‏הצגת רשומות עם תוויות מעון מסילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעון מסילה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 19 בדצמבר 2015

פלייליסט - מעון מסילה לגיהנום של משרד הרווחה

דצמבר 2015 - למעון "מסילה" נשלחות נערות ממשפחות מצוקה, חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים. אז מה הפלא שהן מעדיפות את כלא נווה תרצה?



מתוך דוח הסנגוריה הציבורית (שנת 2010 ): "בשיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי מדובר במספר רב של מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה לרצפה תוך שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה. נערות סיפרו כי לפעמים כיפוף היד מאחורי הגב הוא 'עד העורף' באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים".

מתו דוח הסנגוריה הציבורית: "ב'מסילה' שוהות נערות אשר נשכחו מלב נחברה הישראלית. החברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית או מפני עצמן, כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כשהמטפלים אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר כשברור להם כי אינו אפקטיבי".

עדות - מיכל (חוסה במעון): "לפעמים כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפניי. לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

עו"ד נוחי פוליטיס: "המנהל אמר משהו שזעזע אותי. שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה - מבחינתו זה הצלחה. הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18?"

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

אודליה חביבי מספרת על מעון לילדות מסילה של משרד הרווחה

בעקבות סדרה של הצתות על ידי נערות במעון מסילה בשנת 2008, כתבו עו"ד משה כהן, הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים דאז, וסגניתו, עו"ד נוחי פוליטיס, הממונה על מחלקת הנוער, דוח חריף על ההתנהלות במעון. מהדוח נחשף כי הבנות נכלאות בתנאי צינוק כאקט של ענישה וכי המדריכים במקום נוהגים בהן באלימות כבדרך שגרה. הדוח קובע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך.

במאי 2010 נחשפה פרשת השידול לזנות בתל אביב: תמורת סכומי כסף זעומים מכרו הנערים והנערות, יתומי משרד הרווחה, שירותי מין שונים ומשונים, כדי לקבל מקום לינה ואוכל, וכדי שלא יסגירו אותם חזרה למכלאות משרד הרווחה כגון מעון מסילה.

צפו בעדות של אודליה חביבי על מעון מסילה מתוך הסרט "הבשורה ע"פ חביבי"- תסריט מיכל אליאס ורון יאיר הפקה: "דוקו דרמה" רון כחלילי וחיים סלוצקי
.

.
קישורים:

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

הבשורה על פי חביבי - המדיניות המעוותת של משרד הרווחה

אוקטובר 2010 - ויולט וחיים חביבי עלו לכותרות לפני כארבע שנים, כשהתבצרו בכנסיית הבשורה בנצרת. הם מחו על כך שילדיהם נלקחו בידי רשויות הרווחה בירושלים, והציתו מהומות של תושבים שחשבו כי מדובר בפיגוע. רשויות הרווחה רדפו באובססיביות אחרי משפחת חביבי במשך שנים.

כך מספרת הבת אודליה חביבי איך "טיפלו" בה רשויות הסעד: "… אני לעולם לא אשכח שחטפתם אותי למקומות אפלים וקשים כמו מסילה וצופיה שזה מתאים לעברייניות. עד היום יש לי סיוטים מהמקומות האלה בעזרת ה' התביעה שאני מכינה לכם היא מן הקשות ביותר נגדכם וכל מי שרושם נגדנו אין לכם מושג מה עברנו ואם הגענו למצבים כמו ללכת לרמאללה אז סימן שפה מתעללים ואני ראיתי איך מפוצצים את הבית על הוריי בקיצור אישית לי ברמאללה היה טוב. שם לפחות לא חטפו אותי למוסדות של נרקומניות אדוני ישמור איזה דברים יש שם במוסדות האלה…." (מאתר הרהורים על משפחה וילדים)

צפו בסרט הבשורה ע"פ חביבי - סיפורם של משפחת חביבי שנרדפו ע"י שירותי הרווחה


.
"הבשורה ע"פ חביבי"- תסריט מיכל אליאס ורון יאיר הפקה: "דוקו דרמה" רון כחלילי וחיים סלוצקי
הפיצוץ בכנסיית הבשורה, שכמעט והצית מהומות דת עולמיות, מתגלה כזעקה לעזרה של זוג הורים נואשים המנהלים מאבק להשבת ילדיהם שנלקחו ע"י רשויות הרווחה

קישורים:

יום רביעי, 15 בספטמבר 2010

שתים עשרה ילדות נעדרות ממעון מסילה - משרד הרווחה באדישות ושאננות

ספטמבר 2010 - פרשת ההתעללות בנערות חוסות במעון מסילה של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה שפורסמה בתחקיר מעריב ביוני 2010, חשפה עדויות קשות של נערות החוסות במעון: כליאה בצינוק עם קיא ושתן ל- 48 שעות, נעילה בחדרים ללא חשמל, שימוש במעצר פלילי ככלי ענישה, בנות בפערי גילאים גדול שוהות יחד ועוד.

"מעון מסילה עובד בהיפוך ומהווה שקר גדול ותעודת עוני לשירותי הרווחה ולעתיד החברה בישראל. נדמה כי המעון הפך ממעון שיקומי ובית חם למפעל המייצר נערות אשר משתמשות בסמים בזנות ופשע", אמר יו"ר הוועדה לזכויות הילד בכנסת חה"כ דני דנון בעקבות הממצאים והבטיח לפעול בנושא.

במשרד הרווחה נותרו אדישים, 12 בנות שהוצבו במעון בצו בית משפט, נעדרות מהמעון ומשרד הרווחה אדיש ושאנן כפי שמובא בכתבה:

סרטון בסיוע באדיבות אתר הרהורים על משפחה וילדים

.
קישורים:

יום שישי, 13 באוגוסט 2010

"מעון מסילה עובד בהיפוך ומהווה שקר גדול ותעודת עוני לשירותי הרווחה ולעתיד החברה בישראל"

הכתבה "הבנות צריכות לצאת מהמעון במצב טוב יותר" , ליאת שלזינגר , מעריב סופשבוע , 30.07.2010

חה"כ דני דנון והוועדה לזכויות הילד התכנסו בשבוע שעבר, בעקבות התחקיר ב"סופשבוע" על מעון מסילה ודרשו ממנהליו: הגישו בתוך חודש דוח המפרט את הצרכים של המעון ואת הפערים הקיימים בו

לפני כחודש פורסם כאן תחקיר על הנעשה מאחורי כותלי המעון הנעול מסילה, מעון לנערות במצוקה והממוקם במושב אורה שליד ירושלים. מהממצאים עולה שכללים נוקשים, אלימות, סמים, נעילות ממושכות בבידוד בתנאים מצחינים, מעצרים "חינוכיים", ושלילת הזכויות הבסיסיות של הנערות הפכו לחלק משגרת המקום. מסמכים פנימיים של המעון, שהגיעו לידי "סופשבוע", חשפו את הקלות שבה מחליטים לנעול נערות בבידוד, את העונשים המוטלים על החוסות, את החוקים שאוסרים בין היתר, קיום שיחת טלפון פרטית עם בני משפחה, או שמיעת מוסיקה בשפה זרה. בתחקיר הובאו עדויות קשות של נערות וגם נחשף דוח מיוחד של הסנגוריה הציבורית שקבע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך.

הכנסת לא נותרה אדישה. יו"ר הוועדה לזכויות הילד, ח"כ דני דנון, כינס ביום רביעי שעבר, היום האחרון לפני יציאת הכנסת לפגרה, דיון מיוחד שדן בממצאי הכתבה ובתנאים במעון מסילה. "מעון מסילה עובד בהיפוך ומהווה שקר גדול ותעודת עוני לשירותי הרווחה ולעתיד החברה בישראל. נדמה כי המעון הפך ממעון שיקומי ובית חם למפעל המייצר נערות אשר משתמשות בסמים בזנות ופשע", אמר אז דנון בעקבות הממצאים והבטיח לפעול בנושא.

הישיבה שהתקיימה בנוכחות חברי הוועדה דנון, ח"כ אבי דיכטר וח"כ אורלי לוי, עם הנהלת המעון, בכירים במשרד הרווחה, הסנגוריה הציבורית ומומחים שונים, הייתה מתוחה למדי. בסופו של הדיון דרש דנון מהרשויות לבצע חשבון נפש ולבדוק אם ניתן להחזיר את המעון לייעודו המקורי של שיקום ושילוב נערות בחברה. כמו כן, נקבע כי המעון יעביר לעיונה של הוועדה מסמך עם צורכי המעון והפערים החסרים תוך שלושים יום.

לכתבה המלאה הקלק כאן

מעקב סופשבוע מעון מסילהקישורים:

יום שני, 21 ביוני 2010

מעון מסילה - מדיניות טיפול משרד הרווחה בילדות חוסות

שלמה שוהם - מנהל מעון מסילהפרשת ההתעללות בנערות חוסות במעון מסילה של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה שפורסמה בתחקיר מעריב ביוני 2010, חושפת עדויות נערות החוסות במעון על מדיניות משרד הרווחה לטיפול בנערות במקום. ידועים אינספור פרשיות התעללויות קשות בילדים במסגרות הרווחה פנימיות, אומנה: בית טף , בני ארזים , גיל עם , השלושה , כפר נחמן , מסילה , מצפה ים , מקי"ם , צופיה , רננים , שדה בר , שקמה ... ועוד.

עיקרי מדיניות משרד הרווחה לטיפול בילדים במעונות נעולים:

כליאה בצינוק למשך כ- 48 שעות - במעון 'מסילה' ישנו צינוק המכונה "חדר פסק זמן", או לחלופין ב"החדר הבטוח", המעון נועל את החוסות לתקופות ממושכות, ללא מאווררים או גישה לשירותים. הנערות ששוחחנו איתן כינו את החדר הזה: "הצינוק". "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".
דוח הסנגוריה הציבורית תיאר את חדר "פסק הזמן" כך: "מדובר בחדר קטן (בערך עשרה מ"ר) המצופה כולו (לרבות קירותיו) בשטיח מקיר לקיר. אין בו שירותים או מיטה. בחדר ישנו משטח מוגבה בגובה 30 ס"מ, שלא ניתן לשבת עליו בנוחות. גם משטח זה מכוסה בשטיח צמוד. האור בו מעומעם ואין לשוהה בו יכולת שליטה על עוצמת האור. התחושה מחניקה וקלסטרופובית. בדלת החדר קבוע חלון דרכו המדריך בודק את מצבה של הנערה. שהייה של למעלה מ-20 דקות טעונה אישור של המנהל.
שהייה של למעלה משעתיים טעונה אישור של המפקח. דווח לנו על ידי הצוות המנהל על מקרים שבהם נערות שהו בחדר זה לילה שלם. הוסבר לנו כי מדובר בחדר המיועד למצבים קיצוניים בלבד, בהם הנערה מסוכנת לעצמה אולם בשיחות עם הנערות סופר לנו כי כמעט כל "אירוע פיזי" מסתיים שם ונוצר הרושם כי מדובר בסנקציה עונשית ולא בברירת מחדל שתכליתה להרגיע את הנערה הנסערת.

אירועים פיסיים - אחיזת "הולדינג" - נערות סיפרו גם כי לעתים כיפוף היד מאחורי הגב הוא "עד העורף" באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים. אחת הנערות הדגישה כי הדבר עלול לעורר תחושות קשות שבעתיים ולעורר טראומות מן העבר, כאשר מדובר בנערה שעברה פגיעה מינית.
מדבריהן של הנערות עולה כי השימוש בשיטת ריסון זו אינו מידתי ונעשה באופן תדיר. ויודגש: מדובר באמצעי המשמש גם לענישה ולא רק לצורך ריסון. בדוח צוין עוד כי נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 "אירועים פיזיים" וכי נערה אחרת נזקקה לטיפול אורתופדי בעקבות "אירוע פיזי".

נעילת בנות חוסות בחדרים נטולי חשמל - סנקציה נוספת שנוקטים המדריכים היא נעילת הבנות בחדרן או בחדר אחר, נטול חשמל. בשפת המעון זה נקרא: "להוריד שקעים". במסמכים הפנימיים של המקום, תחת הסעיף "בנות בנעילה", נכתב: "לא לנעול באוטומט. על בנות בנעילה להתעורר יחד עם שאר הבנות. נערות סיפרו לסופשבוע כי "על כל דבר קטן שולחים אותך להיות נעולה בחדר".
"נאמר לנו שמדובר באמצעי ראשוני לריסון התנהגותה של הנערה, "נכתב בדוח הסנגוריה הציבורית". באגף מגן נאמר לנו שהדלתות נעולות בלילה והמדריך בודק את החדרים כל חצי שעה. יודגש: מדובר בדלתות פלדה כבדות ואטומות, שאין בהן כל חלון הצצה. משיחות עם הנערות עולה כי בלילה המדריך עובר בחדרים כל שעתיים. אחת הנערות סיפרה כי פעם לא פתחו לה את הדלת במשך ארבע שעות למרות שהייתה חולה. אחת הנערות סיפרה כי כאשר שהתה באגף הקידום הייתה נעולה בחדרה במהלך ארבעה ימים שלמים לאחר שחזרה מבריחה.

חוקים נוקשים באגף הנעול - אסור לנערות לשבת על מיטות של נערות אחרות. בזמן הארוחה אין לאפשר הערות מתריסות על האוכל. אין לעמוד או לשבת במפתן הדלת. נערה שלבושה לא הולם תאבד בכל פעם שאיבר יציץ שתי נקודות. הקפדה יתרה חלה בעניין הטלפונים: "יש להקפיד על כללי דיבור נאותים של הבנות ולהתערב בשיחה במידת הצורך. הנערות נדרשות לדבר עם משפחותיהן באמצעות רמקול הטלפון ואינן זכאיות לשום פרטיות". אפילו בכלא מותר לאסירים לנהל שיחות חופשיות. צריך לאפשר להן לפרוק את מה שהן מרגישות. מדובר בנערות צעירות",אמר הגורם.
עוד עולה מהמסמכים הפנימיים כי חל איסור על הנערות לדבר ביניהן בשפה זרה, דבר שגורם למתחים רבים וכעס שמוביל פעמים רבות למרד. כך, למשל, נכתב לגבי האגף הפתוח: "אין לדבר בביתן בשפות זרות. נערות יכולות לשמוע מוזיקה בערבית רק כשהן לבדן בחדר". לגבי האגף הנעול נכתב: "נערות ערביות/ רוסיות/ אתיופיות יכולות לשמוע מוזיקה ערבית/ רוסית/ אמהרית בחדרן כשהן לבד".
.
פקידי הרווחה מעלילים על החוסות כדי להתיר התעללות בהן - אסתר הרצוג, פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית שחקרה את המתרחש במוסדות לנוער, אומרת כי "ממש לא מפתיע אותי שיש כישלון חד משמעי. המנהלים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. הם יודעים שזה נכשל ושהן סובלות ושונאות אבל הם מצדיקים את זה ברטוריקה שמכנה את הנערות האלה "קצה הרצף", "התחתית". אין לנו ברירה. עשינו הכל, השקענו את הנשמה אבל הן בקצה הרצף. אלה מושגים מאוד מניפולטיביים, מכבסת מילים שמשרתת את המטרה. הם כולאים נערות שהם לא יכולים לעזור להן ועושים להן עוול נורא יום אחר יום".

בנות בפער גילאים גדול שוהות יחד - מיכל מספרת כי העובדה שבנות בגילאי 18-13 שוהות יחד ללא הפרדה משפיעה מאוד על הנערות הצעירות שמגיעות לשם לראשונה. "אני זוכרת נערה בת 12. ילדה טובה. אין לה תיק. היום כולה חתכים, תיקים במשטרה, מקללת. היינו עושות את המרידות כדי לקבל יותר חופש אבל זה לא שווה כי מה שאת מקבלת בסוף זה פחות חופש ותיק במשטרה".
גם בדוח הסנגוריה צוינה הבעייתיות שבעובדה שבנות בגילים ומרקעים שונים דחוסות יחד: "אין כל התייחסות למאפיינים השונים ולצרכים הטיפוליים של הנערות בהקשר של חלוקתן בחדרי המגורים. אין הפרדות בין נערות בעייתיות לשקטות, בין נערות אובדניות לנערות בעלות נטייה לתוקפנות. אין התייחסות לפער המנטלי המשמעותי הקיים בין נערה בת 13 ובין נערה בת 18, הדבר יוצר תופעות של כוחניות ושליטה והפיקוח של הצוות המקצועי בעניין זה מצומצם ביותר".

בנות מעדיפות כלא במקום מעון מסילה - עורכי דין שמייצגים נערות מ"מסילה" מדווחים כי כשהן מגיעות לבית המשפט הן מבקשות מהשופט להישלח לכלא נווה תרצה, במקום בחזרה למעון. "רק לא מסילה", הן אומרות לשופט. "זה חוזר על עצמו בפרוטוקולים. נערות מעדיפות להיכלא במגרש הרוסים או בבית כלא עם נשים מבוגרות מאשר להישלח למעון שכביכול אמור לשקם אותם. זה בלתי נתפס", אומרת עו"ד פוליטיס.

שימוש במעצר פלילי ככלי ענישה - בעיה נוספת שעליה מצביעים סולומון ואחרים נוגעת לעבודה שמעצר פלילי הפך ב"מסילה" לכלי ענישה. "המעון מזמין את המשטרה, המנהל ממלא דוחות. בתיקים של הנערות אני רואה שהצוות כותב: "את הנערה אני מציע להשאיר במעצר". זה נדמה כאילו המעצרים הם כלי לחנך את הנערות. הדברים עולים גם מחומר שהגיע לידי המשטרה בעקבות מעצרן של בנות מהמעון בשנה שעברה בעקבות הצתה. מנהל המעון, שלמה שוהם, הביע במכתב את דעתו שמעצר ושיפוט מהיר נחוצים כדי להבהיר להן שההתנהגות מסוכנת וכשמדובר בעבירות חמורות יש בצדן תגובות משמעתיות ושיפוטיות כואבות.

מעון מסילה אינו מעניק טיפול שיקומי - למעשה , אפילו הצוות ב"מסילה" מודה שהמקום לא מעניק טיפול שיקומי לנערות שמגיעות אליו. "כששוחחתי עם המנהל, שלמה שוהם, הוא אמר משהו שזעזע אותי, אומרת עו"ד פוליטיס. "הוא אמר שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה - מבחינתו זה הצלחה. ממנהל מקום טיפולי של נשים שאמור לשלב אותן בחברה זה פשוט איום ונורא. בהמשך השיחה הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. אין לך מה לתרום? אז מה אתם עושים שם? מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18? איך מנהל של המקום משלים עם דבר כזה? .... וכך מסכם דוח הסנגוריה: "במעון אין ביקורת על הצלחת השיקום. נאמר לנו כי לגבי נערות מסוימות ברור כי הן הגיעו לנקודת רוויה טיפולית והן במצב שבו לא יוכלו עוד להיתרם מהתהליך הטיפולי. כך, נשללת חירותן ולמעשה הן נענשות אף שלא ביצעו כל מעשה פלילי. לא נעשה כל מחקר באשר לנעשה במעון ולא נבדקת הצלחת השיטות הטיפוליות הנהוגות בו במשך שנים כה רבות".

קישורים:

יום שלישי, 15 ביוני 2010

ועדה לזכויות הילד או להוצאה בכפייה ילדים מביתם לפנימיות מופרטות

יוני 2010 - תחקיר מעריב על מעון מסילה חשף התעללות קשה בנערות החוסות. הנערות נכלאו למשך שעות ארוכות בצינוק המכונה "חדר בטוח" ללא מיטה חלון ותאורה בתנאים תת אנושיים. חוסה במעון העידה: "לפעמים כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפניי. לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".
התעללויות נוספות נחשפו במעונות רבים של משרד הרווחה: בית טף , בני ארזים , גיל עם , השלושה , כפר נחמן , מסילה , מצפה ים , מקי"ם , צופיה , רננים , שדה בר , שקמה ... ועוד.

"זוהי תעודת עניות לשירותי הרווחה. המעון הפך ממעון שיקומי ומבית חם לנערות למפעל הרס נערות מלווה בסמים ובפשע", אמר יו"ר הוועדה לזכויות הילד, ח"כ דני דנון.

אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד. מדיניות הוועדה לזכויות הילד בכנסת היא הרחבת התשתית הפנימייתית אשר תגביר הוצאת ילדים בכפייה מביתם ומשפחתם לפנימיות מופרטות למרות התחלואים שבדבר, ולמרות שמדינת ישראל שיאנית בתחום.

הוועדה לזכויות הילד - מדיניות הפרטת פנימיות לאוכלוסיות מוחלשות

בהודעה לעיתונות מטעם הוועדה לזכויות הילד "מוסדות נעולים" מיום 01.06.2010 נכתב: "רחל שרביט מנהלת אגף תקו”ן במשרד הרווחה הכריזה מכרז לשתי פנימיות חדשות בשנה הקרובה ועל השקת תוכנית מעטפת אשר תתחיל לפעול בארבעת החודשים הקרובים בב”ש, ת”א, ירושלים וחיפה. לדבריה, התוכנית תעניק לנערים שירותים וטיפול בתוך הקהילה במקום במעון סגור". סוף ציטוט.
משרד הרווחה ממשיך לצאת במכרזים להקמת פנימיות מופרטות חדשות. תכניות משרד הרווחה לכאורה לשירותים בקהילה אינה אפקטיבית. אמר שופט העליון אליקים רובינשטיין על הפנימיות המופרטות: "הפרטה במדינת רווחה היא מהלך בעל תחלואים רבים במישור הערכי ובמישור זכויות הילד... במדינת רווחה אסור להפריט את החוליות החלשות. ההפרטה אינה מהלך חד-כיווני, אלא מהלך שיש בו תחלואים וקשיים רבים - במישור הערכי ובמישור זכויות הילד" - מדוע אם כן ממשיכה הוועדה לזכויות הילד במדיניות הפרטת הפנימיות לאוכלוסיות המוחלשות?.

הוועדה לזכויות הילד מפקירה את זכויות הילדים

"לסיכום אמר יו”ר הועדה ח”כ דני דנון : המצב הקיים שבו בני נוער נמצאים במעצר הוא בלתי נסבל והוא בניגוד לחוק ובניגוד לאמנות שישראל התחייבה להם" - סוף ציטוט. - מדוע הוועדה אינה פועלת לקידום חוק זכויות הילד כמתחייב מאמנת זכויות הילד עליה חתומה מדינת ישראל מזה עשרים שנה. חוק זכויות הילד מגדיר את זכויותיהם של הילדים לגדול במשפחתם וקהילתם, ואת זכויות במסגרות ההשמה החוץ ביתית, ולפגוש את הוריהם ומשפחתם.

הוועדה לזכויות הילד מרחיבה את התשתית להוצאת ילדים מביתם

"הוועדה קוראת למשרד הרווחה לסיים את השיפוצים במצפה ים עד אוקטובר 2010 ולחזור לקלוט נערים נוספים למוסד. הוועדה פונה לשר האוצר ולשר הרווחה והשירותים החברתיים להגדיל את התקצוב כוח אדם במוסדות לנוער בסיכון ולעלות את שכר המדריכים כדי לקלוט כוח אדם איכותי יותר" - סוף ציטוט. - הוועדה ממשיכה במתן פתרונות לא איכותיים להרחבת התשתית להוצאת ילדים מביתם. כל עוד המדריכים בפנימיות הם עובדי קבלן העושים את מלאכתם לתגמול כספי גבוה יותר, תהיה עבודתם פחות איכותית באופן משמעותי מאלו הקבועים הרואים במקום העבודה בית, עם אפשרויות קידום במערכת. בנוסף מדינת ישראל שיאנית בעולם בהוצאת ילדים מביתם, המגמה צריכה להיות הקהילה ולא הפנימייה.

לשכת הרווחה נתניה - פקידי הסעד מפקירים את הילדים שהוציאו מהקהילה

עו”ד נוחי פולטיס, מהסנגוריה הציבורית סיפרה את סיפורו של מ`: ”נער, הומלס מגיל 13, ללא קשר עם הוריו וללא קשר עם פקידת סעד, היה עצור בתנאים קשים מאוד במגרש הרוסים. המלצת השופט והגורמים המקצועיים הייתה להעביר אותו למעון סגור אבל עקב מחסור במקום פנוי, הוא יוכל להיקלט במקרה הטוב רק בעוד 3 חודשים ובינתיים הנער נשאר במעצר". - סוף ציטוט - מדוע הוועדה אינה בודקת וחוקרת מקרים חמורים אלו של הזנחת ילד באחריות פקידי הסעד מלשכת הרווחה נתניה?.

קישורים:
  • פשעי משרד הרווחה: האו"ם - זכויות הילד במדינת היהודים על כרעי תרנגולות - הכתבה דו"ח של האו"ם: ישראל אינה שומרת כראוי על זכויותיהם של הילדים , אור קשתי , הארץ , 21.11.2010 - "בשנים האחרונות מצבם של הילדים מידרדר לפי כל אמת מידה", אומר יו"ר יוניסף-ישראל, עו"ד מוריאל מטלון - "ישראל לא אימצה שום אסטרטגיה או תוכנית פעולה לאומית לזכויות הילד" - כך קובע דו"ח של ארגון הסיוע של האו"ם לילדים, יוניסף...

יום שני, 14 ביוני 2010

אימוץ ילדים - ליאן פלד בת 23 מחפשת את הדרך

במהלך מאי 2010 התקיים פאנל בנושא "השמה מיטבית של ילדים - תהליך קבלת החלטות". במהלך הפאנל דיברו נשיאת בית משפט לנוער השופטת גלית מור ויגוצקי, ופקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי, על החלטות מקצועיות ושיפוטיות שצריכים לקבל שופטי נוער ועובדים סוציאליים. השופטת ויגוצקי הלינה בפאנל: "עובדים סוציאליים אינם ממהרים לקבל החלטה על הוצאת ילד מביתו, גם כשמדובר בילדים שהנם ברי אימוץ באופן מובהק... ". חנה סלוצקי הלינה: "בתי משפט לנוער אינם יודעים תמיד להתמודד עם ילדים בגיל הרך ולעתים נרתעים מלקבל החלטות..".

ויגוצקי וסלוצקי ממקדות את תשומת הלב בקבלת החלטות להוצאת ילדים מביתם בכפייה, במקום לסייע למשפחות וילדיהם. החלטות אלו לרוב הרות אסון מבחינת הילדים ובני משפחתם. ויגוצקי המליצה כי העו"סים יזדרזו להחליט על הוצאת הילד מביתו ומשפחתו לאימוץ כאשר העו"סים סבורים שהמקרה הוא אימוץ מובהק.
סיפורה של ליאן פלד שנלקחה לאימוץ בילדותה מעיד כי לאימוץ לעתים בעיות קשות לאורך עשרות שנים לכל המשפחות: הביולוגיות, המאמצות, ולילדים. גם במקרים אלו משרד הרווחה אינו מסוגל לסייע במקרה הטוב.


הכתבה "מחפשת את הדרך" , אלעד גרשגורן , ידיעות אחרונות , 14.06.2010

עד גיל ארבע גדלה ליאן פלד בבית יתומים ברומניה. היא אומצה ע"י זוג מנהריה, אבל הידרדרה לסמים ולזנות. עכשיו היא מנסה להיגמל ולמצוא את אמה הביולוגית. "אני רוצה להישאר נקייה. לא לבוא אליה בקריז". .. "לא היה לי טוב בבית, אז הוצאתי את העצבים על הילדים בגן ובבית הספר. שלחו אותי לטיפול אצל עובדים סוציאליים ופסיכולוגים אבל שום דבר לא עזר".

לכתבה המלאה הקלק על התמונה...

ליאן פלד - מחפשת את הדרךקישורים:

יום שישי, 11 ביוני 2010

מעון מסילה לגיהנום ברשות חסות הנוער - פשעי משרד הרווחה

תחקיר מעריב סופשבוע עצור מסילה לפניך , ליאת שלזינגר , צילום: פלאש 90 , מעריב סופשבוע , 11.06.2010

למעון "מסילה" נשלחות נערות ממשפחות מצוקה, חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים. אז מה הפלא שהן מעדיפות את כלא נווה תרצה?

מתוך דוח הסנגוריה: "בשיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי מדובר במספר רב של מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה לרצפה תוך שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה. נערות סיפרו כי לפעמים כיפוף היד מאחורי הגב הוא 'עד העורף' באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים".

מתו דוח הסנגוריה הציבורית: "ב'מסילה' שוהות נערות אשר נשכחו מלב נחברה הישראלית. החברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית או מפני עצמן, כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כשהמטפלים אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר כשברור להם כי אינו אפקטיבי".

עדות - מיכל (חוסה במעון): "לפעמים כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפניי. לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

עו"ד נוחי פוליטיס: "המנהל אמר משהו שזעזע אותי. שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה - מבחינתו זה הצלחה. הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18?"

מסילה לגהנום - נערות בשיקום הפכו עברייניות

לחברה של שלי היה סיפור מעניין. "תשמעי איזה קטע. מישהו בא אלייך, את צריכה לדרוך עליו, להשפיל אותו. את מרביצה לו עם השוט כשהוא עירום. הוא אומר לי: 'עוד, תשפילי אותי עוד'. יש הרבה כאלה. כל חמש דקות זה עוד מאה שקל. הוא מבקש ממך מכות. כל מיני דברים מוזרים שאת לא מאמינה. אבל לא עם כולם זה ככה. לפעמים באים אחרים ואיתם צריך לשכב. שלי (שם בדוי, כמו שאר הנערות המתיראיינות לכתבה) וחברתה הן בנות 16. לשתיהן סיפור חיים קשה, שתיהן התגוררו תקופה ממושכת במעון הסגור "מסילה".

בזמן השיחה הזאת, לפני מספר חודשים, שתיהן היו ב"בריחה", אחת מאינספור. החברה הורתה לה להגיע לדירה קטנה ברחוב מטלון בדרום תל אביב. הדירה הייתה רועשת, מטונפת, מסריחה. בקבוקי אלכוהול, חלקם שבורים, התגלגלו על הרצפה. שאריות מזון ובגדים מלוכלכים היו זרוקים בערבוביה.

הן נכנסו לחדר צדדי והתיישבו על המיטה. על ספה בסלון ישב מי שהוצג לה כבעל הדירה, שי ארביב (או בכינוי שלקח לעצמו, אייל בן-פורת). סביבו ישבו חמש נערות נוספות, שתיים מהן ניסו להדוף גברים מבוגרים ושיכורים שיצאו מכלל שליטה. "כולם צחקו מזה", היא אומרת. בכתב האישום שהוגש נגד ארביב נטען שהוא סרסר בבנות-כולן נערות שנפלטו או ברחו ממוסדות רווחה - לזנות, והפך את הדירה למוקד שירותי סאדו מאזו שסיפקו קטינות.

המדינה כולה הזדעזעה מחומרת המעשים, בעיקר מהגיל הצעיר של הנערות, שסיפרו לשוטרים כי נפלטו מכל המסגרות האפשריות וחיפשו מזון, מקום לשים בו את הראש, ובעיקר - קצת חום ואהבה. שלי מתארת את הדברים בטון אגבי. היא מדליקה סיגריה ב"מחששה" המיתולוגית הכעורה ליד קולנוע לב בדיזנגוף סנטר - אבן שואבת לילדי רחוב ו"פריקים כמוני", כהגדרתה .

המקום מלא בבני נוער, רבים מהם לא מבוגרים יותר מ-12, לבושים בגדים קרועים, מעשנים בשרשרת ומנסים לאסוף עוד כמה שקלים לארוחה במקדונלדס. היא מביטה החוצה. "על ההתחלה אמרתי לה, 'יא סתומה, זה זנות'. היא אמרה שזה לא ככה ושהוא נותן להם לאכול ולגור איתו. ידעתי שהיא מוכרת את הגוף שלה. מה אני יכולה לעשות? הלכתי משם. לא חזרתי יותר".

מאחורי 15 עגילים, נזמים ותכשיטי פירסינג מסתתרים תווי פנים עדינים של נערה יפה. את השיער הבלונדיני והחלק צבעה לירוק. אחר כך עשתה מוהיקן ורוד, היום היא במראה שחור. הגרב שעל היד מסתיר עשרות צלקות וחתכים עמוקים, חלקם טריים. עם חגורת ניטים, גרביונים ורודים גזורים ותיק גב כבד היא מסתובבת ברחובות תל אביב. באמצעות מגבית שהיא מקוששת מאנשים ברחוב היא אוספת כסף לאוכל או לאוטובוס. כשאני שואלת אותה אם היא רעבה היא עונה, "תמיד".

עד לפני חצי שנה שהתה במעון "מסילה". היא הגיעה אליו אחרי שהתגלגלה בין אינספור מסגרות ונפלטה מכולן. אמה, עובדת מדינה לשעבר ובעלת מקצוע יוקרתי, עירבה את שירותי הרווחה לאחר שלא ידעה כיצד להתמודד עם הבת שהחלה להשתמש בסמים ואלכוהול, וסירבה לחזור הביתה בלילות. אבל אחרי למעלה מחצי שנה ב"מסילה", שבמהלכה התרחשה הידרדרות קשה במצבה של בתה, היא החליטה להוציא אותה משם. שלי חזרה לרחוב. לפעמים היא ישנה בבית, לפעמים לא. אמה נטרפת מדאגה. אין לילה שהיא לא בוכה. "אני מעדיפה שהיא תהיה ברחובות מאשר במקום ההוא, זה מקום נורא", היא אומרת. "הכל עדיף חוץ מ'מסילה'. הם הרסו לי את הילדה. היא חזרה משם שבורה".
שער מעון 'מסילה' צילום: פלאש 90
שער מעון ''מסילה'' צילום: פלאש 90
גרוע מזה אין
מתברר שהיא לא היחידה. תחקיר סופשבוע מעלה ממצאים קשים לגבי הטיפול בנערות החוסות ב"מסילה", מעון שאמור לשקם נערות מצוקה ולעזור להן להשתלב בחברה. העדויות חושפות תמונה קשה: "מסילה", בעיני גורמים המצויים במה שמתרחש בו, הפך למוסד כליאה לכל דבר ועניין.

כללים נוקשים, אלימות, סמים, נעילות ממושכות בבידוד בתאים קטנים מצחינים ושלילת הזכויות הבסיסיות של הנערות הם חלק משגרת המקום. מסמכים פנימיים של המעון, שהגיעו לידי סופשבוע, מתארים את הקלות שבה מחליטים המדריכים לנעול נערה בבידוד, את העונשים המוטלים על החוסות, את החוקים שאוסרים, בין היתר, קיום שיחת טלפון פרטית עם בני המשפחה, או שמיעת מוזיקה בשפה זרה.

בעקבות סדרה של הצתות על ידי נערות בשנת 2008, כתבו עו"ד משה כהן, הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים דאז, וסגניתו, עו"ד נוחי פוליטיס, הממונה על מחלקת הנוער, דוח חריף על ההתנהלות במעון. מהדוח שנחשף כאן לראשונה, עולה כי הבנות נכלאות בתנאי צינוק כאקט של ענישה וכי המדריכים במקום נוהגים בהן באלימות כבדרך שגרה. הדוח קובע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך.

"ב'מסילה' שוהות נערות אשר נשכחו מלב החברה הישראלית. אותה חברה שהחליטה להגן עליהן מפני סביבה פוגענית או מפני עצמן, כלאה אותן במעון דמוי כלא באמתלה של 'טיפול', כאשר המטפלים עצמם אינם יודעים אם הטיפול אפקטיבי, ולא עושים דבר גם כשברור להם כי הטיפול אינו אפקטיבי", נכתב בדוח. בעקבותיו הקים משרד הרווחה ועדת חקירה, אך ממצאיה לא הועברו לסנגוריה. עו"ד פוליטיס אומרת כי מאז שהדוח נכתב "דבר לא השתנה".

מעון "מסילה", הממוקם מעל מושב אורה שליד ירושלים, קיים כבר למעלה מ-40 שנה. הנוף מסביב פסטורלי. הבריזה נעימה גם ביום חם במיוחד. מאומה בחוץ לא יכול לרמז על מה שמתרחש בין כותלי מבנה האבן הישן שחלונותיו מסורי גים והוא מוקף בגדרות תיל גבוהות. שער חשמלי צהוב, הנשלט בידי שומר הצופה בטלוויזיה במעגל סגור, מקדם את פני הבאים. במשך השנים כיכב "מסילה" פעמים רבות בכותרות - בדרך כלל בעקבות סיפורים על אלימות, בריחות, ניסיונות התאבדות, הצתות והתפרעויות של החוסות.

לפני מספר חודשים אף הוגשה תלונה במשטרת ירושלים בגין אלימות שבפי העגה המקצועית מכונה האוכלוסייה הזאת: "קצה הרצף הטיפולי", ובמילים אחרות, כפי שניסח זאת איש מקצוע: "אלה המקרים הכי קשים שיש. יותר גרוע מזה, אין. זאת התחתית".
אסתר הרצוג, פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית שחקרה את המתרחש במוסדות לנוער, אומרת כי "ממש לא מפתיע אותי שיש כישלון חד משמעי. המנהלים נמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. הם יודעים שזה נכשל ושהן סובלות ושונאות אבל הם מצדיקים את זה ברטוריקה שמכנה את הנערות האלה "קצה הרצף", "התחתית". אין לנו ברירה. עשינו הכל, השקענו את הנשמה אבל הן בקצה הרצף. אלה מושגים מאוד מניפולטיביים, מכבסת מילים שמשרתת את המטרה. הם כולאים נערות שהם לא יכולים לעזור להן ועושים להן עוול נורא יום אחר יום".
ל"מסילה" מגיעות נערות בגילאי 13 עד 18. הן אמורות להימצא במעון עד תום הצו שהוצא בעניינן, שלרוב מתחדש אחת לשנה על ידי שופט. בפועל, נערות רבות שוהות במעון עד גיל 18, משום שאין מקום אחר שיקבל אותן. המקום כולל שלושה אגפים: "מגן"- אגף נעול, "קידום" - אגף פתוח ו"מעונית" - הנחשב לקל יותר ומהווה שלב ביניים לפני החזרה הביתה.

אין ספק, האתגר העומד בפני עובדי המעון הוא עצום, במיוו חד לאור העובדה שלנערות רבות שמגיעות ל"מסילה" יש היסטוריה של התנהגות קשה, תוקפנית, לעתים קרובות אובדנית. אולם חשוב להדגיש שלא מדובר בנערות עברייניות. למעשה, לרוב מוחלט של הנערות שמגיעות למקום אין עבר פלילי. עם זאת, כשהן יוצאות מהמעון, בגיל 18, לרבות מהן כבר נפתחו תיקים במשטרה.

פסק זמן של שתן
עיקר הביקורת נגד "מסילה" נוגע לאופן שבו המעון נועל את החוסות ב"חדר פסק זמן", או לחלופין ב"החדר הבטוח", לתקופות ממושכות, ללא מאווררים או גישה לשירותים. הנערות ששוחחנו איתן כינו את החדר הזה: "הצינוק". "לפעמים, כשנכנסתי לחדר הבטוח, היה שתן על הרצפה וקיא של הבנות מלפני", מספרת מיכל, נערה בת 19 ששהתה במוסד קרוב לשנתיים. "לפעמים את חייבת לעשות שם פיפי, פשוט אין לך ברירה. מחזיקים אותך שם בלי שירותים, והמדריכים מוציאים אותך רק אחרי כמה זמן. אני הייתי שם 48 שעות, ורק אחרי שעות הוציאו אותי לשירותים".

גורם מקצועי במשרד הרווחה אישר בפנינו כי בעקבות הנעילה הממושכת נערות רבות אכן נאלצות לעשות את צרכיהן בתנאים אלו. מהמסמכים עולה כי ככל הנראה במעון מודעים לבעיה. "יש להקפיד כי נערה תשטוף את החדר הבטוח לפני יציאתה ממנו", נכתב במסמכים פנימיים של המוסד. אולם מיכל טוענת כי במקרים רבים הנוהל לא נאכף.

בשנים האחרונות מחו עורכי דין רבים ומומחים אחרים נגד השימוש התכוף באמצעי הכליאה של הנערות והצביעו על כך שהנעילה במוסד הפכה לעונש. לאור הביקורת, הנהלת המעון הדגישה כי מדובר באמצעי שמשתמשים בו רק במקרי חירום וכי הוא נועד להגן על חייהן של נערות המבקשות לפגוע בעצמן או נערות מתפרעות שאי אפשר לשלוט בהן. הנהלים שמפורטים במסמכים הפנימיים מגלים אחרת. זה מה שנכתב בהם לגבי חדר "פסק הזמן": נערה תיכנס לפסק זמן במקרים הללו: במידה ונערה פוגעת בעצמה ניתנה לה הוראה להיכנס לחדר הבטוח והיא מסרבת לעשות כך. נערה פוגעת בסביבה שלה - בנות, אנשי צוות או רכוש. נערה מפריעה בצורה כזו שאיננה מאפשרת את המשך הלו"ז של הקבוצה ומסרבת להיכנס לחדרה".

דוח הסנגוריה הציבורית תיאר את חדר "פסק הזמן" כך: "מדובר בחדר קטן (בערך עשרה מ"ר) המצופה כולו (לרבות קירותיו) בשטיח מקיר לקיר. אין בו שירותים או מיטה. בחדר ישנו משטח מוגבה בגובה 30 ס"מ, שלא ניתן לשבת עליו בנוחות. גם משטח זה מכוסה בשטיח צמוד. האור בו מעומעם ואין לשוהה בו יכולת שליטה על עוצמת האור. התחושה מחניקה וקלסטרופובית. בדלת החדר קבוע חלון דרכו המדריך בודק את מצבה של הנערה. שהייה של למעלה מ-20 דקות טעונה אישור של המנהל.

שהייה של למעלה משעתיים טעונה אישור של המפקח. דווח לנו על ידי הצוות המנהל על מקרים שבהם נערות שהו בחדר זה לילה שלם. הוסבר לנו כי מדובר בחדר המיועד למצבים קיצוניים בלבד, בהם הנערה מסוכנת לעצמה אולם בשיחות עם הנערות סופר לנו כי כמעט כל "אירוע פיזי" מסתיים שם ונוצר הרושם כי מדובר בסנקציה עונשית ולא בברירת מחדל שתכליתה להרגיע את הנערה הנסערת.

ב" מסילה" יש אמצעי בידוד חמור יותר המופעל כלפי הנערות: "החדר הבטוח". במסמכים הפנימיים נכתב כי "נערה תוכנס לחדר הבטוח במקרה ויש סכנה אובדנית או סכנה לפגיעה עצמית. היציאה לא תלוית זמן אלא אך ורק אחרי שעברה הנערה שיחה עם רכז. לפני ההכנסה יש לוודא כי אין בחדר הבטוח חפצים מיותרים וכי השירותים נעולים. נערה אשר מוכנסת לחדר הבטוח תעבור חיפוש, ותמסור את תכשיטיה ואת החזייה שלה. כמו כן, היא תשהה שם עם חולצה אחת בלבד".

מטרידה במיוחד היא העובדה שהיציאה מ"החדר הבטוח" היא "לא תלוית זמן". כלומר, מהנהלים עולה שהבנות יכולות להעביר במקום ימים ארוכים בבידוד מוחלט. הדוח של הסנגוריה הציבורית יוצא נגד השיטה הזאת. "נאמר לנו כי החדר הבטוח הינו האמצעי האחרון שבו משתמשים. החדר אטום והחלונות בו מרותכים. דלת החדר גם היא אטומה והמדריך בודק את הנערה כל עשר דקות".

"יש בו חדר שירותים ומקלחת וכן מיטה עם מזרן. אין מצעים על המיטה, כדי למנוע התאבדות בחנק, וניתנת רק שמיכה כבדה. החדר מחניק מאוד ולא ניכרת בו פעילות של כל אמצעי אוורור. נאמר לנו שמשתדלים לא להשאיר נערה בחדר "הרבה זמן" משום שמדובר בחדר מחניק מאוד כשהוא סגור. משיחות שערכנו עם הנערות עלה כי אחת מהן שהתה בחדר הבטוח יומיים שלמים והייתה צריכה להמתין שמונה שעות כדי שיוציאו אותה לשירותים. אותה נערה סיפרה כי שהתה בחדר הבטוח כעונש על הבריחה ולא משום שהייתה נסערת".
מעון מסילה של משרד הרווחה לכליאת ילדות - 'החדר אטום והחלונות בו מרותכים' צילום ארכיון
''החדר אטום והחלונות בו מרותכים'' צילום ארכיון
לחץ פיזי לא מתון
הדוח מזכיר סנקציות ענישה נוספות המופעלות כלפי החוסות במקום. ההתנהגות התוקפנית שמפגינות רבות מהן נובעת, לפי דברי המומחים, בשל טראומות בעברן והרצון למרוד בסמכות. עדויות של נערות מספרות כי הרבה ממקרי האלימות אירעו כמרד נגד החופש שנשלל מהן. במקרים כאלה, כאשר נערה מתפרעת ולא ניתן להרגיע אותה או שהיא מהווה סכנה לעצמה, רשאים עובדי הצוות שהוסמכו לכך להפעיל "אירוע פיזי", ובשמו האחר: אמצעי ה"הולדינג".

בדוח נכתבו מילים קשות על הנוהל הזה. לדברי צוות המעון מדובר באמצעי ריסון המופעל בצורה מידתית במקרים קיצוניים. על פי הנהלים, שני אנשי צוות מחזיקים את הנערה, במידת הצורך מחזיקים את ידה מאחורי הגב (אך לא מעקמים על מנת להכאיב). בשיחות שקיימנו עם הנערות עולה כי לא מדובר בשני אנשי צוות אלא במספר רב יותר של אנשי צוות, מדריכים גברים, המתנפלים על הנערה ומצמידים אותה בגופם לרצפה תוך כדי שהם משכיבים אותה על בטנה ויושבים על גבה.

נערות סיפרו גם כי לעתים כיפוף היד מאחורי הגב הוא "עד העורף" באופן המכאיב לכתפיים ולמפרקי הידיים. אחת הנערות הדגישה כי הדבר עלול לעורר תחושות קשות שבעתיים ולעורר טראומות מן העבר, כאשר מדובר בנערה שעברה פגיעה מינית.

מדבריהן של הנערות עולה כי השימוש בשיטת ריסון זו אינו מידתי ונעשה באופן תדיר. ויודגש: מדובר באמצעי המשמש גם לענישה ולא רק לצורך ריסון. בדוח צוין עוד כי נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 "אירועים פיזיים" וכי נערה אחרת נזקקה לטיפול אורתופדי בעקבות "אירוע פיזי".
מעון מסילה משרד הרווחה - נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 'אירועים פיזיים' צילום ארכיון: ראובן קסטרו
נערה דיווחה שבשנה אחת היא עברה למעלה מ-50 ''אירועים פיזיים'' צילום ארכיון: ראובן קסטרו
נעילה בחדר נטול חשמל
לפני מספר חודשים, לאחר התפרעות אלימה במיוחד שבמהלכה זומנה המשטרה, עברה מיכל "אירוע פיזי" כזה. "היו הצתות. בנות שוברות מיקרוגלים, מנפצות צלחות. הוצאנו את הזרנוקים של המים. כולם היו בטירוף", היא מספרת. במהלך ההשתלטות, כך לפי תלונה שהגישה מיכל למשטרה, הפעיל כלפיה אחד המדריכים אלימות. על פי עדותה, המדריך עיקם את ידה ואף בעט בראשה כאשר שכבה על הרצפה.

בעקבות האירוע הגישה הסנגוריה הציבורית תלונה נגד מדריך ב"מסילה". "רוב הבנות פשוט מפחדות להתלונן", אומרת עו"ד פוליטיס ומוסיפה שהשוטר שנכח במקום אמר בעדותו כי לא ראה את הבעיטה אבל היה אפשר להתגבר עליה בלי לעקם את היד שלה. בינתיים החקירה נסגרה ללא הגשת כתב אישום ובלי שניתנו נימוקים. עו"ד פוליטיס מתכוונת להגיש ערעור על ההחלטה.

סנקציה נוספת שנוקטים המדריכים היא נעילת הבנות בחדרן או בחדר אחר, נטול חשמל. בשפת המעון זה נקרא: "להוריד שקעים". במסמכים הפנימיים של המקום, תחת הסעיף "בנות בנעילה", נכתב: "לא לנעול באוטומט. על בנות בנעילה להתעורר יחד עם שאר הבנות. נערות סיפרו לסופשבוע כי "על כל דבר קטן שולחים אותך להיות נעולה בחדר".

"נאמר לנו שמדובר באמצעי ראשוני לריסון התנהגותה של הנערה, "נכתב בדוח הסנגוריה הציבורית". באגף מגן נאמר לנו שהדלתות נעולות בלילה והמדריך בודק את החדרים כל חצי שעה. יודגש: מדובר בדלתות פלדה כבדות ואטומות, שאין בהן כל חלון הצצה. משיחות עם הנערות עולה כי בלילה המדריך עובר בחדרים כל שעתיים. אחת הנערות סיפרה כי פעם לא פתחו לה את הדלת במשך ארבע שעות למרות שהייתה חולה. אחת הנערות סיפרה כי כאשר שהתה באגף הקידום הייתה נעולה בחדרה במהלך ארבעה ימים שלמים לאחר שחזרה מבריחה.
שיטת הניקוד בפועל
במהלך השנים פרצו במעון מסילה מרידות רבות, חלקן אלימות ועקובות מדם. לפני שנתיים היה מרד של חוסות באגף הפתוח, שבמהלכו בוצעו שלוש הצתות תוך יומיים. האירוע החל כאשר נערות שהתפרעו ננעלו על ידי המדריכים במועדון והחלו להצית חפצים שונים. נערות שננעלו בחדרים אחרים הצטרפו אליהן ושרפו מכל הבא ליד. בסופו של דבר פונו הנערות לבית החולים ושבע מהן נעצרו. עו"ד פוליטיס אומרת שאם זה לא קריאה לעזרה, אני לא יודעת מה כן. זה המעשה הכי נואש שאפשר לחשוב עליו.

גורם במשרד הרווחה שמכיר היטב את המקום אומר כי "כל נער הופך לאלים בבית סוהר. עם החוקים שיש שם, גם ילדים מהבתים הכי טובים יהפכו להיות אלימים. רמת הפיקוח יכולה להטריף את הילדות. לא נותנים להן לנשום. אלו חוקים שאיש אינו יכול לעמוד בהם. גם אני לא הייתי מצליח".

מהמסמכים הפנימיים עולה כי הבנות מוערכות על ידי צוות המדריכים על פי שיטה הנקראת "כלכלת נקודות" שניתנות - ובעיקר נלקחות מהן - בעקבות מטלות שונות שביצעו או לא ביצעו. בחינה של הנהלים והכללים מגלה כי רמת הפיקוח היא הדוקה ביותר, כאשר חלק מהחוקים נראים תמוהים למדי, בלשון המעטה. הנה כמה מהחוקים הנהוגים באגף הנעול.

אסור לנערות לשבת על מיטות של נערות אחרות. בזמן הארוחה אין לאפשר הערות מתריסות על האוכל. אין לעמוד או לשבת במפתן הדלת. נערה שלבושה לא הולם תאבד בכל פעם שאיבר יציץ שתי נקודות. הקפדה יתרה חלה בעניין הטלפונים: "יש להקפיד על כללי דיבור נאותים של הבנות ולהתערב בשיחה במידת הצורך". הנערות נדרשות לדבר עם משפחותיהן באמצעות רמקול הטלפון ואינן זכאיות לשום פרטיות". אפילו בכלא מותר לאסירים לנהל שיחות חופשיות. צריך לאפשר להן לפרוק את מה שהן מרגישות. מדובר בנערות צעירות",אמר הגורם.

עוד עולה מהמסמכים הפנימיים כי חל איסור על הנערות לדבר ביניהן בשפה זרה, דבר שגורם למתחים רבים וכעס שמוביל פעמים רבות למרד. כך, למשל, נכתב לגבי האגף הפתוח: "אין לדבר בביתן בשפות זרות. נערות יכולות לשמוע מוזיקה בערבית רק כשהן לבדן בחדר". לגבי האגף הנעול נכתב: "נערות ערביות/ רוסיות/ אתיופיות יכולות לשמוע מוזיקה ערבית/ רוסית/ אמהרית בחדרן כשהן לבד".

אחת התופעות המטרידות ביותר כשמדובר במוסד שיקומי היא העובדה שנערות רבות מגיעות ל"מסילה" ללא תיקים במשטרה, אך יוצאות ממנו עם רישום פלילי עשיר. בדוח הסנגוריה נכתב כי "הבנות, רובן ככולן (90 אחוז לדברי המנהל) מגיעות במסגרת הליך אזרחי.

הן חוו אלימות קשה, התעללות והזנחה. ברחו מהבית ושוטטו ברחובות. אין מדובר בנערות שהיו מעורבות בפלילים עד להגיען למקום. לחלק מהנערות נפתחים תיקים פליליים בעקבות השהות במעון, לרוב בשל בריחה מן המקום, וכן לאור מעשי אלימות. אבל לא רק זאת. הדוח טוען כי נערות רבות נחשפות לסמים בין כתלי המעון. נמסר לנו כי השימוש בסמים רווח מאוד במעון. בסמי רחוב, בדבק מגע ובסיד המגורד מן הקירות. נאמר לנו על ידי הנערות כי רבות מהן מתוודעות לראשונה לשימוש בסמים רק במהלך השהות במעון.
צילום: חן גלילי
שי ארביב בבית המשפט. צילום: חן גלילי
זה לא התאים לי
אחת מאלה שנפתח נגדן תיק פלילי בעקבות השהות ב"מסילה", היא מיכל, שהשתחררה מהמעון לפני מספר חודשים ומתגוררת בדרום הארץ. לדברי מיכל, הוריה, חרדים אדוקים, השליכו אותה מהבית כשהחליטה לחזור בשאלה. על ידה השמאלית, שאותה היא מקפידה להסתיר, אפשר למצוא עשרות חתכים.

היא מדברת בשקט, שאיש לא ישמע. :ההורים ניתקו איתי את הקשר ועברתי לטיפול של הרווחה. הם לא רצו ילדה כמוני בבית. פחדו שאני אקלקל את הבנות האחרות ומה יגידו השכנים".

היא התגלגלה בין משפחות אומנות, מקלטים זמניים ומעונות שונים ברחבי הארץ. "הייתי מופרעת. היו לי פסים צבעוניים בכל השיער. מה שאת רוצה: בלונד, ורוד, כחול. לא הסתדרתי. הייתי נורא כועסת. הייתי הולכת הרבה מכות. עושה בלגנים". לבסוף העבירו אותה ל"מסילה". אחרי יומיים ברחה משם.

"זה לא נראה לי. הכל נעול וחומות תיל. אם את לא משתלבת שולחים אותך לנעילה. על כל תגובה מורידים נקודות. המדריך מסתובב עם קלסר צהוב ורושם נקודות. אסור לרדת מהמיטה בלילה. אסור לשבת על מיטה של חברה. את שומעת מוזיקה חזק - שולחים אותך לנעילה. אחרי כל סיגריה שאת מכבה את צריכה להגיד כיביתי. אם לא רואים שכיבית מורידים לך נקודה. הם קוראים לזה קומבינה. זה חוקים לא נורמליים. יש בנות שזה מטריף אותן. אני, זה לא התאים לי. ברחתי והלכתי לאילת".

איך ?
"מה, את לא יודעת? לבנות מסילה יש קשרים בכל העולם. מסתדרים. חודשיים הייתי אצל חברה. בסוף הסגרתי את עצמי. כל היום מסיבות, פאב בלילה, ביום ישנות. שותים וודקה, שנאפס, בריזר. לא רציתי חיים כאלה. בסוף אמרתי אני אתן הזדמנות ל"מסילה". אבל היה לי קשה להסתגל. לא רציתי לאכול. לא רציתי ללכת לפעילות. אבל מה שהכי קשה זה שאחרי בריחה ישר מכניסים אותך ל"חדר הבטוח".

כאילו מנסים לתכנת אותך. 48 שעות ראשונות את לא יוצאת. את אוכלת על מיטה בלי מצעים. המיטה מברזל תקועה על הרצפה. החלון אטום. יש דם על הקירות. לא ניקו את המקום הזה הרבה זמן. המזרון שרוף, בנות מקיאות שם".

"יש בנות שהכניסו אותן לשם מסטוליות מגראס או מקוקאין. אמרנו שייתנו להן לפחות סיגריה כי הן בקריז. מותר רק להכניס ספר ומה שמצחיק זה שיש שם חוברות של "לאישה". הכי לא החיים שלך. על הקירות הבנות כותבות קללות. "מוות למדריכים". "אני רוצה להתאבד". כתבתי שאני רוצה למות. למות. למות. מילאתי את כל החדר, כתבתי בטוש אדום על כל הקירות".
מיכל (שם בדוי) על מעון מסילה צילום: אדי ישראל - הייתה תקופה שרציתי למות
מיכל (שם בדוי) מעון מסילה צילום: אדי ישראל
הייתה תקופה שרציתי למות
רצית למות?
"הייתה תקופה שכן. הייתי חותכת הרבה. אבל תביני שיש גם לחץ חברתי של הבנות. בתקופה שלי זה הפך למגיפה, כל יום בחורה אחרת הייתה מגיעה לבית חולים. למדתי שם איך עושים הכל. נגיד בנות הראו לי איך הן לוקחות דיסק ושוברות אותו. ככה יש לך 200 אלף סכינים. היה לילה אחד שקראנו לו "ליל הדמים", כל הבחורות בנעול התחילו לחתוך. המדריכים השתוללו. כל מי שלא חתכה עמוק מדי עשו לה 'אירוע פיזי' ושמו אותה בחדר 'פסק זמן'".

למה התנהגת כך אם אמרת שתיתני צ'אנס למקום?
"לא ידעתי מה זה גבולות. לא ידעתי כלום על העולם החילוני. לא ידעתי איך מתנהגים. פגשתי במעון את האנשים הלא נכונים. בנות מתחילות לחתוך שם, מדברות על סקס, מידרדרות לסמים. הן מבריחות את הסמים דרך האיברים האינטימיים. זה היה תהליך כזה שלא יכולתי לעצור".

מיכל מספרת כי העובדה שבנות בגילאי 18-13 שוהות יחד ללא הפרדה משפיעה מאוד על הנערות הצעירות שמגיעות לשם לראשונה. "אני זוכרת נערה בת 12. ילדה טובה. אין לה תיק. היום כולה חתכים, תיקים במשטרה, מקללת. היינו עושות את המרידות כדי לקבל יותר חופש אבל זה לא שווה כי מה שאת מקבלת בסוף זה פחות חופש ותיק במשטרה".

גם בדוח הסנגוריה צוינה הבעייתיות שבעובדה שבנות בגילים ומרקעים שונים דחוסות יחד: "אין כל התייחסות למאפיינים השונים ולצרכים הטיפוליים של הנערות בהקשר של חלוקתן בחדרי המגורים. אין הפרדות בין נערות בעייתיות לשקטות, בין נערות אובדניות לנערות בעלות נטייה לתוקפנות. אין התייחסות לפער המנטלי המשמעותי הקיים בין נערה בת 13 ובין נערה בת 18, הדבר יוצר תופעות של כוחניות ושליטה והפיקוח של הצוות המקצועי בעניין זה מצומצם ביותר".
יותר טוב בכלא
עורכי דין שמייצגים נערות מ"מסילה" מדווחים כי כשהן מגיעות לבית המשפט הן מבקשות מהשופט להישלח לכלא נווה תרצה, במקום בחזרה למעון. "רק לא מסילה", הן אומרות לשופט. "זה חוזר על עצמו בפרוטוקולים. נערות מעדיפות להיכלא במגרש הרוסים או בבית כלא עם נשים מבוגרות מאשר להישלח למעון שכביכול אמור לשקם אותם. זה בלתי נתפס, אומרת עו"ד פוליטיס.

גם עו"ד לימור סולומון, היועצת המשפטית לשעבר של המועצה לשלום הילד, מעניקה ייצוג משפטי לנערות "מסילה" ומכירה היטב את המעון. "מה שאותי תמיד עניין הוא כיצד הן הופכות לעברייניות בתוך המעון עצמו. נערה שלא רוצה להיות שם, תעשה הכל בשביל למרוד. זה מוסד שמגביל חירות".

"עכשיו תביני, הנערות האלה משתוללות שם. הורסות כל דבר אפשרי, מרביצות למדריכים. בלתי אפשרי להיות מדריך שם. אבל התחושה העיקרית שמתקבלת היא שהן הופכות חיות כאלה בגלל הכליאה שם. 12 שנה אני מייצגת קטינים ולא ראיתי נערה אחת שעברה את המסלול ויצאה בן אדם חדש. הן לא משתקמות. הן מעדיפות להיות בנווה תרצה מאשר להיות שם".

מעדיפות את הכלא?
"נווה תרצה נותן להם תחושה של חירות כי לא נכנסים לך לוורידים. יש נערות ממוצא רוסי שאסור להן לדבר רוסית. מצד אחד הצוות רוצה להיות בשליטה, הוא לא רוצה שיתכננו לו שם מרד, אבל מצד שני יש בזה משהו אבסורדי. זאת השפה שלהן. איך הן אמורות להרגיש".

בעיה נוספת שעליה מצביעים סולומון ואחרים נוגעת לעבודה שמעצר פלילי הפך ב"מסילה" לכלי ענישה. "המעון מזמין את המשטרה, המנהל ממלא דוחות. בתיקים של הנערות אני רואה שהצוות כותב: "את הנערה אני מציע להשאיר במעצר". זה נדמה כאילו המעצרים הם כלי לחנך את הנערות. הדברים עולים גם מחומר שהגיע לידי המשטרה בעקבות מעצרן של בנות מהמעון בשנה שעברה בעקבות הצתה. מנהל המעון, שלמה שוהם, הביע במכתב את דעתו שמעצר ושיפוט מהיר נחוצים כדי להבהיר להן שההתנהגות מסוכנת וכשמדובר בעבירות חמורות יש בצדן תגובות משמעתיות ושיפוטיות כואבות.
ילדות במעון מסילה משרד הרווחה מעדיפות לשבת בכלא נווה תרצה צילום ארכיון: אלי דסה
מעדיפות לשבת בכלא נווה תרצה צילום ארכיון: אלי דסה
"יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן"
עו"ד פוליטיס מתרעמת על השיטה הזו: "בחוק הנוער החדש בוטל המעצר לצורך הגנה על קטין, ומעצר לצורך הרתעה מעולם לא היה חוקי. אם הן ממילא חוזרות ל'מסילה' אז למה לעצור אותן? אי אפשר להחזיק אותן במעצר כדי להראות להן, 'תחשבו על מה שעשיתן'. זה המקום שאמור לטפל בהן, לא הכלא. נראה כאילו הדבר הראשון שעושים זה להרים טלפון למשטרה".

בשל מיקומו של המעון, התיקים של הנערות נדונים כמעט תמיד בבית המשפט לנוער בירושלים. בדיון שהתנהל שם לפני מספר חודשים הביע השופט, אביטל חן, פליאה על מצעד נערות "מסילה" שמגיעות אליו. כאשר שאל מדוע הן נשלחות למעצר, הסביר לו נציג המשטרה: "המקום מטפל כפי שנדרש על פי חוק. במקרים מסוימים אני יכול להגיד שיש לא מעט בעיות במקום. יש בריחות של נערות והתפרעויות. בימים האחרונים, ללא שום מניע שעלה מדברי המדריכים, הייתה התפרעות במקום. הבנות העלו טענות והן תיבדקנה. לא פעם ולא פעמיים נחקרו מדריכים ממעונות כאלה ואחרים כגון "מסילה" בגלל תלונות. בית המשפט שאל אותי שאלות שאני לא יכול לענות עליהן.

למעשה , אפילו הצוות ב"מסילה" מודה שהמקום לא מעניק טיפול שיקומי לנערות שמגיעות אליו. "כששוחחתי עם המנהל, שלמה שוהם, הוא אמר משהו שזעזע אותי, אומרת עו"ד פוליטיס. "הוא אמר שזה שנערה לא התחתנה עם בעל מכה או הפכה לזונה - מבחינתו זה הצלחה. ממנהל מקום טיפולי של נשים שאמור לשלב אותן בחברה זה פשוט איום ונורא. בהמשך השיחה הוא הודה שמבחינה טיפולית יש הרבה נערות שאין לו מה לתת להן. אין לך מה לתרום? אז מה אתם עושים שם? מה זה, מחסן של נערות שמאופסנות שם עד שהצו שלהן נגמר בגיל 18? איך מנהל של המקום משלים עם דבר כזה?

השורה התחתונה היא שמעון "מסילה" פשוט לא עובד. הוא הוקם כדי לטפל ואנשי המעון טוענים שאין להם כלים לטפל בבנות. אני לא מקלה ראש במורכבות של המצב. הבנות הן אתגר לא קל. אבל אם זה לא עובד ולא מצליחים להתמודד צריך לעשות שינוי. במשך שנים הם נוקטים אותה שיטה טיפולית אבל אין להם שום אינדיקציה שזה עובד. להפך".

וכך מסכם דוח הסנגוריה: "במעון אין ביקורת על הצלחת השיקום. נאמר לנו כי לגבי נערות מסוימות ברור כי הן הגיעו לנקודת רוויה טיפולית והן במצב שבו לא יוכלו עוד להיתרם מהתהליך הטיפולי. כך, נשללת חירותן ולמעשה הן נענשות אף שלא ביצעו כל מעשה פלילי. לא נעשה כל מחקר באשר לנעשה במעון ולא נבדקת הצלחת השיטות הטיפוליות הנהוגות בו במשך שנים כה רבות".
מנהל מעון מסילה משרד הרווחה, שלמה שוהם צילום: פלאש 90
המנהל, שלמה שוהם צילום: פלאש 90
.
פלייליסט - מעון מסילה משרד הרווחה

.


פשעי משרד הרווחה - כתבה על מעון מסילה
פשעי משרד הרווחה - כתבה על מעון מסילה
פשעי משרד הרווחה - כתבה על מעון מסילה
קישורים:

יום שישי, 21 במאי 2010

תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה

הכתבה אשה בת 25 רוצה להיחלץ מחיי הרחוב ולהפסיק להתפרנס מזנות. עדות , מאת אורלי וילנאי , הארץ , מאי 2010

לפני עשר שנים נאנסה, התגלגלה במוסדות, שנתיים חיה ברחוב, החלה לעבוד בזנות כדי לפרנס את הבן שנולד לה אבל הוא נלקח ממנה בכל זאת. עכשיו היא שוב בהריון, רוצה לעזוב את הזנות, אבל לא מוצאת פתח יציאה. בחודש הבא היא צפויה ללדת. השנה מלאו לה 25


לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה | צילום: ניר כפרי
לינור. הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר. זה כסף שאין בו ברכה |  צילום: ניר כפרי
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה
"בסוף הוא כאן", היא לוחשת ומצביעה ביד כסוסת ציפורניים על הקיר המפריד בין הסלון הקטן לחדר השינה. "הוא ישן עכשיו, הגיע אתמול בלילה. לא רציתי שיבוא אבל יש לו מפתח". עוד מעט הוא יתעורר, יגלה שאין לה כסף מזומן וילך הביתה, אל אשתו וילדיו. ככה זה תמיד, היא כבר רגילה. בינתיים צריך לדבר בשקט, שרק לא ישמע, שלא יתרגז. אסור שמשהו ימנע מהתוכנית שלה להתממש.

הגבר בחדר הסמוך הוא אבי התינוקת המתפתחת בבטנה. היא יודעת בוודאות שהוא האב ומתעקשת לציין את זה: הוא הגבר היחיד שאיתו שכבה בלי קונדום. הגבר היחיד שרצתה שיישאר איתה, האמינה שישלוף אותה מהחיים המכאיבים האלה. אז נכון שהוא נשוי ונכון שפה ושם הוא גם מרביץ לה, אבל כבר שנים שהיא יודעת לקחת רק את מה שמוכנים לתת לה ועם זה לצוף.

זאת היתה הבקשה שלה להיחשף כאן. היא רוצה לחלוק עם כולנו את התוכנית שלה לחיים חדשים, תוכנית שמכשולים רבים מוצבים בדרכה למימוש, אבל היא ממשיכה להתעקש עליה. כל כך הרבה פעמים פיספסו אותה בדרך, בכל תחנת יציאה נפלה שוב ושוב בין החורים של רשת הביטחון הסוציאלית הבלויה שלנו. עכשיו היא מבקשת רק עוד הזדמנות, אחרונה.

תכירו את לינור (השם המלא שמור במערכת), בת 25 מחולון. העיסוק: זונה. חמש שנות ותק.

תחנה 1: האונס

לינור גמלה בלבה לצאת מזה. היא לא תכניס יותר לגוף שלה גברים תמורת כסף. לילה אחרי לילה היא נרדמת בתקווה שמחר יהיה טוב ומתעוררת לעוד בוקר בלי כסף לקנות משהו לאכול. ובכל זאת, עם הבטן התופחת היא מטפחת גם את התקווה שאפשר באמת לצאת מהזנות, להיגמל ממנה.

"אני באה ממשפחה הרוסה", היא פותחת. "משפחה דתית ממרכז הארץ. אבא אלכוהוליסט לשעבר, אמא עובדת בניקיון. בגיל 15 וחצי עברתי מקרה של אונס", היא מספרת ביובש. "זה היה ידיד שהכרתי. והוא הרס לי את החיים. לפני כן הייתי תלמידה מאוד טובה, ילדה למופת בבית. כמה חודשים אחרי המקרה סיפרתי להורים שלי, הם הגיבו רע מאוד. ההורים שלי פרימיטיביים, הם לא היו מוכנים להשלים עם זה שאני לא בתולה יותר. לא התמודדו, היה להם קשה. כל הזמן הם האשימו אותי באונס ולא רצו שאהיה בבית, פשוט הוציאו אותי משם".

מצבה הידרדר במהירות. בבית לא הכירו בה, הלימודים בבית הספר כבר לא עניינו אותה. החברה היחידה שידעה מה עבר עליה שיכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, והיא הגישה. האנס נעצר מיד, אבל היא מספרת שהוא "פתח" על עבריין אחר, מסר מידע למשטרה ובתמורה סגרו את התיק הזה שלו. מהמשטרה נמסר שהתיק נסגר מחוסר ראיות. לימים הוא הורשע בשלושה מעשי אונס אחרים ורק אז נשלח לשבע שנות מאסר. אפשר היה לעצור את הטרור שלו עוד אז, עם התלונה של לינור. היום הוא שוב אדם חופשי, אב לילד, גר ליד בית הוריה, הכנופיה שלו מוכרת היטב למשטרה.

לינור עזבה את הלימודים, נדדה תקופה קצרה בין מוסדות אבל בשום מקום לא התאימה. הדרך לתחנת הקצה, מעון לנערות חוסות "מסילה", התקצרה מיום ליום. כשהיתה בת 16 נשלחה לשם בהוראת הרשויות. "הייתי קטינה, היה צריך לעשות איתי משהו. לא תיארתי לעצמי כמה נורא יכול המקום הזה להיות בשבילי", היא משפילה את העיניים.

תחנה 2: מעון 'מסילה' לנערות חוסות

כבר יותר מ-25 שנה מפעיל משרד הרווחה את מעון "מסילה" לטיפול בנערות חוסות, במושב אורה בהרי ירושלים. זאת המסגרת האחרונה לטיפול וסיוע לנערות שהיו קורבן להתעללות ולהזנחה, והן מגיעות לשם אחרי שנזרקו מכל מקום אחר. בפועל, כמעט בעל כורחו הפך "מסילה" למוסד ענישה. המקום סגור ומוקף חומה בגובה שבעה מטרים. בכל זמן נתון חיות בו 60 נערות בגילים 12 עד 18. 95 אחוז מהבנות שנשלחות ל"מסילה" לא הועמדו לדין על שום עבירה. למרות זאת הן נשלחות, לרוב בצו שופט, למוסד סגור לתקופה של שנתיים לפחות. זה המינימום שקבעה המדינה לילדה שלא עשתה לאף אחד שום דבר רע, אבל לא מצליחה להשתלב בשום מסגרת.

מ"מסילה" זוכרת לינור בעיקר את החדר הסגור. בשפה המקצועית קוראים לו חדר "פסק זמן", הנערות ב"מסילה" קוראות לו הגיהנום. זוהי דרגת הענישה החמורה ביותר במעון: תא קטן, שגודלו מטר וחצי על שני מטרים, קירותיו עטופים בספוג בצורת תבנית ביצים, חידודים חידודים. על הרצפה מודבק שטיח דק ודוקרני המכסה גם מדרגה בולטת שנועדה לשינה. הנערות מוחזקות בו, כל אחת בנפרד, בבדידות מוחלטת, לזמן לא מוגדר, בלי חלון, בלי יכולת להדליק או לכבות את האור.

לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
לינור בדירה השכורה שלה. באוגוסט, חודשיים אחרי הלידה, ייגמר החוזה והיא תיאלץ לצאת
תחנה מס' 2 בהדרדרות לתעשיית המין: מעון מסילה לנערות חוסות של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה
לא צריך להיות חדי עין כדי להבחין בשריטות על דלת הברזל הכבדה של הגיהנום: "אני רוצה למות", "כואב לי", "אני ארצח את כולכם ביחד" הן רק כמה מהכתובות שנחרתו בשיירי ציפורניים בשהייה בצינוק הזה. על פי משרד הרווחה והתקן, ההחזקה בחדר פסק הזמן אינה עולה על שעתיים. "בשבילי מסילה היה מקום נורא ביותר", אומרת לינור. "עם כל מה שעובר שם על בנות, אני לא מבינה איך קיים המקום הזה. היתה איתי שם ילדה בת 12, תארי לך מה זה לגדול ככה בגיל כזה".

ב"מסילה" יש גם בית ספר, חוגים, צוות מדריכים מסור המלווה את הבנות עם הרבה רצון טוב. אבל הענישה והסגירה מוכתבות לצוות כשיטת טיפול. אחרי ניסיון התאבדות שיחררו את לינור מ"מסילה" והיא הועברה מיד ל"איתנים", בית חולים לחולי נפש, משם הועברה לגהה עם התמוטטות עצבים. בגיל 17 וחצי כבר השתחררה לגמרי מכל המוסדות כולם והלכה אל המקום היחיד שהסכים לקבל אותה. ספסל הרחוב.

תחנה 3: הומלסית בכיתה י"ב

בגיל 17 וחצי התחילה לינור לחיות ברחוב. התקופה הזאת נמשכה שנתיים. חברים כבר לא היו לה, ההורים לא שמרו על קשר. היא בחרה ספסל קרוב לבית הוריה והתמקמה שם. "שלא תביני לא נכון", היא אומרת, "בחיים לא השתמשתי בסמים, ואני לא אלכוהוליסטית. הטראומה של לראות את אבא מוחק את עצמו עם אלכוהול יצרה אצלי סלידה מהעולם הזה. פשוט לא מצאתי את עצמי, זה הכל", היא כוססת את ציפורניה, אוכלת את עצמה.

הפנים שלה נקיות מאיפור, עורה שזוף ולגופה אוברול ג'ינס סטרפלס החושף כתפיים שבריריות, לרגליה גרביים עם הדפסי אפרוחים נאיביים. היא נראית כתלמידת תיכון, ההריון מלמד על תלמידת תיכון סוררת, לא יותר מזה. ספק אם מישהו שיראה אותה יעלה בדעתו שהילדה העדינה הזאת נהגה למכור את גופה כל לילה לעשרות גברים עלובים שלקחו איתם גם את נפשה. כבר חודשיים היא לא יוצאת לעבודה בזנות אבל עמוק בלב היא יודעת שאם לא יימצא לה פתרון, לא תהיה לה ברירה אלא לחזור לשם.

"לחיים ברחוב מתרגלים די מהר", היא מספרת. "לא הסתובבתי עם אף אחד, לא דיברתי כמעט עם איש. מדי פעם הייתי אוכלת ארוחה שלמה תמורת סקס עם איזה גבר, אבל כעיקרון אף אחד לא עזר לי". ימים ארוכים לא היה לה מה לאכול, במשך חודשים הסתובבה כשלד אדם, שורדת. "אף אחד לא פגש אותי ברחוב", היא אומרת. "בתקופה ההיא, לפני שמונה שנים, כל הדבר הזה של עלם לא היה" - לא ניידות הלילה, לא המתנדבים החמושים בכלים להרים את הילדים שנופלים לתהום הזאת - ובעיקר לא האנשים שזה היה תפקידם הרשמי. מבחינתה העובדת הסוציאלית נעלמה לה, גם המורים בבית הספר. היא הרגישה שאיש אינו חש בחסרונה. בתום שנתיים, כשהיא בת 19 וחצי, הגיעה לכיכר הלחם.

תחנה 4: כיכר הלחם

כיכר הלחם היתה הניסיון האחרון לייצר כאן תנועת מחאה חברתית. תחילת המילניום, הפערים החברתיים התרחבו בנחת וישראל טויטו המנוח וחבריו ניסו בעיקר לקבוע עובדות בשטח. הם התנחלו בכיכר המדינה, מעוז השמנת של צפון תל אביב ו"ליכלכו" אותה במציאות של החיים שלהם. הם ישבו שלוש שנים בכיכר, בגשם ובשמש, ובסופן גורשו משם בלי תוצאות.

מקצת המפגינים בכיכר מחו בצדק, קצתם היו עבריינים שתפסו טרמפ על המחאה. אחד כזה היה מ' (השם המלא שמור במערכת). הוא השתחרר מארבע שנות מאסר, לא היה לו כסף לשכור דירה, ומהר מאוד היה לאחת הדמויות הבולטות של לוחמי הלחם. הוא פגש את לינור באחד משיטוטיו ברחובות ולקח אותה לשם, לגור איתו בתוך אוטובוס שהוצב במרכז המאהל. שם קיבלה מיטה ואוכל, תרומות של תומכים.

אחרי חמישה חודשים באוטובוס עם מ' גילתה שהיא בהריון. זמן קצר אחר כך הורשע מ' בשוד ובתקיפה בנסיבות מחמירות: הוא שדד סוחר בשוק הסיטונאי הישן בתל אביב וחוץ מזה גם הוריד מוט ברזל על ראשו של נער מתבגר שניסה להתחיל עם לינור.

קצת לפני הלידה היא צילצלה אל אמה והתחננה שתבוא להיות איתה, אבל את התינוק ילדה לבדה. האם הגיעה לבקר אחר כך, אפילו הסכימה שהבת והתינוק יגורו אצלה בבית, אבל כשהילד היה בן חודשיים זרקה אותה שוב לרחוב. "אמא שלי אף פעם לא הסתדרה איתי, היא לא רצתה אותי שם וזהו".

את אוהבת אותה?

"היא אמא שלי, מה אני יכולה לעשות? אני מנסה להבין אותה, היא עברה הרבה דברים. אבל אני לא מבינה אותה. את יודעת, כשאין לך משפחה הדבר היחיד שאת רוצה זה משפחה שתחבק אותך, תהיה שם בשבילך. זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, שתהיה לי משפחה, מישהו לבנות איתו את החיים שלי. כל מה שאני רוצה היום זה לא לעבור שוב את מה שעברתי עם הבן. אני לא רוצה להסתובב עם התינוקת החדשה ברחוב ושלא יהיה לי במה להאכיל אותה, אני רוצה שאוכל לתת לה בית. שלא ייקחו לי אותה. כי את הילד כבר לקחו".

תחנה 5: דירה דיסקרטית

מהבית של אמה חזרה לינור לרחוב. היא היתה בת 20, כבר אמא בעצמה. ב-800 שקל לחודש היא שכרה חדר בצריף קטן, מימנה אותו מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי והתקיימה בקושי. כשהילד היה בן שבעה חודשים היא יצאה לעבוד. היא נענתה למודעה בעיתון שהזמינה צעירות לעבודה בשכר הבלתי נתפס מבחינתה - 30 אלף שקל בחודש.

במודעה היה מספר טלפון, הם קבעו להיפגש בבית קפה בתל אביב. למחרת כבר התחילה לעבוד, בליווי. הוא היה בא לאסוף אותה ברכבו לבתי מלון שמהם הזמינו את השירות. "בהתחלה פחדתי נורא והייתי בורחת מהאנשים שהייתי מגיעה אליהם. זה היה מפחיד ומגעיל. אחר כך התחלתי לעבוד בדירה".

לינור מספרת על שני בוסים, אחד ממוצא אתיופי, השני מרוקאי, שניהלו בין היתר את הפעילות בדירה הדיסקרטית בדרום תל אביב. "זה לא יכול לסבך אותי?" היא שואלת, עדיין בטוחה שהם רודפים אותה. קצת יותר משנתיים עבדה בדירה, שבעה ימים בשבוע, משמרות ערב בלבד. היא קיבלה בין עשרה לעשרים לקוחות בלילה, תלוי בתקופה. 200 שקל ל"כניסה", 100 למקום, 100 בשבילה. "הייתי חוזרת עם אלף שקל ביום, אבל שום דבר לא נשאר מהכסף. זה כסף שאין בו ברכה. הייתי מוציאה על שטויות. בחורות שעובדות במקצוע הזה יש להן המון דיכאונות, מצבי רוח משתנים, אז את לא יכולה לעבוד תקופה ארוכה רצוף, מבחינה נפשית זה קשה. בן אדם שאת לא אוהבת ולא רוצה, את נגעלת ממנו. הוא נוגע בך, זה דבר שאת לא יכולה להתמודד איתו".

אז מה עושים באותו רגע?

"או שאת מתמודדת עם זה באותו רגע דרך כניסה בראש לעולם אחר, חושבת על דברים אחרים ומנסה לא לנשום את הריח שלו, או שאת מפוצצת הכל ומעיפה אותו משם, אבל זה כמעט לא קורה".

חודש אחרי שהתחילה לעבוד בזנות לקחו ממנה את הילד. ביקורי הבית של העובדת הסוציאלית, ואחר כך של פקידת הסעד, מצאו בית דל באמצעים ומוזנח, ואף שהסבירה שבדיוק מצאה עבודה, זה כבר היה מאוחר מדי. יתכן שדווקא הידיעה שהתחילה לעבוד בזנות היתה הקטליזטור. בהתחלה טענו נגדה שאין לה די כסף לגדל את הילד, אחר כך, כשכבר היה כסף, הוחלט שהילד צריך להיות רחוק ממנה. גם עכשיו, כשהיא כבר לא עוסקת בזנות, לא מוכנים להחזיר לה את הילד, הפעם בנימוק שהיא לא עובדת ואינה יכולה לפרנס ילדים.

כמה חודשים אחרי שהוציאו מחזקתה את התינוק החליטה לינור לעזוב את הדירה הדיסקרטית, כבר לא היה טעם לעבוד. אבל הבוסים לא הסכימו להיפרד ממנה בשלום. הם סירבו לשלם לה את חלקה בהכנסות האחרונות והחרימו כל מה שהחזיקה בדירה. "ברחתי משם בלי שיחזירו לי את הכסף, אני אפילו לא יודעת כמה הם חייבים לי, ושוב לא היה לי כסף לאוכל".

אבל למה דווקא זנות? יש אלפי דרכים להתפרנס.

"התפתיתי עם הכסף. רציתי לגדל את הילד שלי כמו שצריך, לתת לו הכל, אבל אז הוא נלקח בדיוק אחרי שהתחלתי לעבוד".

ולמה אז לא עזבת?

"כי זה קשה לעזוב כשאת שם", היא משפילה מבט. "בזמנו חשבתי שאם אנשים רוצים אותי סימן שאני שווה משהו, שזה מוסיף משהו לביטחון העצמי שלי, היום אני מרגישה רע עם זה. עבדתי כל חמשת החודשים הראשונים בהריון הנוכחי וזה הכי מגעיל, אנשים נוגעים בך, בתינוק שיש לך בבטן. לא אכפת להם. אכזריים ביותר. סקס אלים, סקס חזק".

לאן לקחו את הילד?

"בהתחלה שלחו אותו לקרובת משפחה, הם חיפשו קרובים שיוכלו לגדל את הילד, אבל בבית שם הילד עבר דברים לא טובים והועבר לפנימייה".

כל יום רביעי בין 4 ל-6 היא מתייצבת שם. הוא שמח שהיא באה, אבל נקרע בכל פעם שנגמר המפגש. היא עצמה מתקשה לעמוד בזה, לא מסוגלת לראות את הילד שלה במוסד, רוצה שהוא יהיה איתה. בכל פעם מחדש היא מבקשת בחינה חוזרת. בחודש שעבר נענתה שוב בשלילה. מבחינת מערכות הסעד במדינה, אם אין לה ממון לגדל את הילד, עדיף שיישאר בפנימייה. הילד בן חמש וחצי, ילד חכם, אבל ההתפתחות הרגשית שלו לוקה בחסר. בשנה הבאה ילך לכיתה א', היא מתפללת שיעשה את זה איתה, יודעת שתהפוך את העולם כדי לספק את כל מחסורו ולא מזנות.

האבסורד הוא שדווקא לאב יש סיכוי גדול יותר לקבל את הילד - עבריין שהורשע בפלילים שמונה פעמים, גם בנסיבות מחמירות, אבל יש לו כסף, וזה מה שחשוב לממסד. "אנחנו מסתכלים על העתיד ולא על העבר", מסבירים גורמי רווחה.

מהחדר השני נשמע רחש של סדינים ואחריו קול צרוד קורא לה. "זהו", היא אומרת, "נמשיך בפעם הבאה. את צריכה ללכת, הוא התעורר".

תחנה 6: ההריון השני

היא ניצבת עכשיו על קצה הצוק. נגיעה אחת קלה והיא נופלת למטה, משיכה קלה בכיוון השני והיא מתייצבת על חוף מבטחים. בינתיים היא לבד שם, מתנדנדת.

את הגבר המתעורר בחדר השני, אבי התינוקת, פגשה לפני שלוש שנים בערך, היא לא זוכרת איפה ואיך, רק שזה היה קשור לעבודתה. בשלב מסוים עבר לגור איתה, אבל לא התגרש מאשתו.

"הוא היחיד שהייתי שוכבת איתו בלי אמצעי מניעה, כדי שהוא יישאר איתי", היא מספרת. "ואז נכנסתי להריון והוא עזב. הוא לא בקשר ממש, ככה ככה, בא מתי שבא לו. אני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה, אבל אני לא רוצה להיות לבד. אני בהריון ועם ילד קטן בפנימייה. החיים שלי מסובכים, אף אחד לא ירצה אחת כזאת. מי ירצה להיות איתי? אם היתה לי משפחה טובה זה לא היה קורה לי, כל הדברים האלה".

היא גרה בדירה שכורה קטנה בשכונת עוני, 2,500 שקל בחודש. בעל הבית דרש תשלום לשנה מראש, אבי התינוקת סידר לה הלוואה אצל חברים בשוק האפור. בהתחלה החזירה את התשלומים מכספי הזנות, עכשיו כבר אין לה ממה לשלם. אבל הפחד הגדול יותר הוא מהיום שבו תאולץ לפנות את הדירה. זה יקרה באוגוסט, אז ייגמר החוזה, אז התינוקת שלה תהיה בת חודשיים. הלידה צפויה בחודש הבא.

מכספי הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי, שהתחילה לקבל שוב רק החודש, היא יודעת שלא תוכל לממן כמעט כלום. למצוא עבודה רגע אחרי שתלד היא לא תצליח, ממש כפי שעכשיו איש אינו רוצה להעסיק אשה בהריון, עם עשר שנות לימוד, בלי תעודת בגרות. "ניסיתי ליצור קשר עם ארגון 'סלעית' שתומך בנשים שיוצאות מהזנות", היא אומרת. "הייתי בפגישה אחת וזה לא התאים לי. יש שם בחורות שמשתמשות בסמים. אני מעולם לא נגעתי וזה טיפול קבוצתי, אני לא צריכה טיפול כזה. אני צריכה תמיכה אחרת". את פרויקט סלעית מפעילות עיריית תל אביב ועמותת קשת, ואנשיהן מרימים שם מאשפתות נשים שהידרדרו לזנות. לינור כבר הרימה את עצמה, היא צריכה משהו שיעזור בעלייה התלולה.

את העבודה בזנות הפסיקה, היא אומרת, כשהיתה בחודש השישי, לא עמדה בזה יותר. עד אז עברה עוד ועוד דירות דיסקרטיות בתל אביב. אחת בקרליבך ועוד דירה ברחוב בן יהודה. היא זוכרת איך פעם הגעתי לדירה עם צוות טלוויזיה, לתעד פשיטה של המשטרה על המקום. היא כל כך רצתה לקרוא לנו, לצעוק שניקח אותה איתנו, אבל הבוסים הורו לה ולאחרות להישאר סגורות בחדרים. אחר כך צפתה איתן בכתבה המשודרת, ראתה איך ההזדמנות שלה לצאת משם חולפת עם הפרסומות. כן, גם אני החמצתי אותה בדרך, קשה לתאר את רגשות האשם.

אין לה חסכונות. כרגע היא מחזיקה במחבוא את 500 השקלים האחרונים שלה. "אני באמת רוצה עזרה, באמת רוצה את השיקום. שלא יזרקו אותי לרחוב. העובדת הסוציאלית מנסה, אבל אין לה כלים. אני עדיין חייבת את ההלוואה על התשלום לדירה הזאת. האבא של הילדה שלי סידר אותה ולכן הוא מרשה לעצמו לבוא לפה. אני דואגת נורא לתינוקת, אין לי שום דבר לתת לה כשתיוולד. אני רוצה שיהיה לה עתיד אחר מאשר לבן שלי. אחר משלי. אני מסוגלת לגדל ילדים, זה לא שאני לא מסוגלת, פשוט אין לי אמצעים לעשות את זה".

בחודש הבא יתקיים דיון נוסף בבקשתה להחזיר אליה את בנה. אם לא תהיה לה קורת גג בטוחה, אין סיכוי שבקשתה תיענה בחיוב. יובל פרנקל, אחד האנשים הנדירים בעולם הרווחה, הוא מנכ"ל חברת הדיור הציבורי "עמיגור", אבל בעיקר אדם שלא משאיר אנשים בחושך. ואכן, מיד כשקיבל את הפנייה אליו התגייס פרנקל לסייע ואיתר בשביל לינור דירה פנויה באחת מערי הפריפריה בדרום. לא היתה מאושרת ממנה. אלא שאז התברר שאי אפשר לרשום אותה לדירה בדיור הציבורי, כי לפני כמה שנים קיבלה ממשרד השיכון סיוע בשכר דירה ובמשך שלושה חודשים לא השתמשה בכסף למטרה שלשמה ניתן. לינור טוענת שאינה יודעת במה מדובר. עכשיו, עד שלא תחזיר למדינה את 2,000 השקלים ההם, היא לא תהיה זכאית לדירה בדיור הציבורי.

לינור נשברה כששמעה את התשובה הזאת, עכשיו באמת אין לה לאן ללכת. "אני רוצה היום בדיוק הפוך ממה שהיה לי", היא אומרת. "אני מבקשת להרים את עצמי אחרי כל הצמתים שבהם אף אחד לא היה כדי לעזור. מגיע לי קצת טוב בחיים, לא? כמה אפשר לסבול?"

אחר כך דקות ארוכות היא שותקת. פתאום הטלפון מצלצל.

"אני חייבת לענות רגע", היא מתנצלת ומפנה את הגב במבוכה. "אני בת עשרים, ליברלית, פתוחה, זורמת. ניפגש בהתחלת סלמה, כשתהיה שם תתקשר, אני אכוון אותך לכניסה". השיחה מסתיימת. היא נראית בודדה כל כך, העיניים השחורות הגדולות שלה כמעט מתחננות לא לדבר על מה שקרה הרגע. היא הרי יוצאת מזה, היא החליטה, זה סופי. היא עם הזנות גמרה.*


רשות כליאה
דרכו של קטין שאינו עבריין אל מעון נעול

* חוק הנוער (טיפול והשגחה):

קטין נזקק:

קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: 1. לא נמצא אחראי עליו; 2. האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; 3. הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; 4. הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער; 5. הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; 6. שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; 7. הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).

דרכי טיפול והשגחה:

...משנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא... למסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול).

* חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול):
החזקה בחדר נעול:

...עובד הנמנה עם צוות במעון נעול רשאי, באישור האחראי על המשמרת, להחזיק קטין הנתון להשגחתו בחדר נעול לפרק זמן של 20 דקות, לשם מניעת בריחתו, או לשם מניעת פגיעה בגופו של הקטין או בגופו של אחר, או לשם מניעת פגיעה ממשית ברכוש; ורשאי הוא, באישור מנהל המעון הנעול או הרכז החינוכי שלו, להאריך את פרק הזמן האמור להחזקה בחדר הנעול לפרקי זמן נוספים של 20 דקות בכל פעם, עד לפרק זמן כולל של שעתיים.

קישורים: