זהו סיפורה של תמר (שם בדוי) מהכתבה "
אונס לכל החיים" מאת
מרב דוד, מעריב "סופשבוע" 23.10.2004.
בכתבה מתואר סיפורה של ילדה אשר מגיל חמש עד תשע, בבית
משפחת אומנה מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור. אותות המצוקה ששידרה לא הדליקו נורות אזהרה אצל העובדים הסוציאלים, גם לא דוח פסיכולוגי ותלונות האב הביולוגי. כשסוף סוף שיתפה בסוד הנורא, קיבלה תשובה מתחמקת. היא החליטה להדחיק ולשרוד. עד שבגיל 27, בעקבות טיפול פסיכולוגי, הגישה תלונה ונתקלה בחוק ההתיישנות. לתמר אין ספק, "
אני קורבן של רשויות מנוולות".
בכתבה תיאורים קשים על ההתעללות שעברה הילדה בבית משפחת האומנה.
" 'אני מרגישה שבגדו בי, שאני קורבן של רשויות מנוולות, שאחרי שקרעו אותי מההורים שלי, הן לא היו מספיק אחראיות כדי לבדוק באיזו משפחה הם שמו אותי'.
כשהיתה בת שלוש החליטו שירותי הרווחה בעיר במרכז הארץ, שתמר מתגוררת בה עד היום, שהיא ושלושת אחיה צריכים לחיות במשפחות אומנה. לא בגלל שההורים היו מתעללים או אלימים, אלא כי
עובדים סוציאלים קבעו שההורים אינם מסוגלים לגדל את ילדיהם: האם סבלה מדיכאון מתמשך והאב עבד רוב היום, ולטענת שירותי הרווחה לא עמד בנטל. שני האחים הקטנים הועברו למשפחה אומנת בראש העין. לשני הילדים הגדולים, תמר, ואחיה, שהיה אז בן ארבע, בחרו העובדים הסוציאלים משפחה דתית, גם היא בראש העין. את סופי השבוע והחגים בילו ארבעת הילדים עם הוריהם הביולוגיים. המשפחה שהיתה אמורה לגונן על שני האחים הגדולים ולהעניק להם את כל מה שלא קיבלו בבית התגלתה כמשפחה מתעללת. המזעזע מכל הוא מה שעבר על תמר מגיל חמש עד תשע, עד שעזבה את המשפחה. במשך ארבע שנים נאנסה על ידי הבן הבכור. ...
בבית המשפחה האומנת היה אסור לבקש אפילו אוכל.
'תמיד היינו רעבים' אומרת תמר.
'זה לא שהם לא נתנו לנו לאכול בכלל, אבל הם נתנו מעט. לא יכולנו לבקש כלום. אין דבר כזה להגיד שאתה רעב, הם מחליטים מתי אני רעבה. המנות שלנו היו אחרות משל הילדים שלהם, הם היו אוכלים בבוקר נגיד חביתה או ביצה עין, ואנחנו אכלנו רק גבינה עם לחם, ואי אפשר לבקש, ואסור לפתוח את המקרר. יום אחד אחי היה רעב, והאבא האומן תפס אותו אוכל בלי רשות. הוא זרק את האוכל לזבל והכריח את אחי לאכול מהפח' ...
 |
| אונס לכל מחיים במשפחת אומנה - מרב דוד - מעריב סופשבוע - 22.10.04 |
בסוף שיחררו אותנו תמר שולפת מסמכים שהשיגה במאמץ רב בשנה האחרונה, כדי לשפוך אור על עברה. הדוח הפסיכולוגי, הפניות של קרובי משפחתה לרשויות, כולם מסודרים בקלסרים.
ממסמכים שהוצאו מתיק המשפחה בלשכת הרווחה שטופלו בה, ברור שהמשפחה הביולוגית של תמר התלוננה על הטיפול של המשפחה האומנת באחיה הגדול ובה. תמר זוכרת
שאביה היה הולך באופן קבוע ללשכת הרווחה ודורש שילדיו יוחזרו הביתה.
עובדת סוציאלית מנציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כותבת, בתשובה למכתב תלונה שנשלח אליה על ידי הדוד של תמר:
'באשר לטענתך בעניין הילדים. לדעת הגורמים המטפלים, הטיפול שניתן לילדים במשפחות אלה הוא סביר, והילדים די מרוצים. המשפחות נמצאות בפיקוח מתמיד של משרד העבודה והרווחה'....
ממכתב שכותבת מפקחת של משרד העבודה והרווחה ביוני 84 ברור כי הפיקוח על המשפחות האומנות לא היה הדוק. במכתב תוהה המפקחת מדוע לא קיבלה דוח על מצבם של הילדים מאז מרס 83 ומדוע לא נכתב דוח סוציאלי מאז ינואר 82 . 'היתה עובדת סוציאלית, שבאה לבקר פעם אחת בכל השנים שהיינו שם בראש העין. הייתי בת שבע ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, סוף סוף מישהו מבחוץ, מישהו שאני יכולה לספר לו.
ישבתי עם העובדת הסוציאלית והאמא האומנת הלכה להביא כיסא ואמרתי לעצמי, איזה יופי, עכשיו אני אוכל להגיד לה באוזן ואף אחד לא ישמע, אבל האמא האומנת מיד חזרה ולא הספקתי.'..."
מסמכים נוספים מתיק בלשכת הרווחה הם דוחות שנכתבו על ידי פסיכולוגית על ארבעת האחים. בדוח של תמר, שהיתה אז בת שבע, נכתב "האם האומנת מספקת לתמר את צרכיה הבסיסיים, אך אין היא מעניקה די חום ותחושה של ביטחון שאותם מחפשת תמר כהגנה מפני הפחדים המציפים אותה. מופיעים אצלה פחדים של אלימות ותוקפנות כלפיה." הדוח לא הדליק נורות אדומות אצל הפסיכולוגית או אצל העובדים הסוציאלים שקיבלו אותו.
תמר מוציאה מהקלסר נייר מצהיב שמרתיח אותה במיוחד. כתבה בעיתון מקומי מ- 84 שמאירה את המשפחה האומנת באור ציני להחריד. הכותרת היא "להיות אם לשבעה ילדים ולאמץ שלושה." בכתבה מספרת האם האומנת מדוע החליטה להכניס את תמר ואחיה ותינוקת נוספת לביתה. "להסכים לעשות דבר כזה, זה פשוט דחף פנימי", היא אומרת, "הרצון לסייע לאחרים ולטפח אותם טרם יחמיר המצב עד כדי כך שלא יהיה ניתן לתקנו. בעלי ושני ילדי הגדולים הביעו את הסכמתם המלאה, מתוך הכרה שיש צורך בהול לסייע לאותם ילדים. בשעה שאימצתי אותם היו יתר ילדי קטנים, כך שבעצם הם גדלו ביחד. ילדי רואים בהם אחים לכל דבר." בסוף הכתבה שואלת המראיינת את תמר מה היתה מאחלת לעצמה, והיא עונה "שנחזור הביתה."
ביוני 84 מאשרים הרופאים שמטפלים באם הביולוגית שתמר ואחיה יכולים לחזור הביתה. "שיחררו אותנו," היא אומרת. באותו חופש גדול תמר בת תשע, ומסע ההישרדות שלה מתחיל. מסע שהיא מנסה להתמודד בו עם התחושות הנוראות שמציפות אותה, לשמור את הסוד, ובמקביל ללמוד, להשלים את הפערים שנוצרו בשנים אצל המשפחה האומנת, לסייע לאביה בעבודות הבית ולטפל באמה החולה. "הייתי הולכת עם אמא לבית החולים כדי שתקבל זריקות, כי היא פחדה ללכת לבד. יום אחד היתה אסיפת הורים בבית הספר, והייתי צריכה ללכת איתה. אז אני עושה לאמא שלי הכנות, מלבישה אותה בחליפה יפה, מאפרת אותה, הייתי ילדה בכיתה ג.' ואני אומרת לה, אמא אל תעשי בושות, צריך להיראות נורמלים."
אחרי שנה תמר מבקשת לעבור למשפחה האומנת שטיפלה במסירות באחיה הקטנים. מכיוון שהיא לא יודעת למי לפנות, היא מתקשרת לבקש עזרה מאביה האומן המתעלל. "הוא אמר לי, אם את רוצה לחזור אלינו, אני יכול לסדר את זה. אם את הולכת למקום אחר, זה לא ענייני."
בסופו של דבר היא מצליחה לעבור למשפחה האומנת של אחיה הקטנים, ושם היא חיה מגיל עשר עד 14 התחושות הקשות שלה לא נעלמות, הן ממשיכות לכרסם בה. "הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, שיש בתוכי ריקבון, שמשהו אצלי דפוק. הבנות בכיתה סיפרו על המחזור שהן מקבלות ואני פחדתי שבגלל מה שקרה לי לא אקבל מחזור ולא יהיו לי ילדים."
בגלל ההתעללות שעברה היא לא מסוגלת להבחין בין חיבה לפגיעה. "האבא האומן החדש חיבק אותי חיבוק אבהי, אבל מבחינתי זה היה אות אזהרה. לא הבנתי למה הוא מחבק אותי. אני החלטתי שאני מספרת לאילנה (שם בדוי) האם האומנת החדשה. נכנסנו בערב לחדר האמבטיה כדי שאף אחד לא ישמע את השיחה. ואני מספרת לה, 'הוא מחבק אותי ואני לא יודעת מה הוא רוצה.' אז אילנה אומרת לי, 'הוא כל כך אוהב אתכם ורוצה לתת לכם,' ומבטיחה שהיא תדבר איתו."
התגובה של אילנה גורמת לתמר להחליט שהיא לא שומרת יותר את הסוד בבטן ומספרת לאילנה על ההתעללות המינית שעברה במשפחה הקודמת. לאילנה היו דמעות בעיניים, ואז העזה תמר לשאול בפעם הראשונה בחייה: "נראה לך שאני יכולה להעניש אותם?." אבל היא לא קיבלה תשובה. אילנה גם לא עשתה דבר עם הסוד שתמר סיפרה לה, והנושא כאילו נשכח.
"אחרי כמה זמן," אומרת תמר, "כשליוויתי את אמי הביולוגית לאוטובוס לאחר שביקרה אותנו, עצר לידנו הבן שאנס אותי, שאז כבר היה חייל, והציע לנו טרמפ. בלי להגיד דבר טרקתי את דלת המכונית בכעס. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לאילנה על המפגש הטראומטי, היא אמרה: 'בפעם הבאה שתפגשי אותו פשוט תחצי את הכביש."
אפשר להעניש על זה בגיל 14 מחפשת תמר דרך חדשה לקבל עזרה. בעקבות פרסומת שהיא רואה בטלוויזיה היא פונה למרכז לנפגעות אונס. "התקשרתי למרכז ואמרתי שיש לי משהו לספר. נפגשתי עם המתנדבות וסיפרתי את הסיפור ומיד שאלתי: 'אפשר להעניש על דבר כזה?.' אמרו לי שיש התיישנות ואי אפשר, ואני בכלל לא חשבתי לבקש טיפול, חיפשתי צדק. הלכתי כועסת הביתה. אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאומרים לי שאני לא יכולה להעניש אף אחד. אנסו אותי והתעללו בנו ככה, ואני לא יכולה לעשות כלום, ואז החלטתי שאני מוכרחה להמשיך לשרוד,לחיות ולקדם את עצמי."
והיא המשיכה לשרוד ולחיות. למדה בתיכון בפנימייה, התגייסה, השתחררה. זמן קצר אחרי השחרור נפטר אביה. עול הפרנסה והטיפול באם נפל עליה ועל אחיה. חודשים ספורים אחר כך נכנסה האם למוסד סיעודי, שם היא נמצאת עד היום.
רק בגיל 27 הרגישה תמר שהיא מוכרחה להתמודד עם המועקה והסוד שהיא נושאת עימה ופנתה לטיפול פסיכולוגי. "הטיפול הציף אצלי את הכעס כלפי המשפחה האומנת המתעללת. אזרתי אומץ והתקשרתי אליהם הביתה. האב ענה. בהתחלה הזדהיתי בתור חברה של תמר ואמרתי שאני יודעת בדיוק מה הם עשו לה. הוא שתק כמה שניות ואז אמר, 'אני ניסיתי לתת להם את כל מה שיכולתי. מה שנתתי לילדים שלי נתתי להם.' הרגיז אותי שהוא משקר ואמרתי, 'אתם הייתם מתעללים בהם.' הוא שתק. התקשרתי שוב אחרי תקופה והזדהיתי בשמי. אמרתי לו, 'אני לא אסלח לכם כל החיים שלי. אני אתבע אתכם. ושתדע לך שהבן שלך אנס אותי.' הוא שתק ואז אמר, 'אני אשם.' במילים האלה."
כבר יותר משנה היא מקבלת טיפול פסיכולוגי במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות. "הטיפול מוגבל בזמן," היא מסבירה, "ואני מרגישה שנפגעי התעללות צריכים לקבל טיפול של מומחה לתחום הזה. המדינה אחראית למה שנגרם לי והיא זו שצריכה לממן לי את הטיפול הזה."
אחרי כמה פגישות עם הפסיכולוגית במרכז החליטה להגיש תלונה במשטרה. "התחלתי לחשוב על זה שלא יכול להיות שאני לא אתלונן. אני רוצה שיהיה לי איזשהו תיקון, ואני מחפשת דרך. זה נותן לי כוחות להמשיך." תמר נשברת ובוכה. "את בכלל לא חושבת שיכולה להיות התיישנות על עבירה כזו. הגשתי את התלונה, וזו היתה חוויה מאוד קשה. פתאום כל השחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי כל השנים, כל מה שהדחקתי. פתאום אני חוזרת לילדות הזוועתית הזו, וקשה לי ללכת לעבודה ולעשות דברים, כי אני עסוקה בזה כל הזמן." המשטרה חקרה את המקרה וזימנה את בני המשפחה האומנת, שהכחישו את ההאשמות. בנם של ההורים האומנים כתב בתגובתו למשטרה: "אני איש משפחה, הכל פרי דמיונה."
למרות ההכחשות המליצה המשטרה להגיש כתב אישום נגד הבן, אלא שפרקליטות המדינה החליטה לסגור את התיק בגלל התיישנות. תמר הגישה ערר ליועץ המשפטי, אבל גם הוא נדחה. "קשה לי לחיות עם עצמי בגלל שלא הוגש כתב אישום. חשבתי שהתביעה הפלילית תיצור את התיקון. זה חלק מלשלוט בחיים שלי, לבחור מה אני רוצה."
במקביל להגשת התלונה פנתה תמר לקו החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. מאז מלווה אותה צוות המרכז. "חשוב לי שנפגעים יידעו שהם יכולים לפנות למרכז הסיוע, יש שם מתנדבות נהדרות. אני רוצה לומר לכל מי שעבר התעללות בילדות או בבגרות, 'אל תישארו לבד עם הסוד, פנו לעזרה."'
תגובותדרוש שינוי, והוא כבר באופק
במשרד הרווחה שיפרו את הפיקוח. בכנסת מקדמים את תיקון חוק ההתיישנות.
העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה והיתה אחראית לפקח על המשפחה האומנת, נפטרה. מלשכת הרווחה בעיר של תמר נמסר שהם אינם מוצאים את התיק ובו המסמכים הקשורים במשפחה, ולכן אינם יכולים להגיב על הסיפור.
דובר משרד הרווחה: "לא נוכל להתייחס למה שהיה בעבר, אלא רק לדרך בה אנחנו מטפלים היום בילדים שנמצאים במשפחות אומנה. הטיפול והליווי היום הם אינטנסיביים מאוד, ואנחנו מאמינים כי הסיכוי שמשפחה אומנת תתעלל בילד והמטפלים בו לא יגלו זאת הם קטנים עד אפסיים. אחד השינויים שנעשו בשנים האחרונות הוא העברת הטיפול לעמותות שזכו במכרז והשארת הפיקוח בלבד בידי המשרד.
"כל המשפחות המיועדות לאומנה עוברות הליך ארוך של מיון והדרכה לפני קבלת הילדים. בין תנאי הקבלה: אי רישום פלילי, השכלה של לפחות עשר שנות לימוד, הכנסה קבועה, ויתור על סודיות והתחייבות לעבור קורס הכנה. כל משפחה מאושרת על ידי העובדים המקצועיים. לאחר שהמשפחה התקבלה מתאימים לה ילד לפי אופי המשפחה והעדפותיה, וכמובן לפי צרכיו של הילד. עובדת סוציאלית מלווה את הילד ואת המשפחה בכל זמן ההשמה, ומייעצת להם בכל התמודדות והיא נפגשת עימם לפחות פעם בחודש. כמעט כל ילד זוכה לטיפול פרטני, במקרים רבים על ידי פסיכולוג. יש גם קבוצות טיפוליות לילדים באומנה. כל הפעולות האלה, יחד עם הקשר עם בית הספר וגורמים אחרים שהילד בקשר עימם, אמורים לתת לנו תמונה עדכנית על מצבו של הילד, ואם יש דברים חריגים, אנו יכולים להבחין בהם."
משרד המשפטים: "התיק האמור נבחן על ידי הפרקליטות בחינה מקיפה, שבסופה הוחלט לסגור אותו מהסיבה שעל המעשים שבוצעו בין השנים '84-'82 חלה התיישנות. על סגירת התיק הוגש ערר, שבמסגרתו נבחנו הדברים בחינה מחודשת, הן על ידי מחלקת העררים והן על ידי המשנה לפרקליטת המדינה. לדאבוננו, לא היה מנוס מלדחות את הערר מאחר שהסייג להתיישנות בכל מקרה אינו חל על מעשים שבוצעו לפני ינואר ,'86 וזאת מבלי להזדקק לשאלה אם ניתן להחיל על בן למשפחה אומנת את ההגדרה 'בן משפחה' או 'אחראי על קטין.'
"יצוין כי בשנת '96 הוכנס תיקון לחוק העונשין, המאריך את תקופת ההתיישנות של עבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה או אחראי על הקטין. לצערנו תקופת ההתיישנות גם לאחר תיקון החוק אינה חלה על המקרה שלפנינו."
הילה קרנר-סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל: "רשויות הרווחה הפקירו את תמר. מחריד לדעת כי ילדים חסרי ישע מופקדים במשפחות אומנה ללא ליווי בקרה ופיקוח. על המדינה ליטול אחריות על ההתעללות שעברה במשפחה האומנת ולממן לה טיפול נפשי מקצועי ומותאם אשר יסייע לה להחלים ולהשתקם מהפגיעה.
"תמר היא דוגמה לאלפי פניות המגיעות מדי שנה למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. רבבות נשים וגברים שנפגעו מאלימות מינית בילדותם, שבגרו וגייסו כוחות לפנות להליך הפלילי גילו כי הפסידו במרוץ ההתיישנות, וכי תוקפיהם לעולם לא ייתנו את הדין על מה שעוללו להם.
"סיפורה של תמר הוא המניע להצעת חוק, שהוגשה על ידי ח"כ ענבל גבריאלי, שעניינה הכללת עבירת מין המבוצעת על ידי בן משפחה אומנת בעבירות מין בתוך המשפחה. אם תתקבל, במקרים כמו זה של תמר, יהיה זמן ארוך הרבה יותר לפנייה להליך הפלילי. הצעת חוק נוספת של איגוד מרכזי הסיוע מאריכה את ההתיישנות הפלילית על עבירות מין בקטינים. כיום, לקטין שנפגע בעבירת מין שלא בתוך המשפחה, על ידי שכן, חבר של ההורים, נער גדול, יש עשר שנים בלבד מאז הפגיעה להתלונן במשטרה. כך נוצר מצב אבסורדי שכאשר מדובר בילד בן חמש, למשל, מסתיימות עשר השנים כשהוא בן 15 ועדיין קטין. הצעת החוק מקודמת על ידי ח"כ גילה פינקלשטיין ועברה בקריאה טרומית לפני מספר שבועות."
פלייליסט - טיפול והשגחה במשפחת אומנה 
ע"פ דו"ח חציון ראשון לשנת 2008 של רשות בתי במשפט, נפתחו בבתי משפט לענייני משפחה 58,531 תיקים חדשים בשנת 2007, כלומר כ- 1300 תיקים חדשים לשופט בשנה. 
נקודות
