רשויות הרווחה חוטפות ילדים? , 02/07/2015, ליהיא כהן-דמבינסקי , גלובס
המקרה שהשאיר את שופט ביהמ"ש לענייני משפחה חסר מילים
לפני פחות משנתיים סערה המדינה סביב פרשת אימוצו של ילד, אשר נולד לאם חולת נפש ממוצא אתיופי, על-ידי משפחה לבנה, בניגוד לרצון אימו ומשפחתה לגדלו בקרב המשפחה המורחבת והקהילה.
לא הייתה מחלוקת כי בתיק זה נגרמו מחדלים רבים על-ידי הרשויות השונות, ובתוכן רשויות הרווחה, אשר לא זאת בלבד שהעבירו את הילד האתיופי למשפחת אומנה לבנה, אלא שאף הבטיחו למשפחת האומנה כי הילד יאומץ על-ידה בסופו של ההליך.
באותו מקרה, על אף שבית המשפט העליון הגיע למסקנה כי היה מן הראוי לאפשר למשפחת האם לגדל את הילד - מאחר שההתנהלות המשפטית נמשכה שנים, הוא נאלץ להכריע כי מאוחר מדי לעשות את המעבר כעת.
ככל הנראה לא הופקו הרבה לקחים מפרשה זאת, שכן עתה ניצב בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מקרה דומה, אשר עליו אמר בית המשפט כעת: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא, למרבה הצער, של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינה. הרושם של בית המשפט מההתנהלות הכוללת של שירותי הרווחה בתיק דנן אינו פשוט".
מדובר בילדה בת ארבע וחצי, שנולדה לאם יהודייה הסובלת ממחלת נפש, ואב מוסלמי, שהיה באותה עת תושב זר. אין מחלוקת כי בשל מצבה הנפשי האם אינה מסוגלת לגדל את הילדה, אך הן האם והן האב ביקשו שהאב יהיה זה שיגדל את הילדה.
האב נישא בינתיים לאישה אחרת, יהודייה אף היא, נולד גם להם ילד משותף, וכאמור האב והאם מעוניינים שהילדה תגדל במסגרת המשפחתית החדשה שהקים האב.
רשויות הרווחה היו ערות לבעיות הנפשיות של האם עוד בהיותה בהריון, וסימנו לעצמם כי תידרש התערבותם עם הלידה, אך בה-בעת התעלמו מקיומו של האב, לא בדקו את יכולתו לגדל את הילדה, וכתוצאה מכך אף לא בנו לפני הלידה תוכנית עזרה וסיוע, שתאפשר לאב לקבל את הילדה לרשותו.
מיד לאחר היוולדה לקחו רשויות הרווחה את הילדה מידי הוריה, לאור חוות-דעת העובדת הסוציאלית בבית-החולים, לפיה הם נראים לה "קצת לא מחוברים לקרקע" (ציטוט מדויק). כמקובל במקרים כאלה, רשויות הרווחה קיבלו היתר להעביר את התינוקת למשפחת אומנת חירום.
האב ביקר את התינוקת בבית-החולים מדי יום עד ללקיחתה למשפחת האומנה, ולאחר מכן ולאורך כל השנים קיים עימה בעקביות הסדרי ראייה קבועים, במסגרתם הוא לוקח אליו את הילדה מדי שבוע למספר שעות, בעודו ממשיך לנהל מאבק משפטי מפרך מאד כנגד רשויות הרווחה, הטוענות כי יש למסור את הילדה לאימוץ.
בכל אותה עת נאמר לאב כי שהותה של הילדה במשפחת אומנת החירום הוא סידור זמני, כדי לאפשר לו התארגנות וכדי לבחון את מסוגלותו לגדלה.
בדיעבד מתברר כי כבר בשלב לקיחתה מבית-החולים ובניגוד לחוק העבירו רשויות הרווחה את הילדה למשפחה עם אופק אימוץ במקום לאומנת חירום, מבלי ליידע את בית המשפט ולבקש את אישורו לכך.
עובדה זאת התגלתה לבית המשפט רק לאחר שנתיים וחצי של הליכים, כשהילדה כבר התרגלה לראות במשפחת האומנה את משפחתה האמיתית.
מסקנתו החמורה של בית המשפט היא שהילדה למעשה "סומנה" על-ידי רשויות הרווחה מלכתחילה כמיועדת לאימוץ, וכך במקום לעבוד בכדי לסייע לאב לקבל את ביתו לידיו באופן שיוכל לגדלה באופן המוצלח ביותר - הן לא חסכו מאמצים לפסול את כשירותו של האב, ונתנו את הסיוע שהיו אמורים לתת לאב דווקא למשפחת האומנה.
שיאה של קהות-החושים הופגנה כאשר רשויות הרווחה בחרו כמשפחת האומנה עם אופק האימוץ דווקא במשפחה יהודית דתית, בעוד שהילדה הייתה אמורה לגדול אצל האב המוסלמי.
חשוב לזכור כי בעוד שבעיננו הילדה יהודייה, הדת המוסלמית קובעת את ההשתייכות הדתית על-פי האב, ולכן הילדה שייכת בעצם לשתי הדתות.
למרבה האירוניה, רשויות הרווחה ניסו לעשות שימוש במחדלן זה כדי לטעון כי הפער שהן עצמן יצרו בין אורח החיים היהודי הדתי אליו מורגלת כעת הילדה, לבין אורח חיי האב המוסלמי, הוא אחד הנימוקים כנגד מסירתה כעת לידי אביה.
פסק הדין מתפרש על-פני 66 עמודים, וקצרה היריעה מלפרט את ההתנהלות החמורה של רשויות הרווחה, החל מהעלמת ראיות מבית המשפט ועד לשינוי שמה של הקטינה.
נוכח המצב המצער שבו הילדה כבר בת ארבע וחצי, ותינזק נפשית מעקירתה כעת ממשפחת האומנה אליה הורגלה, ומאידך מסקנתו של בית המשפט שהילדה צריכה לגדול אצל אביה הביולוגי - האב הסכים לפתרון ביניים במסגרתו הילדה תשאר במשפחת האומנה אך ללא אימוץ, ותקיים עימו הסדרי ראייה וקשר רציף. הן למשפחת האומנה והן לאב תהיה אפוטרופסות על הקטינה.
ואנו נותרים שוב עם השאלה, מה המשמעות המעשית של פסק דין חמור כזה מבחינת הרשויות? האם משרד הרווחה יקים ועדה לבדיקת המחדלים החמורים? האם יוסקו מסקנות אישיות כלפי מי שהיו מעורבים בתיק - או שבעוד שנתיים ייכתב שוב מאמר על מקרה אימוץ חדש שהתגלה כ"חטיפה" על-ידי הרשויות?
המקרה שהשאיר את שופט ביהמ"ש לענייני משפחה חסר מילים
לפני פחות משנתיים סערה המדינה סביב פרשת אימוצו של ילד, אשר נולד לאם חולת נפש ממוצא אתיופי, על-ידי משפחה לבנה, בניגוד לרצון אימו ומשפחתה לגדלו בקרב המשפחה המורחבת והקהילה.
לא הייתה מחלוקת כי בתיק זה נגרמו מחדלים רבים על-ידי הרשויות השונות, ובתוכן רשויות הרווחה, אשר לא זאת בלבד שהעבירו את הילד האתיופי למשפחת אומנה לבנה, אלא שאף הבטיחו למשפחת האומנה כי הילד יאומץ על-ידה בסופו של ההליך.
באותו מקרה, על אף שבית המשפט העליון הגיע למסקנה כי היה מן הראוי לאפשר למשפחת האם לגדל את הילד - מאחר שההתנהלות המשפטית נמשכה שנים, הוא נאלץ להכריע כי מאוחר מדי לעשות את המעבר כעת.
ככל הנראה לא הופקו הרבה לקחים מפרשה זאת, שכן עתה ניצב בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מקרה דומה, אשר עליו אמר בית המשפט כעת: "נער הייתי וגם זקנתי, ולא זכור לבית משפט זה שטיפל במקרה כזה שבו ההתרשמות היא, למרבה הצער, של שימוש לרעה בכוח שלטוני ופגיעה בזכויות יסוד הן של האב והן של הקטינה. הרושם של בית המשפט מההתנהלות הכוללת של שירותי הרווחה בתיק דנן אינו פשוט".
מדובר בילדה בת ארבע וחצי, שנולדה לאם יהודייה הסובלת ממחלת נפש, ואב מוסלמי, שהיה באותה עת תושב זר. אין מחלוקת כי בשל מצבה הנפשי האם אינה מסוגלת לגדל את הילדה, אך הן האם והן האב ביקשו שהאב יהיה זה שיגדל את הילדה.
האב נישא בינתיים לאישה אחרת, יהודייה אף היא, נולד גם להם ילד משותף, וכאמור האב והאם מעוניינים שהילדה תגדל במסגרת המשפחתית החדשה שהקים האב.
רשויות הרווחה היו ערות לבעיות הנפשיות של האם עוד בהיותה בהריון, וסימנו לעצמם כי תידרש התערבותם עם הלידה, אך בה-בעת התעלמו מקיומו של האב, לא בדקו את יכולתו לגדל את הילדה, וכתוצאה מכך אף לא בנו לפני הלידה תוכנית עזרה וסיוע, שתאפשר לאב לקבל את הילדה לרשותו.
מיד לאחר היוולדה לקחו רשויות הרווחה את הילדה מידי הוריה, לאור חוות-דעת העובדת הסוציאלית בבית-החולים, לפיה הם נראים לה "קצת לא מחוברים לקרקע" (ציטוט מדויק). כמקובל במקרים כאלה, רשויות הרווחה קיבלו היתר להעביר את התינוקת למשפחת אומנת חירום.
האב ביקר את התינוקת בבית-החולים מדי יום עד ללקיחתה למשפחת האומנה, ולאחר מכן ולאורך כל השנים קיים עימה בעקביות הסדרי ראייה קבועים, במסגרתם הוא לוקח אליו את הילדה מדי שבוע למספר שעות, בעודו ממשיך לנהל מאבק משפטי מפרך מאד כנגד רשויות הרווחה, הטוענות כי יש למסור את הילדה לאימוץ.
בכל אותה עת נאמר לאב כי שהותה של הילדה במשפחת אומנת החירום הוא סידור זמני, כדי לאפשר לו התארגנות וכדי לבחון את מסוגלותו לגדלה.
בדיעבד מתברר כי כבר בשלב לקיחתה מבית-החולים ובניגוד לחוק העבירו רשויות הרווחה את הילדה למשפחה עם אופק אימוץ במקום לאומנת חירום, מבלי ליידע את בית המשפט ולבקש את אישורו לכך.
עובדה זאת התגלתה לבית המשפט רק לאחר שנתיים וחצי של הליכים, כשהילדה כבר התרגלה לראות במשפחת האומנה את משפחתה האמיתית.
מסקנתו החמורה של בית המשפט היא שהילדה למעשה "סומנה" על-ידי רשויות הרווחה מלכתחילה כמיועדת לאימוץ, וכך במקום לעבוד בכדי לסייע לאב לקבל את ביתו לידיו באופן שיוכל לגדלה באופן המוצלח ביותר - הן לא חסכו מאמצים לפסול את כשירותו של האב, ונתנו את הסיוע שהיו אמורים לתת לאב דווקא למשפחת האומנה.
שיאה של קהות-החושים הופגנה כאשר רשויות הרווחה בחרו כמשפחת האומנה עם אופק האימוץ דווקא במשפחה יהודית דתית, בעוד שהילדה הייתה אמורה לגדול אצל האב המוסלמי.
חשוב לזכור כי בעוד שבעיננו הילדה יהודייה, הדת המוסלמית קובעת את ההשתייכות הדתית על-פי האב, ולכן הילדה שייכת בעצם לשתי הדתות.
למרבה האירוניה, רשויות הרווחה ניסו לעשות שימוש במחדלן זה כדי לטעון כי הפער שהן עצמן יצרו בין אורח החיים היהודי הדתי אליו מורגלת כעת הילדה, לבין אורח חיי האב המוסלמי, הוא אחד הנימוקים כנגד מסירתה כעת לידי אביה.
פסק הדין מתפרש על-פני 66 עמודים, וקצרה היריעה מלפרט את ההתנהלות החמורה של רשויות הרווחה, החל מהעלמת ראיות מבית המשפט ועד לשינוי שמה של הקטינה.
נוכח המצב המצער שבו הילדה כבר בת ארבע וחצי, ותינזק נפשית מעקירתה כעת ממשפחת האומנה אליה הורגלה, ומאידך מסקנתו של בית המשפט שהילדה צריכה לגדול אצל אביה הביולוגי - האב הסכים לפתרון ביניים במסגרתו הילדה תשאר במשפחת האומנה אך ללא אימוץ, ותקיים עימו הסדרי ראייה וקשר רציף. הן למשפחת האומנה והן לאב תהיה אפוטרופסות על הקטינה.
ואנו נותרים שוב עם השאלה, מה המשמעות המעשית של פסק דין חמור כזה מבחינת הרשויות? האם משרד הרווחה יקים ועדה לבדיקת המחדלים החמורים? האם יוסקו מסקנות אישיות כלפי מי שהיו מעורבים בתיק - או שבעוד שנתיים ייכתב שוב מאמר על מקרה אימוץ חדש שהתגלה כ"חטיפה" על-ידי הרשויות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה