‏הצגת רשומות עם תוויות מעון למפגרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעון למפגרים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב

לצפיה בתחקיר בקובץ PDF הקלק כאן

כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות

"קח כדור ותירגע" , מאת: מרב בטיטו-פריד יום שישי, 8 בדצמבר 2006, סופשבוע, מעריב
אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.

אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.

"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".

דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה  לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.

במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.

ניסוי וטעייה במינונים

דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".

ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.

בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.

כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד... היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".

המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.

"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".

אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".

מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".

היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".

לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.

כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.

ללא ביקורת רפואית

כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.

"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.

מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.

את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".

"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".

עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".

בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".

"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".

יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב".
אז מה עושים בפועל?
"הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".

כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".

הילד חזר להרטיב

כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.

הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".

רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".

הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".

שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".

אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".

"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".

ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".

קשר השתיקה

מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".

לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".

ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".

על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד".
ההורים מוזמנים מראש לוועדה?
"לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון".
כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר.
"לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר".
יש נוהל כתוב לנושא הזה?
"לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".

להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".

למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".

רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".

היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".

היתה לי בבית ילדה מתה

לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.

במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה - לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות - עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".

למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".

בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.

כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".

בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.

תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".

מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".

ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".

לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור".
תגובות - "מתן יתר של תרופות - בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".

"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".

באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".

"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".

באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".

"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".

יום שני, 27 במאי 2013

משרד הרווחה מטייח אונס אכזרי של חוסה בידי מטפל במוסד משרד הרווחה והדבקתה באיידס

27.05.2013 - פורסם ע"י אב שבתו נאנסה ע"י מטפל במוסד 'אקים' בשרון של משרד הרווחה שאינו עושה מאומה למיגור התופעה.

היום התקיים דיון בבית המשפט העליון לצדק ירושלים בגין ערעורו של אנס רשע חסר שכל וחסר לב בעל נטיות חולניות שגם הדביק באיידס נערה חסרת ישע בעלת פיגור שכלי קשה בזמן עבודתו כמטפל בהוסטל "אקים" בשרון - במשרד הרווחה לא נקפו אצבע לא פעלו לשינוי החוקים, לא פעלו עד היום (4 שנים מאז שהבטיחו) להקים מאגר ממוחשב של עובדים בכול מוסדות הרווחה במדינה בשל העובדה הפשוטה שעובדים אילו עוברים ממוסד אחד למשנהו . כול שידעו לעשות במשרד הרווחה זה להקים ועדת "בדיקה" שמצאה את מפעיל ההוסטל "אקים" ישראל" ללא רבב ואת ההורים במקום אשמים כי התערבו יותר מידיי בניהול המקום...אותם אנשים שחתמים על נייר מבזה ושיקרי זה נטול עובדות יסוד ונתונים מהשטח עדיין מקבלים משכורתם ממשלם המסים בישראל - הם אילו שגם יטיחו וישתיקו את הזוועה הבאה שתקרה בכול מוסד הוסטל מעון שתחת אחריותם - בזיון וחלמאות ואין איש פוצה פה...גם לא שר הרווחה החדש או אנשי משרדו ו/או יועציו באשר הם. אם יש לך קשר חברי,אישי, פוליטי לשר הרווחה אנא הבא משורות אילו לפניו ! למען עתיד בטוח יותר לחוסים חסרי ישע במוסדות ברוחה בישראל 2013.
 סוף ציטוט הודעה


קישורים:

יום חמישי, 16 במאי 2013

לסגור את מכלאות משרדי הרווחה והבריאות

משרד הרווחה - דלתיים סגורות, ללא ראיות, כליאה והתעללות
כדי  להגיע למכלאות משרד הרווחה לא צריך לעשות עבירה פלילית או לעבור הליך שיפטי פומבי עם ראיות. די בחוות דעת משוחדת או רשלנית של פקידת או "מומחה" מטעמה, ובתי משפט לענייני משפחה או נוער בדלתיים סגורות ללא ראיות ישלחו כל ילד, אזרח, קשיש לכליאה במכלאה לחודשים או שנים.
מדובר במכלאות משרד הרווחה כגון פנימיות, מרכזי חירום ועוד.. ומוסדות פסיכיאטריים.

המאמר לסגור את המוסדות הסגורים , שרון פרימור , הארץ , 29.04.2013


 שלוש פרשיות של התעללות קשה במוסדות לאנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית נחשפו בשנים האחרונות. במוסד “נוה יעקב”, שם התגלה סיפור נרחב של הזנחה והתעללות; רופאים בכירים ואחיות בבית החולים הפסיכיאטרי “איתנים” הורשעו בהתעללות בדיירים, ורק בשבוע שעבר נגזר דינן של מטפלות במוסד “אילנית” בגין התעללות מינית ונפשית קשה במטופלים.



 עוד עשב שוטה, ועוד אחד. האומנם? צריך להשיר מבט למציאות כדי להיווכח שמדובר בערוגה שלמה של עשבים שוטים.



 המדריכות ב”אילנית” היו חיילות משוחררות בתחילת חייהן, לא נשים מוכות גורל שדעתן השתבשה עליהן. הרופאים והאחיות ב”איתנים” הם ברובם אנשי מקצוע מוערכים, אנשי משפחה נורמטיביים. דומה שמחוץ לכותלי המוסד איש מהם לא היה מעז לעשות ולו מקצת מהמעשים שבהם הורשע. ולא רק הם. אנשי צוות רבים ידעו ושמעו, אך הפנו מבטם.



 המדריכות באילנית טענו שמעשיהן היו מעשי שובבות, ושמנהל המוסד ראה וידע ולא נקט סנקציות. הנאשמים מבית החולים איתנים טענו שמדובר היה בשיטות טיפול שנרשמו על לוח המחלקה ואיש לא ניסה להסתירן. כך, למשל, נהגו להשאיר דייר בבגדיו ספוגי השתן כדי שילמד לא להרטיב את עצמו, או להושיב דייר מתחת לשולחן האוכל, על הרצפה, כדי שילמד לאכול כיאות.



 מה יש בהם, במוסדות סגורים לאנשים עם מוגבלות, שמוציא מאנשים כה רבים את שדיהם האפלים ביותר? אין ספק, העבודה במוסרות אלה היא אתגר עצום. עשרות ולפעמים מאות בני אדם עם צרכים מורכבים ביותר גרים בהם ביחד, ללא מעש, ללא עיסוק. המדריכים והמטפלים עייפים ומשועממים, ועם הזמן גם מבינים שאיש מחוץ לחומות המוסד לא צופה במתרחש. מעליהם המנהלים, שכל מטרתם לגרוף רווחים. הם גם יודעים שההורי הדיירים לא יפצו פה, כי הם אסירי תודה שמישהו מטפל בילדם. ומה עם משרד הרווחה ומשרד הבריאות, ששיבצו שם את האנשים? הם משלמים למפעיל מאות שקלים ליום בעבור כל דייר, ומצפים לשקט.



 מכאן ועד לשלילת צלם אנוש של הדיירים הדרך קצרה. זה מתחיל בקטן. למשל, כשצריך להוביל את דיירי הביתן לחדר האוכל (למה חדר אוכל ולא מטבח ביתי? כי מוסד זה לא בית), ואחד מהדיירים מתחיל להתנועע אך לא זז. בפעם השלישית המדריך כבר יחטיף לו מכה קטנה. “ממילא הוא לא מבין”, יאמר לעצמו. איש לא מגנה, לאף אחד לא אכפת. ואם דייר אחר קורע את בגדיו, ונמאס למדריך להלבישו שוב ושוב, מישהו מחליט שלא יקרה דבר אם הוא יתהלך עירום. “ממילא הוא כמו תינוק”, יחשוב המדריך. ביום ביקור ההורים ילבישו אותו. הסיכוי שהדייר יוכל למתוח ביקורת ולדווח זעום. וכך מאבדים הדיירים והצוות כאחד צלם אנוש. מדרון חלקלק, ואתה בתהום. המוסד הוא מיקרו־קוסמוס. מה שאסור בחוץ מותר בו.



 בפרשות האחרונות בתי המשפט לא היססו להיכנס באומץ לעולם הטיפולי־הרפואי ולקרוע מעליו את מסך המקצוענות לכאורה. השופטים סירבו להבין, להקל או לקבל. הם קבעו כי אכזריות היא אכזריות, והתעללות מתרחשת גם שאין מאחוריה כוונה שפלה דווקא. הנורמות שחלות על הורים, על מורים ועל כלל החברה תקפות גם במוסדות, וביתר שאת, שכן שככל שהקורבן תלוי יותר בצוות וחסר יכולת להתנגד – כך יש להחמיר. בפרשת בית החולים אילנית אף נקבע שהעבריין אינו רק המתעלל עצמו, אלא גם איש הצוות שידע ושתק.



 הצעד הבא שנדרש הוא המסקנה העמוקה, המערכתית. שרת הבריאות ושר הרווחה (מאיר כהן) החדשים, שחושיהם עוד לא קהו ושעוד לא שונן להם ש"ככה זה" במוסדות, צריכים לפעול כדי לעקור את הרע והמעוות מהשורש. עליהם להביא לסגירת המוסדות ופירוקם. בעולם הנאור הובן כי קיים כשל מערכתי בשיטה זו, ואט אט פורקו מפלצות־המוסדות והוקמו מסגרות דיור קטנות בקהילה. מסגרות שיש בהן תמיכה, ליווי והגנה מלאים, ובה בעת אפשרות לחיים נורמליים. אנשים עם מוגבלות, גם מוגבלות קשה ביותר, זכאים לגור בבית. לא בסמטאות האפלות של המין האנושי, אלא באור ובאוויר. אתנו.
 
 עו"ד פרימור היא היועצת המשפטית של ארגון “בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות”

פלייליסט - פנימיות משרד הרווחה


קישורים:

משרד הרווחה מחריב חיי הילדים בפנימיות ומתנער מאחריות - הכתבה פנייה למבקר: מי אחראי לשלומם של ילדי הפנימיות? , יובל גורן | 18/3/2013 - לאחר שמדריך הורשע באונס נער בפנימייה, ניסתה המועצה לשלום הילד לברר איזה גוף ממשלתי אחראי על תפעול המוסד ועל שלום הילדים בו - אך ללא הצלחה משרד הרווחה: "הנושא באחריות משרד החינוך" משרד החינוך: "זו אחריותו של משרד הרווחה"...

מדריך הפנימיה החריב את עולמו של בן ה- 13 - מרץ 2013 - הצביעות והאכזריות של רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער התולשים בכפייה בדלתיים סגורות, ללא ראיות, ילדים מבתיהם למוסדות כליאה מופרטים, שם הם מופקרים להזנחה התעללות ואונס במשך שנים ואין מושיע...

תחלואי הסחר בילדים ברשויות הרווחה ובתי משפט לנוער - מווסתים ילדים בין פנימיות משיקולים זרים - יוני 2012 - משרד הרווחה מווסת ילדים בין פנימיות משיקולים זרים, פוגע בהם ומרחיק אותם מהוריהם. מדובר בילדה אשר הוצאה בכפייה מידי אמה מאחר ופקידת סעד לחוק הנוער סברה שהאמא אינה מסוגל לגדלה. הילדה הועברה לפנימיה באזור מגורי האם. "מחול השדים" של פקידת הסעד ושופטי הנוער ממשיך והם רוצים להעבירה לפנימיה מרוחקת.

פשעי הרווחה והפסיכיאטריה - לא למהר להוציא ילדים מהבית למוסדות

כשל תכנון ופיקוח של משרד הרווחה - זעקת המדריכים בפנימיית "אשלים" בנגב
עמותת "אור שלום" - תזונה צמחונית רווית שומנים ופחמימות לילדים בסיכון
אלימות מדריכים על ילדים בפנימיית "בית טף" של משרד הרווחה
"תינוק בגולאג ישראלי" - כתבת תחקיר על חטיפת תינוק
משרד הרווחה - כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים - כתבת תחקיר
התעללות בילדים חוסים במוסד "אתגר" של משרד הרווחה
אלימות מדריך על חוסה במעון למפגרים בקיבוץ עין השלושה
החיים בהוסטל למפגרים "בית אנדרו" בראשון לציון : רעב ומקלחת במים קרים
משרד הרווחה - ועד העובדים - ההנהלה - והשיקולים הזרים על גבם של החסויים והאזרחים- מעון "גיל עם"
המעון הסגור גילעם של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה - חומות של ייאוש
סיוט במוסד "מסילה" של משרד הרווחה
מוסד לנערות "מסילה" - משרד הרווחה לא הפיק לקחי דוח מבקר המדינה, ומסכן את החוסות בצו בית משפט, במעון מסילה
משרד הרווחה - פינוי מיידי קולקטיבי של נוער בסיכון - מעון "נופית"
משרד הרווחה נגד העיתונאות החוקרת על התעללות עובדי משרד הרווחה בחסרי ישע.
משרד הרווחה - הנכשל ביותר בעולם המערבי בטיפול בילדים במצוקה
דו"ח: אלימות והזנחה כללית בפנימיית "הדסים"
ילדות של אף אחד - מעון "צופיה" של משרד הרווחה
מאסר למדריך פנימייה שביצע מעשים מגונים
שיחת טלפון בין ילדה שהוצאה בכפיה לפנימיית "נרדים" לבין אימה
ילדה מוחזקת בת ערובה בבית היתומים "נרדים" בערד
סיפורה של סמואל ששירותי הרווחה בגדו בה
עובד סוציאלי, מנהל מעון חוסים "בית גדי", זוכה פרס המועצה לשלום הילד, הורשע בתקיפה ובהתעללות בחוסים חסרי ישע
אונס בכפר הנוער "מאיר שפיה"
אלימות מדריך על חוסה במעון למפגרים בקיבוץ עין השלושה
נרדף - ילד שעבר התעללות במוסד טיפולי בדרום, בורח מרשויות הרווחה
פנימיות ומעונות של משרד הרווחה - אלימות ותקיפה - פנימייה בדרום הארץ, בית השאנטי
משרד הרווחה שולח ילדים במצוקה לכלא "אופק" שבשרון, כתחליף לסידור מגורים
השפלה והזנחה במעון החוסים "שקמה" של משרד הרווחה ברעננה
מעון "גילה" של איל"ן בירושלים המתוקצב ע"י משרד הרווחה: נכים במעון סיפרו שהצוות הענישם בכך שהחרים מהם את כסאות הגלגלים החשמליים
בסבך הביורוקרטיה של מערכת הרווחה - מצוקת הילדים במרכז החירום של משרד הרווחה
עיריית רחובות - סילוק מעון למפגרים "נווה אדיר" והחוסים בו מחוץ לעיר
אלימות קשה של מדריכים על בני נוער בפנימיית רננים
לשכת הרווחה חדרה - בין פטיש העוני לסדן הרווחה - הטרדה מינית בפנימיית רננים
דו"ח מהאגף הנעול - מעון נווה מנשה , מעריב , פברואר 2006 ,
אלימות מורים על תלמידים בכפר הנוער הדסה נעורים שבשרון
מוסד לחוסים אילנית פרדס חנה - התעללות והזנחה

יום שני, 6 במאי 2013

המוסר הכפול של הפרקליטות נגד מוחלשים - מטייחים אחריות מוסדות רווחה על חסרי ישע

המדיניות הסטאליניסטית המסוכנת של הפרקליטות ביד אחת עם משרד הרווחה. מצד אחד תולשים ילדים מבתיהם ללא משפט באמצעות צווי חירום (חוק הנוער סעיף 11) למוסדות משרד הרווחה, ובמוסדות משרד הרווחה הילדים וההורים חסרי זכויות, לעומת הגנה לעובדי המוסדות ומנהליו מכל עבירה פלילית.
מצב זה מאפשר לפרקליטות ולמשרד הרווחה להתעלל בכל משפחה במדינה כרצונה מבלי שבני המשפחה נשפטו או ביצעו עבירה כלשהי

התנהגותם של הפרקליטות ומשרד הרווחה מהווה קרקע פוריה לביצוע פשעים נגד משפחות ומגזרים כרצונם.

להלן כתבה על לוקה בשכלה שהותקפה קשות במוסד משרד הרווחה והפרקליטות מגנה על רשלנות מנהלי המוסד.
יהודה וינשטיין ומאיר כהן - מדיניות סטאלניסטית פאשיסטית נגד מוחלשים

הכתבה לוקה בשכלה הותקפה - ותובעת את המעון: "הפקרות" , גלעד גרוסמן, מערכת וואלה! חדשות -  6 במאי 2013, 

מ' הותקפה מינית על ידי חוסה אחר במעון של משרד הרווחה שבו אושפזה. בפרקליטות החליטו שלא להעמיד לדין את מנהלי המעון, שלדבריה התרשלו בפיקוח. אמה: "אמרו שזה באשמתה"


(צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

הפקרות במעון חוסים בשרון? מ' בת ה-35 סובלת מפיגור שכלי ומשורה של הפרעות נפשיות והפרעות התנהגות. כתוצאה מכך, היא אושפזה במשך 13 שנים במעון של משרד הרווחה בשרון. לפני כשלוש שנים, לטענתה, היא הותקפה פעמיים על ידי חוסה אחר, ותקיפה אחת כללה גם לכאורה תקיפה מינית. הפרקליטות החליטה שלא להעמיד לדין את מנהלי המעון, לאחר שנקבע כי פעלו כשורה. אולם, מ' אינה מוכנה לוותר, וכעת היא ואמה תובעות 2.5 מיליון שקל מהמעון, שלטענתן התרשל בפיקוח על הצעירה. אמה של מ': "אמא לא יכולה לשתוק על דבר כזה".

על פי התביעה, שתוגש בימים הקרובים באמצעות עורכי הדין אביתר קציר וגיורא אבן צור, במאי 2010 הותקפה מ' על ידי חוסה אחר הסובל מפיגור שכלי, אדם רחב-ממדים, אלים, המבוגר ממנה בשנים רבות. כתוצאה מהתקיפה, נשבר אפה והיא נאלצה לעבור שני ניתוחים. לאחר התקיפה נקבע כי יש צורך בפיקוח והפרדה של מ', אולם הדבר לא קרה, וכחודשיים לאחר מכן היא הותקפה באכזריות פעם נוספת על ידי אותו חוסה. הפעם, התקיפה לוותה גם בתקיפה מינית קשה. בעקבות התקיפות הוציאה האם את בתה מהמעון.

עוד נטען בתביעה, כי במהלך החקירה המשטרתית נטען כי התנהגותה של החוסה תרמה לאירועים. לטענת התובעות, הדבר אינו נכון, אבל גם אם היה נכון, המעון היה צריך להביא זאת בחשבון, להשגיח על מ' ולדאוג שלא תיווצר סיטואציה שעלולה להוביל לפגיעה בה. יצוין כי בעקבות חקירת המקרה הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד החוסה, כיוון שאינו כשיר לעמוד לדין. עוד נקבע כי אין מקום להעמיד לדין מי מעובדי המוסד. בסופו של יום, צעירה הוכתה באכזריות פעמיים, ואיש לא עמד לדין.
"לא שמרו עליה, היא נכנסה לחרדות"



"פגיעה בוטה באוטונומיה שלה על גופה". עו"ד אביתר קציר


"הצוות אמור להיות מצויד בידע ובאמצעים המתאימים כדי למנוע פגיעות כה חמורות". עו"ד גיורא אבן צור

"לא ניתן לקבל את זה שדווקא במקום שאמור היה להיות מעוז ההגנה והשמירה על זכויות אדם כה מוחלש וכה פגיע - דווקא שם תהפוך חובת השמירה החוקית להפקרות שהובילה לפגיעה גופנית באישה חסרת הגנה וייגרמו לה נזקי גוף ופגיעה כה בוטה באוטונומיה שלה על גופה", נכתב בתביעה. "ההליך המשפטי חושף תמונה מדאיגה מאוד על הנעשה בין כותליו של מוסד המפוקח על ידי הרשויות, ושאמור לספק הגנה לאוכלוסיות כה מוחלשות וכה פגיעות", הוסיפו עורכי הדין. "הציפייה היא שדווקא במקום כזה אמור הצוות להיות מצויד בידע ובאמצעים המתאימים כדי למנוע מהחוסים, שגורלם כבר התאכזר אליהם, פגיעות כה חמורות".

אמה של מ' סיפרה על הסבל שחוותה בתה. "עברנו תקופה קשה מאוד. היא הותקפה ועברה ניתוחים, זה היה נורא ואיום. נגרם לה נזק גדול. לא שמרו עליה פשוט. ואם זה לא מספיק, אמרו שזה באשמתה. היא נכנסה לחרדות ואני הייתי צריכה לטפל בה ולהפסיק לעבוד. חבל שהכנסתי אותה לשם", אמרה אמה של מ' לוואלה! חדשות. "היום, ברוך השם, מצבה טוב, אבל לקח זמן רב עד שהיא התאוששה. אימא לא יכולה לשתוק על דבר כזה".

מהמוסד נמסר בתגובה כי "מדובר במקרה מצער שקרה בין שני חוסים מוגבלים שכלית והתפתחותית שכושר השיפוט שלהם מוגבל. מספר גורמים חיצוניים חקרו את המקרה ומצאו שקשה להאשים מי מהם. מסיבות אתיות, לא נוכל לפרט יותר בשלב זה. כשתתקבל התביעה, נגיב עליה בהתאם ובצינורות המקובלים".

פלייליסט - הוצאת ילדים מביתם


קישורים:

יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

מעון "נווה יעקב" של משרד הרווחה - תרבות הסאדיזם - ככה זה עובד

תרבות הסאדיזם של רשויות הרווחה, איומים, הפחדות, עלילות, אלימות, הזנחה, סמים פסיכיאטריים, קשר שתיקה, תאוות בצע ועוד

המאמר האם מטופל ב"נווה יעקב": "צוות סדיסטים, אנחנו בגיהנום" , שבתי בנדט ודנה ויילר-פולק , וואלה חדשות , אוקטובר 2012

משפחות מטופלים במוסד בו נחשפה פרשת התעללות מתארים שנים של הזנחה ואלימות. "היו לו פנסים בעיניים, כוויות על הגב", מספרת אחת האמהות.


בעקבות חשיפת פרשת ההתעללות בבית החולים לפגועי נפש "נווה יעקב" בפתח תקווה היום (רביעי), מספרים בני משפחה של חוסים המטופלים במקום על מסכת ההתעללות שעברו יקיריהם, ועל התלונות שלא קיבלו מענה. אמו של צעיר בן ה-24, השוהה במוסד זה שלוש שנים בשל פגיעת ראש שנגרמה בתאונת דרכים, אמרה כי הבינה מהר מאוד להיכן נשלח בנה. "כבר כשנכנס למקום היו מופיעות שריטות, פגיעות, 'פנסים' בעיניים. הוא סיפר לי שמרביצים לו, שהיו מקרים של הטרדה מינית, אך כשפניתי ושאלתי אמרו לי 'הוא מדמיין', 'הוא דופק את הראש בקיר'", מספרת האם.

פלייליסט - מעון נווה יעקב של משרד הרווחה
"עם הזמן, אני רואה שהוא נופל ובקושי הולך ואומר שנותנים לו זריקות וכדורים. פתאום הילד מתחיל להתכווץ, ואחרי שצעקתי התברר שזה קרה בעקבות טיפול תרופתי לא מתאים. ככה לא אמורים לטפל באנשים, זה לא טיפול. אנחנו בגיהינום הזה שלוש שנים. זו מערבולת שאין איך לצאת ממנה", היא ממשיכה. "מדובר בצוות של סדיסטים שמכים ומאביסים אותו בכדורים כדי להשבית אותו".
לדבריה, בנה סבל מחבלות רבות: "הוא נחבל בראשו מספר פעמים ונפתח לו הראש. היו לו פנסים בעיניים מאגרופים שהוא קיבל. הרגליים שלו היו נפוחות מבעיטות שהוא חטף. באחת הפעמים ראיתי שהוא נכווה בגבו, וכששאלתי איך זה קרה הוא לא ידע להסביר, ואמר שאולי הדליקו מצית אבל הוא לא ראה".
לטענתה, כל הצוות שותף להתנהלות הזו. "מדובר בצוות סדיסטי שכולם שותפים לעניין. האחות הראשית אפילו מצ'פרת את מי שמתעלל יותר", הוא אומרת. "כשפניתי למנהל, הוא קילל אותי וצעק עליי. באחת הפעמים הוא אמר לי שאני לא אוהבת את הבן שלי. כששאלתי אותו אם הוא מאיים להתנקם בו, הוא ענה לי שאת זה אני אמרתי. הבן שלי מבין מה קורה והוא פשוט מפחד כבר מהם. הבן שלי מבין ומדבר, ולפעמים הדיבור שלו נפגע מרוב כדורים ואני ממש לא יודעת מה לעשות, אין לאן לקחת אותו כי הבעיה שלו גבולית ואנחנו לא ידועים מה לעשות. זו ההתנהלות של הצוות במקום, אבל כולם מפחדים לדבר ואומרים שהכל בסדר. כל מי שהתלונן מהעובדים פשוט פוטר".

"אמרו לי שאם אני רוצה אני יכולה לקחת אותו הביתה"


 פשיטת המשטרה על מוסד נווה יעקב של משרד הרווחה ומשרד הבריאות (צילום: יותם רונן)
 פשיטת המשטרה על מוסד נווה יעקב של משרד הרווחה ומשרד הבריאות (צילום: יותם רונן)
הוריהם של החוסים לא מורשים להיכנס לחדרים של ילדיהם במוסד. אמו של הצעיר מספרת כי פעם אחת נכנסה לאזור המוגבל, וחשכו עיניה: "ראיתי סיוט מול העיניים", היא אומרת בבכי, "הבן שלי יושב צמוד לקיר, מעשן סיגריה ובצמוד אליו יושבת אישה מבוגרת עירומה. הייתי בהלם, הוצאתי אותו משם בבכי ולא הייתי מסוגלת לעזוב את המקום. בשלב זה, עוד ניסו לתת לי תקווה ואמרו שיסדרו לו מקום אחר, אבל זה לא קרה".
האם לא השלימה עם המצב, והמשיכה לפנות למשרד הרווחה והבריאות, אך לדבריה אף גורם לא עשה דבר עם תלונותיה. "הסברתי שמתעללים בבן שלי, אך התשובות היו שיבררו עם המוסד ולאחר מכן טענו שהדברים נובעים ממצבו של בני. אני כבולה למקום הזה. מסבירים לי שהוא לא מפגר, לא חולה נפש ולא אוטיסט, על כן אין מוסד אחר בשבילו, ואם אני רוצה אני יכולה לקחת אותו הביתה. אני באמת לוקחת אותו כל סוף שבוע כדי שייצא מהמקום הזה, אבל אני עובדת ואנחנו לא אנשים עשירים. אין לי אופציה להשאיר אותו בבית ולהישאר איתו בבית", היא מסבירה.


  "ניסו לתת לי תקווה ואמרו שיסדרו לו מקום אחר, אבל זה לא קרה" (צילום: יותם רונן)
  "ניסו לתת לי תקווה ואמרו שיסדרו לו מקום אחר, אבל זה לא קרה" (צילום: יותם רונן)

אחות של אחד החוסים במוסד, בן 51, אומרת כי היא המומה ממה שהיא שומעת, אבל עכשיו היא מתחילה להבין כל מיני דברים. "בסך הכל מדובר בצוות שנראה מסור, אבל לפעמים ראיתי אותו לא נקי ואולי קצת מוזנח ואני לא אוהבת את זה. חבר טוב של אחי כל הזמן אמר לי כשבאתי שהרביצו לו, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. עכשיו אני מתחילה להבין שאולי הוא לא דיבר סתם, זה פשוט לא ייאמן".
עו"ד דוד הורביץ, המייצג את בעלי המקום, אומר שהוא סבור כי ההר הוליד עכבר. "למיטב ידעתי, יש תלונות מלפני חצי שנה. הורים של חוסה אחד טענו שהכו אותו, אבל הצוות מספר שהוא מאוד אלים ובאחד המקרים הם פשוט ניסו להשתלט עליו. בעקבות ההתנהגות האלימה שלו הם העבירו אותו למחלקה סגורה ועל זה ההורים מתרעמים".

המאמר ביקור במוסד ב-2011: "אלימות, צחנה ועירום" , כתבי ynet  , אוקטובר 2012
בעיטות, אגרופים, תנאי מחיה בלתי נסבלים וחוסים שמסתובבים ללא בגדים - כבר לפני יותר משנה קיבל סגן השר ליצמן תלונות על הזוועות ב"נווה יעקב", רק באפריל הוגשה תלונה. עד פשיטת המשטרה המשיכו החוסים לפי החשד לסבול מהתעללות והזנחה
שנים התלוננו בני משפחותיהם של החוסים במוסד נווה יעקב לחולי נפש על התעללות והזנחה - אבל רק אתמול בבוקר (יום ד') פשטה המשטרה על המוסד שבפתח תקווה, חקרה עשרות עובדים ועצרה 13. מפרוטוקול שהגיע לידי ynet עולה כי כבר לפני יותר משנה קיבל סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, דיווח על הזוועות במקום - אך המוסד המשיך לפעול עד עתה.

במשרד הבריאות אמרו אתמול כי באפריל 2012 הגישו תלונה למשטרה, אבל כבר באוגוסט 2011 שלחו ח"כ אילן גילאון (מרצ) וארגון "בזכות" לסגן השר ליצמן מכתב עם רשמים מזעזעים מהמקום בעקבות שני ביקורי פתע שערכו.

"זהו ביקורנו השני במקום, ולשמחתנו גילינו כי תוקנו מספר ליקויים שעליהם הצבענו בעקבות ביקורנו הקודם, לפני כחודשיים", נכתב לליצמן, "במקלחות הוצבו וילונות פלסטיק כדי לשמור מעט יותר על פרטיותם של המתקלחים, השירותים במחלקה היו נקיים והחצר נשטפה".

עם זאת, ח"כ גילאון ועדי סרגוסטי ונעמה לרנר מ"בזכות" התלוננו על ליקויים מהותיים שמצאו במוסד וסיפרו כי אחד החוסים התלונן בפניהם על אלימות מצדם של חלק מאנשי הצוות. "אנו מזכירים שגם בביקורנו הקודם ניגשו אלינו לפחות ארבעה דיירים ודיווחו על אלימות מצד המטפלים", כתבו, "לארגון 'בזכות' הגיעו גם דיווחים של בני משפחה שראו סימני אלימות על גופם של יקיריהם".

מיטות חלודות ומקקים

בנוסף, הצביעו השלושה על כך שבשירותים במוסד אין הפרדה בין נשים לגברים ומחו על כך שבמחלקה הפסיכיאטרית שוהים אנשים שאינם סובלים מבעיות נפשיות. הם גם טענו כי המקום נראה מוזנח ואין בו סממנים ביתיים, אף על פי שחלק מהחוסים מתגוררים בו שנים רבות: "בחדרים מיטות ברזל ישנות וחלודות, קירות עירומים, היעדר פרטיות (ארבעה-חמישה דיירים בכל חדר), היעדר מקום לאחסון חפצים אישיים ומראה כללי מוזנח".

ח"כ גילאון, סרגוסטי ולרנר ציינו כי מצאו ליקויים גם בתחום ההיגיינה: "בביקורנו הקודם במחלקה נתקלנו בזוהמה, כולל צואה שהייתה מרוחה על רצפת חדרי השירותים ובריח חריף של צואה ושתן. לשמחתנו לא נתקלנו במראות וריחות אלו בביקור הנוכחי, ונראה כי ניקוי המחלקה הסתיים רגעים ספורים לפני תחילת הביקור. עם זאת, המקקים שראינו בעת ביקורנו המשותף מעידים על כך שרמת ההיגיינה במקום אינה משביעת רצון". בנוסף, ציינו כי חוסים סיפרו להם שסדר היום שלהם כולל עישון סיגריות ותו לא.


צילום: חגי דקל - החשודים בהתעללות בחוסים בבית המשפט
צילום: חגי דקל - החשודים בהתעללות בחוסים בבית המשפט

אחד החשודים בהתעללות בחוסים במוסד נווה יעקב  בבית המשפט (צילום: עידו ארז)
אחד החשודים בהתעללות בחוסים במוסד נווה יעקב  בבית המשפט (צילום: עידו ארז)


נווה יעקב, אחרי הפשיטה (צילום: ירון ברנר)
נווה יעקב, אחרי הפשיטה (צילום: ירון ברנר)
 ב-16 במאי 2012, כמעט שנה לאחר מכן, נשלח מכתב נחרץ הרבה יותר מארגון "בזכות" לסגן השר ליצמן, ששולט בפועל במשרד הבריאות. הארגון דרש שמשרדי הבריאות והרווחה יקימו ועדת חקירה שתבדוק את הטענות הקשות בנוגע למקום, ואם הן יימצאו נכונות - לסגור את המוסד.

"בשנים האחרונות ואף בימים אלה ממש מגיעות לארגון 'בזכות' שוב ושוב פניות של דיירים, בני משפחה ואנשי מקצוע, בדבר התעללות ואלימות מצד הצוות, יחס משפיל, תנאי חיים קשים והזנחה פושעת בבית החולים הפסיכיאטרי נווה יעקב", נכתב במכתב שהועבר גם לשר הרווחה משה כחלון.


למה פוטרה האחראית על העו"סים?

עוד נכתב כי נוהלי משרדי הבריאות והרווחה "נרמסים ברגל גסה" על-ידי מנהלי המקום וכי "מושקע מאמץ רב על-ידי הנהלת המקום להסתרת המתרחש במקום מפני גורמי הפיקוח וזאת תוך הטעיה, טיוח ודיווחים לא אמינים". בארגון ציינו כי הם מסתמכים בין היתר על עובדת סוציאלית ששימשה במשך חמישה חודשים כאחראית על העובדים הסוציאליים במוסד, ופוטרה מתפקידה באפריל "בשל הביקורת הרבה שלה נגד המקום והנהלתו".

במכתב מוזכרים כמה מקרים של אלימות כלפי חוסים. לפי המכתב, אחד הדיירים התלונן כי עובד כוח עזר תקף אותו כמה פעמים: "פעם אחת בעט בראשו וגרם לזעזוע מוח שהביא לאשפוזו בבית חולים ופעם אחרת הפיל אותו לרצפה ובעט בו". במקרה אחר, דייר במקום התלונן על כך שקיבל אגרוף בעינו מאחד מאנשי העזר, מה שגרם לעין להתנפח. "בשני המקרים הללו נעשה ניסיון לטשטש את אירועי האלימות מצד ההנהלה", נכתב. אחד העובדים המכים פוטר רק לאחר שהבכירה שפוטרה התלוננה במשטרה.


פשיטת המשטרה על נווה יעקב של משרד הרווחה (צילום: ירון ברנר)
פשיטת המשטרה על נווה יעקב של משרד הרווחה (צילום: ירון ברנר)

מוסד נווה יעקב - "קשה להתעלם מהצחנה" (צילום: ירון ברנר)
מוסד נווה יעקב - "קשה להתעלם מהצחנה" (צילום: ירון ברנר)



הארגון תיאר כיצד החוסים והחוסות הסתובבו בשטח המוסד עירומים כביום היוולדם: "לאחר המקלחות, הנשים מתלבשות בשטח הציבורי של המחלקה, חשופות לעיני כול. כך גם גברים מסתובבים בחלק מהמחלקות בעודם עירומים".

עוד נכתב לליצמן וכחלון כי במשך חודשים, אחת הדיירות נקשרה על-ידי הצוות לכיסא פלסטיק באמצעות סדין מגולגל, מדי יום, תוך הפרה של תקנות טיפול בחולי נפש. תקנות אלה מגבילות את הקשירה לארבע שעות אלא אם כן רופא נתן הארכה של ארבע נוספות, וכן קובעות שהקשירה צריכה להיות מקצועית ולא מאולתרת כמו במקרה הזה.

"אנשים מסכנים שאף אחד לא סופר אותם"

ח"כ גילאון סיפר ל-ynet על ביקורי הפתע שערך במוסד. "כבר בפתח המקום היה קשה להתעלם מהצחנה הרבה שהייתה בכל המחלקות ורעש עצום של מיקרופונים שקוראים לאנשים בכל רגע, לדוקטור כזה ודוקטור אחר". לדבריו, "אנשים הסתובבו שם בחוסר מעש, בצחנה מחרידה, אין הפרדה בין נשים לגברים בשירותים. זה היה נורא".

"כשהאחראית של המקום עזבה אותי", סיפר חבר הכנסת, "הגיעו אליי מטופלים שסיפרו שהם קיבלו מכות. כמובן מיד דיווחתי לשר הרווחה ולשר הבריאות ושם אמרו לנו שהמטפלים המכים פוטרו. ליצמן הגיע איתי לשם אחרי שלושה חודשים לסיור. הבעיה היא שמשפחות מפחדות להתלונן".

ח"כ גילאון הוסיף כי "במקום הזה, נווה יעקב, לקחתי על עצמי להיות מפקח במקום מפקח משרד הבריאות. דיווחתי אז וגם היום אני מדווח על כל ביקור שלי לפרטי פרטים. אני נתקל באנשים מסכנים שאף אחד לא סופר אותם. בנווה יעקב יש אנשים יותר מ-20 שנה ואין להם אף אחד בעולם. זה המקום שלהם".

גם נעמה לרנר מ"בזכות" סיפרה ל-ynet על הביקורים במוסד: "דיירים ניגשו אלינו ופשוט סיפרו סיפורים קשים. 'זה מרביץ לי, זה מתעלל בי'. פנינו לסגן השר ליצמן ולחבר הכנסת גילאון, הם דווקא התייחסו לזה יחסית מהר והזדעזעו מהמצב. לזכותו של משרד הבריאות צריך לומר שנתנו לנו להיכנס מתי שאנו רוצים למוסד".


מוסד נווה יעקב - "ניסיון לטשטש את אירועי האלימות" (צילום: ירון ברנר)
מוסד נווה יעקב - "ניסיון לטשטש את אירועי האלימות" (צילום: ירון ברנר)


"הפרשנות שלנו היא שברגע שיש מקום סגור ופרטי שפועל ממניעים כלכליים, והצוות לא מוכשר ולא מקצועי, ויש אוסף גדול של אנשים עם בעיות התנהגות וליקויים קוגטיביים, נוצרת בערה", הוסיפה לרנר, "אם אתה לא איש מקצוע - לא נותר לך אלא לנסות לטפל בזה באלימות ובעונשים".

אתמול הובאו 13 העצורים לדיון בהארכת מעצר בבית משפט השלום בפתח תקווה. מעצרם של חלק הוארך בכמה ימים, אך אחרים שוחררו למעצר בית, בהם אחד הבעלים. עו"ד עמיר מלצר, שייצג חלק מהחשודים יחד עם עו"ד דוד הורוביץ, מסר ל-ynet: "כנראה גם בית המשפט הבין שההר הוליד עכבר. אני בטוח שלא יוגשו כתבי אישום, וגם אם כן - אנו נוציא אותם זכאים". לאחר חצות הודיע עורך הדין מלצר כי שני מנהלי המוסד, האחות הראשית ושתי הסגניות שוחררו למעצר בית עד יום ראשון.

מלשכתו של ליצמן נמסר בתגובה: "סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ערך במקום ביקור פתע לפני תקופה, בעקבות פניות רבות על חוסר באיכות הטיפול לחוסים. בביקורו נחשף לליקויים שונים, במספר תחומים, שהועברו מיידית לטיפול הגורמים הנדרשים. בוצע מעקב אחר יישום ההערות השונות. במקביל הוגשה תלונה למשטרה בידי פסיכיאטרית מחוז המרכז. סגן השר סומך על המשטרה שתפעל כנדרש".

יום שני, 15 באוקטובר 2012

בת 11 הורחקה מבית גנאור בקרית אתא של עמותת הרווחה אקי"ם

נחום עידו - אחראי על טיפול במפגרים במשרד הרווחה - מדיניות סימום ילדים נכים בסמים פסיכיאטריים להוזיל החזקתם
אוקטובר 2012 - ילדה בת 11 שסובלת משיתוק מוחין הורחקה מהמרכז הטיפולי גנאור של עמותת אקי"ם בקריית אתא כיוון שלטענת מנהלת המוסד היא כל הזמן בוכה. כבר למעלה מחודש היא נמצאת בבית וממתינה שהמרכז שבו טופלה במשך שמונה שנים יסכים לקלוט אותה בחזרה. מנהלת מרכז גנאור, רחל, טוענת כי העורך דין שלה אמר לה להתנות חזרת הילדה למעון בבדיקה פסיכיאטרית בעלות 700 שקלים ע"ח האמא.
עמותת הרווחה אקי"ם מקבלת מידי שנה הון ממשרד הרווחה, החינוך, ותרומות להחזקה וטיפול בילדים נכים. בפועל עמותת אקי"ם כולאת את הילדים בתנאים תת אנושיים כדי להוזיל החזקתם ואם הם בוכים אז הם מחייבים את ההורים להלעיט את ילדיהם בסמים פסיכיאטריים חזקים מה שמסב להם נזקים קשים.




קישורים:

יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

פרשת כליאת דודו דהאן במעון מקי"ם - פרצופם המזוהם של רשויות הרווחה לסחר בילדים

המאמר פרשת מעון מקי"ם  אוגוסט 2012
.
דודו דהאןנולד לאמו, ליליאן ביום 29/12/69 בביה"ח בתר בחיפה.

לאם היולדת נמסר לדבריה לאחר הלידה הקשה שעברה על ידי ד"ר מרגלית כי הוולד מת והיא שולחה לביתה לאחר שלושה ימים בביה"ח.

בפועל הוולד לא מת והוחזק בביה"ח בתר למשך מספר שבועות לפי הסברה כנראה לאפשר ביצוע אימוצו על ידי זוגות המחפשים ילד לאימוץ, אך מאחר ודודו נולד בלידה קשה והיתה סבירות כי לא יתפתח כראוי והוא סבל גם מפזילה קשה, הרי כפי הניראה לא נמצא לו דורש והוא הועבר למוסד אומנה בנווה שאנן בחיפה שם שהה עד גיל 3 לערך וזאת כאשר אימו סבורה ומאמינה כי הוא איננו בין החיים וללא שכל גורם שהוא פונה אליה בנושא למרות שפרטיה היו בידי הגורמים הרלבנטיים.

יש לציין כי לגבי דודו לא אותר כל תיק אימוץ והוא לא היה רשום בשירות למען הילד כמועמד לאימוץ, למרות שמביה"ח בתר נרשם שהוא הוצא לכאורה על ידי חנה גיבורי אשר בזמנים הרלבנטיים פעלה מטעם השירות למען הילד.

בגיל 3 בערך הועבר דודו למשפחה אומנת ביבנאל, משפחת משולם, אשר החזיקה בביתה 4 ילדי אומנה נוספים ובגיל 6 לערך לאחר שהתגלו בדודו הפרעות קשב וריכוז והמשפחה האומנת ביקשה להקטין את מספר הילדים שברשותה דודו עבר מאין אבחון בתחנת אבחון בחיפה אשר איננו עומד בקריטריונים של חוק הסעד טיפול במפגרים 1969 ונקבע כי עליו ללמוד בכיתת מפגרים חינוכיים, לקבל טיפול תרופתי, להבדק לאחר שנה והומלצה המשך שהייתו במשפחה אומנת.

למרות המלצות אלו ולמרות שלא אובחן כמפגר לפי דרישות החוק הוא הוכנס בשנת 1976 למעון"מקים" ברמלה שהיה בבעלותה של שרה קוגן.

במעון זה על פי עדויות של דודו ושל מספר רב של חוסים ומטפלים ששהו במעון בתקופה הרלבנטית שררו תנאים קשים ביותר ומרבית החוסים במעון חוו התעללויות פיזיות ונפשיות קשות שכללו מעשי אונס על ידי חוסים אחרים וסגל הדרכה בייחוד מדריך בשם רפי אהרני וכן צורות ענישה פיזית שכללו הצלפה במקל על כפות הרגליים, הלקאה בסרגל על גבי קצות אצבעות הידיים לילדים שלא גזזו ציפורניים, העמדה בחדר האוכל עם פלפל חריף וגרגירי מלח במשך פרקי זמן ארוכים, חיוב בישיבה בתנוחת עמדת צפרדע למשך פרקי זמן ארוכים וכו'.

כמו כן, החוסים שהו בתנאי צפיפות קשה זכו למקלחות פעם בשבוע, תוך שלעיתים קרובות בקיץ הם היו מועמדים ערומים בשורה במסדרון ומורצים למקלחת האחד אחרי השני כאשר לרשותם שלוש מגבות לשימוש של עשרות חוסים אשר לעיתים קרובות נרחצו על ידי צינור של מים קרים שהופנה אליהם על ידי המדריכים.

כמו כן, דיווחו החוסים כי לפחות עד לשנת 93' רמת המזון היתה ירודה ביותר וממצאים אלו אף עולים מביקורות מזון ספורות שנערכו במעון על ידי משרד הרווחה כשבאחת מהן מצויין במפורש כי החוסים קיבלו פירות קטנים ורקובים.

מעון מקים אשר פעל החל משנות השישים ועד לשנת 1997 שיכן בו זמנית כ-100 חוסים וחוסות בגילאים שונים חלקם מפגרים וחלקם איננו מפגרים למרות שכל החוסים שוכנו יחדיו וקיבלו במרבית תקופת שהותם חינוך זהה וגם התעללויות זהות.

המעון בהנהלת שרה קוגן פעל עד 1997 כאשר לאחר מספר דיווחים במשטרה על הכאה אכזרית של חוסה על ידי מדריך בשם סימון גולדסקוור נעצרה צמרת הנהלת המעון לרבות שרה קוגן ומשרד הרווחה סילק מתפקידן גם את העובדת הסוציאלית, דלית גטניו, ואת סגנית המנהלת, רעיה אביטל וכן המדריך סימון אשר נשפט והורשע ונידון ל-9 חודשי מאסר בפועל. בשלב מאוחר יותר לאחר סילוקה של הנהלת המעון מהתפקיד מונתה נעמי ארנן, מפקחת במשרד הרווחה, כמנהלת ובמהלך מספר חודשים לאחר כניסתה לתפקיד היא דאגה לשלוח לוועדת אבחון מספר חוסים בכללם דודו, שלא התאימו לטעמה לפרופיל של פיגור שכלי ואכן חלקם אובחנו כלא מפגרים ולאחר תקופת הסתגלות מסוימת במוסד הופנו למסגרות חלופיות כגון הוסטל בקהילה או שוחררו לחיים עצמאיים ללא תמיכה כאשר שתי החלופות מותירות את אותם חוסים עם החסכים והנזקים של שנים ארוכות במוסד בו זכו לתנאים קשים במיוחד ועמדו במצבי קיצון בתחום האלימות והפגיעות המיניות כך "שמשוחררי" המעון נקלעו למצב נפשי וכלכלי חמור ולהתמודדות עם מציאות שלא היו מורגלים בה.

במהלך העדויות במשפט התברר כי לדודו מעולם לא נערך אבחון בפני ועדת אבחון חוקית שקבעה שהוא מפגר והוא הוכנס למעון למפגרים שלא על פי קביעת ועדת אבחון. האבחון החוקי היחיד שנערך לו היה לאחר 23 שנות כליאה במעון ואז נקבע שאיננו מפגר ובמכתב של מנהלת המעון החדשה נעמי ארנן צוין כי "וועדת האבחון הוכתה בתדהמה כיצד אדם שאיננו מפגר מוחזק 23 שנים במוסד למפגרים" על כל ההשלכות הנובעות מכך.

במהלך העדויות התגלו נתונים קשים בנוגע לצוות המעון ולגורמים המפקחים מטעם משרד הרווחה, כאשר לדוגמא פקיד הסעד הראשי (אמיר שוורץ - הערת הנהלת הבלוג) התגלה כעושה שימוש בתואר ד"ר של אוניברסיטה בלתי מוכרת למרות שנאסר עליו להשתמש בתואר זה על ידי משרד הרווחה, כמו גם התברר כי אשתו מחזיקה ב-40% ממניות חברה בשם ק.ט.ב המנהלת כ-13 הוסטלים ואותו פקיד סעד מוגדר כיועץ שלה למרות שנאסר עליו לבצע עבודות פרטיות והוא גם הורשע בנוגע לכך בבית דין של נציבות שירות המדינה כמו גם הרשעתו כללה דיווחים כוזבים בנוגע לשעות עבודה ואש"ל שדווחו כדיווח כוזב.

אותו פקיד סעד אף העיד שבאם דודו היה פונה אליו ומספר לו ששמע קונצרט טוב של מוצרט או שקרא ספר טוב על שיקספיר הוא היה שוקל לערוך לו וועדת אבחון קודם לכן.

למותר לציין כי הנ"ל ממשיך לעבוד במשרד הרווחה לטענתו אף קודם וממשיך לחתום על מסמכים בציון התואר ד"ר.

גם לגבי בנה של שרה קוגן, "ד"ר" ישראל קוגן עלו נתונים מדאיגים ביותר בעדותו בביהמ"ש כאשר התברר כי רשיונו לעסוק ברפואה נשלל בניו יורק, וירג'יניה, מרילנד וקליפורניה לאחר שהועמד לדין משמעתי ונקבע כי עבר עבירות אתיות ומוסריות קשות בכך שנתפס מקיים יחסי מין עם אחת מהמטופלות שלו תוך שהוא מודה בכך ומסכים לשלילת רשיונו, כאשר במקביל הותנתה החזרת הרישיון בהצגת חוות דעת פסיכיטרית המצביעה על יכולתו לחזור לעסוק ברפואה המעידה שאינו מהווה סכנה לציבור וזאת לאחר שבמסמכי הרשויות הרפואיות הרלבנטית התגלה שהוא סובל מבעיות נפשיות קשות.

"ד"ר" ישראל קוגן לא הסכים להשיב על שאלות בנושא ולא הציג אישור המאפשר לו לחזור לעסוק ברפואה.

לגבי המדריך רפי אהרני הושמעו עדויות קשות ביותר של חוסים לשעבר שהעידו על התעללות חסרת רסן בהם הכאות אכזריות הן בידיו והן במקלות ועונשים גופניים קשים כאשר שתיים מהעדות העידו כי אותו רפי אהרני אנס אותן באופן קבוע החל מהיותן בנות 11-12 עד אשר נמלטו מהמעון.



קישורים:

יום שני, 5 ביולי 2010

ילדים חוסים נאנסו במעון של אקי"ם בשרון - משרד הרווחה מטייח ומאשים את הורי החוסים

שר הרווחה יצחק בוז'י הרצוג - טיוח תחקירי אונס ילדים בפנימיותנערה חוסה במעון של אקי"ם בשרון נאנסה על ידי אחד מעובדי המעון. היא גם נדבקה ממנו באיידס. אבל, למרות הכל, ועדת בדיקה של משרד הרווחה קבעה שהאשמים הם דווקא הורי החוסים במעון

הכתבה שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס - וההורים מואשמים , חיים ריבלין , חדשות 2 , יולי 2010 ,



הוריה של ע', חוסה במעון אקים למפגרים, עדיין לא מעכלים. לפני כשנתיים התבשרו שבתם נאנסה על ידי המטפל שלה במעון אקים בשרון, ונדבקה באיידס. כעת ההורים מגלים כי ועדת הבדיקה שהוקמה במשרד הרווחה לחקור את הפרשה, מצאה דווקא אותם - אשמים במצב.

חבר ועדת הבדיקה הטיח דברים קשים בהוריה של ע', בפגישה שהתקיימה עם סיום עבודת הוועדה לפני כמה חודשים. לא הנהלת המעון, לא אקים שמפעיל את המקום, ודאי שלא משרד הרווחה שאמור לפקח על הנעשה שם - איש מהם לא אשם. "ההורים", נכתב בדו"ח, "היוו מוקד לחץ בלתי פוסק על הצוות, וזו הסיבה, לדעת חברי הועדה, למצוקה שאפשרה את המקרה".

האונס התגלה לפני כשנתיים, כששני חוסים במעון פתחו סימני מחלה. בדיקה העלתה כי הם נדבקו באיידס. בתום חקירת משטרה נעצר מאיר אבוהי, שהיה מטפל במקום, בחשד שאנס את השניים. כעת, מגלים אנשי משרד הרווחה, אפשר שהוא פגע בחוסים נוספים.

הנהלים לא השתנו

לאור הממצאים הללו, אפשר היה להניח שמשרד הרווחה ישנה נהלים ויגביר את הפיקוח על העובדים שמועסקים במעונות לחוסים, אולם בחדרי חדרים מודים בכירים במשרד הרווחה שזה לא קורה. לא רק שלא נעשות בדיקות תקופתיות לעובדים, במשרד הרווחה מודים שהם לא מצליחים למנוע ממטפלים אלימים לשוב ולפגוע בחוסים.

מאקי"ם נמסר הערב בתגובה לכתבה: "האגודה יזמה תיקון בחוק, המחייב אדם הרוצה לעבוד עם אנשים עם פיגור שכלי להביא אישור מהמשטרה שלא ביצע עבירות מין. בעקבות המקרה, יוזמת אקי"ם הרחבה של החוק כדי שיחייב אישור גם לגבי היעדר עבירות אלימות".

מוסד של אקים: שערוריה: הנערה החוסה נאנסה, נדבקה באיידס - וההורים מואשמים


קישורים:

יום שני, 3 במאי 2010

מעון למוגבלים כפר נחמן של משרד הרווחה - חשד להתעללות קשה

הכתבה "הוא פשוט הוריד לו סטירות" , נטע לי בינשטוק , mynet , מאי 2010

אגרופים, הרעבות ופלפל חריף בפה. המשטרה חוקרת חשד להתעללות בבעלי פיגור שכלי בכפר נחמן ברעננה. העובדים מכחישים את המיוחס להם. חושפת הפרשה: "התמוטטתי מהמראות". משרד הרווחה: "פועלים על פי נוהלי המשטרה"
חשד לפרשת התעללות קשה בכפר נחמן, מעון למוגבלים הסובלים מפיגור שכלי ברעננה. בחודש האחרון מתנהלת חקירת משטרה כנגד שני עובדים במעון, בחשד להתעללות בחניכים.

עדות קשה של עובדת אחת, אנרייט שוקרון, פתחה תיבת פנדורה בכל הקשור להתנהלות העובדים באחת המחלקות במעון, ואף הציפה תלונות ישנות של עובדים, מלפני ארבע שנים, על אלימות קשה.

מכות ובעיטות לחניכים, גרירות ומשיכות על הרצפה, עונשים מחרידים ומניעת אוכל, הם רק חלק ממקרי הזוועה שמגוללת שוקרון בעדותה שהביאה לפתיחת החקירה. יצוין כי העובדים החשודים מכחישים את המעשים.

שוקרון (30) עובדת בכפר נחמן מסוף אוגוסט האחרון כמטפלת. לאחרונה הודיעו לה שהחוזה שלה לא יוארך. את המשמרת של יום שבת, ה-30 בינואר, היא לעולם לא תשכח.

"אני בדרך כלל לא עובדת בשבתות כי אני שומרת שבת, אבל באותו היום היו חסרים עובדים, אז הסכמתי לבוא", החלה שוקרון לספר.

"אני עובדת בביתן הכי קשה שם, באזור גיל הזהב, בביתן הסיעודי. יש בו 34 חניכים, רובם משותקים, נכים ובמצב קשה. באותו היום עבדתי באחת הדירות הקלות יחסית, ביחד עם המטפל מ'".

"בשלב מסויים שמעתי שהולכות מכות באחד הדירות בהן מ' עבד. שמעתי רעשים של חבטות, אז נכנסתי פנימה לראות מה קורה. ראיתי את מ' מרביץ לאחד החניכים, אדם מבוגר בן 80, משותק, שיושב על כיסא גלגלים".

"הוא ממש פוצץ אותו במכות. צעקתי עליו: 'יא בן זונה, מה אתה עושה?'. אז ראיתי שהחניך קשור לכיסא הגלגלים בסדין, כך שהוא לא יוכל לזוז, והוא בינתיים הרג אותו במכות".

"מ' תפס את הראש שלו עם הידיים ואמר: 'אני לא יודע מה קרה לי', ואני אמרתי לו שלא יחשוב שזה יעבור לו בשתיקה. מאז המקרה הזה באמת הייתי בטראומה. הייתי בהלם ממה שראיתי. הוא ממש הלם בו באגרופים בלי לב".

שוקרון מודה שבתחילה היא לא דיווחה על מה שראתה. "פשוט הייתי בהלם. ממש התמוטטתי נפשית, בנוגע למטפל הזה. אחרי זה, היחס שלו אליי התחיל להשתנות. עד לאותו היום רק שמעתי סיפורים כאלו, אבל לא האמנתי שזה קורה".

שוקרון מספרת, שבמקרה נוסף לו הייתה עדה, העמיד המטפל מ' חניך נכה שמתנועע עם הליכון והכריח אותו לעמוד ליד הקיר על רגל אחת במשך שעה וחצי.

במקרה אחר ראתה שוקרון את מ' לוקח כפית באחת הארוחות, ומכה את החניכים על האצבעות. בנוסף, היא אומרת, הוא גם לקח פלפל חריף ושם לאחד החניכים בפה.

שוקרון מספרת גם על מקרה נוסף שלו הייתה עדה, בו היה מעורב המטפל הנוסף שהגישה נגדו תלונה, המטפל ז'. "מדובר גם במטפל שעובד בביתן הסיעודי".

"ראיתי אותו יושב ליד חניך בן 70, ופשוט מוריד לו סטירות, אחת אחרי השנייה. במקרה אחר גרר ז' חניך על הרצפה".

שוקרון החליטה בשלב מסויים שלא לעבור על כך בשתיקה ונפגשה עם מנהל המוסד, פנתה באי מייל למשרד הרווחה, ושלחה מכתבים לשר הרווחה, לכנסת ולמבקר המדינה.

אחר כך החליטה להגיש תלונה במשטרה נגד שני המטפלים ונגד המנהל. יומיים לאחר מכן קיבלו העובדים צו הרחקה זמני מהביתן בו עבדו. "האמת שהייתי בהלם שהם לא הורחקו לגמרי מהכפר", היא אומרת.

בדיקת "ידיעות השרון" מעלה כי אכן שוקרון אינה העובדת הראשונה שהייתה עדה למקרי אלימות במוסד, ואף לא הראשונה שדיווחה על כך. בידנו עדויות נוספות של עובדים הטוענים טענות דומות.

מנהל המוסד הבהיר כי הוא עובד מדינה והפנה אותנו למשרד הרווחה לקבלת תגובה. מעבר לכך אמר כי יש לתת למשטרה לחקור את המקרה.

ממשרד הרווחה נמסר: "הטיפול בנושא הועבר למשטרה ואנו פועלים רק על פי הנחיותיה. המשרד פעל על פי הנהלים, שלח למעון את פקיד הסעד הראשי שערך את הבדיקה הראשונית. נוהלי הדיווח על אירועים חריגים רועננו על ידי צוות המעון. מלבד זה אנו ממתינים להחלטת המשטרה".

מפקד משטרת כפר סבא, סנ"צ שי אזולאי, מסר בתגובה: "מתנהלת חקירה בתיק ולכשנמצה את החקירה נוכל לדווח על הממצאים".

המטפל מ' אמר השבוע בתגובה לטענות: "לא עשיתי את הדברים המיוחסים לי. אני מטפל המון שנים עם רקורד מאוד חיובי. אני הולך עם הראש למעלה ועם האמת שלי".

המטפל ז' סירב להגיב.

הכתבה "הוא פשוט הוריד לו סטירות" , נטע לי בינשטוק , mynet , מאי 2010


קישורים: