני רק מבקשת שיאפשרו לי לטפל בו בבית או בקהילה. שהילד יוכל להחזיק לעצמו את האמון באנשים, בלי שירחף האיום שיסגרו אותו במקום שבו אין לנו שליטה על מה שנעשה איתו"


  • איציק. חולם לטוס לראות את מסי משחק בברצלונה, ולהיות וטרינר , צילום: מהאלבום המשפחתי
קרוב איציק יהיה בן 12. יום ההולדת שלו יחול בחופש הגדול, והוא מקווה מאוד לחגוג אותו בבית, בחיק משפחתו. בני כיתתו עסוקים בימים אלה בהכנות לקראת מסיבת הסיום של כיתה ו'. אבל איציק לא ייקח חלק במסיבה. הוא לא רוצה. גם לו רצה, הוא לא יכול.
איציק שוקל קרוב ל־200 קילו.
במסמכים הרפואיים מכנים את זה "עודף משקל קיצוני", או "השמנת יתר חולנית". מבחינתו של ילד שעדיין לא מלאו לו 12, המשמעות היא שאיציק (שם בדוי) בקושי מסוגל לעמוד על רגליו וללכת, מתקשה לנשום, מתאשפז לסירוגין בבתי חולים כבר שנים, ולאחרונה מתמודד עם האיום שמפחיד אותו ואת משפחתו יותר מכל: אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה.
בשבועות הקרובים יתבקש בית המשפט להכריע במאבק שמנהלת אמו של איציק נגד אשפוז להערכה פסיכיאטרית, שגורמי הרווחה רוצים לכפות על בנה היחיד, בטענה שמצבו הנפשי קשה והעלייה הדרמטית במשקלו נמשכת ומסכנת אותו.
"אני חוששת לחייו אם יאשפזו אותו במחלקה פסיכיאטרית", אומרת אמו, "הוא לא יעמוד בזה. היו לו חיים לא קלים, הוא עבר כל כך הרבה תלאות, ואין לו אמון באנשים שאינם בני המשפחה שלו. אני רק מבקשת שיניחו לנו. שיאפשרו לי ולמטפלים שעליהם אני סומכת לטפל בו בבית או במסגרת הקהילה. שלא ינתקו את הבן שלי ממני. שייתנו לילד שקט ושלווה להחזיר לעצמו את האמון ואת הביטחון בעולם, בלי שכל הזמן ירחף מעל הראש שלנו האיום שניפרד, שיסגרו אותו במקום שבו אין לו ולי שליטה על מה שנעשה איתו. שייתנו לו להתייצב, להתיישר. לחזור להיות הילד המקסים והשמח שהוא היה פעם". 

רוצה חיים רגילים


הם מתגוררים בדירה קטנה באזור השרון. הוא מרכז עולמה והיא מרכז עולמו. מעולם לא עזבה אותו. בארבע השנים האחרונות העבירה איתו חודשים על גבי חודשים במסדרונות בתי חולים. בלילות ישבה ערה ודרוכה ליד מיטתו כדי לוודא שמצבו לא מידרדר ונשימתו סדירה.

בחודשים האחרונים מאז שחזר הביתה מעוד אשפוז, שנמשך כשנה, איציק מבלה את רוב שעות היום בחדרו, ישוב בכורסה גדולה, מול שולחן שעליו ניצב המחשב שלו. הוא אלוף במשחקי מחשב, מפעיל אתר של משחקי מחשב, יוצר סרטונים ליו־טיוב, פעיל בפייסבוק ואוהד שרוף של קבוצת הכדורגל של ברצלונה. במוצאי השבת האחרונה קרן מאושר כשהקבוצה זכתה בגמר ליגת האלופות. כל שער שהבקיעו שחקני הקבוצה לווה בקריאות רמות ונרגשות מצידו ובהתכתבות נמרצת עם אוהדים אחרים בפייסבוק.

יש לו שני חלומות גדולים. האחד, לטוס לברצלונה ולראות את מסי משחק בקאמפ נואו. האחר הוא להיות וטרינר. בינתיים הוא מגדל תוכי מדבר ותוכית דררה.

בשנים האחרונות איציק מדבר אך ורק עם בני המשפחה הקרובים. עם אחרים הוא מתקשר באמצעות מחוות גופניות קלות, כגון הנדת ראש ומשיכת כתפיים, או לכל היותר כתיבת מילים בודדות. זה מצב שמכונה "אילמות סלקטיבית". ניסיונות ראשוניים ליצור איתו קשר נענים במצמוץ, בחיוך מבויש או בהתעלמות. לאחרונה, מציינת האם, הוא החל לתקשר גם עם מדריך הכושר, שמגיע לביתם פעמיים בשבוע.

איציק מתקשה מאוד בהליכה, ולדברי אמו מסוגל לצעוד עד 100 מטרים. בעבר התקשה לצלוח יותר מ־50 מטרים מבלי להתנשם בכבדות ולהתעייף, אבל ככל שעובדים איתו, כך הוא מצליח להשתפר. אמו מספרת שמאמן הכושר שלו, שיצר איתו יחסי אמון, מצליח לעזור לו באימונים ביתיים, לאט ובהדרגה.

הוא לא יוצא מהבית. ארבע פעמים נתקע במעלית הבניין, ומאז הוא מסרב להשתמש בה. לרדת ברגל את 15 המדרגות המפרידות בין פתח הבית לבין העולם שבחוץ אינו מסוגל. הוא ישן הרבה, במהלך היום והלילה, או בכורסתו הגדולה, כשמשענתה משוכה לאחור, או במיטתו. לפעמים הוא אוהב לישון בסלון, הצמוד לחדרו. כדי להתקלח ולהתלבש הוא זקוק לסיוע, בעיקר כשהוא לובש מכנסיים, מאחר שאינו מסוגל להתכופף.

איציק. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים" // צילום: מהאלבום המשפחתי

עד גיל 3 מצבו של איציק לא היה חריג במיוחד. אמו (39) מציינת שהוא נולד עם בעיה בכליות, שהתגלתה כשהיה בן חודש וחצי, ולכן טופל תרופתית במשך כמה שנים. "הוא היה תינוק קצת מלא, אבל לא משהו קיצוני", היא אומרת ומראה תמונות מאותם ימים, "בגיל 3 החלה העלייה המשמעותית שלו במשקל, די במקביל להפסקת הטיפול התרופתי. אני מרגישה שיש קשר בין הדברים, אבל כמו בכל הטיפול בו, לא ממש יודעים מהם הגורמים למצב שלו. אני עצמי מלאה, ולכן חשבתי תמיד שייתכן שיש מרכיב גנטי שהביא למצבו.

"כשהוא היה קטן, לקחתי אותו לפעילויות ספורט, להידרותרפיה, למעקב אצל דיאטנית, אבל ראיתי שהוא מתנפח ומתנפח. זאת לא היתה בדיוק השמנה, זה לא ילד שהיה יושב ואוכל כל הזמן או פותח את המקרר ומחפש אוכל. ממש לא".

הוא למד בגן רגיל, "והיה מאוד קשה", מספרת האם. "הצוות בגן שלו היה נהדר, אהב אותו מאוד ושמר שהילדים יקבלו ויכבדו אותו. אבל ילדים בגנים סמוכים היו מצביעים עליו, צוחקים, מעירים הערות. שואלים בקול רם בן כמה הוא ולמה הוא כזה שמן.

"אני תמיד אמרתי לו, 'אתה ילד מקסים ומתוק. זה מי שאתה, והכל בסדר'. הסברתי לו שזה כנראה נובע מבעיה רפואית, והרגשתי שלמרות שזה פוגע בו, הוא מקבל את העובדה שהוא שוקל הרבה ופשוט רוצה לחיות חיים של ילד, כמו כל הילדים סביבו".

אמו של איציק התגרשה מאביו כשהוא היה בן כמה חודשים, ומאז היא מגדלת אותו לבד, בסיוע צמוד של הוריה, ובשנים האחרונות בן זוגה, המתגורר עימם. היא עוסקת בתחום החינוך המיוחד ועובדת עם בני נוער בעלי צרכים מיוחדים.

במהלך ילדותו החל איציק להתקשות בהתנהלות עצמאית בשל משקלו ונעזר באמו ובסבתו גם במטלות בסיסיות כמו רחצה והלבשה. למרות התלות הפיזית והנפשית, התעקשה האם שהוא לא יסטה מחיי השיגרה של ילד בגילו.

"חששתי מאוד כשהוא עלה לכיתה א'", מספרת האם, "חששתי שיעליבו אותו, שיתעללו בו. אבל הוא הפתיע אותי ונכנס בגאווה ובשמחה לבית הספר. הייתי כל כך גאה בו. היו לו חברים, הוא היה מוזמן לחברים. הרגשתי שמקבלים אותו. הוא אפילו היה משחק כדורגל בהפסקות. לא ויתר לעצמו.

"הכיתה שלו היתה ממוקמת בקומה השלישית של בית הספר, וחברים היו עוזרים לו לעלות ולרדת במדרגות. כבר אז היה לו קשה עם המדרגות. הוא היה הולך בצורה מסורבלת, לא רואה מה קורה מקדימה ועלול ליפול. תמיד פחדתי שהטלפון יצלצל ויבשרו לי שהוא נפל בבית הספר ונפצע. אבל זה לא קרה.

"היתה לו סייעת צמודה, מטעם העירייה, שעזרה לו בהיבט הפיזי. למשל, הוא לא היה יכול להוציא לבד את הקלמר מהתיק, כי היד שלו, בגלל הרוחב שלה, היתה נפצעת מהרוכסן. או שהיה מתעייף מכתיבה ממושכת, וגם בזה סייעו".

בסוף כיתה א' נמצא איציק מתאים להשתתף במסגרת לימודית לילדים מחוננים. "מדובר בילד נבון, עם פוטנציאל בשמיים", אומרת האם, "אבל בשלב מסוים היועצת של בית הספר נכנסה לתמונה ועירבה את שירותי הרווחה. לפי מה שהבנתי, בית הספר כתב לרשויות הרווחה. עד היום לא נתנו לי לראות את המכתבים ולהגיב על תוכנם.

"מאותה נקודה, לפני חמש שנים, הרגשתי שאני מאבדת שליטה על החיים שלנו. פקידת סעד התקשרה אלי ואמרה לי שהיא רוצה להיפגש איתי בגלל 'הזנחה רפואית של איציק'. שמעתי את המילה הזנחה והזדעקתי. מעולם לא הזנחתי אותו. איך יכולים להגיד לי שאני מזניחה את הדבר הכי יקר בחיים שלי? את הילד שאני אעשה הכל בשבילו?"

טראומה מהאשפוז הראשון

כשהיה בכיתה ב' פנתה האם לבדיקה רפואית, שתבחן את מצב כליותיו של איציק, מה שהוביל להחלטה לאשפזו בבית החולים בשל ההשמנה הקיצונית וקשיי נשימה שנלוו לה. רקמת השומן בגופו הכבידה על בית החזה, הריאות והלב וגרמה לקושי נשימתי.

הוא היה בן 8 כשאושפז לראשונה. משקלו היה 150 קילוגרם. במהלך השנתיים שקדמו לאשפוז, מגיל 6 ועד 8, הוסיף 50 ק"ג למשקלו.

כשאמו נזכרת בתקופת האשפוז, היא נסערת. "זה היה בלתי נסבל. כדי לעשות לו בדיקת דם פשוטה הפעילו כוח, כי קשה למצוא אצלו ורידים, והוא מפחד מבדיקות. מצאו שבלילה יש לו הפסקות נשימה, ולכן הוא חויב לישון עם מסיכה מיוחדת והיה בוכה ומתחנן שלא ישימו לו אותה. התחנונים שלו היו כל כך נוגעים ללב, שהיו כמה אחיות רגישות שוויתרו לו. הן אמרו לי, 'אנחנו לא יכולות לראות אותו ככה'. בהדרגה הוא התרגל, אבל החוויות האלו משאירות את החותם שלהן.

"עד האשפוז הוא דיבר בחופשיות ובביטחון. בבדיקות הראשונות בבית החולים כתבו שהוא ילד חברותי, משתף פעולה באופן מלא, מדבר באופן חופשי ומנהל דו־שיח. בדיקה פסיכיאטרית שנעשתה לו מצאה שמצבו הנפשי תקין ומותאם לגילו.

"במהלך האשפוז הוא הוצף פחדים וחוסר אונים. חשש מבדיקות רפואיות, פחד מהסביבה שהיא לא הבית שלו, ומעל הכל, פחד שיפרידו אותו ממני. חברים לא באו לבקר אותו. בית החולים רחוק מהעיר שלנו, ואיציק לא רצה שיראו אותו במצב הזה.

"אחרי כמה שבועות, בגלל שהיה לו קשה כל כך, הוא ביקש לצאת הביתה. כשביקשתי מבית החולים להוציא אותו לחופשה בבית, שוב עורבה פקידת הסעד והבהירה לי שאני לא מוציאה אותו לשום מקום. שאם אעשה משהו, יש לה סמכות לפעול נגדי".
המצב הרפואי שלו איפשר את שחרורו?
"הרופאים אמרו שזה לא מומלץ. לא קיבלתי את התוקפנות כלפיי, את זה שאין לי יכולת בחירה, כאמא. הבנתי שאני נמצאת במצב לא פשוט. איציק השתוקק לצאת הביתה. הוא אמר לי, 'מה, אני בכלא?' כשאמרתי לו שהוא לא יוצא מבית החולים, הוא בכה מאוד. תוך כדי ניסיונות להרגיע אותו, ביקשו ממני לחתום על הסכמה להמשך האשפוז במחלקה לרפואה פסיכולוגית.
"פקידת הסעד אמרה לי: 'את לא יוצאת מפה עד שאת חותמת, אחרת ניפגש בבית המשפט. את לא תראי את הילד'. חתמתי על ההסכמה. לא היתה ברירה. תוך כדי כך שאלתי את עצמי איך אני אומרת לילד שלי שבמקום חופש בבית הוא הולך למחלקה סגורה.
"ארבעת החודשים הבאים היו סיוט. איציק היה תופס את הדלת וצורח שהוא רוצה לצאת מהמקום הסגור הזה. הוא היה הכי צעיר שם, ולמעט נערה אחת, היה היחיד שסבל מהשמנת יתר. כל יתר הילדים סבלו מאנורקסיה או מבולימיה. אני הייתי ישנה איתו בלילה כדי לסייע עם המסיכה ולוודא שהיא עובדת.
"רק אני ואמא שלי נגענו בו. מקלחת, שירותים, להתלבש, להתפשט, הכל אנחנו עשינו. הוא לא נתן לצוות להתקרב אליו, רק לנו. כיבדתי את זה. זכותו".
במהלך האשפוז חל שיפור מסוים במצבו של איציק. הוא השיל יותר מעשרה אחוזים ממשקלו והתקדם מבחינת עצמאותו. הוא שוחרר מבית החולים עם המלצה להמשך מעקב רפואי ותזונתי ולטיפול פסיכולוגי, המשלב הדרכת הורים.
בינואר 2012 שב איציק בהדרגה ללמוד בבית הספר. "עברנו לאשפוז יום, ומדי פעם איציק היה הולך לבית הספר. בתקופה שהיה מאושפז הבאתי לו את חומר הלימודים, כך שלא נוצרו פערים מאוד גדולים. רציתי לעזור לו לחזור לחיים בשקט ובאהבה. הלכתי איתו גם לטיפול רגשי.
"באחד הימים נודע לי שעובדת סוציאלית, חוקרת ילדים, הגיעה לבית הספר וניסתה לתחקר את איציק ללא אישורי. הגעתי למצב שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. אני מרגישה שלאן שלא אפנה, עושים נגדי יד אחת. רוצים לכפות עלי דרכי טיפול בבן שלי, ובעיקר מפקפקים בי כאמא. גם הוא כבר לא מאמין באף אחד".
לאחר כמה חודשים, כשמלאו לו 10, איציק אושפז שוב, בבית חולים אחר, בשל כאבים קשים ברגליו, שלא הגיבו לטיפול תרופתי. משקלו היה 183 ק"ג.

איציק בזרועות אמו. "היה תינוק רגיל" // צילום: מהאלבום המשפחתי

"הפעם הוא שיתף פעולה עם הצוות הרפואי, למרות החששות שלו מפני בדיקות רפואיות. הוא שוחרר עם המלצה להמשך מעקב ולטיפול על בסיס יומי במכון להפרעות אכילה. אבל הטיפול לא הצליח, והוא היה חרד ומתוסכל.
"אני הגעתי להדרכה והרגשתי שזה לא מועיל. באותו זמן הוא התחיל להשתעל שיעול טורדני והתקשה לישון בלילות. הזמנתי רופא ילדים, וכשהוא הגיע אלינו הביתה איציק בכה, השתנק, נחנק. הוא לא היה מסוגל שיבדוק אותו.
"הרופא פנה אל גורמי הרווחה והוציאו לי צו חירום להביא אותו לבית חולים. אני רציתי בית חולים מסוים, קרוב לבית, אבל היתה התעקשות שהוא יישלח לבית החולים הראשון שבו אושפז. יצא שאני לא משתפת פעולה, כי הרגשתי שלא רצוי שיחזור למקום שבו היה לו כל כך קשה.
"פקידת הסעד אמרה לו שלא ידאג, כי לוקחים אותו רק לבדיקה, אבל נשארנו לאשפוז של חצי שנה במחלקה פנימית. איציק ירד במשקל, אבל בשלב מסוים הירידה נפסקה. הוא הצליח להתקדם בהליכה, הפיזיותרפיה עזרה לו. ועדיין, הירידה במשקל לא היתה מספקת, ולא הצליחו להסביר למה.
"משם הוא הועבר לבית חולים שיקומי, כדי שיסייעו לו להתנייד ולהיות עצמאי יותר במטלות היומיום. באמת חל שיפור ניכר בניידות שלו. הוא הצליח ללכת עד 100 מטרים ללא מנוחה, ועד 200 מטרים עם סיוע. הצליח לעלות ולרדת במדרגות טיפוליות. הוא פחות התנשף במהלך פעילות כזאת והצליח להחזיק בה מעמד עשר דקות ללא הפסקה - כפול מפרק הזמן שהצליח לעשות את זה בעבר. 
"גם בהיבט הרגשי היתה התקדמות. המטפלת, שטיפלה בו באמצעות הבעה ויצירה, דיווחה שאיציק הוא בעל חוש הומור, יצירתי מאוד, נבון. הוא באמת כזה. היא המליצה על המשך טיפול באמנות, וזה בדיוק מה שאני רוצה.
"בבית החולים ביקשו לעשות לו בדיקה פסיכיאטרית, אבל לא הסכמתי, בגלל הגישה של הפסיכיאטר כלפיי. הוא דיבר אלי בגסות, ולא הרגשתי בטוחה שינהג באיציק כמו שצריך. כששוחררנו הביתה, הפסיכיאטר כתב שבגלל ההתנגדות שלי לבדיקות 'לא ניתן לומר דבר על מצבו הנפשי של הילד', ולמרות זאת המליץ 'לשקול אשפוז פסיכיאטרי להסתכלות'". 

"הכי קל להאשים את האם"

ההחלטה להעביר את איציק לאשפוז פסיכיאטרי התקבלה לאחר שאשפוזיו החוזרים ונשנים לא סייעו לירידה במשקל. עליו להשיל לפחות מחצית ממשקלו כדי שיהיה בתחום הנורמה. בקופת חולים כללית, שאליה הוא משויך, התכנסה ישיבה ללא ידיעתה ונוכחותה של האם, שבה סוכם שהפתרון היחיד שאפשר להציע לאיציק הוא אשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה לילדים ולנוער.

"באותה פגישה נטען כי שירותי הרווחה לא יכולים להציע פתרונות אחרים לאיציק", אומר בא כוחה של האם, עו"ד יוסי נקר, "אין שום מסגרת רווחה שיכולה לקלוט אותו ולטפל בו במצבו הרפואי הנוכחי, ושירותי הרווחה יסייעו בהבאתו למסגרת הפסיכיאטרית".

בשבוע שעבר קבעה שופטת בית המשפט לנוער בנתניה, ליזי פרוינד, שיש לקיים את הצו של פקידת הסעד ולאשפז את איציק, בניגוד לרצונה של אמו. האם כלל לא זומנה לדיון, ולא ניתן לה להשמיע את טענותיה. עו"ד נקר עירער לבית המשפט המחוזי בלוד, והשופטת דנה מרשק מרום קיבלה את הערעור וקבעה שיש לערוך דיון מחדש בבית המשפט לנוער, שבו תינתן לאמו של איציק האפשרות להשמיע את עמדתה.

"השופטת אמרה שמדובר במקרה סבוך, שבגינו חייבים לקיים דיון רציני, תוך שמיעת מכלול טענות הצדדים ושקילתן", אומר נקר, "אין ספק שמדובר בילד חולה, שזקוק לטיפול רפואי, אבל לא לטיפול פסיכיאטרי. בתי החולים לא הצליחו לסייע לו בינתיים, אבל עוד לפני שמיצו את התהליכים הרפואיים מיהרו לתהליך הפסיכיאטרי. למשל, הוא עבר עכשיו בדיקה גנטית, שנשלחה לפענוח בחו"ל כדי לבדוק עוד פן רפואי, ואנחנו ממתינים לתוצאות.

"מבחינה חוקית, כדי לאשפז אותו אשפוז פסיכיאטרי צריכה להיות אפשרות של ממש שהוא חולה במחלת נפש, או שיש לו הפרעה נפשית קשה. זה לא הוכח ולא אובחן בשום מקום. האמא לא חולקת על כך שמצבו החריג גרם לו לבעיות רגשיות, והיא, יותר מכל אחד אחר, רוצה שהוא יקבל טיפול רגשי.

"אין מחלוקת שלמדינה יש סמכות להורות על בדיקת קטין בכל מקום שיורה בית המשפט, אבל כאן כבר רתמו את העגלה לפני הסוסים, ואפילו תיאמו מראש את האשפוז עם בית החולים הפסיכיאטרי, שמוכן לקבלו. אין מסגרת מתאימה למצבו של איציק, אז בחרו במסגרת פסיכיאטרית? אנחנו נילחם באשפוז הפסיכיאטרי בכל דרך משפטית אפשרית.

"הכי קל להאשים את האם, כשאין הסברים למצבו של איציק. במיוחד קל להאשים אותה כשהיא עצמה אישה עם עודף משקל. שולחים רמזים לכל עבר כאילו היא מפטמת את בנה במזון, בלי שהדבר הוכח. מתעלמים מכך שהיא עצמה ביקשה שיתקינו מצלמות בחדר האשפוז שלו, כדי שנגמור עם הטענות האלו אחת ולתמיד".

לבקשת המשפחה הגיע לאחרונה ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים ונוער, לבדוק את איציק בביתו. "הוא קבע, כמו שנקבע גם בבית החולים, שאיציק לא סובל ממצב פסיכוטי", אומרת האם ומראה את המסמכים הרפואיים, "החרדה שלו נובעת מהאשפוזים ומהפחד שינתקו אותו ממני.

"הפסיכיאטר קבע חד־משמעית שניתוק ממני יגביר את המצוקה של איציק. הוא האמין בי שאני מגויסת למענו ולא פוגעת בו, כפי שמעזים לטעון כלפיי. הוא קבע שטיפול בקהילה - בזמן שאיציק ימשיך לחיות בבית - הוא האופציה המועדפת, והמליץ לאפשר לנו לחיות חיים שגרתיים, אחרי שנים איומות. בלי הפחדות ואיומים מצד גורמי הרווחה.

"לאפשר לאיציק להשתקם בבית, בחום ובאהבה, בלי שאני אפחד שתבוא משטרה ותיקח אותו ממני. שייתנו לנו, כאמא ובן, את המרחב להחזיר לו את האמון בעולם, שאבד לו לגמרי".

בתקופה האחרונה היא חוששת לצאת מהבית. נועלת את הדלת היטב, וכל דפיקה מקפיצה אותה ממקומה. "תסתכלי עליו", היא אומרת, "תחשבי על הילדוּת שלו. היא עברה עליו מאשפוז לאשפוז, מנותק מבית ספר, מחברים, מחיות המחמד שלו. ותמיד קיים האיום, שהוא שמע במו אוזניו, שיילקח למקום סגור, כך שאני לא אהיה לידו. את חושבת שהוא יצליח להחזיק מעמד לבד? שהוא יצליח לשרוד במוסד סגור, בלעדיי?"

למה לא מעוניינים שתהיי לידו?

"טוענים שהוא תלוי בי מדי. שניתוק ממני יעזור לו להחזיר לעצמו את העצמאות שלו. שאני לא מאפשרת גישה אליו. מפרשים את הרצון שלי להחליט מי יטפל בו כמניעת גישה. הוא לא מוכן שייגעו בו, בטח לא בלי נוכחותי, ואני לא מוכנה שיכפו עליו או יפעילו כוח".

מאגף הרווחה של הרשות המקומית שבה מתגורר איציק נמסר: "מפאת החיסיון על קטינים, לא נוכל לפרט בנושא. נציין רק כי אגף הרווחה פועל מתוך שיקולים מקצועיים, כשטובת הילד לנגד עיניו. לדאבוננו, יש לעיתים מחלוקות לגבי דרך הטיפול, והנושא מובא לפתחו של בית המשפט. מקרה זה עדיין נדון בבית המשפט, ואנו נפעל על פי כל החלטה שתתקבל".

מקופת חולים כללית נמסר: "מפאת הגנת הפרטיות וחוק זכויות החולה, אנו מנועים מלהתייחס פרטנית. נציין כי שלומו וטובתו של הקטין עומדים לנגד עינינו לאורך כל הדרך".





יום שני, 5 בינואר 2015

הטרדה מינית ואלימות במוסדות פסיכיאטריים: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק

הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015

הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה - אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים


מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה - ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.

עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.

נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה

"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".

בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר - שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.

"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין
".

בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.

"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".

"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי
"היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי

"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"

בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".

-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?

"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".

-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?

"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".

העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".

"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".

מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".

פגיעה מינית, מכות ועונשים

מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".

מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.

"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.

"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".

למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007

תאוות הבצע של עמותת ש.פ.ר וכוח השררה של פקידות הסעד בתי משפט לענייני משפחה ובתי משפט לנוער הביא לתלישת ילדה בת 17 מבית חם ואוהב למוסד פסיכיאטרי איתנים מנוכר ומתעלל

המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007

המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007
המדינה נכשלה בשמירה על הבת שלי - אתי אברמוב - ידיעות אחרונות - 7.5.2007

כל חייה היא גידלה לבדה את בתה הסובלת מפיגור שכלי, עד שהמדינה החליטה שהיא אמא לא מספיק טובה ושלחה את הילדה ל"איתנים", מוסד ממשלתי לחולי נפש. רק לאחר שהתפוצצה פרשת ההתעללות במוסד, התברר לאם שדווקא שם, על פי החשד הוכתה הבת והושפלה. עכשיו היא נאבקת בבית המשפט על זכותה לגדל אותה. "אף אחד חוץ ממני לא באמת אוהב את הילדה הזו. היא זקוקה לאמא שלה".

בביתה במרכז הארץ ישבה ש' וחלמה על הרגע שבו תפגוש את בתה, פ', המאושפזת בבית החולים לחולי נפש "איתנים". היא כבר תיכננה איך תכין לבתה את האוכל שהיא הכי אוהבת – צ'יפס והמבורגר, ואיך ייצאו יחד לשוטט ברחובות העיר. אלא שהמפגש היה מעט שונה מהציפיות.
"הביאו לי אותה עם נעליים קרועות, בגדים קרועים, עם תחתונים של סבתא ובלי חזייה", מספרת ש'. "שאלתי את האחות האחראית: 'איפה החזייה של הילדה? למה היא מסתובבת ככה?' התביישתי ללכת איתהברחוב. בסוף הלכתי וקניתי לה הכל חדש. בלילה, כשהיא ישנה איתי, חיבקתי אותה, נישקתי אותה, והיא ביקשה: 'אמא, תוציאי אותי מאיתנים. יש לי מחנק, נמאס לי'. ביום שהיא חזרה לבית החולים, לא יכולתי לחזור הביתה. הסתובבתי בין חברות.
מאז אני לא ישנה בלילות. גם אני מרגישה מחנק. הראש שלי רק עליה. אתמול היא התקשרה ואמרה ששמו אותה בצינוק, כי השותפה שלה לחדר משכה לה בשערות. כשהיא סיפרה לי, שמעתי מישהו לידה אומר לה: 'שקט, אל תספרי הכל לאמא'".
זה שש שנים שהמפגשים בין ש' לבתה היחידה פ' בת ה-23, הלוקה בפיגור שכלי, נתונים לחסדיה של המדינה, או יותר נכון – לחסדיהן של עובודת רווחה ועמותת ש.פ.ר, המייצגת את משרד האפוטרופוס הכללי.
פ' הוצאה מחזקת אמה יום למחרת יום הולדתה ה-17.
לדברי אנשי המקצוע, סובלת פ' מאוטיזם ולא מפיגור קל בלבד, כפי שטוענת אמה, ולאור המצב אין לש' מסוגלות הורית לגדל ילדה כזו.
ש' אינה מסכימה עם הקביעה, ומאז 2001 היא מנהלת מאבק משפטי להחזרת החזקה על בתה.
"שאלתי את השופט מה הסיבה שלקחו ממני את הילדה. הילדה הזו זקוקה לאמא שלה, לא לאפוטרופוסות שלא מכירה אותה.
אף אחד לא באמת אוהב את הילדה הזו – לא הרווחה, לא בית החולים. רק אני".
ארוחה מתחת לספסל

השופט לא השתכנע, ובאפריל 2005 פסק לרעת ש'. אלא שבכך לא תמו ייסוריה. בעודה מתכננת מאבק נוסף גילתה ש' לזוועתה, כי בתה היא אחת מקבוצת חוסים מפגרים ואוטיסטים שנפלו קורבן להתעללות בבית החולים איתנים. הפרשה נחשפה על ידי סטודנטים שהתמחו במקום. על פי כתב האישום החמור, שהוגש בפברואר 2006, במשך שלוש שנים, בין 2001 ל- 2004, עברו כעשרה מטופלים התעללות מצד אנשי צוות בכירים, ביניהם מנהל בית החולים, מנהל מחלקת האוטיסטים, האחות הראשית במחלקה ואנשי כוח עזר.

על פי כתב האישום אסרה האחות הראשית לעזור לחוסים שהתקשו ללכת, גרמה לנפילתם שוב ושוב עד כדי גרימת נזק גופני חמור ובלתי הפיך, אילצה חולים לאכול את קיאם והשתמשה בעונשים קשים כמו קשירה וכליאה.

פ' נאלצה, על פי כתב האישום לשהות זמן רב מתחת לספסל ואולצה לאכול מהרצפה. ובמקרה אחר הוכתה בראש ובצווארה.

בחודש האחרון נפתח משפטם של האנשמים שהודחו מתפקידים, ופ' הופיעה כאחת מעדות התביעה.

בעקבות החשיפה התחזקה דעתה של האם כי היא חייבת להשיב אליה את בתה. באמצעות עו"ד טל לביא טענה בבית המשפט שעקב שינוי נסיבות וחשיפת פרשת ההתעללות באיתנים, בתה צריכה לחזור אליה.
"המדינה נכשלה בשמירה על הבית שלי", זועמת ש'.
"אני אמרתי לשופט שאני מפחדת שיתעללו בילדה, אמרתי שיהרסו אותה באיתנים, והנה זה קרה.
התעללו בה, היא אכלה מהרצפה, הוכתה באכזריות, והמדינה עוד מתווכחת איתי על חוסר מסוגלות הורית?"

טענתה של האם נדחתה, ובימים אלה מגיש עו"ד לביא ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

"אני מאמין שנוצר שינוי נסיבות מהותי, צריך לתת לאמא הזו את בתה", הוא אומר. "מאבקה המחודש של האם לקבל בחזרה את האפוטרופוסות של בתה היחידה, שעברה בחסות המדינה התעללןות קשה, הוא המעשה היחיד העומד בפניה".

חיים קשים יש לה ל-ש'. בדירתה המצוחצחת באחת משכונות העוני במרכז, דירה השייכת לעמידר, אין כלל רהיטים. פ' שברה את כל חפצי הבית באחד מהתקפי הזעם שלה לפני שאושפזה בבית החולים.

כבר שנים ישנה ש' על מזרן, הנמצא באמצע מה שאמור היה להיות הסלון, ומעבירה את הזמן בבהייה בתמונות המשפחתיות שלה ושל הבית מימים טובים יותר.

הנה פ' כתינוקות. הנה פ' בת ארבע בתחפושת פורים, ראשה עטור תלתלים בתסרוקת בקבוקים.

הנה פ' ואמא מחובקות בצילום סטודיו מאושר. הנה פ' ביום הולדתה השישי, השביעי, ה- 17.

הנה השולחן העמוס כל טוב שהכינה אמא לאורחים, חוסים שאושפזו לצידה בבתי חולים לחולי נפש.

ש' אומרת, שאם הייתה צריכה לבחור את הרגע שבו נהרסו חייה הרי שזה הרגע שבו הכירה ת מ', עבריין שכונתי, שחיזר אחריה במשך שנים.

"ידעתי שהוא בעולם הפשע ולא רציתי להתחתן איתו", מספרת ש'.

"אני הייתי ילדה טובה, אבל הוא נדבק אליי. שבעה חודשים יצאנו, ואז גיליתי שאני בהריון. רציתי לעשות הפלה, אבל הוא לא נתן לי. התחתנתי כי ההורים שלי לא רצו להתווכח איתו. אחרי ארבעה חודשים הגיעו אלי שוטרים, דפקו בדלת ואמרו לי: 'הבעל שלך עצור על שוד. הוא הולך לשבת 14 שנה בכלא'. נכנסתי ללחץ, נפלתי על הרצפה. מיד נכנסתי לשמירת הריון, ובחודש השביעי ילדתי".

אחרי חמש שנות נישואים הם התגרשו. "הוא היה בא אלי, מבקש ממני שאמכור לו סמים בבית, ואני בכלל לא אישה כזאת", מספרת ש'. "הגענו להסכם. לא ביקשתי ממני כלום, רק שקט".

כשהייתה בת ארבעה אובחנה פ' כסובלת מפיגור קל. בגיל 8, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, עברה עם אמה מבית הסבא והסבתא למאהל מחוסרי הדיור וממנו לקרוואן.

"כל בוקר היא נסעה במונית לבית ספר מיוחד", מספרת ש'. "היא תיפקדה אז, לא כמו היום שהיא על כדורים ומסטולית כמו נרקומנית. היינו מבלות בקניון או בגינה. אף פעם לא הזדקקתי לעובדות רווחה. מעולם לא אמרתי 'חסר לי'".

את אביה נהגה פ' לפגוש אחת לחודש, כשיצא לחופשות מהכלא. מדי פעם יצאה איתו לטיולים.

"יום אחד, כשפ' הייתה בת עשר, ישבנו בקניון", משחזרת ש'. "שתיתי קפה והיא אכלה גלידה, ואז פתאום היא באה, סוחבת אותי לדוכן של קלטות פורנו, ואומרת: 'רואה אמא, ככה זה היה לי פעם'. הלב נעמד לי במקום. מהר מהר חשבתי: מה, בבית הספר? עם המדריך? עם המנהל? בסוף, כשהצלחתי לדבר, שאלתי אותה: 'עם מי?' היא אמרה שעם אבא שלה. היה לי צמרמורות בכל הגוף. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שחרב עלי העולם. בסוף הלכתי איתה למשטרה. היא סיפרה דברים, ואני התחרפנתי".

האב, שהשתחרר בינתיים מהכלא, שהה באותה תקופה בחו"ל. כשחזר לארץ, מספרת ש', התייצב בקרוואן שלהן. "פ' ראתה אותו, צעקה: אממממא! וברחה", מספרת ש'.

"אני אמרתי לו: 'עזוב את הילדה, אני לא רוצה לדבר איתך. אתה סוטה, ואני אכניס אותך לכלא'. בתגובה הוא נתן לי בעיטה בבטן ושבר לי את הצלעות".

חלומות על עתיד

סמוך ליום הולדתה ה- 13 עברו האם והבת לדירת עמידר. התנהגותה של הילדה החמירה. "הילדה השתנתה", מספרת ש'. "היא קיבלה התקפים פסיכוטיים וזרקה הכל, כולל הטלוויזיה, למטה. היא גם תקפה אותי. בסוף לקחתי אותה לאברבנאל ואישפזתי אותה מרצוני".

במשך ארבעה חודשים היתה פ' מאושפזת באברבנאל. "היא לא תיפקדה. הייתי הולכת בבוקר, מקלחת אותה, יושבת לצידה. איבדתי את החיים שלי, את הכל. לא ראיתי אף אחד ממטר. כל מה שעניין אותי זו רק הבת שלי".

לטענת האם, האב המשיך לבקר את הילדה, בהתחלה בבית החולים ולאחר שהשתחררה בבית הספר המיוחד שבו למדה, ובעקבות ביקוריו חלה הידרדרות במצבה של הילדה. פ' אושפזה שוב. ש' לא ידעה, שבינתיים התלונן האב בפני פקידות הרווחה על הטיפול שהיא מעניקה לבתם.

"בנובמבר 2000 עשיתי לה יום הולדת 17 באברבנאל", משחזרת ש'. "הזמנתי לה את העוגה הכי גדולה מהקונדיטוריה. היא היתה כמו נסיכה, עם פן ובגדים חדשים. למחרת התקשרתי לבית החולים, ואמרו לי: 'שתי פקידות סעד לקחו אותה לירושלים'. התחלתי לצעוק: 'למה לא אמרתם לי? איפה היא?' בסוף מישהו אמר לי שהיא נמצאת באיתנים. הרגליים התחילו לרעוד לי. לא עיכלתי, לא הבנתי. מה זה, זו הילדה שלי, בשיניים נלחמתי לגדל אותה, ובשנייה אחת לוקחים אותה ממני?

אמרתי לשופט שאני לא מבינה. אני אמא למופת, אני לא משוגעת, אני לא נרקומנית, לא הולכת עם עבריינים. על מה לקחו לי אותה? טיפלתי בה לבד, גידלתי אותה לבד, ויום בהיר אחד היא לא אצלי. נכון ששמתי אותה באברבנאל, אבל לא עזבתי אותה. ואז התברר לי שבעלי לשעבר דיבר נגדי בבית החולים. גם למשפט הוא היה מגיע, ובכל דיון מעיד נגדי כמה אני אמא גרועה".

ש' הפסידה את בתה. חצי שנה לאחר המשפט נהרג בעלה לשעבר, שעבד כגובה חובות, ממטען חבלה שהכינו לו. בינתיים נחשפה בתקשורת פרשת ההתעללות באיתנים. "קראתי והזדעזעתי", מספרת ש'. "תמיד ידעתי שהיה שם בלאגן והתעללות, ובגלל זה כל הזמן נלחמתי להוציא אותה משם, אבל אבא שלה לא נתן שיוציאו אותה". עכשיו, לאחר שהאב הסתלק מחייהן, חולמת האם על היום בו תצליח להחזיר אליה את בתה. "אני מתכננת לפצות אותה על הכל", היא אומרת בעיניים בורקות. "אני אשלח אותה למסגרת, שתלמד. אני רוצה להחזיר לה את שמחת החיים שהפסידה, שיהיה לה טוב. לא מגיע לה?"

בית המשפט יכריע

בתגובה לטענותיה של האם על הדרך שבה הוצאה בתה מחזקתה ועל התנאים שבהם היא מוחזקת היום, נמסר בתגובה ממשרד הבריאות: "מפאת החיסיון הרפואי לא ניתן למסור למידע פרטני לגבי המקרה. הליך בקשה למינוי אפוטרופוס הוא באחריות פקיד הסעד, וההחלטה למינוי אפוטרופוס נעשית על ידי בית המשפט.

ההליכים המשפטיים בעניינם של מספר מעובדי בית החולים איתנים עדיין נמשכים. כל העובדים נגדם הוגשו כתבי אישום אינם עובדים יותר במקום, או שהועברו ליחידות אחרות.

משרד הבריאות ממשיך בבחינת הצרכים של כל המטופלים במקום ומציאת פתרונות חלופיים, כאשר אלו נדרשים.

צוות בית החולים דואג למטופל הן בעת היותו בבית החולים והן בעת יציאתו לחופשה, כולל לבוש הולם. אין במחלקת ההמשך באיתנים חדר המוגדר צינוק. לעתים, כדי להרגיע חולה, הוא מוכנס לחדר מבודד לרגיעה תחת השגחת איש צוות. שימוש בחדר זה מהווה אלטרנטיבה לטיפול תרופתי".

ממשרד הרווחה נמסר: "בקשותיה של ש' נדונו כמה פעם בבית המשפט ונדחו.

עורך דינה של האם מסר בתגובה: "לנו יש חוות דעת נגדיות, המראות שהקשר בין הבת לאם לא רק חשוב, אלא גם הכרחי, ונציג אותן בבית המשפט".

יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

ירון קנר אשפז את עצמו ב'אברבנאל' כדי לבדוק מה קורה בחדרי החדרים של המוסד

גבי גזית - 103 FM - נובמבר 2012 - מנכ"ל רדיו 'קול ברמה' ירון קנר עבד בשנת 1996 ככתב בעיתון 'ידיעות אחרונות' וביקש לבדוק אם יוכל להתאשפז ב'אברבנאל' בת ים. בשיחה עם גבי הוא מספר על הזוועות שראה שם.
קנר טוען כי ההזנחה וההתעללות בחוסים במוסדות נובע מאחר והם מוחלשים. גבי גזית סיפר כי פנה לרשויות הרווחה והבריאות מדוע אינם מפקחים באמצעות סוכנים כפי שעשה קנר, התשובה שקיבל היא "חיסיון רפואי"

סיוט במחלקה 5 - ירון קנר - 7 ימים - ידיעות אחרונות - 23.08.1996

סיוט במחלקה 5 - ירון קנר - 7 ימים - ידיעות אחרונות - 23.08.1996

לאחר שהובא לבדיקה פסיכיאטרית בכפייה אשפז מרצונו ירון קנר כתב "ידיעות אחרונות" בבית חולים אברבנאל בת ים. הוא נשלח לישון במסדרון על מזרון מסריח משתן. ראה קשישה מוטלת על הרצפה רגלה נפוחה ואיש לא עוזר. אחות שטלטלה בפראות חולה ישישה. ארוחה שכללה תירס מקולקל מקופסאות שעבר זמנן. שירותים מטונפים. סכיני גילוח המחולקים לחולים. ושמע איך תכנן הסגל לשנות גרסת פציעה של חולה.

קרוב לשעה אחת עשרה בלילה נכנסו לחדר המיון ארבעה אחים בחלוקים לבנים ומאבטח חמוש. האחים היו שקטים למדיי, אבל הבעת פניהם, כמו גם ממדי גופם, הייתה מהסוג, שמשכנע אותך להיכנע ללא קרב. תחושת העוצמה שהתחלתי להתמלא – מעטים הרגעים בחיי שבהם מצאתי את עצמי מוקף שומרי ראש, התחלפה מהר מאוד באכזבה קלה. התברר שהליווי המרשים לא הוזמן לכבודי, אלא עבור המאושפז הנוסף ששהה עימי במיון.

האיש, שהגיע לבית החולים עם הוריו, בחר להעלות כמה הסתייגויות מלומדות להחלטת הרופאה לאשפזו, ואף גילה כוונות לתרגם אותן לשפת המעשה, כשראה את האחים ("חצי בית חולים הבאתם עלי"), בחר להתלוות אליהם בשקט למחלקה הסגורה.

אחר כך הגיע האח דודי. הוא לא לבש חלוק לבן, והיה נעים סבר. אחרי ששאל לשמי, ביקש בנימוס שאתלווה אליו. ההליכה המשותפת למחלקה הייתה חוויה מעניינת, שהזכירה במידה מסוימת את המבוכה הנלווית לפגישות עיוורות. דודי, שמאוחר יותר יתגלה כאח אנושי ורגיש, ניסה להחליף כמה מילות נימוס, וגם ענה באדיבות על השאלות שהצגתי. עם זאת ריחפה מעל השיחה הנעימה עובדה מעט קשה לעיכול: אחד מהמשוחחים לוקה, כנראה, בנפשו, והשני מוביל אותו לאשפוז. רק מאוחר יותר נזכרתי שדודי הקפיד תמיד שאכנס ראשון בכל דלת, כדי שלא להפנות אלי את גבו.

מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב. חיצונית, היא לא שונה בהרבה ממחלקה ממוצעת בבית חולים רגיל: מסדרון ארוך, חדרים ודלפק שמאחוריו האחיות. בניגוד למחלקה רגילה, מפרידה מחיצה בין הדלפק לבין החולים, בסגנון המזכיר קופת קולנוע. הבדל נוסף: דלת ברזל כבדה ניצבת בכניסה למחלקה, שננעלת עם רדת החשיכה.

כשנכנסנו היו החולים ישים. שתי אחיות ענייניות וחמורות סבר קיבלו את פניי. היותר נחמדה פתחה בהליך הרגיל של קליטת חולה – רישום פרטים ומדידת גובה ומשקל. אחר כך בדקה את לחץ הדם שלי. "יש לך מחשבות?" שאלה תוך כדי הבדיקה. "מחשבות?" לא הבנתי. "מחשבות אובדניות", הסבירה, "כי אם יש, כדאי שתבוא קודם אלינו. חבל שתפצע את עצמך ואחר כך ניאלץ להעביר אותך למחלקה סגורה". הבטחתי ליידע אותה לפני כל מחשבה משמעותית.

עם סיום הבדיקה התבקשתי למסור את כל החפצים שהבאתי איתי. מסרתי צרור מפתחות, ושאלתי אם אוכל לשמור אצלי את האיתורים. מאחר שמעט מאוד חולים, אם בכלל, מגיעים לאשפוז עם איתורית, החלה התייעצות קצרה בין אנשי הצוות. הוחלט לבסוף לדחות את בקשתי. דודי נתן לי פיג'מה, וביקש שאמסור לו את בגדיי. "הם יוחזרו על פי החלטת הרופאה", הסבירה האחות. מתברר שהחזרת הבגדים היא פריווילגיה המוענקת לחולים ממושמעים, שאין חשש שיברחו. ההבדל העיקרי בין לובשי הפיג'מה ללובשי הבגדים היא אפשרותם של האחרונים לצאת דרך שער בית החולים, כדי לקנות בקיוסק הסמוך, בלי שיעוכבו על ידי השומרים.

כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון ברצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון. פה ושם נשמעו צעקות מן החדרים. 'מתפרצים', כך מכנים במחלקה חולים, הנתקפים בפרץ של צעקות. בהיתי בתקרת המסדרון. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם.

היום הראשון

התעוררתי סמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו במהלך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים יקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג.

ניסיתי להבחין אם החולה, אשה צנומה שבקושי עומדת על רגליה, הראתה אי אילו גילויי אלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית זקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגריסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות. לא יכולתי שלא להיזכר במשפט המיוחס למלכה אליזבט, שעה שאנו בבית משוגעים: "אתם השפויים", אמרה לחוסים "אבל אנחנו הרוב".

מאוחר יותר ראיתי אחות, שחולה נגעה קלות בידה כדי להסב את תשומת לבה. האחות הרחמנייה הדפה אותה מיד בחבטה חזקה על זרועה, תוך שהיא נוזפת בה "לא נוגעים!".

מקלחת הבוקר היא חובה. כאן התחלתי להתקרב בראשונה אל החולים. כארבעים חולים, גברים ונשים. מונה המחלקה בתפוסתה המלאה. הופתעתי לראות שרבים מהם זקנים סיעודיים.

למקלחת נכנס אחד הישישים. הוא נשען על מקל וגרר אחריו שקית שתן, שחוברה אליו בקטטר. תוכן השקית, יתברר בהמשך, משמש לא אחת נושא לדיונים סוערים בין החולים. "יש לך דם בפיפי", זעקה חולה כשהיא מעיינת בתוכן השקית. "זה בטח בגלל התרופות", הציע אחר. הזקן נהג להתעלם מן הנעשה סביבו, וצפה בטלוויזיה.

באותו בוקר, במקלחת, לא הצליח הזקן לפתוח את ברז המים החמים. נצרת הברזיה, נראתה ישנה, והוא, כנראה, הסתבך ופנה לעזרת אחת האחיות. במקום לעזור לו לפתוח את ברז המים החמים, השיבה האחות לתדהמתי: "לא נורא, תתקלח במים קרים. עכשיו קיץ". השעה הייתה שעת בוקר קרירה, והזקן, שנראה בן למעלה משבעים, הביט כלא מאמין באחות המתרחקת.

לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת עמידה על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין. בדרך חזרה מן המקלחת הייתי עד לסיטואציה מזעזעת לא פחות: חולה, שלפי סיפורי המאושפזים האחרים נאנסה באכזריות על ידי ארבעה גברים ומאז היא במחלקה, ונהגה לדבר בשל מחלתה באיטיות מוגזמת, משהו כמו מילה כל חמש שניות, באינטונציה מיוחדת ש'מורחת' את המילים, ביקשה מהאחות תחתונים נקיים לאחר המקלחת. כשסיימה את בקשתה, ענתה לה האחות באותו טון מתנגן ואיטי: "אין עכשיו תחתונים", תוך שהיא מחקה בלעג, לאוזני החולים האחרים, את צורת דיבורה של החולה.

ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, בלי שאפילו הביטה לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת.

ירדתי לחדר האוכל. בבסיסי צבא יותר נידחים ומאובקים זכיתי לראות חדרי אוכל משמחים יותר. לא שציפיתי לפרחים על השולחנות אבל חלף בראשי הרעיון המהפכני, שמאחר שמדובר בחולים הסובלים ברובם ממחלות דיכאוניות שונות, היה ראוי להכניס מעט צבע לעולמם האפור.

נטשתי את הרעיון והבטתי בתפריט. על השולחן היו חתוכים בגסות כמה מלפפונים ועגבניות, והיו גם גבינה לבנה ולחם יבש. כשהאחיות חילקו דייסה תפלה, נזכרתי בגעגועים בלוף הצבאי. "ברוך אתה מלך העולם, שאני אוכלת עם כולם", פתחה אחת החולות בברכה המסורתית, ומיד עם תחילת הארוחה הפכתי למוקד ההתעניינות בשולחן שבו ישבתי: "מתי הגעת, בחור נחמד?", "איזה מסכן", "למה הביאו אותך?", "אני מאניה דיפרסיה", אמרה בפתיחות אחת החולות.

לאחר ארוחת הבוקר מתפזרים החולים בחצר ושוקעים בחוסר עשייה. למאושפזי המחלקות הפתוחות אסור להיכנס למחלקה עד לאחר ארוחת הצהריים, כדי לאפשר לנקות את החדרים. חלק מחפשים פינות מוצלות מפני החום הכבד וכך הם שוכבים עד לארוחת הצהריים. ניצלתי את הזמן להתקשרות, דרך הטלפון הציבורי שבחצר, עם מערכות הגיבוי שהכנתי בחוץ. עורכי '7 ימים', כרמלה מנשה ברדיו ואחרים היו אמורים להיכנס לפעולה, אם האשפוז שלי יתארך מעל למצופה.

לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצדו תירס מקופסאות שימורים שעברן זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב.

חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", היתה תשובת המחץ.

הגשת שתייה בארוחות, התחוור לי בהמשך, היא שירות הנתון למצב רוחן של עובדות המטבח. אם מחולקת שתייה, הרי שמדובר במים פושרים המוגשים לרוב בקערות במקום בכוסות. מיץ פטל מוגש באירועים חגיגיים במיוחד.

כשחזרתי למחלקה, נקראתי לשיחת היכרות עם הרופאה המטפלת. כמו רוב הפסיכיאטרים שאפגוש בביה"ח, הייתה הרופאה מאירת פנים ואדיבה. לאחר שהסבירה לי את נוהלי המחלקה ואת סדר היום, שוחחה איתי בעדינות על מצבי, תוך שהיא מקפידה שלא לשאול שאלות מביכות מדיי. המשכתי לנקוט קו, שבו בחרתי עם אשפוזי: להתנהג יפה ונורמלי, אבל לאשר את סיפורי השכנים על התפרצויותיי, כדי שלא יוחלט לשחרר אותי בטרם אספיק למצות את הביקור. עם סיום השיחה בישרה הרופאה שתאשר להחזיר את בגדיי, וביקשה בנימוס שלא אברח מביה"ח. הבטיתי.

סדר היום של החולים, מלבד קבלת התרופות בזמנים קבועים, לא כלל, התברר לי, כלום. פשוט חוסר עשייה מתמשכת. יצאתי לחצר לבדוק את אפשרויות הפעילות המוצעות באחד החדרים במבנה סמוך ראיתי שלט על הדלת: "דיאטניות". בחדר ישבה בחורה משועממת. ניכר היה על פניה שהופתעה מהביקור הלא צפוי. בהמשך, למרות תצפיות ארוכות על חדרה, לא הצלחתי להבחין בחולה כלשהו המתקבל אצלה לייעוץ. שאלתי אם ניתן לקבל ייעוץ דיאטטי. היא הסבירה לי שהייעוץ ניתן בתוך המחלקות, ביקשה את שמי ואת מספר המחלקה שלי, והבטיחה שתחזור אלי.

חזרתי למחלקה. חלק מן החולים, שישנו במשך רוב שעות היום, כי לא מצאו דבר אחר לעשות, קיבלו מן האחיות כדורי שינה, שניים לכל חולה. חלקם סיפרו שהם נוטלים את הכדורים באופן קבוע. אינני יודע עד כמה הנוהל הקבוע של מתן גלולות השינה מיטיב עם החולים, אבל ברור שהוא מיטיב עם כאב הראש של אחיות משמרת הלילה.

היום השני

שש בבוקר. קולות רמים של קרקור תרנגול וחולים מבוהלים מרעידים את המחלקה. ד', חולה בן גילי, גנב תרנגול מחצר סמוכה לבית החולים, והחליט לערוך למחלקה השכמה מקורית. וכך מוקדם בבוקר נצפו האחיות רודפות אחרי תרנגול.

ד' הוא סטודנט בטכניון שאשפז את עצמו מרצון. תרופה לא נכונה שקיבל מרופאו האישי גרמה לו, לדבריו, לנטיות אובדניות בלתי נשלטות, והוא העדיף להיות תחת השגחה עד שיתייצב מצבו. כשהיה הטלפון מצלצל בדלפק האחיות, נהג לחטוף את השפופרת ולענות: "בית משוגעים שלום". עם זאת הוא היה החולה היחיד, שאיתו יכולתי לשחק שח או לנהל שיחה בת יותר משלושה משפטים.

בעיה שהחלה להחריף הייתה השימוש בשירותים. מטעמי מצפון סירבתי לשבת על האסלה, שהייתה מרוחה בצואה. עם זאת נראה שזהו מצבם הטבעי של בתי השימוש במחלקה. למרות שזוהמו תמיד זמן קצר לאחר ניקוי הבוקר, לא טרח איש לשמור על ניקיונם במשך היום, וכך נאלצתי לעטות על פניי ארשת של אדם נורמלי, ולנסות את מזלי בשירותי בניין הסגל.

חדרתי אל היעד בלי לעורר חשד, ואפילו זכיתי לברכה המקורית: "בוקר טוב, דוקטור", מאחת העובדות בבניין. השימוש בשירותים מאווררים, ריחניים ומצוידים בנייר טואלט, היה, איך לומר, חוויה מזככת.

במהלך היום שוב נתקלתי בדוגמאות מאלפות ליחסן המזלזל של האחיות. לאחר חלוקת התרופות חש אחד הזקנים כאבים ברגלו. מלבד הכאבים, הוא נתקף גם בהיסטריה קלה והחל לבכות. "אף פעם לא כאב לי אחרי התרופות", ייבב. ניגשתי לאחות וסיפרתי לה על הזקן שנמצא במצוקה. "מה בדיוק יש לו?" שאלה באדישות. "אני לא יודע", השבתי. "אבל מה אתה רואה?" איבדה האחות את סבלנותה. "אם תואילי לקום מכיסאך", השבתי, "ותפסעי שני צעדים לכיוון הזקן, נוכל לסיים את השיחה המיותרת הזאת". לבסוף טרחה האחות לקום בחוסר חשק מופגן והחלה להסביר לחולה באותה רמת מוטיבציה ש"אין לו מה לדאוג, ושהכל יעבור".

העישון במחלקה אסור בתכלית האיסור, למעט בפינת העישון הנמצאת בקצה המדרון. האחיות מעירות מיד, ובצדק, לכל חולה שמעשן מחוץ לפינה. עם זאת האחיות מעשנות בכל מקום ובכל זמן שנראה להן. אל אחד החדרים נכנסה אחות עם עגלת תרופות, כשבידה האחת סיגריה דולקת, ובשנייה חילקה את התרופות. במקרה אחר ראיתי, לתדהמתי, כיצד אחות מעירה לחולה שעישן, כאשר היא בעצמה אוחזת בסיגריה מאחורי גבה.

ואולם הדבר שמדגיש יותר מכול את שלילת החירות, ומזכיר לך בכל רגע היכן אתה נמצא, הוא היעדר מוחלט של פרטיות כלשהי. על כל הדלתות במחלקה – של החדרים, המקלחות ואפילו השירותים – ישנם חלונות שקופים. אף דלת לא ניתן, כמובן, לנעול. הדבר נועד לאפשר לצוות להשגיח בכל מצב על החולים, העלולים לנסות להתאבד. עם זאת לא ראה ביה"ח לנכון למצוא סידור, שבו יוכל רק הצוות לתצפת מן החלונות. וכך, במחלקה שבה מאושפזים ביחד גברים ונשים, יכול כל מי שעובר במסדרון להתבונן בכך כשאתה מתלבש בחדר, מתקלח או עושה את צרכיך. גם האחיות אינן מקישות על דלתות החדרים או מודיעות בדרך אחרת לפני כניסתן.

חלליות ענק לא נחתו במחלקה, אבל קרה דבר מרגש לא פחות: נתבשרתי שבצהריים ייערך לכבודי קונסיליום, דהיינו ראיון עם כמה רופאים מלומדים, שינסו להבין מה בעצם השתבש אצלי. עד להתכנסות המיועדת חזרתי לבדוק את אפשרויות התעסוקה בביה"ח. לא ייתכן, חשבתי, שהחולים מקבלים כאן רק טיפול תרופתי. הרי מדובר במחלות נפש, המצריכות גם איזשהו מערך נפשי תומך: חוגים, הפעלה כלשהי, ואפילו טיולים קצרים להתאוורוות ולשיפור מצב הרוח.

מצאתי חדר ועל דלתו הכתובת: 'ריפוי בעיסוק'. צירפתי למסעי חולה אחר, ויצאנו לבדוק במה עוסקים שם. "בעיקר בתפירה", הכין אותי חברי, מהנדס, שזה לו האשפוז השמיני. "באמת, הזדמנות טובה ללמוד לתפור כפתור".

בחדר עצמו ישבו אחות, שני חולים שבהו באוויר ועוד שניים, שעסקו בהרכבה של מסמרים לריבועי פלסטיק. "כן?", שאלה האחות בקול של מרכזנית לחוצה בתחנת מוניות. "אני רוצה ללמוד לתפור כפתור", גמגם המהנדס. "סליחה?" שאלה האחות כאילו שמעה בזה הרגע הצעה מגונה. על הקירות היו כמה גובלנים ובפינה שכנה לבטח מכונת תפירה מכוסה בבד.

"אשתי אומרת שאני לא יודע לתפור כפתור", ניסה שוב המהנדס. "חשבתי, אולי לנצל את ההזדמנות". "הזדמנות למה?" לא הבינה האחות. "ללמוד לתפור כפתור", השיב המהנדס בשפה רפה. "אין עכשיו חוג תפירה", פסקה קצרות האחות. "תיכנסו בעוד שבוע". זאת לא מכונת תפירה, שם בפינה? ניסיתי. מה יש? געשה פתאום האחות, גם אתה רוצה ללמוד תפירה? מאיפה באתם לי שניכם פתאום. מה זה פה, חוג מלאכת יד? תעלו מהר למחלקה. יש לכם בכלל שיחה עכשיו.

לפני שגורשנו בבושת פנים, הספיקה עיני לקלוט את הספרייה שבחדר. היו בה, בערך, שישה ספרים מצהירים משנות החמישים: 'דברי ימי עמנו' ועוד כמה ספרי איכות בסגנון דומה.

כשעלינו למעלה התברר שאכן הפסדנו את שיחת המחלקה הנערכת, כנראה, אחת לכמה ימים, ובה משתפים החולים אלו את אלו בבעיותיהם השונות. בסיומה התפזרו החולים, ואחד מהם ניגש לאחות וביקש סכין גילוח. האחות שלפה מתוך מגירה סלסלת עץ, שבה היו מונחים בערבוביה כמה סכיני גילוח לא ארוזים. "הם חדשים?" שאל החולה. "חדשים, חדשים", ענתה האחות או אז שלף החולה את כיסוי הסכיןץ בין הסכינים בצבצו, כצפוי, שערות. אין חדש? אמר החולה "יש שיערות על הסכין". "אני אומרת לך שהוא חדש", כעסה האחות. נראה לך שאני משקרת? אבל יש שערות, התעקש החולה. הנה. לבסוף הוחלפה הסכין. לא ברור אם ניתנה לו חדשה, אבל היא לפחות הייתה בלי שערות.

אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לקונסיליום. מולי ישבו חמישה רופאים, ששוחחו איתי למעלה מחצי שעה. די מלחיץ בהתחלה, אבל אם לומדים להשתחרר, אפשר אפילו ליהנות קצת. בשלב הראשון, כמו בכל השיחות הקודמות, נשללו אפשרויות של מחלות ידועות אני לא חושב שאלוהים מדבר איתי, ואני לא שומע קולות בלילה, השבתי באורך רוח.

אחר כך סיפרתי, תוך הנחיית הרופאים, על עצמי. רוב הדברים היו נכונים. גם כדי שלא להסתבך בשקרים וגם כדי לחוש בעונג שתראפיה. את מקרי האלימות שתיארו השכנים הסברתי כהתפרצויות ספונטניות מהסוג, שיכול לעבור על כל אדם שהרגיזו אותו מאוד. דיברתי בשקט ובהיגיון, על פניה של המנהלת היו סימנים של משהו פה לא בסדר.

נתבקשתי לצאת לכמה דקות. כשחזרתי נתבשרתי "שאין לנו מניעה לשחרר אותך מיד, אבל היינו רוצים להיפגש קודם עם אחיך, יובל". הודעתי להם שאחי יוכל להתפנות רק מחר בצהריים וביקשתי לצאת בינתיים לחופשה של כמה שעות. בקשתי אושרה מיד.

מיד עם צאתי מבית החולים פניתי לחוקר הפרטי מוקה קריגר ממשרד "העוקץ", שצייד אותי במצלמת וידיאו. אחר כך החלפתי, בראשונה זה שלושה ימים, את בגדיי, וחזרתי לאברבנאל.

עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהוצב על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני.

האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. נכתוב, אמרה אחת מהאחיות שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית. לא שמעתי את המשך השיחה, אבל היה ברור שהם הבינו שפריסת מזרונים על הרצפה במחלקה, שמאושפזים בה קשישים, אינה מעשה בטיחותי ביותר, ולכן ניסו לנסח גרסה משלהם לאירוע.

היום הרביעי – יום השחרור

יום השחרור. לאחר חלוקת התרופות ראיתי את ל', החולה הקשישה שהוכתה ביום הראשון, שוכבת על הרצפה. "היא קיבלה זריקה קשה", סיפרו לי חולים אחרים. למעלה משעה שכבה כך באמצע המסדרון. כשקמה, סיפרה לי שקשרו אותה בלילה למיטה. "חמש פעמים, ובכל פעם השתחררתי". היא הראתה לי את רגלה. כף הרגל היתה נפוחה כאשכולית. "לאף אחד לא איכפת", אמרה.

לא רק מצבם הגופני של החולים שראיתי היה ירוד. רובם היו מוזנחים מכל בחינה אפשרית, תספורת, לבוש. רבים מהם הזכירו מקבצי נדבות. לא ראיתי מישהו מאנשי הצוות המנסה לדאוג להם לביגוד סביר. בתום ארבעה ימים האווירה שנותרה היא של מושבת מצורעים. אנשים מנודים, חלקם ערירים, חלקם חסרי תמיכה כלכלית. קשה להאמין שחולה אמיד או בעל משפחה תומכת, ימצא את עצמו מאושפז כאן, גם אם יוגדר כמסוכן.

הגיע זמן ארוחת הצהריים האחרונה שלי במוסד. גם בה הייתי עד לפגם בטיחותי חמור: אסור לעובדות המטבח לחלק את האוכל ללא השגחת האחיות. ידיהם של חלק מן החולים רועדות כתוצאה מהתרופות, ומרק חם עלול להישפך על ידיהם. גם קטטות עלולות להתפתח. למרות זאת החלה אחת העובדות לחלק את המרק. אחראית המטבח העירה לה על כך, ובין השתיים התפתח ויכוח קולני, שעם סיומו הסתיימה גם חלוקת המרק, לפני שצוות האחיות ירד לחדר האוכל.

עובדות המטב, אגב, אינן שונות בהרבה מרוב האחיות, בכל מה שקשור לכבוד החולה ולחירותו. חולה שסיפרה בגאווה לעובדת המטבל על חבר חדש שיש לה במחלקה, זכתה לתשובה צעקנית ומלגלגת: "בטח חבר, למה לא? עוד מעט תגידי שאתם מתחתנים. יאללה, יאללה". "אבל למה את אומרת את זה?", אמרה בשקט החולה, ודמעות החלו לבצבץ בעיניה. "אנחנו באמת רוצים להתחתן".

אחרי הארוחה הגיע למחלקה אחי. תדרכתי אותו לומר דברים טובים, כדי שאשתחרר בשקט. לאחר ששוחחו איתי, הודיעה לי רופאת המחלקה שאני משוחרר, אבל ביקשה שאשמור על קשר כדי שנחשוב ביחד על המשך טיפול אפשרי.

נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל מתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל.

יום שבת, 13 בספטמבר 2014

מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים - חוסר תפקוד מוחלט של בית החולים


ד"ר יהודה ברוך - רחל וידל מנהלת לשכת הרווחה בת ים - ביזוי כבוד האדם
תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל הובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים" ■ משרד הבריאות: "אם המנהל לא יפרוש - נפעל בהתאם"

"אמרתי לעצמי, חבל שלא היתה רעידת אדמה באברבנאל. היינו מתגייסים, בונים את הכל, בונים בית חולים חדש". את המלים הקשות האלה אמר לפני ארבע שנים מנכ"ל משרד הבריאות דאז, ד"ר איתן חי־עם, לאחר סיור מצמרר בבית החולים שנהפך לסמל לחצר האחורית של מערכת הבריאות הישראלית. גם סגן שר הבריאות לשעבר, יעקב ליצמן, אמר אחרי ביקור בבית החולים כי "בתי חולים כאלה לא ראויים אפילו למגורים של בעלי חיים", ולא מעט כתבות וצילומים נסתרים וגלויים מהמקום חשפו הזנחה פיסית קשה ועזובה נוראה.

מזועזע מהמראות שנגלו לפניו, תיאר חי־עם בדיון בכנסת את רשמיו מהביקור באברבנאל: "…אני עולה למחלקת מבוגרים שיש שם תאי רחצה. גודל התא זה מטר וחצי על מטר. אי אפשר להוריד את הבגדים. אתה צריך להתפשט במסדרון. אני לא רוצה להגיד את האסוציאציה שזה מביא... ואז אתה שואל את עצמך את השאלה - נגיד מגיע נער בהתקף פסיכוטי. בשביל שייצא מההתקף, אין צ'אנס שהוא ייצא ממנו במקום כזה. הדרך היחידה, יגידו גם הפסיכיאטרים, שהוא ישמור על עצמו, שיישאר בהתקף... הוא ישר צריך לברוח להיות פסיכוטי כי אחרת הוא ישתגע שם".

ארבע שנים חלפו מאז הסיור ההוא, שבעקבותיו משרד הבריאות הקצה תקציבים מיוחדים לפיתוח בתי החולים הפסיכיאטריים, אבל באברבנאל, שנמצא בבת ים, לא הרבה השתנה. קירות ערומים, צבע מתקלף, סדקים בקירות, צחנת שתן, ג'וקים, מרצפות שבורות וחדרים מוזנחים מקבלים את פניהם של אלה שנפגעו בנפשם וזקוקים לעזרה: ניצולי שואה, נערים ונערות על הספקטרום האוטיסטי, מבוגרים שלקו בדיכאון עמוק, חולים בתחלואה כפולה (מחלת נפש והתמכרות לסמים), עצורים שמאושפזים להסתכלות וחולים כרוניים שיבלו את שארית חייהם במחלקות סגורות.

אברבנאל הוא אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הגדולים בישראל, וכנראה הידוע שבהם. יש בו יותר מ–300 מיטות, קרוב ל–400 עובדים, ומשויכים אליו יותר ממיליון איש - תושבי תל אביב, יפו, חולון ובת ים, שלפי החוק מחויבים להתאשפז בו, ולא רשאים לבחור בבית חולים אחר.

המוניטין הגרוע שיצא לבית החולים אינו חדש. לא מעט כתבות סיפרו על תנאי התברואה הקשים ועל ההזנחה והאדישות שלה זוכים המטופלים. ההסבר הקבוע למוניטין הגרועים היה תקציבי: בכירי בית החולים התראיינו ודיברו לא אחת בפורומים פומביים על מצבו הקשה, תוך הפניית אצבע מאשימה לממשלת ישראל שהפקירה תקציבית את המוסד, בעיקר לאחר שהחליטה לסגור אותו ב–2003 - בהחלטת ממשלה שעד היום לא בוטלה באופן רשמי.

ואולם, נראה כי מדובר בהסבר פשטני או לכל הפחות חלקי לתיאור מצבו הקשה של המוסד. תחקיר Markerweek חושף שורה של מחדלים ניהוליים ונורמות התנהגות בעייתיות בבית החולים, שהלכו וגברו עם הזמן, והובילו למה שבכיר במשרד הבריאות מגדיר "חוסר תפקוד כמעט מוחלט של בית החולים". המחדלים האלה לא קשורים ברובם לתקצוב המוסד, אלא לניהול בעייתי ולתרבות ארגונית רעה שפשתה בו. "זהו בית החולים הכי לא מנוהל בישראל", קובע בכיר במערכת הבריאות.

אנשי צוות רפואי בכירים מאברבנאל שעמם שוחחנו אומרים כי קצרה היריעה מלתאר את כל תחלואיו של המוסד. "אין כמעט אספקט אחד בבית החולים הזה שמתפקד כמו שצריך - הצוות, הניהול, התחזוקה, ההוראה - הכל בתת־תפקוד", אומרים אנשי הצוות (כל השמות שמורים במערכת). "בבית החולים שוררת אווירה קשה מאוד, אין היררכיה ואין סמכות, וכשאומרים משהו, אף אחד לא מתייחס לזה - מראש הפירדמידה ועד לתחתית. יש גם מעשי השפלה של אנשי צוות בכירים כלפי זוטרים, או מצד אנשי צוות כלפי מטופלים. חלק מהמנהלים הם נוכחים נפקדים בבית החולים, אם כי המצב השתפר במידת מה לאחר הכנסת שעון הנוכחות לפעולה".

לדברי אחד מאנשי הצוות, "חולים במחלקות מסוימות מספרים לנו שהם ספגו יחס מהצוות משפיל ומזלזל, לעתים אפילו אלים. העומס, השחיקה, העובדה שכמעט לא נכנסים לבית החולים אנשי צוות צעירים, העובדה שאין קידום ואקדמיזציה של הצוות הסיעודי המבוגר - כל אלה גורמים לשחיקה של העובדים ולהידרדרות ביחסי מטפל־מטופל. בכלל, בבית החולים יש רוח של אנטי גאוות יחידה. אנשים מפחדים לדבר. שורר כאן דיכאון ארגוני".

רופאים שעמם שוחחנו מספרים כי מתמחים בפסיכיאטריה לא רוצים להגיע לבית החולים, בוודאי שלא כעדיפות ראשונה. "התורנויות בבית החולים הן זוועה בגלל שילוב של מחסור בכוח אדם, העובדה שזה בית חולים אזורי גדול יחסית שבית המשפט שולח אליו חולים להסתכלות והתנאים הפיסיים. תורן המיון נמצא במשמרת כמעט לבד, לפעמים עם חולים שחלקם מסוכנים, שיכולים להיות אלימים או לברוח", הם מספרים לנו.

"המנהל אומר כן לכולם"

מנהל בית החולים אברבנאל בעשור האחרון הוא ד"ר יהודה ברוך, שמוכר לרבים בציבור דווקא בשל תפקיד אחר שמילא - האחראי על הקנביס הרפואי במשרד הבריאות. ברוך, שהיה לפני כן קצין בכיר בחיל הרפואה וראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ניהל במשך שנים ארוכות שלושה ארגונים גדולים ומורכבים: אברבנאל; המרכז הקהילתי לבריאות הנפש יפו, הכפוף לאברבנאל; ופרויקט הקנביס הרפואי של מדינת ישראל. לפני כשנתיים, בנובמבר 2012, סיים את עבודתו כמנהל תחום הקנביס (ראו מסגרת).

עובדים שאתם דיברנו שולחים אצבע מאשימה לעברו של המנכ"ל, בטענה לניהול בעייתי לכאורה. "הוא מוכן להקשיב, הוא מבין עניין ויודע איך דברים אמורים להתנהל - אך כל זאת בתיאוריה", אומר לנו איש צוות. "אחת הבעיות שלו היא שהוא אומר 'כן' לכולם. הוא יכול להגיד למתמחים מה שהם רוצים לשמוע, ומיד לאחר מכן להגיד 'כן' גם למנהלי המחלקות שרוצים משהו אחר. יום אחד זה מתפוצץ, כי מגיע השלב שצריך לחתוך".

עם זאת, כפי שנחשף פה לראשונה, ברוך אינו רק מנהל חלש בעיני עובדיו: הוא גם הסתבך בכמה החלטות תמוהות שהביאו לחקירה פנימית כנגדו. כדור השלג שמשך את תשומת לבם של הרגולטורים - משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה - למתרחש בהנהלת אברבנאל, מעבר לתנאים הפיסיים הקשים הידועים לכל כבר שנים רבות, החל להתגלגל סביב פרשה שולית לכאורה - סערה שהתחוללה בבית החולים סביב מינוי אחות ראשית (מנהלת סיעוד) לבית החולים.

ד"ר ברוך לא היה שבע רצון, בלשון המעטה, מהמועמדת שנבחרה לתפקיד במכרז בניגוד לדעתו, והעדיף מועמדת אחרת שנפסלה לפני כן במכרז פנימי. באופן חריג, הוא עירער לנציבות על החלטת ועדת המכרזים, וכשהערעור לא התקבל, הביע את מורת רוחו במכתב נוסף, הפעם למשרד הבריאות, ועליו חתומים לצדו גם סגניו. חוסר שביעות הרצון הזה נהפכה עד מהרה למוקד מלחמה פנימית חריגה ומכוער בבית החולים בין חברי הנהלה לבין עובדים, שכללה השמצות, מחנאות, תלונות על התנכלות ועימותים חריגים.

בעקבות העימות החריג, שהדיו הגיעו עד לאוזניו של מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, ולממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה יוני דוקן, הוחלט למנות ועדה בראשותו של מנהל בית החולים פוריה לשעבר, ד"ר יעקב פרבשטיין, "שילווה מקרוב את התנהלות הנהלת בית החולים בעניינה של האחות הראשית, והוא שיחליט בעניין עמידתה בתקופת הניסיון", כתב דוקן. כך נוצרה הוועדה בראשותו של פרבשטיין, שעקבה אחר המתרחש באברבנאל וחזרה אל גמזו עם מסקנות מטרידות.

למרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לחברי הוועדה - להעריך במקומו של ברוך את תפקודה של האחות הראשית ולהחליט אם להעניק לה קביעות בתום שנה - חבריה חשו שאינם יכולים להתעלם מהדברים שראו באברבנאל, וכך נהפכה הוועדה למעין ועדת בדיקה לתפקודה של הנהלת אברבנאל. "למרות התקופה הממושכת, שבה נפגשנו כמה פעמים עם מנהל בית החולים, חברי הוועדה אינם מתרשמים כי ד"ר יהודה ברוך מפנים את העובדה כי יש מנהלת סיעוד חדשה בבית החולים", כתבו חברי הוועדה. "נוכחנו כי (ברוך) נותן, לא פעם אחת, הנחיות לעובדים הכפופים למשית (האחות הראשית החדשה, רל"ג), מאפשר לאחות הקודמת (השם שמור במערכת, רל"ג) להסתובב ללא מעש בבית החולים, וזו ממשיכה לשבש בזדון את עבודתה של משית".

באשר לתפקוד הכולל של בית החולים כתבו חברי הוועדה: "במהלך התקופה הוצפו בעיות קשות על ידי הצוותים שרואיינו, החל ביחסי צוות קשים וכלה בחוסר תפקוד של מחלקות השירות השונות בבית החולים (מטבח, כביסה, תחזוקה)... ד"ר יהודה ברוך, חרף נכונות מילולית לשפר את המצב ולתקן עבודה סדורה, אינו עושה דבר לקידום הנושא. נוצר לנו הרושם שבית החולים פועל מתוך אינרציה ואין כל רצון לשינוי".

רודפים אחרי מלשינים

ד"ר ברוך אינו המנהל הבכיר היחיד באברבנאל שעלה על הכוונת של הרגולטורים. לפני כמה שבועות רעדה שוב האדמה מתחת לבית החולים: לאחר חקירה סמויה ממושכת הגישה נציבות שירות המדינה תובענות משמעתיות נגד שני המנהלים הבכירים ביותר בבית החולים: סגן מנהל בית החולים, ד"ר מוטי משיח; והפסיכולוג הראשי של בית החולים, ד"ר עמי שפיגלמן.

על פי התובענות, במשך תקופה ארוכה נהג שפיגלמן להחתים את כרטיס הנוכחות של משיח בהזדמנויות רבות בתחילתו או בסופו של יום העבודה. בכל אותם מקרים הגיע משיח לעבודה שעות לאחר שכרטיסו הוחתם על ידי שפיגלמן, או יצא מהעבודה לפני שכרטיס הנוכחות שלו הוחתם על ידיו. עוד הואשם משיח, כי בהזדמנויות שונות יצא בשעות העבודה לענייניו הפרטיים לפרקי זמן ממושכים, ובכל אותם מקרים לא החתים כרטיס ליציאה.

גם הפרשה הזו, כמו פרשת מינוי האחות הראשית, העכירה את האווירה בבית החולים: להגשת התובענות קדמה תקופה ארוכה שבה העובדים ידעו כי משהו מתרחש וכי השניים מסובכים בהליך משמעתי. חלק מהעובדים גם נחקרו על ידי אנשי הנציבות, והעידו נגד שני הבכירים. עובד באברבנאל סיפר ל-Markerweek כי במהלך תקופה זו שררה בבית החולים תחושה של רדיפה וחיפוש אחר "המדליף" שהתלונן על הרופאים הבכירים. ברוך, מצדו, מאשר בשיחה עמנו כי התקופה היתה מתוחה וקשה, אך מבהיר כי הוא עצמו ניסה לעצור את מחול השדים, ואף אמר בישיבת הנהלה כי אין מקום לרדוף אחר "המלשינים" וכי יש לאפשר לנציבות לעשות את עבודתה.

באחרונה הגיעה הנציבות להסכם טיעון עם השניים, שלפיו יסיים משיח את תפקידו בבית החולים בקרוב, ואילו שפיגלמן ימשיך לעבוד בבית החולים. ממשרד עוה"ד רונאל פישר, בלום־דוד ושות', פרקליטיו של ד"ר משיח, נמסר בתגובה: "ד"ר משיח תרם תרומה משמעותית לבית החולים במשך יותר מ–25 שנה, ודאג במסירות למטופלים ולבני משפחותיהם. באחרונה החליט ד"ר משיח על סיום עבודתו כסגן מנהל בית חולים אברבנאל, וזאת מסיבות אישיות (רפואיות), וכן מתוך תחושת מיצוי ורצון להתפתח ולתרום בדרכים נוספות".

"יש תחושה קשה של דה־מורליזציה ומרמור בבית החולים, בעיקר בחודשים האחרונים", מסכם איש צוות רפואי בכיר אחר. "החל מחרושת שמועות סביב מה שקרה עם בכירי בית החולים, ועד התחושה שכל אחד מחפש מי הדליף לעיתונות ומי הלשין לנציבות. אבל זה קשה בעיקר כשמדובר ברמה הרפואית של בית החולים: התחושה היא שמתמחים לא רוצים להגיע לבית החולים, שגם החולים ממש לא רוצים להגיע לכאן, ושאין עתודה ניהולית - רבים ממנהלי המחלקות יפרשו בשנים הקרובות וכרגע אין באופק מי שיחליף אותם מתוך בית החולים". לדבריו, הפרשות האחרונות חילקו את בית החולים למחנות, גרמו לחשדנות בין העובדים, והאווירה במוסד קשה מאוד.

אף אחד לא רוצה 
להתאשפז באברבנאל

ואיפה החולים בסיפור הזה? דליה וירצברג־רופא ובן זוגה צביאל רופא, המתמודדים עם מחלות נפש, מובילים בשנים האחרונות מאבק ציבורי ומשפטי לפתיחת בתי החולים הפסיכיאטריים לבחירה. כיום זכות הבחירה במוסד המאשפז מצומצמת ביותר, והחולים מאושפזים לפי מקום מגוריהם. ניסיונה הרב של וירצברג־רופא חושף אותה לסיפורים קשים ממוסדות האשפוז השונים, והופך אותה למקור ידע לגבי העדפות האשפוז של פגועי הנפש. "אם הייתי צריכה לעשות סקאלה של ביקוש לבתי חולים פסיכיאטריים, אברבנאל נמצא בתחתית הסקאלה", אומרת וירצברג־רופא - מה שעולה בקנה אחד עם עדויות אנשי הצוות שעמם שוחחנו.

לדבריה, הסיפורים שהיא שומעת ממטופלים במוסד קשים במיוחד: "פנתה אלי אשה שממש התחננה שנעזור לה להתאשפז בבית חולים אחר. היא סיפרה שבאשפוז הקודם שלה באברבנאל היא היתה צריכה ללבוש שתי פיג'מות אחת על השנייה, כי שתיהן היו מחוררות מסיגריות. יש עוד המוני סיפורים כאלה, שהמשותף להם הוא פחד וכאב ודיווחים על אשפוז נורא. אנשים אמורים לפחד מהמחלה, אבל למה שיפחדו מהמקום שבו הם עומדים לקבל טיפול?", היא תוהה.

לדבריה, "לא מעט אנשים מחליפים כתובת במשרד הפנים לכתובת של קרובי משפחה או חברים באזור אחר כדי להימנע מאשפוז באברבנאל. הדבר כל כך נפוץ, עד שמשרד הבריאות עלה על הטריק, והוחלט שגם במקרה שהוחלפה כתובת יש להתאשפז בבית החולים באזור המגורים הקודם - אלא אם כן חלפה לפחות חצי שנה מהאשפוז האחרון".

מצבם הפיסי של רוב בתי החולים הפסיכיאטריים קשה למדי, אך נדמה כי יש קונצנזוס על כך שמצבו של אברבנאל הוא הקשה מכולם - בעיקר מצבן של שתי המחלקות הכרוניות הסגורות שפועלות בו, אך גם של מחלקות אחרות. רבים מהאנשים שעמם שוחחנו קושרים בין הפיסי לנפשי: "אנשים מתנהגים בצורה מגעילה במקום שבו הסביבה הפיזית מגעילה", אומר לנו איש צוות. "חלק מבית החולים הזה נראה כמו פח. מחלקת האשפוז הכרונית מדיפה ריח שתן, עצבות וכרוניות. בבית החולים מסתובבים עכברים, חולים בפיג'מות מוזנחות, ג'וקים, סירחון, לכלוך, דברים שבורים. עצוב".

ד"ר ברוך מזכיר כי מאז שהוחלט לסגור את אברבנאל ב–2003 ועד 2012 קיבל בית החולים תקציב שוטף בלבד, ולא קיבל תקציבי פיתוח. "נעצרנו במשך עשור בגלל החלטת הממשלה, עבדנו בצורה של תחזוקת שבר", הוא אומר. אך לא כולם מקבלים את ההסבר הזה: "התקצוב הוא הסבר חלקי בלבד", אומר לנו איש צוות בכיר במוסד. "תקציב הפיתוח הוא חלק קטן, והתקצוב השוטף של בית החולים לא שונה מהותית מזה של בתי חולים אחרים - וזה לא ההסבר לתרבות העוני שהתפתחה פה. רבות מהבעיות הן ניהוליות והיו יכולות להיפתר ללא תקציב נוסף, אלא באמצעות שינוי גישה".

לפי נתוני משרד הבריאות, תקציבו של אברבנאל צמח ביותר מ–50% בשנים האחרונות: מ–74.6 מיליון שקל ב–2008 ל–116 מיליון שקל ב–2014 - גידול שאמנם נמוך מהגידול בכלל בתי החולים הפסיכיאטריים בשנים אלה (כ–70% בממוצע), אך לדעת צמרת משרד הבריאות ועובדים במוסד, אין בו כדי להסביר את מלוא תחלואי המקום.

במכתב אנונימי, אחד מבין רבים שנשלחו בשנה האחרונה למשרד הבריאות, כתבו עובדים מהמוסד כי "הבעיות באברבנאל נמשכות כבר כמה שנים. בית החולים מוזנח בכל המובנים. ההזנחה הפיזית איומה ונוראה... אין בית חולים ממשלתי בישראל שנראה כמו אברבנאל. הרמה המקצועית־רפואית ירודה ואינה תחת פיקוח. חולים לא רוצים להתאשפז באברבנאל בגלל שמו הרע. אין הרגשה שיש הנהלה שמובילה את בית החולים, יש אווירה של תככים, פחד וחתרנות". העובדים מסיימים בקריאה כמעט נואשת לפעולה: "לחולי אברבנאל ולעובדיו מגיע שינוי והחזרת בית החולים לתפקוד תקין. אנחנו מבקשים שהמשרד יפעל במהירות ונחישות להסדרת הניהול בבית החולים".

תגובת עו"ד משה אוסטרובר, בא כוחו של ד"ר יהודה ברוך: "ההתקשרות להקמה, הפעלה ותחזוקה של מערכת מחשוב לניהול פניות ואישורים לקנביס רפואי ולניהול ספקים ומגדלים, הגורם שנבחר להקים ולהפעיל את המערכת, וכל עניין אחר הקשור בכך, היו בידיעה מלאה של הנהלת משרד הבריאות ובהסכמתה, ובכללם מנכ"ל המשרד היוצא. בכוחו של ד"ר ברוך להוכיח את הדבר על נקלה, כמו גם להוכיח כי הטענה כאילו היתה הפרה של סודיות רפואית של אלפי מטופלים או בעניין העברת המידע אודות צרכני הסם אינה אמת.

"אברבנאל פועל תחת החלטת ממשלה מ–2003 שעניינה סגירת בית החולים. בעשור האחרון היה תקצוב בית החולים נמוך מתקציבי בתי החולים האחרים, ופער זה נשמר. תקציבי פיתוח שהופנו היו מזעריים ונועדו לטיפול בצרכים נקודתיים שנדרשו על פי החוק. ד"ר ברוך פעל בעניין זה ללא לאות וכיום נמצא בית החולים בעיצומם של שיפוצים ובניית מחלקות חדשות. במהלך השנה האחרונה הצטרפו כ–30 אנשי צוות חדשים, בהם רופאים מומחים, מתמחים ועוד, והוחלפה כמעט כל הנהלת הסיעוד. ד"ר ברוך התווה נהלי טיפול בכל תלונה על אנשי הצוות באופן אישי ומקיף, לרבות בדיקת מצלמות שהוצבו בשטחים הציבוריים.

"דו"ח פרבשטיין לא נמסר לידיו של ד"ר ברוך עד היום, הוא לא ידע שהועלו טענות נגדו אשר נבדקו בדו"ח, איש לא הודיע לו מהן הטענות נגדו, לא כל שכן שלא נתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו ולהגיב.

"אף אחד מהגורמים הרשמיים הנזכרים בכתבה לא הציג מעולם בפני ד"ר ברוך את שורת הטענות כנגדו כפי שהוצגה בפניו לראשונה מכתבת העיתון, הוא לא התבקש ולא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על הטענות ולהזים אותן".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "אנו מודעים לבעיות הקשות הקיימות בתפקודו של בית החולים אברבנאל. בעקבות פניות שהגיעו למשרד, מונתה ועדת בדיקה בראשותו של ד"ר יעקב פרבשטיין אשר הגישה את מסקנותיה למנכ"ל. המנהל האדמיניסטרטיבי והאחות הראשית הקודמת הוחלפו. בעקבות מסקנות הוועדה החלו תהליכי הבראה בשיתוף עם נציבות שירות המדינה. ד"ר ברוך מנהל מזה זמן שיחות עם משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה לגבי בקשתו לפרוש. אנו ממתינים לתשובתו של ד"ר ברוך להצעה שגובשה בנציבות שירות המדינה. במידה שלא תתקבל הסכמתו, משרד הבריאות יפעל בכל אמצעי העומד לרשותו ובהתאם לנסיבות מתוך דאגה לבית החולים ולמטופלים".

צרכן הקנביס מנהל את המערכת

אחת ההסתבכויות של מנהל בית החולים אברבנאל, ד"ר יהודה ברוך, נוגעת לתפקידו כמנהל תחום הקנביס, שגררה הסתבכות של משרד הבריאות כולו ועלתה למדינה לא פחות ממיליון שקל.

שתי פגישות מכריעות התקיימו בינואר ובמרץ במשרדו של עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר על המשמעת בנציבות שירות המדינה. בין הנוכחים היו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו; הסמנכ"ל למינהל במשרד הבריאות, דב פסט; ונציגי המחלקה המשפטית של המשרד. על הפרק היה עתידו של ד"ר ברוך, בעקבות הפיאסקו שהתחולל סביב פרויקט המחשוב של הקנביס הרפואי.

ממכתב שהעביר רוזנברג אחרי הפגישה למחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ושהגיע לידי Markerweek, עולה כי ב–2008 החל משרד הבריאות לחלק רישיונות לשימוש בקנביס רפואי. שנתיים לאחר מכן, ב–2010, עם התרבות מספר מקבלי האישורים, החליט ד"ר ברוך להתקשר עם חזי (שם בדוי), שהתנדב להקים מערכת ממוחשבת לניהול חלוקת הקנביס הרפואי ופיקוח על המגדלים והרישיונות. חזי, כך התברר בדיעבד, היה צרכן קנביס רפואי בעצמו, ואף בעל רישיון לגידול קנביס לשימוש עצמי. לצדו עבד מנהל מערכות המידע של אברבנאל, פליקס וכשטיין.

לטענת הנציבות, ד"ר ברוך, עובד מדינה בכיר, התקשר עם חזי על דעת עצמו, "באופן לא מוסדר וללא יידוע או קבלת אישור מגורם כלשהו בהנהלת המשרד". חזי עבד למעשה "מתחת לרדאר" הממשלתי על אחד הפרויקטים הרגישים - מחשוב החלוקה של מה שמוגדר כסם מסוכן ושל מאגר המשתמשים בו, חולים במחלות קשות.

בשלב מסוים נכנסה לתמונה חברת דרונט, שעוסקת בפיתוח תוכנות מחשב, שפיתחה ותיחזקה את המערכת עבור משרד הבריאות - אך גם זה, כפי שעלה באותו דיון בנציבות, נעשה "ללא ידיעת מי מהנהלת המשרד ומבלי שיש התקשרות חוזית או אחרת מולה".

שלוש שנים לאחר תחילת התהליך, ב–2011, החלו גורמים במשרד הבריאות להבין כי יש בעיה עם מחשוב תחום הקנביס הרפואי וכי יש לצאת במכרז לפיתוח מערכת חדשה. רק אז, באפריל 2011, נודע למשרד לראשונה כי לצד חזי עובדת דרונט כשותפה להליך הפיתוח - בלי חוזה, בלי מכרז ובלי להסדיר את זכויות היוצרים על התוכנה.

מכאן העניינים החלו להסלים, ומה שהחל כהתנדבות נהפך לתביעה נגד משרד הבריאות, לאחר שהמכרז שפירסם המשרד ביולי 2012 נוסח באופן שהשאיר את דונרט בחוץ. התוצאה: איומי תביעה של החברה נגד משרד הבריאות, שהסתיימו בהליך גישור שבו סוכם כי המשרד ישלם לחברה פיצוי של מיליון שקל.

למרות הניסיון של משרד הבריאות לסגור את הסיפור "בתוך הבית", הדבר נודע לנציבות - שביקשה לבדוק את הפרשה. כך התגלה לאגף המשמעת בנציבות כי "לאורך תקופה ממושכת התנהלה תכתובת ענפה בין העובד (ד"ר ברוך, רל"ג) ומנהל המחשוב של בית החולים לבין אגף מערכות מידע של המשרד בנוגע להיבטים שונים של אבטחת מידע בכל הנוגע למערכת. אנשי אגף המחשוב של המשרד התריעו בפני העובד ומנהל המחשוב של בית החולים כי המערכת אינה עומדת בסטנדרטים של המשרד בהיבטי אבטחת מידע...". כך למשל, מנהל אבטחת המידע במשרד הבריאות התריע כי "במצב הקיים יש חשש כבד כי מאגר הנתונים שבמערכת יגיע לידי המתנדב, שהינו מגדל קנביס בעצמו". למרות ההתרעות, המשיך חזי לעבוד על המערכת, מתוך שרת שהוצב בביתו ובו המידע המלא והסודי על מטופלים שמקבלים אישור לשימוש בקנביס רפואי.

מסקנות הנציבות היו קשות: יש עילה לכך שהפרקליטות תשקול חקירת משטרה בחשד להפרת סודיותם הרפואית של אלפי מטופלים משתמשי קנביס רפואי. רוזנברג הוסיף במכתבו לפרקליטות "כי מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' רוני גמזו, קבע כי ברוך היה האדם היחיד שראה את התמונה המלאה לאורך כל התהליך, היה מעורב בו, שלט בו וניהל אותו".

בסופו של דבר, הוחלט כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד ד"ר ברוך, אך לנציבות היו גם מסקנות שנגעו להמשך דרכו של ד"ר ברוך בתפקידו באברבנאל. "המלצתי בפני מנכ"ל המשרד לשקול בחינת המשך תפקידו של העובד כמנהל בית החולים", כתב רוזנברג, "וזאת נוכח שורת כשלים מנהליים־תפקודיים שאליהם נחשף מנכ"ל המשרד ביחס לעובד בתקופה האחרונה, ובראש וראשונה האירועים נשוא מכתב זה (פרשת דרונט, רל"ג)... התנהלותו זו, באופן עצמאי, מבלי לתת דין וחשבון לאיש וכמי שאינו חלק ממערכת ציבורית, עלתה למשרד סכום של כמיליון שקל. הפרה כה בוטה וחמורה של חובותיו הבסיסיות של העובד כמנהל בית חולים מחייבת, לטעמי, כי ייבחן המשך תפקידו כמנהל בית החולים". מארגון רופאי המדינה (אר"מ) נמסר בתגובה: "ארגון רופאי המדינה רואה בחומרה את טקטיקת ציד המכשפות, בה משתמשת נציבות שירות המדינה כדי להכפיש מנהלי בתי חולים, שעה שאין בידיה תשתית ראייתית מספיקה להעמידם לדין או להעבירם מתפקידם, כפי שבסמכותה לעשות. אנו דורשים מיחידת החקירות בנציבות שירות המדינה לחקור כיצד הגיע חומר חקירה חסוי לידי התקשורת ומיהו בעל האינטרס שהדליף אותו".

פלייליסט - מוסד פסיכיאטרי אברבנאל בת ים





תחקיר // מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל?, TheMarker , רוני לינדר-גנץ ,13.09.2014

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

אשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך - דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיותאשפוזים פסיכיאטרים שלא לצורך - דרכי הרמיה של רשויות הרווחה ובתי משפט לונוער לטיוח פשעיהם

דצמבר 2013 - מתוך סטטוס של צופית גרנט בפייסבוק

אני מפרסמת מכתב שקיבלתי מנערה מדהימה ומיוחדת במינה שפגשתי באחת המחלקות הסגורות, חכמה יפה להפליא, טובת לב נערה שהפכה לקורבן טיפול כושל ומחריד של הרווחה, והמשפט במדינת ישראל, הזעקה שלה מדירה שינה מעיני ומחרידה את מנוחתי לילות כימים, אלוהים ישמור איך אצליח לעזור לה ???

צופית היקרה

שמי ע, אני כמעט בת 16 ,לא אוכל לכתוב את שמי המלא, אני חייבת עזרה בדחיפות.
נלקחתי מאמא שלי בגיל 13, ניתקתי איתה קשר, וזה גרם לי להיות במצוקה במשך הרבה זמן
אבד לי התאבון והפסקתי לאכול והתחלתי להיות באשפוזים ולעבור מאשפוז לאשפוז ופנימיה לפנימיה רק כי לא מסכימים לי לחזור לגור עם אמא שלי, הרווחה לא שמה עלי, וגם האפטרופסית שלי מתעלמת מהרצון והטובה שלי,כי קל להם להחליט ולתקוע אותי במחלקות סגורות ופנימיות טיפוליות ולא לקחת עלי אחריות.
אני כבר שנתיים זועקת ומבקשת לחזור לגור עם אמא שלי, ואף אחד לא מקשיב לי. שייכו אותי כבר לקטגוריה שאני בסכנה בגלל שהיה לי עבר עם הפרעת אכילה ואף אחד לא נותן לי לעבור הלאה  לסביבה בריאה שהנפש שלי כבר לא תהיה במצוקה.

במקום זה שמים אותי במחלקות של ילדים חולי נפש ופסיכוטים שאני לא שייכת לאף מקום שכזה וזה רק מדרדר אותי וגורם לי להיות במצוקה נפשית, כל הרצון שלי הוא לחזור לגור עם אמא שלי שגידלה וטיפלה בי כל השנים ואני זקוקה לה עכשיו יותר מכל, אני בחיים לא אוכל להשתקם לגמרי במקומות של חולי אלא רק בסביבה הבריאה והביתית שלי.

פניתי לכל העולם ,לסיוע משפטי, כתבתי מכתבים לבתי משפט,העדתי בבית משפט לפחות שש פעמים בשנתיים האחרונות, ביקשתי שוב ושוב את אותה בקשה ואף אחד לא מקשיב לי אלא אומרים שאני לא מבינה מספיק את המצב וזה לא משנה להם להשאיר אותי במחלקות פסיכיאטריות כל החיים אפילו, ממשיכים להגיד על הסכסוך ההורי ושזה סיבה מספיק טובה להשאיר אותי במקומות כאלה.

אני כבר עוד מעט בת 16, איך יכול להיות שהקול שלי לא נשמע ועושים ממני ילדה קטנה שלא מבינה מהחיים שלה , אני כבר לא בסכנה לא לעצמי ולא לסביבה , הוכחתי את עצמי במשך הרבה זמן ומגיע לי להביע את דעתי לגור אם אמא שלי .

אני בטוחה שאני לא היחידה שזה קורה לה , המערכות האלה של הרווחה ובתי המשפט עושים עוול לנערים ולא שומעים אותם מספיק. אני ילדה רגילה שלא לוקחת כדורים ותרופות פסיכיאטריות, אין לי שום הפרעה נפשית , איך יכולים לשים אותי בבתי חולים לחולי נפש ולתקוע אותי כבר כמעט שנה באשפוזים כפויים וחוזרים או בפנימיות טיפוליות עם אונס ואלימות במקום לתת לי סופסוף לחזור לגור עם אמא שלי, זה פשוט לא הגיוני המצב הזה, המערכות האלה דופקות אותי ואת החיים שלי ונמאס לי כבר להיות קורבן לזה , יש לי זכויות וזה לא מגיע לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות אני נלחמת על עצמי ועל החיים שלי אבל כל יום זה כמו נצח המקומות האלה , כל יום להעמיד פנים ולחייך כדי שלא ידחפו לי כדורים בכוח ולהעמיד פנים שהכל מושלם ובסדר כדי שלא יגידו שאני דיכאונית . לראות את אמא שלי בשעות מוגבלות וטלפונים מוגבלים ולהתפלל כל יום ליום שבו יהיה צדק בעולם הזה ויתנו לי לחזור אליה.

אני פונה ללב שלך צופית, אני יודעת שאת עוזרת להרבה אנשים לחזור למשפחות שלהם , בבקשה תעזרי לי לחזור לאמא שלי . צופית אני יודעת שאת גם גדלת בפנימיות רחוקה מאמא שלך ואת בטח יודעת כמה זה קשה לא להרגיש שייכת לשום מקום , זו הסיבה שאני פונה אליך גם אני מאמינה שתוכלי להבין אותי ולהלחם בשבילי שיהיה לי צדק
ממני ע.

קישורים:
  • פשעים נגד האנושיות - משרד הרווחה מאשפז ילדים במוסדות פסיכיאטרים שלא לצורך - פברואר 2013 - משרד הרווחה משתמש בילדים במוסדות פסיכיאטריים כבני ערובה לקבל תקציבים. - הכתבה בלי סיבה: אבי מאושפז שנים בבי"ח פסיכיאטרי , עומרי אפרים , פברואר 2013 - זה שנים מבטיחים בממשלה להקים פנימייה לנוער שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי, אך בהיעדרה נאלצים עשרות ילדים להמשיך לגור בבתי החולים, ללא צורך. "הנזק אדיר", קובעים המעורבים, אך הרשויות לא ממהרות: "כשיאושר התקציב נפרסם מכרז"...

יום רביעי, 4 בדצמבר 2013

אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה

גדי לובין, חנה סלוצקי - פשעים נגד האנושיות
אשפוז, אונס, השתקה. פחד במחלקה הסגורה , עו"ד רוני אלוני סדובניק, ynet , דצמבר 2013

מאחורי המנעולים והבריחים של המחלקות הסגורות מתרחשים מעשי אונס כדבר שבשגרה. איך יכול להיות שגברים פסיכוטיים מאושפזים ביחד עם נערות חסרות ישע, ומה יש למנכ"ל משרד הבריאות לאמר על זה? עו"ד רוני אלוני סדובניק על מציאות קשה ועל אטימות הממסד.

בימים אלו מתנהלת בבית משפט השלום בתל אביב תביעתה של צעירה, שנסיבות ילדותה הקשות הובילו לכך שאושפזה בכפיה ע"י הפסיכיאטר המחוזי. על אף היותה קטינה, היא נכלאה במחלקה סגורה המיועדת למבוגרים ונאנסה על ידי אחד החולים. לאחר שהתלוננה במשטרה, הוחזרה לאותה מחלקה ונאנסה בפעם השנייה, בידי מטופל אחר.

מאז קום המדינה מתנהלות מאחורי דלתיים סגורות תביעות של ילדים, מתבגרים ונשים, שאושפזו בכפייה במחלקות הסגורות ועברו שם תקיפות מיניות חמורות ביותר על ידי פסיכוטים, שנחשבים לבלתי אחראים למעשיהם ולא כשירים לעמוד לדין.

מחלקות האשפוז הסגורות מחולקות לשלוש קבוצות גיל: עד 14, עד 20 ומ-20 ומעלה. המשמעות היא, שנערות בנות 20 במצבים נפשיים קשים - אנורקטיות, מי שניסו להתאבד ומי שחוו אלימות מינית או אחרת - סגורות באותה מחלקה עם גברים פסיכוטיים בגילאי 50-70. התוצאה קשה: זה עשרות שנים שבכלובים הנעולים הללו מתרחשים אונס ותקיפות מיניות בעוד המדינה עוצמת עיניים ומסרבת לפעול להפרדה מגדרית במרחבי האשפוז הסגור.

לא רואים, לא שומעים

למיטב ידיעתי, אין פיקוח ציבורי ומידע אמין על המתרחש בבתי החולים הפסיכיאטריים. גם הדיווח על מקרי אונס במחלקה הסגורה נתון לשיקול דעתם של מנהלי המוסד. מקרי אונס ותקיפות מיניות רבים כלל אינם מדווחים, מאחר שצוותי הטיפול מעדיפים לא לעורר מהומות מיותרות.

אלא שזכויות החולים ונפשם נרמסות פה, במקום שאמור להגן עליהם אך מפקיר אותם ואת גופם. החמור מכל הוא, שגם מי שעברו תקיפות חמורות עוד קודם לאשפוז והם מוכרים כנפגעים פוסט טראומטיים, גם הם לא זוכים להגנה ולהפרדה וגופם מופקר לאלימות המתפרצת של החזקים מהם.

על התרשלות יש לשלם

מוסד רפואי השולל את חירותו של האדם בהנמקה רפואית, חייב לגונן על החוסים בו מפני החמרת מצבם וגרימת נזק נוסף, שלא לקו בו כשהגיעו לקבל טיפול. כל מצב בו חוסים במוסד תוקפים מינית חוסים אחרים מעיד על התרשלות חמורה ביותר, על אחת כמה וכמה כשמדובר במי שאינם שפויים או שנחשבים לחסרי שיקול דעת. על ההתרשלות הזאת יש לשלם.

מי שעברו ניצול מיני או תקיפה מינית במסגרת אשפוז כפוי פסיכיאטרי, ודיווחו עליה בזמן אמת, זכאים לפיצויים מטעם המדינה. ואיך ידווח מי שאמינותו מראש מוטלת בספק? המותקף חייב להתעקש ולדרוש פינוי לחדר 4 בבית החולים הסמוך, לצורך בדיקה רפואית לפי נהלי אונס. בדיקה זו מסייעת בשימור הראיות בהמשך ההליך. בד בבד, חובה להגיש תלונה במשטרה: ניתן לקדם תביעת פיצויים רק אם הנפגע התעקש על הגשת תלונה בזמן אמת, המחייבת את המשטרה לערוך חקירה ולגבות עדויות. כך, גם אם הפרקליטות מחליטה שלא להגיש כתב אישום נגד התוקף, הרי שהראיות שאספה המשטרה מספיקות לתביעת פיצויים ממוסד האישפוז.

הפסיכיאטר: "את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך"

"לפני 4 שנים השתתפתי בדיון בוועדה בכנסת על הצורך במחלקה ייעודית נפרדת לאשפוז נפגעות תקיפה מינית, וכבר 4 שנים דנים על אותו דבר וכלום לא קרה... כשהייתי במיון פסיכיאטרי, הפסיכיאטר אמר לי 'את נראית טוב, בגלל זה אונסים אותך.", אמרה ורד, נפגעת תקיפה מינית שהגיעה באוקטובר האחרון לדיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה. "כדי שנפגעות תקיפה מינית לא יופקרו בידי אנשים כאלה, שאין להם את הרגישות לטפל בנו, ברור שצריך מסגרת שמתאימה לנו. לאדם ששובר רגל יש מקום. מה אתנו?".

בתגובה אמר מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו: "פתרון אשפוז ייעודי לנפגעות תקיפה מינית יהיה רק ב- 2016. עד אז הועדנו 6 מיטות בצפון, במרכז ובדרום הארץ".

קישורים:

כמו ב"קן הקוקיה" - ד"ר גדי לובין - מדיניות הטיוח אגף בריאות הנפש - המאמר כמו ב"קן הקוקייה" , ישראל היום , רן רזניק , פברואר 2013 - אני מצטער מאוד לומר זאת, אבל נראה שחלק מראשי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות נכשלים להבין ולהפנים את האחריות העצומה המוטלת על כתפיהם: אחריות ניהולית, חוקית ומוסרית לדאוג למתן טיפול איכותי, מסור, הוגן וראוי לעשרות אלפי חולי נפש - בני האדם היותר חלשים בחברה האנושית, אשר למרבה הצער קל מאוד לתמרן אותם ולפגוע בהם...

בית חולים פסיכיאטרי מזרע - אדם אושפז במשך 29 שנה בכפייה בניגוד לחוק - הכתבה חולה נפש שאושפז 29 שנה בכפייה ישוחרר , יונתן הללי , יוני 2010 , nrg - בית המשפט המחוזי בחיפה קבע היום (ד') כי חולה נפש בן 52, שאושפז בכפייה במשך 29 שנים, ישוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי בו שהה. האיש נשלח למסלול של אשפוז פלילי, לאחר שריצה שלוש שנות מאסר בעקבות הרשעתו באיומים על חיי אביו...

 הונאות משרד הבריאות: "אישפוזיות"- גמילה מאלכוהול או התמכרות לסמים פסיכיאטריים - פברואר 2013 - הגיש ארבע תלונות למשרד הבריאות כנגד פסיכיאטרים במרכזי גמילה. עמותת "מגן לזכויות אנוש": ה"אישפוזיות"-הונאה פושעת של הציבור...

הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...

 פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש - גדי לובין מטייח התעללות בחוסים  - האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות בראשות גדי לובין מטייח הזנחה קשה של חוסים בהוסטל "בית ידידים" שבירושלים. - הכתבה  פנייה למבקר המדינה: בדוק התנהלות ראשי האגף לבריאות הנפש , רן רזניק , ישראל היום , פברואר 2013 - בעקבות הפרסום ב"ישראל היום", משרד הבריאות בביקורת על ראשי האגף עקב הסחבת בטיפול בהוסטל בירושלים..

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

למה הם מתעללים - פשעי משרד הבריאות נגד חוסים במוסדות סגורים

המאמר למה הם מתעללים , אסף פלג , הארץ , נובמבר 2013

לאחרונה נגזרו עונשי מאסר קצרים - רובם בצורת עבודות לתועלת הציבור ומאסרים על תנאי - על מי ששימש מנהל בית החולים הפסיכיאטרי "איתנים", ועל מספר אנשי צוות, שנמצאו אחראים להתעללות במאושפזים.

הפרשה נחשפה לפני כמעט עשור, והיא מסתיימת כעת בקול ענות חלושה. אין זה המקרה הראשון של התעללות במוסדות פסיכיאטריים בישראל. בשנת 2006 פורסם תחקיר על התעללויות בילדים בבית החולים הפסיכיאטרי נס ציונה, וב–2010 פורסם תיעוד של הזנחה שיטתית בבית החולים אברבנאל בת ים.
נראה כי גם הפרטת מוסדות פסיכיאטריים לא מונעת הישנות מקרי הזנחה והתעללות. השנה נשלחו למאסר מטפלות מהמוסד הפסיכיאטרי הפרטי אילנית, הפועל תחת חסות משרד הבריאות, לאחר שהורשעו בהתעללות בחסרי ישע לפני כשנתיים. ומעל לכל אלה זכורה פרשת ההתעללות בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב בפתח תקוה. היקף החקירה הנרחב - כ–70 חברי צוות נחקרו, 13 מתוכם הוחזקו במעצר יותר מיום אחד - מלמד על רף חדש של אלימות כלפי מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים.

נאמני המערכת הפסיכיאטרית הציבורית – ד"ר רוחמה מרטון, למשל - מפנים אצבע מאשימה להפרטת המערכת. לטענה זו יסודות רעועים משני טעמים: האחד, שגם במוסדות הציבוריים ההתעמרות בחולים הפסיכיאטריים נפוצה יחסית ואינה נעלמת עם השנים. השני הוא, שהמערכת הציבורית היא זו המאצילה סמכויות והמפקחת על היחידות הפרטיות, ובמובן מסוים עדיין מתחרה בה. לכן סביר להניח שמשרד הבריאות לא יגן בכל מחיר על הנעשה במערכת המופרטת, אך ינסה ללמד סניגוריה על המערכת הציבורית שבתחום אחריותו הישירה.
החוק הישן לטיפול בחולי נפש, שנחקק בראשית ימיה של המדינה, עבר מקצה שיפורים משמעותי בשנת 1991, ונוסף לו סעיף המחייב ניבוי מסוכנות אצל חולה נפש, כתנאי לאשפוז כפוי. הרציונל היה להגביל את שיקול הדעת של הפסיכיאטר המחוזי למקרים חריגים, בהם אין ברירה אחרת פרט לאשפוז הכפוי. התיקון נועד, בין היתר, לחסוך מהפסיכיאטרים את הסיכון המשפטי בתביעות על אשפוזי שווא, או לכל הפחות להקטינו.
הצפי היה כי יפחתו האשפוזים הכפויים, אך מנתוני משרד הבריאות עולה, כי מאז יש עלייה עקבית במספר האשפוזים בכפייה. משנת 1992 ועד 2009 הוכפל שיעור האשפוזים של פגועי נפש (בהשוואה לחלקם באוכלוסייה), בניגוד לרוח החוק ולמטרותיו. המתאם שמסתמן בין הגידול בשיעור האשפוזים הכפויים לבין האלימות הגואה במוסדות הפסיכיאטריים באותן שנים צריך להדליק נורת אזהרה.

ניתן להניח, שמקרי ההתעללות הנחשפים בתקשורת הם קצה קרחון של תופעה נרחבת הרבה יותר. זאת, בשל כמה מאפיינים ייחודיים של בתי החולים הפסיכיאטריים בכלל והמחלקות הסגורות בפרט: היכולת המוגבלת לפקח על הנעשה בין כותליהם מחמת כללי החיסיון הרפואי, האיסור הגורף על כניסת עיתונאים, והנחיתות המובנית של החולים ביחס לצוות המטפל. על כל אלה יש להוסיף את המובן מאליו: על פי רוב, עדותו של חולה נפש מאושפז תהיה בעלת משקל נמוך בבית המשפט, שמן הסתם ייטה לקבל את גרסתו של הרופא החשוד בהעדר ראיות נוספות.

אפשר היה, אולי, לקרוא להידוק הפיקוח ולהגברת ההרתעה באמצעות הכנסת שינויים בחוק, אך אני נזכר בספרו של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו", שבו עורך דין ניצול שואה חדל לעסוק במשפט לאחר שאיבד את אמונו בתקפותם של החוקים, והוא מכלה את ימיו בחנות זעירה לממכר חלפי אלקטרוניקה.
קשה שלא להרהר בדמיון מסוים שיש בין התיאורים בכתבי האישום שמגוללים את פרשות ההתעללויות בנווה יעקב, איתנים ואילנית, לבין הניסוי בכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאוניברסיטת סטנפורד, שהמחיש את תופעות הלוואי הבלתי נמנעות הכרוכות במוסדות סגורים, ואת ההשלכות שיש למערכות שבהן לקבוצה אחת מוענק כוח בלתי מוגבל על אנשים הכפופים למרותה.

נדמה שבבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ, לא מדובר בפרוורסיה שדבקה בקומץ רופאים ואחיות. כמו הזובור בצבא, האלימות במחסומים בשטחים והבריונות בכבישים, המקרים שהתרחשו בבתי החולים היו לא יותר מביטוי של הליכה בתלם, ולעתים, מילוי הוראות. נראה כי זה היה השיקול שעמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתב אישום נגד כמה מעדי התביעה בפרשת איתנים, אנשים ששימשו כאנשי כוח עזר במחלקה. בהכרעת הדין הם מתוארים כמי ש"מעשיהם הסתכמו במילוי אחר הוראות הממונים במחלקה", אך לא הוסיפו "דבר משל עצמם". הנה כי כן, גם הפרקליטות והשופטים מבינים שרובנו היינו נוהגים באופן דומה לו היינו בנעליהם.

כמו בשטחים ובכביש, גם בבית החולים אנשים פועלים בהתאם לנסיבות ולתכתיבי המסגרת. מחלקה סגורה, מבודדת, רחוקה, עם מעט ביקורים מבחוץ, ועבודה אינטנסיבית ושוחקת בפנים, היא פלנטה אחרת אבל היא עדיין כאן. אנשי הצוות שהתעללו במאושפזים בנווה יעקב היו אנשים רגילים. רופאים ואחיות כמו אלה שפוגשים מדי יום בקופות החולים ובמיון. גם הקורבנות, חרף מחלת הנפש, היו אנשים רגילים למדי.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במשפטים בבר־אילן

מוסד פסיכיאטרי לב השרון - זוועות האשפוזים הפסיכיאטריים



קישורים: