סיוט במחלקה 5 -
ירון קנר - 7 ימים - ידיעות אחרונות - 23.08.1996
לאחר שהובא לבדיקה פסיכיאטרית בכפייה אשפז מרצונו ירון קנר כתב "ידיעות אחרונות" בבית חולים אברבנאל בת ים. הוא נשלח לישון במסדרון על מזרון מסריח משתן. ראה קשישה מוטלת על הרצפה רגלה נפוחה ואיש לא עוזר. אחות שטלטלה בפראות חולה ישישה. ארוחה שכללה תירס מקולקל מקופסאות שעבר זמנן. שירותים מטונפים. סכיני גילוח המחולקים לחולים. ושמע איך תכנן הסגל לשנות גרסת פציעה של חולה.קרוב לשעה אחת עשרה בלילה נכנסו לחדר המיון ארבעה אחים בחלוקים לבנים ומאבטח חמוש. האחים היו שקטים למדיי, אבל הבעת פניהם, כמו גם ממדי גופם, הייתה מהסוג, שמשכנע אותך להיכנע ללא קרב. תחושת העוצמה שהתחלתי להתמלא – מעטים הרגעים בחיי שבהם מצאתי את עצמי מוקף שומרי ראש, התחלפה מהר מאוד באכזבה קלה. התברר שהליווי המרשים לא הוזמן לכבודי, אלא עבור המאושפז הנוסף ששהה עימי במיון.
האיש, שהגיע לבית החולים עם הוריו, בחר להעלות כמה הסתייגויות מלומדות להחלטת הרופאה לאשפזו, ואף גילה כוונות לתרגם אותן לשפת המעשה, כשראה את האחים ("חצי בית חולים הבאתם עלי"), בחר להתלוות אליהם בשקט למחלקה הסגורה.
אחר כך הגיע האח דודי. הוא לא לבש חלוק לבן, והיה נעים סבר. אחרי ששאל לשמי, ביקש בנימוס שאתלווה אליו. ההליכה המשותפת למחלקה הייתה חוויה מעניינת, שהזכירה במידה מסוימת את המבוכה הנלווית לפגישות עיוורות. דודי, שמאוחר יותר יתגלה כאח אנושי ורגיש, ניסה להחליף כמה מילות נימוס, וגם ענה באדיבות על השאלות שהצגתי. עם זאת ריחפה מעל השיחה הנעימה עובדה מעט קשה לעיכול: אחד מהמשוחחים לוקה, כנראה, בנפשו, והשני מוביל אותו לאשפוז. רק מאוחר יותר נזכרתי שדודי הקפיד תמיד שאכנס ראשון בכל דלת, כדי שלא להפנות אלי את גבו.
מחלקה 5 ב', שבה התארחתי, היא מחלקה פתוחה. החולים מוגדרים בעלי סיכון פוטנציאלי נמוך לעצמם או לסביבתם, ומורשים להסתובב בחצר בית החולים מ- 8 בבוקר ועד 8 בערב. חיצונית, היא לא שונה בהרבה ממחלקה ממוצעת בבית חולים רגיל: מסדרון ארוך, חדרים ודלפק שמאחוריו האחיות. בניגוד למחלקה רגילה, מפרידה מחיצה בין הדלפק לבין החולים, בסגנון המזכיר קופת קולנוע. הבדל נוסף: דלת ברזל כבדה ניצבת בכניסה למחלקה, שננעלת עם רדת החשיכה.
כשנכנסנו היו החולים ישים. שתי אחיות ענייניות וחמורות סבר קיבלו את פניי. היותר נחמדה פתחה בהליך הרגיל של קליטת חולה – רישום פרטים ומדידת גובה ומשקל. אחר כך בדקה את לחץ הדם שלי. "יש לך מחשבות?" שאלה תוך כדי הבדיקה. "מחשבות?" לא הבנתי. "מחשבות אובדניות", הסבירה, "כי אם יש, כדאי שתבוא קודם אלינו. חבל שתפצע את עצמך ואחר כך ניאלץ להעביר אותך למחלקה סגורה". הבטחתי ליידע אותה לפני כל מחשבה משמעותית.
עם סיום הבדיקה התבקשתי למסור את כל החפצים שהבאתי איתי. מסרתי צרור מפתחות, ושאלתי אם אוכל לשמור אצלי את האיתורים. מאחר שמעט מאוד חולים, אם בכלל, מגיעים לאשפוז עם איתורית, החלה התייעצות קצרה בין אנשי הצוות. הוחלט לבסוף לדחות את בקשתי. דודי נתן לי פיג'מה, וביקש שאמסור לו את בגדיי. "הם יוחזרו על פי החלטת הרופאה", הסבירה האחות. מתברר שהחזרת הבגדים היא פריווילגיה המוענקת לחולים ממושמעים, שאין חשש שיברחו. ההבדל העיקרי בין לובשי הפיג'מה ללובשי הבגדים היא אפשרותם של האחרונים לצאת דרך שער בית החולים, כדי לקנות בקיוסק הסמוך, בלי שיעוכבו על ידי השומרים.
כשכבר הייתי לבוש בפיג'מה, התברר לי שתפוסת המיטות במחלקה מלאה, ושאיאלץ לישון על מזרון ברצפת המסדרון, בסמוך לחולה אחר. ניתנו לי סדין וכרית. לא הייתה ציפית לכרית, שהדיפה, כמו המזרון, ריח חריף של שתן. במהלך הלילה נכנסו מפעם לפעם חולים לחדר השירותים, הממוקם באמצע המסדרון ונפתח אליו ישירות, בלי חדר ביניים. כל פתיחת דלת לוותה בריחות נוראיים שהציפו את המסדרון. פה ושם נשמעו צעקות מן החדרים. 'מתפרצים', כך מכנים במחלקה חולים, הנתקפים בפרץ של צעקות. בהיתי בתקרת המסדרון. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם.
היום הראשון התעוררתי סמוך לשעה שש, לקול צרחות אימים שנשמעו במהלך המסדרון. עוד אחת מה'מתפרצות', חשבתי לעצמי והרמתי את ראשי. עיניי חישבו לצאת מחוריהן. ה'מתפרצת' לבשה חלוק לבן. היא אחזה בחולה שמפאת מחלתה נהגה לחטט בפחי זבל, וצרחה: "שאלוהים יקח אותך, יא זבל!", תוך שהיא מטלטלת אותה בפראות שלא הייתה מביישת חוקר שב"כ חם-מזג.
ניסיתי להבחין אם החולה, אשה צנומה שבקושי עומדת על רגליה, הראתה אי אילו גילויי אלימות כלפי האחות, אבל כל שראיתי מול עיניי היה המראה שלא ייאמן. אחות היסטרית, הנראית זקוקה לאשפוז דחוף בעצמה, מטלטלת באגריסיביות חולה ישישה, תוך שהיא מגדפת אותה בצעקות. איש זר שהיה נקלע מקום היה מתבלבל בקלות בין החולה לאחות. לא יכולתי שלא להיזכר במשפט המיוחס למלכה אליזבט, שעה שאנו בבית משוגעים: "אתם השפויים", אמרה לחוסים "אבל אנחנו הרוב".
מאוחר יותר ראיתי אחות, שחולה נגעה קלות בידה כדי להסב את תשומת לבה. האחות הרחמנייה הדפה אותה מיד בחבטה חזקה על זרועה, תוך שהיא נוזפת בה "לא נוגעים!".
מקלחת הבוקר היא חובה. כאן התחלתי להתקרב בראשונה אל החולים. כארבעים חולים, גברים ונשים. מונה המחלקה בתפוסתה המלאה. הופתעתי לראות שרבים מהם זקנים סיעודיים.
למקלחת נכנס אחד הישישים. הוא נשען על מקל וגרר אחריו שקית שתן, שחוברה אליו בקטטר. תוכן השקית, יתברר בהמשך, משמש לא אחת נושא לדיונים סוערים בין החולים. "יש לך דם בפיפי", זעקה חולה כשהיא מעיינת בתוכן השקית. "זה בטח בגלל התרופות", הציע אחר. הזקן נהג להתעלם מן הנעשה סביבו, וצפה בטלוויזיה.
באותו בוקר, במקלחת, לא הצליח הזקן לפתוח את ברז המים החמים. נצרת הברזיה, נראתה ישנה, והוא, כנראה, הסתבך ופנה לעזרת אחת האחיות. במקום לעזור לו לפתוח את ברז המים החמים, השיבה האחות לתדהמתי: "לא נורא, תתקלח במים קרים. עכשיו קיץ". השעה הייתה שעת בוקר קרירה, והזקן, שנראה בן למעלה משבעים, הביט כלא מאמין באחות המתרחקת.
לאט לאט התבהרה לי התמונה הנוראה: חלק מהאחיות מבינות, כנראה, שבמצבם הנפשי סביר להניח שהחולים לא יתלוננו עליהן. הרי מדובר באנשים שחיים על תרופות, חסרי כושר התנגדות או יכולת עמידה על זכויותיהם. פעמים רבות במהלך האשפוז שאלתי אותם, אם לא חשבו להתלונן. לרוב זכיתי במבט בוהה ולא מבין. בדרך חזרה מן המקלחת הייתי עד לסיטואציה מזעזעת לא פחות: חולה, שלפי סיפורי המאושפזים האחרים נאנסה באכזריות על ידי ארבעה גברים ומאז היא במחלקה, ונהגה לדבר בשל מחלתה באיטיות מוגזמת, משהו כמו מילה כל חמש שניות, באינטונציה מיוחדת ש'מורחת' את המילים, ביקשה מהאחות תחתונים נקיים לאחר המקלחת. כשסיימה את בקשתה, ענתה לה האחות באותו טון מתנגן ואיטי: "אין עכשיו תחתונים", תוך שהיא מחקה בלעג, לאוזני החולים האחרים, את צורת דיבורה של החולה.
ואולם אין כמו התנסות אישית, כשביקשתי מהאחות שעברה במסדרון ציפית לכרית, היא המשיכה ללכת, בלי שאפילו הביטה לעברי. החולה, מסתבר, הוא אוויר, כל עוד לא הוכח אחרת.
ירדתי לחדר האוכל. בבסיסי צבא יותר נידחים ומאובקים זכיתי לראות חדרי אוכל משמחים יותר. לא שציפיתי לפרחים על השולחנות אבל חלף בראשי הרעיון המהפכני, שמאחר שמדובר בחולים הסובלים ברובם ממחלות דיכאוניות שונות, היה ראוי להכניס מעט צבע לעולמם האפור.
נטשתי את הרעיון והבטתי בתפריט. על השולחן היו חתוכים בגסות כמה מלפפונים ועגבניות, והיו גם גבינה לבנה ולחם יבש. כשהאחיות חילקו דייסה תפלה, נזכרתי בגעגועים בלוף הצבאי. "ברוך אתה מלך העולם, שאני אוכלת עם כולם", פתחה אחת החולות בברכה המסורתית, ומיד עם תחילת הארוחה הפכתי למוקד ההתעניינות בשולחן שבו ישבתי: "מתי הגעת, בחור נחמד?", "איזה מסכן", "למה הביאו אותך?", "אני מאניה דיפרסיה", אמרה בפתיחות אחת החולות.
לאחר ארוחת הבוקר מתפזרים החולים בחצר ושוקעים בחוסר עשייה. למאושפזי המחלקות הפתוחות אסור להיכנס למחלקה עד לאחר ארוחת הצהריים, כדי לאפשר לנקות את החדרים. חלק מחפשים פינות מוצלות מפני החום הכבד וכך הם שוכבים עד לארוחת הצהריים. ניצלתי את הזמן להתקשרות, דרך הטלפון הציבורי שבחצר, עם מערכות הגיבוי שהכנתי בחוץ. עורכי '7 ימים', כרמלה מנשה ברדיו ואחרים היו אמורים להיכנס לפעולה, אם האשפוז שלי יתארך מעל למצופה.
לארוחת הצהריים הוגש אורז, ולצדו תירס מקופסאות שימורים שעברן זמנן. לא היה ספק שהתירס מקולקל, הוא היה חמוץ מאוד, ועם זאת היו חולים שאכלו אותו. שאלתי אחד מהם אם הוא יודע שהתירס מקולקל. "כן", השיב בפשטות. אז למה אתה אוכל, המשכתי. "מה אני יכול לעשות?" השיב בעצב.
חולה בשולחן שלידי שאל מדוע לא חולק לחם. "יש אורז, בשביל מה צריך לחם?" ענתה האחות ביצירתיות, ופנתה לחולה טרדן אחר, שהעז לשאול מדוע לא מוגשת שתייה בארוחה. "יש מים בברז", היתה תשובת המחץ.
הגשת שתייה בארוחות, התחוור לי בהמשך, היא שירות הנתון למצב רוחן של עובדות המטבח. אם מחולקת שתייה, הרי שמדובר במים פושרים המוגשים לרוב בקערות במקום בכוסות. מיץ פטל מוגש באירועים חגיגיים במיוחד.
כשחזרתי למחלקה, נקראתי לשיחת היכרות עם הרופאה המטפלת. כמו רוב הפסיכיאטרים שאפגוש בביה"ח, הייתה הרופאה מאירת פנים ואדיבה. לאחר שהסבירה לי את נוהלי המחלקה ואת סדר היום, שוחחה איתי בעדינות על מצבי, תוך שהיא מקפידה שלא לשאול שאלות מביכות מדיי. המשכתי לנקוט קו, שבו בחרתי עם אשפוזי: להתנהג יפה ונורמלי, אבל לאשר את סיפורי השכנים על התפרצויותיי, כדי שלא יוחלט לשחרר אותי בטרם אספיק למצות את הביקור. עם סיום השיחה בישרה הרופאה שתאשר להחזיר את בגדיי, וביקשה בנימוס שלא אברח מביה"ח. הבטיתי.
סדר היום של החולים, מלבד קבלת התרופות בזמנים קבועים, לא כלל, התברר לי, כלום. פשוט חוסר עשייה מתמשכת. יצאתי לחצר לבדוק את אפשרויות הפעילות המוצעות באחד החדרים במבנה סמוך ראיתי שלט על הדלת: "דיאטניות". בחדר ישבה בחורה משועממת. ניכר היה על פניה שהופתעה מהביקור הלא צפוי. בהמשך, למרות תצפיות ארוכות על חדרה, לא הצלחתי להבחין בחולה כלשהו המתקבל אצלה לייעוץ. שאלתי אם ניתן לקבל ייעוץ דיאטטי. היא הסבירה לי שהייעוץ ניתן בתוך המחלקות, ביקשה את שמי ואת מספר המחלקה שלי, והבטיחה שתחזור אלי.
חזרתי למחלקה. חלק מן החולים, שישנו במשך רוב שעות היום, כי לא מצאו דבר אחר לעשות, קיבלו מן האחיות כדורי שינה, שניים לכל חולה. חלקם סיפרו שהם נוטלים את הכדורים באופן קבוע. אינני יודע עד כמה הנוהל הקבוע של מתן גלולות השינה מיטיב עם החולים, אבל ברור שהוא מיטיב עם כאב הראש של אחיות משמרת הלילה.
היום השני שש בבוקר. קולות רמים של קרקור תרנגול וחולים מבוהלים מרעידים את המחלקה. ד', חולה בן גילי, גנב תרנגול מחצר סמוכה לבית החולים, והחליט לערוך למחלקה השכמה מקורית. וכך מוקדם בבוקר נצפו האחיות רודפות אחרי תרנגול.
ד' הוא סטודנט בטכניון שאשפז את עצמו מרצון. תרופה לא נכונה שקיבל מרופאו האישי גרמה לו, לדבריו, לנטיות אובדניות בלתי נשלטות, והוא העדיף להיות תחת השגחה עד שיתייצב מצבו. כשהיה הטלפון מצלצל בדלפק האחיות, נהג לחטוף את השפופרת ולענות: "בית משוגעים שלום". עם זאת הוא היה החולה היחיד, שאיתו יכולתי לשחק שח או לנהל שיחה בת יותר משלושה משפטים.
בעיה שהחלה להחריף הייתה השימוש בשירותים. מטעמי מצפון סירבתי לשבת על האסלה, שהייתה מרוחה בצואה. עם זאת נראה שזהו מצבם הטבעי של בתי השימוש במחלקה. למרות שזוהמו תמיד זמן קצר לאחר ניקוי הבוקר, לא טרח איש לשמור על ניקיונם במשך היום, וכך נאלצתי לעטות על פניי ארשת של אדם נורמלי, ולנסות את מזלי בשירותי בניין הסגל.
חדרתי אל היעד בלי לעורר חשד, ואפילו זכיתי לברכה המקורית: "בוקר טוב, דוקטור", מאחת העובדות בבניין. השימוש בשירותים מאווררים, ריחניים ומצוידים בנייר טואלט, היה, איך לומר, חוויה מזככת.
במהלך היום שוב נתקלתי בדוגמאות מאלפות ליחסן המזלזל של האחיות. לאחר חלוקת התרופות חש אחד הזקנים כאבים ברגלו. מלבד הכאבים, הוא נתקף גם בהיסטריה קלה והחל לבכות. "אף פעם לא כאב לי אחרי התרופות", ייבב. ניגשתי לאחות וסיפרתי לה על הזקן שנמצא במצוקה. "מה בדיוק יש לו?" שאלה באדישות. "אני לא יודע", השבתי. "אבל מה אתה רואה?" איבדה האחות את סבלנותה. "אם תואילי לקום מכיסאך", השבתי, "ותפסעי שני צעדים לכיוון הזקן, נוכל לסיים את השיחה המיותרת הזאת". לבסוף טרחה האחות לקום בחוסר חשק מופגן והחלה להסביר לחולה באותה רמת מוטיבציה ש"אין לו מה לדאוג, ושהכל יעבור".
העישון במחלקה אסור בתכלית האיסור, למעט בפינת העישון הנמצאת בקצה המדרון. האחיות מעירות מיד, ובצדק, לכל חולה שמעשן מחוץ לפינה. עם זאת האחיות מעשנות בכל מקום ובכל זמן שנראה להן. אל אחד החדרים נכנסה אחות עם עגלת תרופות, כשבידה האחת סיגריה דולקת, ובשנייה חילקה את התרופות. במקרה אחר ראיתי, לתדהמתי, כיצד אחות מעירה לחולה שעישן, כאשר היא בעצמה אוחזת בסיגריה מאחורי גבה.
ואולם הדבר שמדגיש יותר מכול את שלילת החירות, ומזכיר לך בכל רגע היכן אתה נמצא, הוא היעדר מוחלט של פרטיות כלשהי. על כל הדלתות במחלקה – של החדרים, המקלחות ואפילו השירותים – ישנם חלונות שקופים. אף דלת לא ניתן, כמובן, לנעול. הדבר נועד לאפשר לצוות להשגיח בכל מצב על החולים, העלולים לנסות להתאבד. עם זאת לא ראה ביה"ח לנכון למצוא סידור, שבו יוכל רק הצוות לתצפת מן החלונות. וכך, במחלקה שבה מאושפזים ביחד גברים ונשים, יכול כל מי שעובר במסדרון להתבונן בכך כשאתה מתלבש בחדר, מתקלח או עושה את צרכיך. גם האחיות אינן מקישות על דלתות החדרים או מודיעות בדרך אחרת לפני כניסתן.
חלליות ענק לא נחתו במחלקה, אבל קרה דבר מרגש לא פחות: נתבשרתי שבצהריים ייערך לכבודי קונסיליום, דהיינו ראיון עם כמה רופאים מלומדים, שינסו להבין מה בעצם השתבש אצלי. עד להתכנסות המיועדת חזרתי לבדוק את אפשרויות התעסוקה בביה"ח. לא ייתכן, חשבתי, שהחולים מקבלים כאן רק טיפול תרופתי. הרי מדובר במחלות נפש, המצריכות גם איזשהו מערך נפשי תומך: חוגים, הפעלה כלשהי, ואפילו טיולים קצרים להתאוורוות ולשיפור מצב הרוח.
מצאתי חדר ועל דלתו הכתובת: 'ריפוי בעיסוק'. צירפתי למסעי חולה אחר, ויצאנו לבדוק במה עוסקים שם. "בעיקר בתפירה", הכין אותי חברי, מהנדס, שזה לו האשפוז השמיני. "באמת, הזדמנות טובה ללמוד לתפור כפתור".
בחדר עצמו ישבו אחות, שני חולים שבהו באוויר ועוד שניים, שעסקו בהרכבה של מסמרים לריבועי פלסטיק. "כן?", שאלה האחות בקול של מרכזנית לחוצה בתחנת מוניות. "אני רוצה ללמוד לתפור כפתור", גמגם המהנדס. "סליחה?" שאלה האחות כאילו שמעה בזה הרגע הצעה מגונה. על הקירות היו כמה גובלנים ובפינה שכנה לבטח מכונת תפירה מכוסה בבד.
"אשתי אומרת שאני לא יודע לתפור כפתור", ניסה שוב המהנדס. "חשבתי, אולי לנצל את ההזדמנות". "הזדמנות למה?" לא הבינה האחות. "ללמוד לתפור כפתור", השיב המהנדס בשפה רפה. "אין עכשיו חוג תפירה", פסקה קצרות האחות. "תיכנסו בעוד שבוע". זאת לא מכונת תפירה, שם בפינה? ניסיתי. מה יש? געשה פתאום האחות, גם אתה רוצה ללמוד תפירה? מאיפה באתם לי שניכם פתאום. מה זה פה, חוג מלאכת יד? תעלו מהר למחלקה. יש לכם בכלל שיחה עכשיו.
לפני שגורשנו בבושת פנים, הספיקה עיני לקלוט את הספרייה שבחדר. היו בה, בערך, שישה ספרים מצהירים משנות החמישים: 'דברי ימי עמנו' ועוד כמה ספרי איכות בסגנון דומה.
כשעלינו למעלה התברר שאכן הפסדנו את שיחת המחלקה הנערכת, כנראה, אחת לכמה ימים, ובה משתפים החולים אלו את אלו בבעיותיהם השונות. בסיומה התפזרו החולים, ואחד מהם ניגש לאחות וביקש סכין גילוח. האחות שלפה מתוך מגירה סלסלת עץ, שבה היו מונחים בערבוביה כמה סכיני גילוח לא ארוזים. "הם חדשים?" שאל החולה. "חדשים, חדשים", ענתה האחות או אז שלף החולה את כיסוי הסכיןץ בין הסכינים בצבצו, כצפוי, שערות. אין חדש? אמר החולה "יש שיערות על הסכין". "אני אומרת לך שהוא חדש", כעסה האחות. נראה לך שאני משקרת? אבל יש שערות, התעקש החולה. הנה. לבסוף הוחלפה הסכין. לא ברור אם ניתנה לו חדשה, אבל היא לפחות הייתה בלי שערות.
אחרי ארוחת הצהריים נכנסתי לקונסיליום. מולי ישבו חמישה רופאים, ששוחחו איתי למעלה מחצי שעה. די מלחיץ בהתחלה, אבל אם לומדים להשתחרר, אפשר אפילו ליהנות קצת. בשלב הראשון, כמו בכל השיחות הקודמות, נשללו אפשרויות של מחלות ידועות אני לא חושב שאלוהים מדבר איתי, ואני לא שומע קולות בלילה, השבתי באורך רוח.
אחר כך סיפרתי, תוך הנחיית הרופאים, על עצמי. רוב הדברים היו נכונים. גם כדי שלא להסתבך בשקרים וגם כדי לחוש בעונג שתראפיה. את מקרי האלימות שתיארו השכנים הסברתי כהתפרצויות ספונטניות מהסוג, שיכול לעבור על כל אדם שהרגיזו אותו מאוד. דיברתי בשקט ובהיגיון, על פניה של המנהלת היו סימנים של משהו פה לא בסדר.
נתבקשתי לצאת לכמה דקות. כשחזרתי נתבשרתי "שאין לנו מניעה לשחרר אותך מיד, אבל היינו רוצים להיפגש קודם עם אחיך, יובל". הודעתי להם שאחי יוכל להתפנות רק מחר בצהריים וביקשתי לצאת בינתיים לחופשה של כמה שעות. בקשתי אושרה מיד.
מיד עם צאתי מבית החולים פניתי לחוקר הפרטי מוקה קריגר ממשרד "העוקץ", שצייד אותי במצלמת וידיאו. אחר כך החלפתי, בראשונה זה שלושה ימים, את בגדיי, וחזרתי לאברבנאל.
עם ערב שכבתי לישון על המזרון, שהוצב על הרצפה לכבודי עם הגיעי למחלקה. בלילה התעוררתי פתאום לקול חבטה עמומה. אחד החולים הקשישים רץ לשירותים, נתקל בחשיכה במזרון שעליו ישנתי, ונפל. הדלקתי את האור וראיתי שנחבל בראשו ושהוא מדמם. קראתי בצעקות לאחיות, תוך שאני מגיש לו סיוע ראשוני.
האחיות הזעיקו רופא, שתפר את מצחו. אחר כך עברתי ליד חדר האחיות. ישבו בו כמה מאנשי הצוות הרפואי של משמרת הלילה, ומילאו דוח על הפציעה. נכתוב, אמרה אחת מהאחיות שהוא הסתובב במיטה ונחבל בראש מהארונית. לא שמעתי את המשך השיחה, אבל היה ברור שהם הבינו שפריסת מזרונים על הרצפה במחלקה, שמאושפזים בה קשישים, אינה מעשה בטיחותי ביותר, ולכן ניסו לנסח גרסה משלהם לאירוע.
היום הרביעי – יום השחרור יום השחרור. לאחר חלוקת התרופות ראיתי את ל', החולה הקשישה שהוכתה ביום הראשון, שוכבת על הרצפה. "
היא קיבלה זריקה קשה", סיפרו לי חולים אחרים. למעלה משעה שכבה כך באמצע המסדרון. כשקמה, סיפרה לי שקשרו אותה בלילה למיטה. "חמש פעמים, ובכל פעם השתחררתי". היא הראתה לי את רגלה. כף הרגל היתה נפוחה כאשכולית. "
לאף אחד לא איכפת", אמרה.
לא רק מצבם הגופני של החולים שראיתי היה ירוד. רובם היו מוזנחים מכל בחינה אפשרית, תספורת, לבוש. רבים מהם הזכירו מקבצי נדבות. לא ראיתי מישהו מאנשי הצוות המנסה לדאוג להם לביגוד סביר. בתום ארבעה ימים האווירה שנותרה היא של מושבת מצורעים. אנשים מנודים, חלקם ערירים, חלקם חסרי תמיכה כלכלית. קשה להאמין שחולה אמיד או בעל משפחה תומכת, ימצא את עצמו מאושפז כאן, גם אם יוגדר כמסוכן.
הגיע זמן ארוחת הצהריים האחרונה שלי במוסד. גם בה הייתי עד לפגם בטיחותי חמור: אסור לעובדות המטבח לחלק את האוכל ללא השגחת האחיות. ידיהם של חלק מן החולים רועדות כתוצאה מהתרופות, ומרק חם עלול להישפך על ידיהם. גם קטטות עלולות להתפתח. למרות זאת החלה אחת העובדות לחלק את המרק. אחראית המטבח העירה לה על כך, ובין השתיים התפתח ויכוח קולני, שעם סיומו הסתיימה גם חלוקת המרק, לפני שצוות האחיות ירד לחדר האוכל.
עובדות המטב, אגב, אינן שונות בהרבה מרוב האחיות, בכל מה שקשור לכבוד החולה ולחירותו. חולה שסיפרה בגאווה לעובדת המטבל על חבר חדש שיש לה במחלקה, זכתה לתשובה צעקנית ומלגלגת: "בטח חבר, למה לא? עוד מעט תגידי שאתם מתחתנים. יאללה, יאללה". "אבל למה את אומרת את זה?", אמרה בשקט החולה, ודמעות החלו לבצבץ בעיניה. "אנחנו באמת רוצים להתחתן".
אחרי הארוחה הגיע למחלקה אחי. תדרכתי אותו לומר דברים טובים, כדי שאשתחרר בשקט. לאחר ששוחחו איתי, הודיעה לי רופאת המחלקה שאני משוחרר, אבל ביקשה שאשמור על קשר כדי שנחשוב ביחד על המשך טיפול אפשרי.
נפרדתי יפה מכולם. בדרך למכונית ניסיתי לסכם לעצמי את שעברתי. מכל הדברים הקשים שראיתי, החל מתנאי ההיגיינה וכלה ברמת המזון, העסיקה אותי יותר מכול התנהגותן של האחיות. לא קשה להבין שאחות מגיעה, לאחר שנים של עבודה קשה, לסף שחיקה שמשבש את עבודתה. כן קשה להבין כיצד איש מן הממונים על אותה אחות אינו דואג שתועבר לתפקיד אחר, שאינו מחייב מגע ישיר עם חולים. וחשוב לציין, כל שכתבתי הסתמך על דברים שראיתי בעיניי במשך ארבעה ימים, שבהם הייתי מאושפז במחלקה 5 ב' בבית החולים הממשלתי לחולי נפש על שם יהודה אברבנאל.
