לאמא שלו אמרו שהתינוק שלה מת, ואותו ניסו ככל הנראה למכור לאימוץ. אחר כך הוא נשלח למוסד סגור למפגרים (מקי"ם של משרד הרווחה), שם נכלא וספג התעללות מחרידה במשך 23 שנה, לפני ששוחרר בחוסר כל. עכשיו, כשאיתר את משפחתו המקורית בכוחות עצמו, תובע דודו דהן 40 מיליון שקל פיצויים. כשתקראו את הסיפור שלו, הסכום הזה לא ייראה לכם מופרך.
הקול החושש בצדו של קו הטלפון דיבר לאט ובשקט. "שלום גברת כהן?".
"כן, זאת אני".
"גברת כהן, האם אני יכל להסתמך על הזיכרון שלך?".
"כן, בוודאי".
"את זוכרת שבתאריך 28.12.69 את ילדת בן ושמו דודו?".
שתיקה. "כן. ברור. אבל הוא מת. אמרו לי שהתינוק נולד מת".
"אז אני לא מת. אני חי".
דודו דהן פנטז על שיחת הטלפון הזאת במשך יותר מ-30 שנה. היום, שבעה חודשים אחרי שהתקיימה, הוא מדקלם אותה במדויק. זוכר כל פאוזה, כל פסיק שיצא מפי אמו, דינה כהן (שם בדוי). היא בעיקר זוכרת את ההלם והקיפאון שאחזו אותה.
"אמא! שוק מוחלט. איך שהוא אמר לי את המשפט הזה ישר קפאו לי הרגליים", היא אומרת. היא התחילה לירות שאלות מהירות. אתה נשוי? יש לך ילדים? איפה אתה גר? אבל שאלת המחץ האמיתית של כהן, המתנשאת לגובה של 1.90 מטר, היתה אחת ויחידה. "מה הגובה שלך?".
כשהוא ענה לי שהוא יותר משני מטר, ידעתי שהוא שלי. ידעתי. ישר אמרתי לו, 'אז כדאי שתפסיק לקרוא לי גברת תקרא לי אמא'".
דהן מביט באמו כמו ילד, בעוד קצוות שיערו החלו מזמן מאפירות. במכנסי התעמלות דהויים וישנים של אמו (היחידה שיכולה להשאיל לו בגדים במידתו) וסווטשירט אדום שבקושי מכסה את ידיו, דהן (38) מנסה לספר את סיפור חייו הלא ייאמן. שפתו רהוטה ומנומסת, לפעמים הוא מתבלבל, לפעמים הוא מתרגז ועוצר. כשהוא מדבר הוא מסתכל לרוב על אמו, מחפש את ידה, רוצה לספר לה שוב ושוב, למרות שהיא כבר שמעה מאות פעמים איך הפרידו ביניהם בלידה, איך כלאו אותו והתעללו בו במשך שנים, ואיך מצא את אותה כנגד כל הסיכויים. מילדותו ועד גיל 30 אושפז דהן בכפייה במוסד לסובלים מפיגור, למרות שבחוות דעת שונות נקבע כי אינו סובל מפיגור מלידה. כתוצאה מהשהייה הארוכה במוסד הסגור, פיתח דהן פיגור סביבתי מסוים; הוא מתבטא ומתנהל בצורה המזכירה לעתים ילד גדול.
"אמא, את שומעת, את רואה מה הם עשו לי. וואי, וואי, אמא, את לא מאמינה", הוא עוצר בהתרגשות ואומר לה אחרי כל כמה משפטים. "אני מאמינה לך, דודו, מאמינה", היא משיבה לו בסבלנות, כל פעם מחדש. סיפורם של רינה ודודו נחשף לראשונה על ידי כרמלה מנשה בערוץ 1. הרשויות הביעו אז זעזוע, והבטיחו לטפל במקרה מיד. מאז, הרבה לא השתנה. דודו תלוי באמו ובאמצעיה המוגבלים. כעת, הוא מבקש סיוע בשיקום חייו, ובמקביל, מגיש תביעה כנגד המדינה ומוסדותיה בסך 40 מיליון שקל, בדרישה להכרה ולפיצוי על הטרגדיות האיומות שפקדו אותו.
"אמרו לי, 'הוולד מת'""לא עכשיו. עכשיו אני רותח. עכשיו אני רוצה להתפוצץ, אני מרגיש כמו מחבל מתאבד", אומר דהן ושועט למטה, לעשן. הוא מדליק את הסיגריה כבר בגרם המדרגות של בית הדירות הקטן במגדל העמק שבו מתגוררת אמו. "אבל למה אני? שמישהו במדינה, כל אחד, שיבוא ויסביר לי למה זה היה מגיע דווקא לי?". קשה להבין, אי אפשר לענות. צריך רק להקשיב בשקט, מהתחלה.
דצמבר 69', חדר היולדות בבית החולים "
בטר" בחיפה (שנסגר בינתיים). כהן מגיעה עם צירים לחדר הלידה. היא בסך הכל בת 19, עלתה עם משפחתה ממרוקו. לא נשואה, גם האב אינו בתמונה. את הדרך ממגדל העמק לחיפה עשתה עם חברות.
"הייתי לבד, בהריון, ולא הסתרתי את זה", היא משחזרת בדמעות. "אמא שלי אמרה לי שאנחנו כבר תשע בבית, אז מקסימום נהיה עשרה. היא לא כעסה או ביקשה שאני אזרוק את הילד ואמרה שזה לא נורא. כשנכנסתי לחדר הלידה, שם התחילו הצרות".
כהן זוכרת שקיבלה זריקות ברגליים, וזהו. הלידה עברה עליה בטשטוש מוחלט. "אני זוכרת הבזקים וצעקות. המיילדת (שנפטרה לפני מספר שנים, שמה המלא שמור במערכת - ל.ש) כל הזמן צעקה עליי. אני לא יודעת למה, אבל היא רק אמדה לי תשתקי, תסתמי, נו תוציאי את זה כבר". ממסמכי בית החולים עולה שזו היתה לידת מלקחיים קשה. התינוק, במשקל 5.5 קילו, נולד עם בעיות נשימה.
"אחרי יום היא באה אליי ואמרה לי 'הוולד מת' זה כל מה שהיא אמרה, אבל אני התעקשתי, לפחות תיתני לי לראות אותו. היא סירבה. לא ויתרתי, בסוף היא הביאה לי אותו כולו עטוף. לא ראיתי כלום. היו לו חיתולים על כל הגוף, בכלל לא ראיתי את הפנים שלו. לקחה אותו, ויצאה. אחרי ארבעה ימים ברחתי משם הביתה". בינתיים בישר בית החולים גם לשפחתה של כהן כי התינוק לא שרד את הלידה. לא נותר לה אלא להשלים עם הבשורה. "אמרו לי מת, אז מת", היא אומרת. "קיבלתי את הבשורה ושתקתי. מה היה לי לעשות. מת. נגמר הסיפור".
אחרי חודשיים החלה לעבוד בבסיס צבאי בחיפה כמטפלת בתינוקות של אנשי הקבע. לדבריה, זה לא גרם לה לחשוב על התינוק שאיבדה. דווקא בעלה, שאותו הכירה אחר כך, האיץ בה לחקור את הסיפור לעומק. "הוא לא היה שקט. אמרתי לו 'מה פתאום, איפה נחפש? את מי נשאל? היה עדיף פשוט להמשיך הלאה'".
שנים אחדות אחרי הנישואים נולדו לה בת ובן. היום בשנות השלושים לחייהם. "כל החיים הייתי מאושרת. יש לי משפחה נהדרת, יש לי ילדים ונכד, הבית שלי תמיד היה מלא באהבה". אלא שבעוד כהן מקימה משפחה, בנה הבכור, דהן, בילה את ילדותו כשהוא בודד בעולם.
לבד, במוסד הסגורעל שולחנו של
עורך הדין עופר רון מונח קלסר שחור. בקלסר חוצצים צבעוניים זוהרים, המסתירים מאחוריהם מאות דפים: תעודות, אבחונים, מכתבים. ביניהם מסתתרות ארבע תמונות מצהיבות. הקלסר הזה הוא סיכום חייו של דודו דהן.
לפתוח את הקלסר בעצמו דהן אינו מעז. בכל פעם שאמו או עורך הדין עושים זאת, הוא זוכה ללמוד משהו על עברו. פרטים שהדחיק והוא אינו מצליח לשחזר. דברים שהוא בכלל לא רוצה לדעת. עורך הדין רון לקח על עצמו את תפקיד הבלש בסיפור הזה. אחרי חודשיים של חקירה, הוא הצליח למלא את רוב החתיכות החסרות בפאזל ששמו דודו דהן. העובדה הראשונה, המצמררת ביותר, ברורה כעת לחלוטין: כאשר אמו שבורת הלב שבה לביתה, נותר התינוק דודו, חי ובריא, במשך חודש בבית החולים.
"מתברר שהם החזיקו אותו שם", אומר רון. "אולי הם רצו למכור אותו באימוץ השחור. הארכיון של בית החולים נגנז, אבל למשרד הפנים כן דיווחו שהוא נולד ואפילו ציינו את שמו ואת פרטי האם. המיילדת הזאת כבד נפטרה, ויכול להיות שלעולם לא נדע מהי הסיבה האמיתית למה שקרה. כשהם באו אליי עם הסיפור הזה, בינינו, הוא נשמע כמו סרט ערבי. אבל רק אחרי שמצאתי את התיק שלו שליווה אותו כל השנים, וראיתי את המסמכים, הבנתי מה עשו לבן אדם הזה כל החיים ולאיזה גיהנום הכניסו אותו".
לאחר חודש בבית החולים הועבר דהן לבית יתומים בשם "
אמנה" בנווה שאנן שבחיפה, לשם הביאו ילדים שהוריהם לא יכלו או לא רצו לגדל אותם. דהן העביר שם את שלוש שנותיו הראשונות, עד שהועבר לחסותה של
משפחת אומנה מיבניאל. הוא התגורר איתם במשך ארבע שנים, שבמהלכן הוא אובחן כילד היפראקטיבי. "הייתי מאוד מאושר איתם, הם תמיד היו לוקחים אותי לבריכה. אבל לפעמים הייתי קצת כועס. כלומר כוחני", מדקלם דהן. "אני זוכר שתמיד הייתי זורק כיסאות על הגננת ורב עם הילדים בגן". ההורים, שגידלו בבית שלושה ילדים נוספים, לא יכלו לעמוד במעמסה, והעבירו את דהן ל
מוסד הסגור "מקי"ם" ברמלה, המיועד לילדים בעלי פיגור קל-בינוני.
"אני זוכר שאמרו לי בוקר אחד, 'היום אנחנו לוקחים אותך למקום אחר'. לא ידעתי שזה אומר שאני עוזב את הבית. הנסיעה היתה ארוכה ומ', האם האומנת, הסיעה אותי", נזכר דהן. "כשהגענו היא רק אמרה לי, 'טוב, אז עכשיו אנחנו הולכים'. והלכה. בכיתי הרבה. ישר כשהגעתי הכניסו אותי לחדד סגור עם עוד ארבעה ילדים ואמרו לי שאסור לצאת בלי מלווה, כלומד מדריך. לא שאלתי שאלות. הייתי בן שבע". כשיצא מהמוסד היה דודו דהן גבר בן 30.
23 שנה של התעללויותמעון מקי"ם, שנוסד ב-54', שוכן בלב רמלה. ב-98 חשפה חקירת משטרה מסכת מתמשכת של הזנחה והתעללות בחוסים במעון. בעקבות הגילויים פוטרה ההנהלה ושמו של המוסד שונה ל"מעון אביב". במקום הזה, שאליו נשלח למרות שמעולם לא אובחן כסובל מפיגור, בילה דהן את רוב חייו.
"כל בוקר ההשכמה היתה בחמש, כמו בצבא", הוא מספר. "ואיך היו מעירים אותנו לא עם ליטוף, ממש לא. היינו מקבלים סטירות קטנות כאלו על הפנים. 'יאללה, לקום'. היינו ארבעה בחדר. הקיר היה לבן, על החלון היו סורגים. פחדנו לריב בינינו. אם היינו עושים רעש, היינו מקבלים עונש", הוא אומר ומסתכל על אמו שלצדו, "וואי, וואי, אמא. את לא מאמינה איזה עונש הייתי מקבל".
המדריכים, ובייחוד מדריך מסוים שעבד במקום עד שנות התשעים, היו נוהגים לדבריו להעמיד את החוסים במסדרים אכזריים. "אותו מדריך היה מסדר אותנו בשורה. שורה של בנים, שורה של בנות. אז הוא בודק לנו את הציפורניים. מי שהיו לו ציפורניים ארוכות, היה נענש. אנחנו היינו צריכים להניח ידיים על השולחן של חדר האוכל, והוא היה עובר ומרביץ לנו עם המקל על האצבעות ככה, חזק, על הציפורן. זה כאב רצח. לא משנה כמה צעקנו, הוא לא היה מפסיק. רק אלוהים, אולי, שמע את הצעקות שלנו, אבל אף אחד לא היה עוצר אותו" (מנהלת מעון מקי"ם נפטרה לפני שנים אחדות. שמו המלא של המדריך המדובר שמור במערכת, והוא סירב להגיב לטענות בכתבה).
"
בכל מוצאי שבת, המנהלת, זיכרונה לקללה, היתה אומרת למדריך את מי הוא צריך להעניש כי הוא היה ילד רע השבוע. מה שאני זוכר זה שהוא היה כותב את השמות שלנו על קופסת הסיגריות שלו. הוא עישן טיים. ואז הוא היה מכניס אותנו לחדר שעליו היה שלט שחור 'חדר טיפולים'. אנחנו היינו נכנסים לחדר, היינו צריכים לשכב על המיטה, להוריד נעליים, ושלאאק, מכה חזקה של המקל על הרגליים". באחת מארוחות הצהריים זכה דודו לטיפול מיוחד. זה היה כי דיברתי בארוחה. הוא אמר לי 'דודו, קום תעמוד בפינה'. הוא קשר לי את הידיים מאחורה, ואז הוא לקח כף עם מלח, אמר לי לפתוח את הפה, ולהרים את הלשון. אחר כך הוא שם לי את כל המלח הזה בפה. אבל הוא לא הסתפק בזה. אחר כך הוא הלך לגינה, לקח פלפל חריף מהגינה, ואמר לי שיש לו הפתעה בשבילי. הפה שלי בער, אמא. אין לך מושג כמה. אני הייתי מרטיב במיטה, מה זה בריכות, אוקיינוס מתוך פחד. כשהמיטה היתה רטובה היו מענישים אותי. והמיטה שלי תמיד היתה רטובה".
כהן יושבת בצד. היא לא מצליחה לעכל את סיפורי בנה. "אם רק הייתי יודעת. לא היה לי מושג", היא אומרת.
הרכוש הפרטי של החוסים הוחרם. "כשהיינו מקבלים טרנזיסטור - אז לא היה דיסקמן כמו היום - המדריך לא היה מסכים שיהיה לנו את זה, והוא היה גונב לנו אותם. הם גם היו מכריחים את הבנות להסתפר ולקצץ את השיער כמו בנים, כי פחדו שיש לנו כינים", הוא אומר וממשיך מיד, "והמקלחות? זה היה כמו בכלא, עם צינור ארוך כמו של מכבי אש היינו מתקלחים". רון מתערב ומתקן: "ככה לא מתקלחים בכלא, דודו", ודהן משיב בכעס: "אז ככה אנחנו היינו מתקלחים! המים היו כל כך קרים. בשביל להסתבן היו נותנים לנו את משחת הכלים".
כשהוא מספר על ההתעללויות שעבר במעון דהן מתרגז, מקלל, קומץ את אגרופיו ודופק על השולחן. אבל כשהוא נשאל לגבי האוכל שהוגש להם, הוא קופא במקומו. על זה הוא בשום פנים לא רוצה לדבר. "איכס, האוכל, אני לא רוצה להיזכר בזה, איזה גועל נפש. עכשיו, השנייה, אני יכול להקיא את הנשמה שלי".
"קיבלנו עדויות על כך שמנהלת המקום היתה ניצולת שואה שלא האמינה שיש לזרוק את האוכל", מסביר עורך הדין רון. "אנחנו יודעים בוודאות שהיו מאכילים אותם שם פירות וירקות רקובים עם תולעים. היו מאכילים אותם בכוח ואז כשהם היו מקיאים, היו מכריחים אותם לאכול את הקיא. גיהנום, קטסטרופה, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אבל זה מה שהילדים חוו עד שההנהלה סולקה ב-98'. זה כמו מתוך איזה ספר של דיקנס. היתה שם כליאה בצינוק, מכות, איומים, זריקות הרגעה שלא לצורך, ויש אפילו עדויות להתעללות מינית. בחלק מהזמן הילדים פשוט היו מסוממים. זה היה יותר גרוע מכלא, הוא היה כמו חיה בגן חיות".
דהן מהנהן ומתחיל לבכות. "העופות, אלוהים. העוף לא היה מבושל, מלא בדם בכל מקום. תפוחי אדמה קטנים ולא מבושלים. אבל אכלתי, אסור היה להתלונן, ורציתי לשרוד". אמו מלטפת לו את היד, מנסה להרגיע אותו. "אמא, את שומעת?", הוא אומר פתאום, "בגיל 25 ברחתי מהמוסד לאכול פלאפל. אמא, אני הרמתי את הגדר כמו כלב וזחלתי מתחתיה כמו נחש. כל מה שרציתי היה לעמוד ברחוב ולאכול מנה פלאפל. אחר כך חזרתי. פחדתי שיתפסו אותי".
חודש במאסר
בעיניו של דהן, בינו לבין הילדים האחרים במעון לא היה שום הבדל. "לא הבנתי שיש משהו לא בסדר עם הילדים האלה. לא קלטתי, חשבתי שהם רגילים". כאמור, למרות שהוא כלל אינו סובל מפיגור, דהן חי במוסד סגור לסובלים מפיגור עד שמלאו לו 30. עובדה מזעזעת היא שבמשך אותן שנים הוא עבר מספר בדיקות ואבחונים וזכה לחוות דעת מפסיכולוגים ומורים, שחלקם קבעו כי הוא אינו סובל מפיגור כלשהו. אלא שעד להחלפת המוסד הנהלת המוסד, לא חשב איש לערוך בירור בעניינו.
כך למשל, כתבה אחת המחנכות שלו, כרמלה אבישי: "דודו קורא ומבין יפה. מסוגל לעבוד באופן עצמאי ולהפעיל חשיבה... זקוק לאהבה רבה, לתמיכה תמידית ועקבית, לסבלנות ולעידוד אשר יעזרו לו להירגע ולנצל את כושר ריכוזו והפוטנציאל שבו". דוח חינוכי מסכם אחר קובע כי הוא, אינטלקטואלי ומתקדם ביחס לחבריו". אפילו מורים שלא סבלו אותו בגלל התנהגותו האלימה וחוסר הריכוז שלו, ציינו את תבונתו ואת מצבו המתקדם ביחס לכיתה.
האבסורד הוא שבעוד צוות המוסד הסגור התייחס לדהן כאל מפגר, הוא הוחתם, כילד וכבגיר, על "חוזים" נוקשים ומסובכים, המיועדים לרסן את התנהגותו. כך למשל, תחת המסמך "חוזה: דהן, והצוות משנת 1997, נקבע באחד הסעיפים כי "במידה ואהרוס את המערכת פעם נוספת, אני יודע שלא אקבל נוספת בעתיד. זו המערכת היחידה שתהיה לי בעשר השנים הקרובות. אסור לי לקנות חדשה!". בחוזה נוסף, כשהוא בן 27, חותם דהן כי "אם התנהגותי לא תשתפר, אני אקבל כל מה שידוע לי. כולל אגף נעול תקופה של חודש ימים". בידי "סופשבוע" מצויים עוד חוזים רבים כאלה, קטנוניים יותר ופחות, החתומים על ידי דהן ועובדי מקי"ם.
על פי החוק, לכל אדם הסובל מפיגור ועבר את גיל 18 ממונה אפוטרופוס. יש מספר עמותות הממנות אפוטרופוס לסובלים מפיגור ומקבלות על כך תשלום מהמדינה. במקרה של דהן היתה זו
אקי"ם אפוטרופוס, שמינתה לשם כך בשנת 87' את
יזהר דמארי. "הוא היה אמור להיות האבא והאמא שלו. אך הוא רק טרח להסתיר ממנו את העובדה שיש לו בכלל הורים והמציא לו אגדות", אומר עו"ד רון. "הוא לא טרח לדפדף בתיק ולראות שפרטי האם נמצאים בו, הוא לא ביקר אותו ולא עניין אותו שבמשך כל השנים הוא כלוא שם סתם".
בשנת 98', כשהיה בן 29, עבר דודו אבחון נוסף, שבו נקבע סופית כי הוא אינו מפגר. ועדה מיוחדת באגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה קובעת כי "דודו אינו מפגר בשכלו, האפוטרופוס ומנהלת המעון אינם רואים את דודו כמי שמתאים להיות עם אנשים מפגרים בשכלם, למרות השנים הארוכות שבהן הוא מתגורר במקי"ם". למרות זאת, משרד הרווחה, מנהלת המעון ואפילו האפוטרופוס לא טרחו להוציא אותו מהמוסד. דהן נשאר במקי"ם עוד חצי שנה, במהלכה תלונות ההורים הביאה לחקירת משטרה ולפיטורי ההנהלה.
המנהלת החדשה, נעמי ארנן, שהגיעה למעון לתקופה קצרה, חשדה מיד שדהן אינו מתאים למוסד. בדוח האחרון בעניינו היא מציינת כי "ועדת האבחון הוכתה בתדהמה על שאדם שאינו מפגר נמצא במשך שנים רבות כל כך במעון לאנשים עם פיגור בינוני עד קל. אין פלא שאדם שקיבל טיפול של אדם עם פיגור, התייחסות וגבולות של אדם מפגר, הגיע למצב הנפשי הקשה ולהפרעות האישיות שדודו נמצא בהן היום... יש להוציאו מיידית למסגרת שתענה על צרכיו".
דודו, מתי הבנת בעצמך שאתה לא שייך לשם?"זה לא משנה, זה היה מאוחר מדי", הוא משיב בשקט.
שרף את תעודת הזהות עם השנים שעברו, דהן נהיה יותר ויותר אלים כלפי הצוות ושאר הדיירים במעון, והרבה פחות סובלני ל"טיפול" שקיבל (וכלל שימוש נרחב בכדורים ובזריקות, שתועד במדויק). המסגרת החינוכית המאוד מצומצמת במעון לא התאימה לו, ומדי פעם הוא היה מקבל אישור לעבוד במפעלים שבסביבה. "הבנתי שאני במקום אפל, והדבר היחיד שהחזיק אותי היה המחשבה על המשפחה שלי. התחלתי לשאול את המנהלת שאלות על ההורים שלי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת", נזכר דהן.
"אז היא אמדה לי, 'דודו, בוא, בוא, שב. לאן תלך?'. 'למשפחה שלי ביבניאל', עניתי לה. והיא עונה: 'דודו, זאת לא המשפחה שלך. אתה לבד. אין לך שום מקום אחר, הם לא חייבים לך כלום, אפילו לבקר הם לא חייבים' (מחליפת מכתבים שנמצאה עולה כי בני המשפחה האומנת רצו לבקר את דהן, אך המדריכים מנעו זאת מהם - ל.ש).
"הייתי בהלם. אם הם לא ההורים שלי, אז מי כן? מאז הייתי אובססיבי למצוא את המשפחה האמיתית שלי. אבל בכל פעם אמרו לי משהו אחר. במעון אמרו לי שאמא שלי נטשה אותי בבית החולים". לטענת דודו, בהזדמנות אחרת נאמר לו שההורים שלו הגיעו בספינת מעפילים ממרוקו שטבעה ורק הוא ניצל.
"זה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו, איפה המשפחה שלי. לא האמנתי שהם נטשו אותי. אני זוכר חלום אחד", הוא פונה לאמו, "חלמתי שהיד שלך בתוך היד שלי ואת מנסה להרים אותי למעלה. אבל אז התעוררתי וזה נגמר. איך הייתי עצוב אז".
"הם פשוט שיחקו אן-דן-דינו עם הילד הזה. מה שהיה נוח להם, הם קשקשו לו", אומר עו"ד רון. "כל כך הרבה שנים הוא חיפש ורצה את ההורים. ומה שיא האכזריות? - לזה באמת התקשיתי להאמין - שכל אותו הזמן הפרטים של אמו היו בתיק שלו במוסד. שמה ושם משפחתה הופיעו בתעודת הלידה שלו. כל השנים, גם כשהוא היה בוגר, אף אחד לא טרח לספר לו. כמה אטומי לב אפשר להיות?".
בגיל 30, בעקבות האבחון המחודש, הוחלט לשחרר את דהן ממקי"ם באופן מיידי. הוא הועבר בין מסגרות ומוסדות שונים, התגלגל בין משפחות אומנות ואפילו גר ברחוב. במשך כמה שנים עבד בהובלות ובמפעל חלבה ברמלה, מתקיים על חלבה מבוקר ער ערב ומבזבז את כספו על טלוויזיות ומשחקי מחשב. אנשים שנתקלו בו ניצלו אותו, גזלו את קצבת הביטוח הלאומי הזעומה שלו - פחות מ-2,000 שקל בחודש - וצחקו על התנהגותו וחזותו.
בשנים לאחר שחרורו מהמעון הוא נמצא עדיין תחת חסותו של האפוטרופוס, ורק לאחר ויכוחים קולניים ואיומים אלימים מצדו, הצליח להשתחרר ממנו. רק אז, כאדון לעצמו, חשב דהן על "תחבולה אמיתית", כמו שהוא קורא לה, שתגלה לו סוף סוף מיהי אמו.
"כל הזמן זאת היתה המטרה שלי, רק למצוא אותה. כל השנים חלמתי על זה. אני עבדתי אז בהובלות כשהבריק לי הרעיון. אמא, תשמעי את זה", הוא מתגאה, "הוצאתי את תעודת הזהות שלי מהכיס ואז שרפתי אותה עם המצית טוב טוב, ככה שלא יישאר ממנה כלום. ואז היה סבבה. שלחו אותי להוציא תעודה חדשה. במשרד הפנים ברמלה דיברתי עם הפקידה שטיפלה בי כשפתאום נהייתי רציני מאוד. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה, 'תגידי, בבקשה. את יכולה לראות שם אינפורמציה על אמא שלי? 30 שנה אני חי לבד וזה נורא קשה לי. בבקשה, שימי את עצמך במקומי'. היא חשבה רגע ואז תקתקה במחשב. פתאום, בשנייה אחת, את לא תאמיני. יש לי אמא. ולא רק, גם אח, אחות, סבא, סבתא, כל השמות שלהם, הכל אצלי. לא האמנתי שזה קורה לי. התחלתי לקפוץ שם בסניף, חבל לך על הזמן. הייתי כל כך מאושר שבסוף השארתי לפקידה מאה שקל צ'ופר".
דהן מיהר לביתו והתיישב מתוח על כיסא לצד הטלפון. השיחה הראשונה היתה ל-144. בשיחה השנייה הוא כבר דיבר עם אמו. יום למחרת, כשעלה במדרגות ביתה, חיכה לו השלט, "דודו, ברוך הבא לחיק משפחתך".
"הכנתי לו שניצלים ומקרוני, אבל מרוב כל ההתרגשות, הוא בכלל לא רצה לאכול", כהן מספרת. "טוב, אני רק רציתי להרגיש את החיבוק של אמא", דהן מתפרץ ומסביר. "שאלתי אותה, 'אמא נכון לעולם לא תעזבי אותי יותר?'". כהן מהנהנת.
לא עצרת רגע לעכל את כל זה?"איך אני יכולה? הוא בא אליי לדלת. בהתחלה אמרו לי שהילד מת. אבל יצא מתוכי משהו ופתאום הוא מופיע. אז מה אגיד לו, 'סליחה, אני עסוקה. תחזור מאיפה שבאת?".
ללמוד מה זו משפחהעוד לפני המפגש המחודש, מיד אחרי שיחת הטלפון הראשונה, הבינה כהן שחייה ישתנו עתה ללא הכר. "פתאום זה קרה. את מקבלת טלפון וזהו, שום דבר לא נשאר כמו שהיה. מה אני יכולה לעשות? כשראיתי את הפנים שלו, הוא כל כך דומה לבת שלי, איזו אפשרות אחרת יש לי? לאן אני אשלח אותו? אני צריכה ללמד אותו הכל מהתחלה. הוא לא יודע כלום, זו אני נותנת לו קצת אחריות, שיעשה לי שליחויות, שיעזור לי לנקות את הבית, הוא מאוד אוהב את זה. כל בוקר הוא קם, אני עושה לו קפה ונותנת פרוסה של עוגה, אחר כך יש ארוחת צהריים, בין לבין אנחנו מדברים הרבה. לפני שהוא הולך לישון תמיד נותנים נשיקה וחיבוק. כל היום אני איתו, מהבוקר עד הלילה".
עד היום הייתם זרים מוחלטים. איך פתאום מפתחים רגשות אמהיים למישהו שאת בכלל לא מכירה? "אני לא יכולה להסביר את זה, אבל זה ככה. הוא הבן שלי, אני אמא שלו. הוא יצא ממני. כשאני שומעת איפה הוא היה כל השנים, אני רוצה שעכשיו יהיה לו סוף סוף טוב. אבל זה לא קל. וגם יש הרבה דברים שאני לא יודעת איך בכלל להתחיל להתמודד איתם. יש דברים מיוחדים שהוא צריך, עברו עליו כל כך הרבה דברים".
דודו ישן בסלון הביתי הקטן, והחיים אינם קלים לדיירי הבית. כששוחרר מהמוסד נקבע כי הוא סובל מאישיות ילדותית, עם קושי בריסון דחפים ונטייה לאלימות קשה. גם עכשיו קורה שהוא מתקשה לשלוט בכעס, ופעמיים כבר ברח. הצליחו למצוא לו יחידת דיור חדשה וקטנה ממש מול הבית, אך זו עומדת עדיין ריקה. בהיעדר מיטה או מקרר, וכסף כדי לממן אותו ואת צרכיו (אפילו נעליים במידה 50 עבורו קשה למצוא), לא יודעת אמו מאיפה היא תגייס את הכוחות, או המשאבים, כדי לסייע לו. היא אישה גאה, והטיולים עימו ללשכת הרווחה מביכים אותה. "נותנים לי 500 שקל, ואז אני במצב שבו אני צריכה להתחנן. בחיים שלי לא ביקשתי דבר, בחיים לא ראיתי איך נראית לשכת רווחה. הוא לא מסוגל לעבוד בכל עבודה, אבל זה לא באשמתו. באמת שאני כבר מיואשת לגמרי".
"כל החיים התייחסו אליי כמו כלב. בגללם אני כזה, זה לא באשמתי", אומר דהן ומביט לרצפה. את כעסו הוא מכלה במשחקי מחשב אלימים, כי "היריות מרגיעות אותי". גם התביעה שהגישו לאחרונה בסך 40 מיליון שקל נגד משרד הבריאות, משרד הרווחה והאפוטרופוס, אינה מעודדת אותו. "עזבי אותי מהכסף. לפעמים כל מה שאני רוצה זה פשוט נקמה", הוא מודה. "כמו בסרט 'קינג קונג'. לתפוס אותם, לשבור אותם כמו עוף, ולאכול להם את הראש. כן, ככה. אבל אמא אמרה לי שזה לא טוב לחשוב ככה. אז אני מעדיף שלא. אז עכשיו, תנו לי רק להיות פה, בבית שלי, עכשיו יש לי משפחה.
"סחר בתינוקות היה שיטה"
סוזי אליה, מיילדת בבית חולים בסר, זוכרת מקרים נוספים כמו זה של דודו דהן
בית החולים בתר שימש כבית חולים פרטי ליולדות שפעל תחת רישוי ופיקוח של משרד הבריאות. הוא נוסד בשנות העשרים והיה למוסד ידוע בעיר חיפה. בשנות השבעים הוא הוסב לבית אבות.
סוזי אליה, 54, אומרת היום כי "צריך אחת ולתמיד לספר מה היה שם במסדרונות. צריך לחשוף את האמת". אליה עבדה ב"בטר" בשנת 70' כמיילדת זוטרה ולדבריה, היתה עדה לסחר חליפין בתינוקות. "זו היתה שיטה, והנהיגה אותו המיילדת הראשית, זאת שיילדה את דודו. כולם פחדו ממנה והיא היתה קשה מאוד. מהר מאוד הבחנתי באיך שהדברים עובדים שם. הם עשו את הכל מול העיניים שלי, כי הייתי צעירה מאוד ואף אחד לא שם עליי. אני זוכרת שהיו מסתובבים בבית החולים אנשים עשירים מאוד. הם היו לוקחים תינוקות מאמהות, בדרך כלל מאמהות חד הוריות. אז זאת היתה בושה גדולה מאוד, זה לא היה מקובל להיות אם לא נשואה. אז הדוקטור היתה פשוט אומרת לאמא שהתינוק נולד מת, ואחרי כמה ימים הם היו נותנים את התינוקות למשפחות העשירות, בפירוש כך. בזמן ההמתנה היו שמים אותם בחדר התינוקות והיינו יודעות פשוט מה קורה כאן. לא היה קשה להבין שהולך כאן סחר-מכר של תינוקות.
"האווירה בבית החולים היתה מפחידה, ואני רק רציתי לקבל קצת ניסיון ולברוח משם. היום אני מרגישה שחייבים להגיד את הדברים, כדי שזה בחיים לא יקרה שוב. אז הייתי צעירה מאוד, זה היה גדול עליי, ואני נורא פחדתי להגיד למישהו, אז עשיתי את הדבר הקל ועזבתי. היום בוודאי הייתי נוהגת אחרת. לא הייתי יכולה לישון לילה אחד אם הייתי יודעת שהיום עושים דברים כאלה מזעזעים".
תגובות לא שיקרנו, לא ידענו, זה לא בסמכותנו
משרד הרווחה מסר את התגובה הבאה לכתבה: "מבדיקה שנערכה עד כה עולה כי בתקופה האמורה, קרי. 1969, המעון בו שהה מר דודו דהן לא הוגדר כמעון לאנשים בעלי פיגור שכלי, אלא כמעון לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. רק שנים מאוחר יותר נעשתה הפרדה בין מעונות לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי לבין מעונות המיועדים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. לאחר חשיפת המקרה נעשה מאמץ רב מצד מחלקת הרווחה בעיריית מגדל העמק לטפל בדודו דהן ובאמו. במסגרת זו נפגש דודו באופן קבוע עם עובדת סוציאלית לשם קביעת תוכנית טיפול אישית. בנוסף, הופנה דודו להמשך טיפול מול משרד הבינוי והשיכון, ואף נמצאה לו דירה".
אקים לאפוטרופסות מסרה את התגובה הבאה לכתבה: "אקים לאפוטרופסות היא עמותה הקיימת כ-30 שנה ומשמשת כתחליף משפחה לכ-1,500 חוסים בכל הגילים, בכל רמות הפיגור ובכל רחבי הארץ. דודו טופל באהבה ובמסירות על ידי שני מבקרים של העמותה, ולטענת דודו כי הוזנח אין כל שחר. מבקרי אקים לאפוטרופסות ביקרו אצלו אחת לשבוע באופן קבוע, ומעולם לא ראו כל סימן ולא שמעו ממנו, או מאף אחד אחר, כי מתעללים בו.
"העמותה מונתה על ידי בית המשפט כאפוטרופוס לדודו רק בהיותו בן 18. אם היו אירועים קודמים לגיל 18, הם אינם ידועים לנו. לאקים לאפוטרופסות נמסר כי דודו הוא ילד מחוץ לנישואים, שהיה מועמד לאימוץ ופרטי אמו חסויים. תיק אימוץ הוא תיק חסוי על פי החוק ואין סמכות לאפוטרופוס סמכות לקבל פרטים מתיק אימוץ. לדודו נאמר על ידי עובדי אקים לאפוטרופסות כי לא ידועים לנו פרטים על אמו וכי הגיע למעון ממשפחה אומנת. כל ניסיון לשייך לעובדי אקים לאפוטרופסות אמירות אחרות הוא הטעיה או שקר מכוון.
"אקים לאפוטרופסות איננה גורם מאבחן הקובע אם אדם הוא עם פיגור שכלי אם לאו. זהו תפקידה של ועדת האבחון ואין זה בסמכותו של אפוטרופוס להפנות אנשים לוועדות האבחון של משרד הרווחה. בידי אקים לאפוטרופסות פרטים נוספים השופכים אור על פרשה זו, אך מתוך רצון לשמור על כבודו ופרטיותו של דודו, לא נוכל לפרסמם בתקשורת".
יזהר דמארי, האפוטרופוס מטעם אקי"ם מציין כי "אני באופן עקבי אמרתי לדודו שאין לנו ידיעות על המשפחה שלו ולא שיקרתי לו מעולם. אף פעם לא ביקשתי לראות את התיק שלו במעון כי זה לא בתחום סמכותי".
מדוע לא נערך לו אבחון כל שלוש שנים, כפי שדורש החוק?
"אנחנו לא עוסקים בשאלה של מפגר לא מפגר. אם מישהו נמצא במוסד לבעלי פיגור מבחינתנו הוא מפגר. בשעה בשבוע שביקרו אותו הנציגים שלנו, הם לא ראו התנהגות שונה מהתנהגות אחרת של אנשים במוסד. זה לא בסמכות האפוטרופוס להביא לוועדת אבחון. אני אחראי רק לגופו של דודו".
משרד הבריאות מסר כי "תגובתנו תועבר לערכאות המשפטיות".
שופטת בלהה גילאור - תרבות הראש הקטן, התנערות מאחריות ותאוות בצע - פרשת דודו דהאן - בלהה גילאור שופטת בימ"ש מחוזי –
פסק דין אנטי חברתי מופרך ונוגד את כבוד האדם וחירותו – דודו דהן נגד משרד הרווחה...
שופטת בלהה גילאור - התבהמות וקהות חושים בפרשת דודו דהאן - רשת ב- סדר יום עם קרן נויבך - 23 בינואר 2014 -
דודו דהאן שנחטף עם היוולדו ע"י רשויות הרווחה תוייג כמפגר ונשלח למוסד למפגרים
מעון מקי"ם שם סבל יחד עם חוסים רבים התעללויות קשות למשך עשרות שנים...
