מרכזי החירום של משרד הרווחה אינם מוכרים בחוק. משמעות הדבר שאין הגדרה למה זכאים הילדים שהוכנסו למרכזים אלו בצו
בית משפט לנוער, או בצו חירום של
פקידת סעד לחוק הנוער: מי זכאי לנהל מרכז חירום, סל טיפול לילד, תזונה, תנאי לינה, לימודים ופנאי, מרחב לכל ילד ועוד.
ילדים בגילאים שונים בעלי רקע שונה מסיבות שונות: הזנחה, התעללות, אלימות, מוכנסים כולם לאותו מרכז, בד"כ ללא התראה מוקדמת, כך שישנם ילדים שאינם מבינים מה הם עושים שם בכלל.
מטרת מרכזי החירום היא לספק לילד הגנה, אבחון, וטיפול, אולם בפועל ההיפך הוא הנכון. ילדים שנכנסים למרכזים אלו, חשים חרדה, חוסר ודאות, ויוצאים משם פגועים וחבולים פיסית ונפשית. בנוסף, קיים ספק רב למהימנות האבחונים הנעשים במרכזים אלו.
.
הוצאת קטין מביתו ומשפחתו למרכז חירום ללא צורך להציג ראיות, נימוקים, או הוכחות כלשהן
סעיף 11 בחוק קובע: "
היה פקיד-סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט". כלומר יאמר פקיד הסעד בתחנת המשטרה המקומית, ו/או למורה בבית הספר, או בגן הילדים "
סבור אני כי ילד פלוני בסכנה", מכאן חובה על המוסדות השונים להעניק לו מלוא הסיוע להוציא את הילד מביתו ומשפחתו ולהציב אותו במרכז חירום, או מוסד אחר.
סעיף 12 בחוק מאפשר לבית המשפט הארכת צו חירום של פקיד הסעד ללא שמיעת הקטין, או האחראי עליו, הגשת דו"ח,
תסקיר, או הכרזת
נזקקות: "
רשאי בית המשפט, בהחלטת-ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי-חירום שננקטו לגביו על ידי פקיד-סעד; החלטת-ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה". ואולם
בית משפט עליון קבע: "אף שסעיף 12 (חוק הנוער) אינו נוקט במפורש במונח 'קטין נזקק', הוא מופנה לקטינים נזקקים".
הוצאת הילד מחזקת הוריו למרכז חירום בפתאומיות, ללא התראה מוקדמת
פקידת הסעד ברשות המקומית מוציאה את הילד מחזקת הוריו ללא התראה מוקדמת.
בפרשת האם מגבעתיים הגיעה פקידת הסעד באישון לילה בליווי שוטרים חמושים לקחת מאם חד הורית את שני ילדיה. הילדים נלקחו למרכז חירום. עד עצם היום הזה אין לאם הרשעה, או אישום פלילי בעניין כלשהו.
בסיפורה של האם בנצ'י טקלה, נפצע קל אחד מבניה בתאונה בבית, פקידי הרווחה חקרו בנושא והחליטו לקחת את כל ילדיה ישירות מבית הספר וגני הילדים. בנצ'י באה לאסוף את ילדיה מהמוסדות כפי שעשתה מימין ימימה. במוסדות אמרו לה "לקחו" (פקידי הרווחה לקחו את ילדיה). "
לקחו והלכו, בלי שאני אדע" מספרת בנצ'י, "
אני שמתי בגן בבית ספר במעון - לקחו,
אחרי שאני רוצה להוציא ילד אמרו 'לקחו' ". ילדיה של בנצ'י נשלחו ל
משפחת אומנה והיא רואה אותם פעם בשבוע לשעה אחת.
בכתבת תחקיר "יתומי הרווחה" של העיתונאית מרב בטיטו, מספרת תמר (שם בדוי):
"ביקשו שאגיע והודיעו שהם יאספו את רועי מבית הספר, יחד איתי היו התינוק והבת בכיתה א' חיכיתי שם שעה וחצי ואיש לא טרח לעדכן אותי אבל התחלתי להבין שמשהו לא בסדר". כשהגיעה לבסוף פקידת הסעד, ביקשה תמר לדעת היכן בנה. היא אמרה :" 'לקחנו אותו' ואני הרגשתי איך סוף העולם מגיע התאבנתי ואמרתי לה: 'רק אתמול ביקשת שאגיע לשיחה איך הפכה פגישה לסיוט כזה?', "התחננתי שתיתן לי לראות אותו, שתגיד לי איפה הילד אבל היא אמרה שאסור לה. כשעתיים לאחר שחזרה הקישו על דלת ביתה שני נשים שהציגו את עצמן כפקידות הסעד, וביקשו שאכין תיק קטן עם בגדים עבור רועי. הן הראו מכתב שבו הוסבר כי רועי יישלח למרכז חירום במרכז הארץ, וכי אם אביע התנגדות כלשהי הן רשאיות להזמין משטרה. התחלתי לבכות, הילדים עמדו בצד בפה פעור. באותו הרגע הבנתי שהילד שלי שהריתי וילדתי הוא כבר לא הילד שלי. הוא הילד שלהם. רק הם יכולים להחליט מה יקרה איתו."
שהיית הילדים במרכזי החירום: חרדה, ענישה, חוסר ודאות, התפרקותלהלן ציטוטים מהחלטת שופט בית משפט מחוזי
בש"א 3652/08 בתיק עיקרי ע"א 2390/08 בדבר הוצאת ילדים מביתם למרכז חירום חרדי.
הילדים הוצאו מביתם למרכז חירום ואינם מבינים מה הם עושים שם. סיפרו לילדים שאימם "נסעה". הילדים סובלים מלחץ וענישות כל "צעד ושעל". הילדים טוענים כי הם פוגשים שם ילדים אחרים עם סיפורים קשים מאוד, ואינם מבינים מדוע הם צריכים לשמוע סיפורים אלו.
הילד י' דיבר בהתרגשות רבה, כולל בכי. הוא סיפר שמאז שהגיע למרכז החירום הוא מרגיש לא טוב. הוא הסביר שהמדריכים מונעים ממנו לעשות דברים רבים. מענישים על כל צעד ושעל. הוא לא מבין מה בדיוק רוצים ממנו. גם כאשר שאלתי אותו על שבת כדוגמה ליום טוב, הוא סיפר שגם בשבת קשה לו מאוד שם. כמו כן סיפר שילדים אחרים סיפרו לו על חייהם הקשים והוא לא מבין מדוע הוא צריך להימצא במקום כזה ולשמוע דברים כאלה.
שני הילדים ביקשו בכל לשון של בקשה לצאת ממרכז החירום ולהגיע לבית אביהם. הם דיברו על כך שהם לא מבינים לאן אמא שלהם נסעה. הם רוצים להיות יחד שניהם ביחד, שניהם עם ב' ושניהם עם אביהם. הם אף מצפים שבשלב מאוחר יותר ג' תצטרף אליהם.
תחושתי היא כי הם מרגישים שהוטלו למקום שאינם מבינים מה הם עושים בו. האווירה במקום קשה עליהם מאוד, הלחץ במקום משפיע עליהם קשה מאוד ורק העובדה שהם שני אחים יחד, שכנראה אחד עוזר לשני, מונע מהם התפרקות".
אבחונים סובייקטיבים של המפקחים והמאבחנים במרכז החירום
במרכזי חירום אנשי הצוות נוכחים במפגשים עם ההורים, והם שוהים ליד הילד גם כשהוא מדבר עם הוריו בטלפון. אנשי הצוות מעריכים את בטופס את איכות הביקורים ומציינים כיצד התרשמו מההורה. נתונים אלו נכנסים לתיקו ומשפיעים על ההחלטה על עתידו.אם הילד מוטרד או מדוכא, נוטים לייחס את תחושותיו לטיפול בלתי הולם שקיבל בבית ולא לגורמים כמו קשיי פרידה, מהוריו או התנאים במרכז החירום.
במרכזי החירום אין מדיניות אחידה, ובד"כ לא מעודדים בהן קשר ללא פיקוח. הקשר ילד-הורה תלוי בעמדת המפקחות מרכז החירום.
הצפייה כפי שהיא נעשית כיום, ללא הכנה, ללא בדיקת מהימנות וללא קביעת כללים ותנאים לצפייה, אינה מניבה נתונים אובייקטיביים שיכולים לסייע לקבלת החלטות נכונות בתכנון הטיפול.
גם ניתוח החומר המתקבל הוא פרשני ותלוי מנתח. הואיל ואין כללים ברורים לניתוח החומר, סביר להניח כי מפרשים שונים יקבלו תוצאות שונות.
סדר יום קשיח, ללא תרבות פנאי מתאימה, צפיפות בחדרים, עלילות, עונשים, ועוד.
להלן עדות של אם שבניה נלקחו למרכז חירום:
לילדים במרכז הסיכון יש סדר יום קבוע וקשוח ביותר. במרכז החירום 5 ילדים בחדר. מיטה צפופה למיטה. גילאי הילדים: 3 – 15 שנים.
בשעה 18:30 משכיבים לישון ילדים עד גיל 6 שנים.בשעה 19:00 משכיבים ילדים לישון מגיל 6 ועד 15 שנים.בני בן ה- 6, הבכור אמר לי, כשלא רצה ללכת “להשכבה” (כך הם קוראים לזה) כי המדריכה נעמה, הרימה אותו בכח, וחבטה את גבו בידית של הדלת, וכך הוא נחבל בצורה קשה מאוד בעצם הזנב. יש לי את הצילומים של החבלות הקשות. הילד שלי לא קיבל טיפול רפואי!
בנים בחדר נפרד. בנות בחדר נפרד.
כל החדרים בתפוסה מלאה!!!
כשהייתי בביקור בחודש מאי 2009 במרכז החרום, שמעתי ילדה בת 9 מספרת לאמא שלה, שהוסיפו להם ילדה נוספת בחדר, ואין לה מיטה (5 מיטות בחדר), אז היא ישנה במסדרון על מזרון.
ילד זכאי לטיול יומי של 45 דקות בליווי מדריך, אחר הצהריים בשעה 16:00 עד השעה 16:45, רק אם התנהג “יפה” באותו יום, ואז מדריך מוציא אותו לטיול מחוץ למרכז החרום. ילד ש”התפרע” באותו יום, ישאר בתוך מרכז החירום, ולא יצא לחופשי.
צופים בטלויזיה משעה 17:00 ועד השעה 19:00 רק ילדים שהתנהגו יפה באותו יום. השאר צריכים להיות בחדרם.
מרכז החרום מונע מהילדים לשוחח עם ההורים טלפונית, ואומר לילדים “אמא שלך לא אוהבת אותך”, “אתה רואה, אתה לא מתנהג יפה אפילו אבא שלך לא רוצה אותך”. במרכז מסיתים את הילדים נגד ההורים, ושיחות טלפון של ההורים אל ילדיהם נותרות ללא מענה, שכן המדריכים במרכז טוענים “הילד לא רוצה לדבר איתך”, “הילד בפעילות”… וכו’.
הילדים בהיותם מנותקים מהוריהם, מוחלשים באופן טבעי, אינם יודעים כמה שנים ישהו במרכז החרום, מתי יצאו משם,
ומתי יבואו הוריהם לבקרם. הילדים חסרי אונים לחלוטין ותלויים ב- 100% בשוביהם.
במרכז החרום ישנם ילדים בגילאים 3 – 15.
בגדים ורכוש שההורים מביאים מביתם לילדים, מועלמים, חד משמעית או נגנבים על ידי המרכז, ואינם מגיעים לידיהם של הילדים. הבגדים החדשים שקניתי לילדים שלי, הועלמו על ידי מרכז החרום, והילדים שלי לבושים בגדים מלאי חורים, מוזנחים בצורה קיצונית. לא מספרים את שיערם, ציפורניהם אינם נגזזות, הכינים שורצים על ראשיהם. מקום זוועתי. כשהילדים שלי נחטפו ממשמורתי, הוצאו מביתי כשאין רבב על גופם. מטופחים, נקיים, מריחים טוב. היום אין לי מושג מה מצבם.
אמא מנסה לדבר עם בנה הכלוא במרכז חירום ויצ"ו הדסים, ועובדי המרכז מונעים ומסיתים נגד האמא ובנה.
מרכזי חירום רווחה - פלייליסט.
