הטרדה מינית ואלימות: מטופלי נפש נחשפים בפייסבוק , עדנה אברמסון , ynet , 04.01.2015
הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה - אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים
מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה - ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.
עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.
נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה
"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".
בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר - שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.
"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".
בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.
"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".
"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"
בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".
-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?
"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".
-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?
"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".
העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".
"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".
מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".
פגיעה מינית, מכות ועונשים
מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".
מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.
"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.
"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".
למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".
הטרדה מינית, אלימות, השפלה פומבית ומתן תרופות בכפייה - אלה חלק מהתיאורים הקשים העולים בעמוד הפייסבוק "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה". "היחס של הצוות היה מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה", אומר אחד הכותבים ל-ynet. המציאות שמאחורי אשפוזים פסיכיאטריים
מאירים את הצד האפל: טיפול נפשי הוא סוג של טאבו בשיחות חברה - ועוד יותר מכך קשה לדבר בגלוי על כשלים בטיפול כזה, על התנהגות בעייתית של אנשי מקצוע ועל חוויות מצלקות נפשית ממה שאמור היה להוביל לבריאות ולאיכות חיים טובה יותר.
עמוד הפייסבוק שפועל בארבעת החודשים האחרונים תחת השם "מטופלים ומטופלות שוברים שתיקה" מבקש לשים סוף להשתקה ולהכחשה, ולהעניק קול לכל אותם מטופלים שחוו לדבריהם מפגש מזיק עם עולם הפסיכיאטריה.
נטל כדור פסיכיאטרי בכפייה
"כשהייתי בן 17 היו לי חרדות ודיכאונות אחרי שחברה שלי נפרדה ממני", כך כתב בעמוד גל בארי, היום בן 26 מתל אביב. "כתבתי באינטרנט שאני רוצה למות, ומישהו שהכרתי התקשר למשטרה. המשטרה התקשרו להורים שלי. משם לקחו אותי למיון בגהה. הדבר הראשון שראיתי היה חולה נפש בערך בן 50 שנעץ בי עיניים. חיכיתי כמה זמן וקראו לי לשיחת מיון. היה שם פסיכיאטר צעיר, ישבתי מולו והתחלתי לשתף במה שעובר עליי, בכיתי ורעדתי".
בארי מספר כי הרופא שדיבר איתו הבטיח לו מפורשות שלא יצטרך ליטול תרופות פסיכיאטריות אם לא ירצה, שיוכל להשתחרר בכל שלב שיבחר ובעיקר - שהוא עתיד להרגיש טוב יותר. המציאות, כך הוא כותב בעמוד הפייסבוק, הייתה שונה מאוד. "לא נתנו לי לזוז לשום מקום ללא ליווי", הוא אומר, "בקושי נתנו לי להיכנס למקלחת לבד. היחס של הצוות אל המטופלים היה פשוט מזוויע. חוסר אנושיות, חוסר אמפתיה.
"לאחר יומיים ניגש אליי אותו הפסיכיאטר שקיבל אותי במיון והגיש לי כוס עם כדור, 'קח את זה'. עניתי בדמעות: 'אבל אמרת שאני לא חייב אם אני לא רוצה, אני לא רוצה'. על זה הוא ענה 'אם לא תיקח נזריק לך את זה בכוח בבוקר'. חשוב לציין שהייתי ממושמע, שקט ועדין".
בארי מספר כי היה זה כדור פסיכיאטרי שלא נזקק לו, לדבריו. "אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לצאת משם", אמר, "ודיברתי עם כל מי שיכולתי. בסופו של דבר עם עזרה מאמא שלי הצלחנו להוציא מהם 'עסקה'". לפי בארי, אותה "עסקה" שהביא לשחרורו כללה השתתפות בשיעור עם כ-50 סטודנטים לפסיכולוגיה, שמולם נאלץ לענות על שאלות מביכות הנוגעות לתפקודו המיני ולהזיות לכאורה.
"זה נמשך בערך שעתיים", הוא מתאר, "ולאורך כל הזמן בכיתי ורעדתי. הפסיכיאטר ממשיך לתחקר והסטודנטים מסתכלים עליי וכותבים במחברת. ככה הצלחתי לצאת ממחלקה ד', שבסך הכל הייתי בה ארבעה או חמישה ימים, למחלקה הפתוחה שבה הייתי חודש. עד היום אני קם מזיע מסיוטים, ועד היום, תשע שנים אחרי, אני מכור לכדור הפסיכיאטרי שהם הביאו לי".
 |
| "היחס של הצוות היה פשוט מזוויע". גל בארי |
"תיעוד הפשעים נגד בני אנוש"
בראיון ל-ynet מספר בארי שבאשפוז ההוא לא זכה בטיפול בשיחות, אפילו לא פעם אחת, והוא מסביר מה הביא אותו לחשוף את הרגעים הכואבים האלה בחייו: "אני חבר הרבה זמן בקבוצה של פגועי נפש", הוא מספר, "ושם הגבתי בקצרה על משהו שמישהי אחרת כתבה. הציעו לי לפרסם את זה בעמוד החדש, ומאז האינבוקס שלי בפייסבוק מפוצץ באנשים שחוו דברים דומים. טוב שאנשים מזדהים עם חוויות כאלה, וטוב שיש גם כאלה ששומעים על זה בפעם הראשונה".
-איך נראים החיים שלך מאז אותו אשפוז?
"היו לי תקופות טובות ופחות טובות. עבדתי בהרבה מקומות וחייתי חיים די רגילים עד לא מזמן. ניסיתי להיגמל מהכדור האנטי-דיכאוני שהתמכרתי עליו, והתחלתי להידרדר. כשאני מנסה להפסיק את הכדור יש לי התקפי פאניקה, חוסר תיאבון ועוד".
-אתה זוכה לתמיכה מהמשפחה? מחברים?
"לקח לי הרבה זמן להשיג תמיכה משפחתית, אבל בסופו של דבר אמא שלי וסבתא שלי עוזרות לי. לא הסתרתי את זה אף פעם מאף אחד. כל החברים שלי יודעים על זה, וזה לא שינה להם. באותה תקופה, בגיל 17, הרגשתי לגמרי לבד במערכה ואבא שלי דחף אותי לקחת את הכדורים. אחר כך המשכתי לקבל אותם מקופת החולים ולהיות במעקב מסוים, אבל אמרתי הרבה פעמים שאני רוצה להיגמל. הכדור לא עוזר לי בשום צורה, הוא רק משתק את הרגשות והופך אותי לזומבי".
העמוד בפייסבוק נפתח, על פי הצהרת המקימים, "לתיעוד הפשעים שנעשים נגד בני אנוש בתחום הטיפול הנפשי, התנהגויות לא אתיות מצד 'אנשי המקצוע' ומטפלים, ועבור כל מי שרוצה לשתף".
"העמוד מעלה תופעה לא מדוברת, מושתקת, של חוויות קשות מאוד מאשפוזים", אומרת ל-ynet דליה וירצברג-רופא, אשר שיתפה בעמוד תקיפה מינית שעברה בשנת 1998 בעת אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. "העמוד הזה נותן הד להרבה עדויות מהסוג הזה ואני רואה בו חשיבות גדולה מאוד. ברגע שאין פיקוח חיצוני התלונות מטויחות וגם במשטרה לא מאמינים לתלונה, כי אותו אדם היה שרוי במצב נפשי קשה אז עדותו לא מתקבלת. יש הרבה דברים כאלה מתחת לרדאר".
מקימי העמוד מציינים כי "העמוד אינו שולל את חשיבות הפסיכיאטריה והיכולת שלה לסייע" וכי "הסיפורים בעמוד אינם מייצגים את הפסיכיאטריה כולה, אלה רק עדויות בדבר התופעה הנרחבת של פשיעה חוקית ואתית נגד מטופלים, אותה יש לגנות".
פגיעה מינית, מכות ועונשים
מטופלת אחרת כתבה שם בימים האחרונים על אשפוז בשל ניסיונות אובדניים לאחר התמודדות עם אנורקסיה: "אף אחד לא הקשיב לי, כשצעקתי ובכיתי אף אחד לא הסתכל לכיווני, חוץ מלזרוק לי כדור או לכלוא אותי בחדר מרופד. המטופלים הפסיכוטיים, נגעו בי (ובאחרות) לא פעם, אבל לא היה עם מי לדבר. כשבאתי להתלונן האחיות אפילו לא הרימו את המבט. ראש המחלקה קרא לי 'פתיינית ו'זונה' מול כולם, וכשהתחלתי לבכות רק גלגל עיניים".
מטופל אחר, הכותב בעילום שם, חושף מסכת קשה של התעללות לדבריו, בטיפול בגיל הגן: "בחנו את גופי מכל צדדיי. שאלו שאלות שלא ידעתי לתת עליהן תשובה. ונתנו את מילת השטן שאני עם פיגור שאין מרפא לה. לשכת הרווחה עם מומחים פסקו שאין בי יכולת לאחוז בשום דבר.
"ילד אני, עוד לא מלאו לי שש שנות חיים וכבר נשלח לבית האסורים עם כדורים וחוסים צועקים ורבים. עם מכות ועונשים של מים שורפים במקלחות בקיץ ובחורף מים קרים. עם חדרי חושך וחגורות משאירות צלקות. עם מעשי סדום ואונס חוסים.
"עם אימת הפחד 15 שנה מחיי טמונים במוחי. 15 שנה אתה מרטיב מפחד שאין למילים יכולת להבינו".
למרות השאלות הקשות העולות מהעדויות האישיות בעמוד, למרות הזעקה של מי שפונה לקבל מזור לנפשו ונתקל בהפך הגמור, "חשוב שלא תימנעו מקבלת עזרה במקרה הצורך", נכתב בעמוד. "קיים סיוע במערכת הפסיכיאטרית. ישנם צוותים שונים במוסדות שונים, במחלקות שונות, קיימות המון נקודות אור".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה