יום שישי, 8 באוקטובר 2010

"טיפול" בכפייה בענייני משפחת חביבי - שופט הנוער אורי בן דור ופקידת הסעד רות מטות

פקידת סעד רות מטות - התנהלות מופקרת ואכזריתדו"ח ועדת סלונים נבו (מאי 2009) פרט ליקויים מהותיים בעבודתם של פקידי הסעד לסדרי דין: ניגוד עניינים, כתיבת עובדות בתסקיר ללא וידוא או ניסיון הפרכה, אי מתן אפשרות ללקוח אפשרות להתייחס לתסקיר טרם מסירתו לבית המשפט, אימוץ מלא של התסקיר על המלצותיו ע"י בתי המשפט (חותמת גומי), העדר מעקב, פיקוח ובקרה, אי קיום נהלים ועוד. מאידך, בתי המשפט לענייני משפחה ונוער רואים בתסקיר סוף פסוק.

שיטת העבודה של פקידי הסעד המפורטת
בדו"ח גורמת להטיה, עיוות הצדק, עגמת הנפש נזקים קשים ובלתי הפיכים ועוד ל"מטופל" ע"י פקידי הסעד ובתי משפט לענייני משפחה ונוער. מסקנות הדוח ידועות למשרד הרווחה מזה שנים מוועדות קודמות אולם לא יושמו.

מה ההשלכות והמשמעויות כשבתי משפט לענייני משפחה ונוער מקבלים מאחורי דלתותיהם הסגורות ללא עוררין, המלצות על בסיס עובדתי רעוע, לא בדוק, ומופקר של פקידי הסעד?
האם שיטת עבודה זאת מועילה או גורמת נזקים קשים בלתי הפיכים?
מה חושב האזרח על עובדי מדינה אלו שקרו בדרכו?

מכתבה של אודליה חביבי לשופט הנוער אורי בן דור משיב לשאלות אלו (מתוך אתר הרהורים על משפחה וילדים):

10/05/2006
לכבוד : בית המשפט השלום לנוער בירושלים
עבור : השופט אורי בן דור

הנדון : י' חביבי ת.ז. XXXXXXXX
(בן שנתיים וחצי) תיק בש"א 608/06
בחזקת – תינוק שנשבה

1. זוהי הודעה ובקשה דחופה ובהולה לשחרורו של אחי הקטן י' חביבי אשר נחטף בידי רות מטות פקידת סעד ובאישורו של השופט אורי בן דור שופט בית המשפט לנוער בירושלים.

2. אני החתומה מטה אודליה חביבי אחותו הבכורה של י' אחי ונשמתי היקרה מבקשת מבית המשפט ליתן צו מיידי לשחרורו של אחי י' היקר אשר מוחזק בכפייה ובניגוד לרצונו בידיי רשויות הרווחה תוך קבלת גושפנקא חוקית לכאורה על ידי השופט אורי בן דור שופט בית המשפט לנוער בירושלים.

3. כניצולת שואה ובת למשפחה ניצולת שואה אשר בוצעה כנגדי וכנגד משפחתי על ידי יהודים בארץ ישראל אני מתריעה בפני המכותבים ובפני כל העולם ומניסיון אישי רע ומר אשר חוויתי על בשרי מאז הייתי בת 8 !!!.

4. על בשרי חוויתי חוויה קשה מנשוא כאשר נחטפתי בגיל 8 על ידי פקידת הסעד רות מטות ללא שום סיבה אמיתית וללא צו משפטי חוקי עשרות פעמים. רות מטות ובית המשפט לנוער השופט אורי בן דור הרסו את חיי ורצחו את ילדותי. לא רק זו אלא אף את נעורי ואת תומתי ואת נפשי ונפש כל בני משפחתי.

5. ואליך השופט אורי בן דור אני פונה ומבקשת ממך להעז ולהישיר לי מבט בפעם הראשונה בחיי ואם יש עוז בלבך ולהתעמת עימי על כל השקרים אשר אישית ספגתי ממך בלשכתך המפוארת כאשר הנך מעוות ומסלף את דברי אשר כל אשר ביקשתי ממך כילדה וכקטינה היה השב אותי לחיק הורי ולחיק משפחתי האהובה.

6. חלפו להם 12 שנים כיום אני בוגרת יותר ומנוסה מאוד ולא תמיד מסיבות חיוביות. על בשרי חוויתי שואה אשר כל חיצי הזעם והשנאה שלי מופנים אליך. הרסת אותי הרסת את חיי והרסת את הורי ואחי. דם אחיי ודם הורי ודמם של עשרות מחברי וחברותי למתקני הכליאה של הרווחה וביהמ"ש על ידך וממך אותם אבקש.

7. אותי החזקת בכפייה ובניגודו לרצוני כך עשיתי גם לאחיי. והחמור מכל את אחי הקטן י' אישרת לחטוף והינו בשבי מזה כשלושה חודשים. על לא עוול בכפו ובוודאי שעל לא עוול בכפם של הוריי.

8. אתה אולי תצליח בימים הקרובים להתחמק מאחריות על פשעיך ומעשיך הנלוזים והנפשעים. אך תזכור רק דבר אחד פעוט. חכמים אמרו סוף גנב לתליה. יבוא יומך. את הזיכרונות הקשים שלי מהחוויות המשפילות אותן חוויתי בחיי לא אשכח. גם יהודה וח' לא שוכחים. והאמן לי גם י' לא ישכח. את דמם ונפשם מידך אבקש.

9. בגללך הוכתי, הושפלתי, הופשטתי, הוחזקתי בצינוק פעמים אין ספור, נשפטתי, אנסתם את נשמתי וכגופי והגרוע מכל לא נתתם לי שום אור של תקווה. ובכך אני מאשימה בעיקר את אוטם לבך משמוע וטחות עניך מראות.

10. אני זוכרת את המראות, הקולות, הבכי האין סופי, ההתמוטטויות בלשכתך, התחנונים וההשפלה אותן חוויתי יחד עם הורי ואחי פעמים אין ספור.

11. עכשיו ממש ברגעים אלו בשעות לילה הקטנות כשאתה ישן שנת "ישרים" אני אינני יכולה לישון. שנים רבות שאנני ישנה כלל בלילות. לילות אלו היו מפלטי היחיד במסכת הייסורים אותה עברתי בגינך. אתה וחבריך בביהמ"ש המורם מעם כביכול בצעתם פשעים רבים כנגד עשרות אלפי משפחות בישראל. אני לא אשכח ולא אסלח. עד טיפת דמי האחרונה אספר את מעלליך ומעללי חברך בכל העולם. כיצד עיגנתם עדויות שקר של פקידות סעד כאמת משפטית גם כשהסתכלתי לך בלבן של העניים מטווח אפס היה ניתן לדעת בוודאות כי הנך יודע כי טיעוניהם בשקר וכזב מקורם.

12. את תרבות הכיסתוח והעלמת ראיות ובידוי ראיות ועיגונם כאמת משפטית כאשר הנך יודע שמשקרים והגרוע מכל כאשר הנך יודע שאתה וחבריך השופטים משקרים וכל זאת מבלי להניד עפעף לא אשכח לעולם. זוהי מלחמתי ומלחמת עשרות אלפי משפחות שהחלו להתעורר בשנים האחרונות. אנו קורבנות השואה הגרועה בתולדות האנושות. זוהי שואה של יהודים ביהודים המבדילים דם מדם בהבזק קולמוס של ביהמ"ש כאילו משם תצא תורה תוך ניצול ציני וחמור של אמון הציבור במערכת בית המשפט.

13. כשאני כותבת את מכתבי זה אני יודעת איזה התעללויות סבלתי ב"עזרתכם האדיבה" ומה עובר ממש ברגע זה על אחי י' היקר וח' אשר סובלים בצורה בלתי רגילה וזאת בגללך.

14. יהודה אחי עוד מעט משתחרר מהכלא – כלא הרווחה. אני מאמינה שגם הוא יגיע לרגע אליו הבשלתי לאחרונה וזאת בזכות התעללותכם האחרונה באחי הקטן י'. הפצעים אשר כמעט והגלידו נפצעו מחדש והחלו שוב לדמם. הדם נשפך כיין וללא הפסקה. חבל רק שהנך חוגג שוב על הדם. זוהי איננה עלילת דם. זוהי מציאות עגומה ואמיתית אשר אני אודליה חביבי בת כביכול לעם היהודי שרק לא מזמן לפני ימים ספורים זכר את השואה אשר הייתה לפני כשישים שנה אבל השואה שלי רק החלה לפני 12 שנה ועד כה לא נגמרה.

15. רצחתם את ילדותי ועכשיו רצחתם את ילדותו של אחי הקטן י'. י' היה איתי ועם הורי בילינו יחד, צחקנו יחד, בכינו יחד והכי חשוב הינו למשפחה ובטרם התחלתי להנות ממה שילדיך ידעו וילדי קצינות ה אס.אס פקידות הסעד וכבר נפלה עלינו צרה חדשה. ושוב תחת חתימתך. חתימה שלא אוכל לשכוח לעולם.

16. עם הוריי לו ידעתי מחסור עם הורי ידעתי אהבה עד אשר לפתע פתאום באה רות מטות ופקיד הסעד יצחק יעקב יחד עם עשרות שוטרים דתיים לכאורה בהנחיתו של עופר שומר וחטפו באכזריות את אחי. אחי י' תוך שהוא יונק וניזון מחלב אימי היקרה והיפה.

17. את הרעל בו גורמי הרווחה השונים ניסו להרעילני הקאתי. אני יודעת כמה "רעל" תנסו להאכיל את אחי הקטן י'. זהו רעל המוחזק רק בלשכת הרווחה ובית המשפט למשפחה ולנוער. זהו אותו רעל שנתתם לי ולאחי ולהורי ולעשרות אלפי משפחות בישראל.

18. במשך שנים כלאתם חפים מפשע בבתי כלא ומוסדות לחולי נפש. אמנם כלאתם את גופנו אך לעולם לא את נשמותינו .

19. את הוריי ואחי הכנסתם לבתי סוהר ולבתי משוגעים ורצחתם משפחות שלמות חרף היותנו משפחה חמה ומלוכדת. הרחקתם אותנו זה מה והפרדתם אותנו זה מזה במשך שנים רבות וארוכות כל אחד במקום אחר. אבל אני אודליה חביבי ביתם של חיים וויולט חביבי הילדה הבכורה מתחייבת לגלות ולחשוף את הפשעים שלכם לכל העולם.

20. זוהי חובתי האזרחית, חובתי המוסרית וחובתי כלוחמת לזכויות אדם אשר חוותה בגופה ונשמתה את השואה היהודית.

21. מכאן ומעל דפים אלו אני קוראת לכל באי העולם שחררו את אחי י' ואת שאר אחי ואת כל הילדים האומללים אשר זועקים הצילו יומם וליל החזירו אותנו ואותם לאלתר להורינו ולמשפחותינו.

22. אין זכות בעולם ולא הייתה זכות בעולם לאף אחד וזה כולל גם אתכם השופטים לנתק ולחטוף להכאיב להכות ולהתעלל באחי י' אחי היקר לא מהוריי ובטח שלא ממני. ובודאי שלא ממשפחתי המורחבת ומחברי.

23. אנחנו כמשפחה עוברים שואה בשבילנו יום הזיכרון לשואה היה עוד יום בגטו עוד יום בשואה. וכל יום עבורנו הוא שואה. שואה אשר ביצע אותה בית המשפט היהודי לנוער בירושלים בחסותו של השופט אורי בן דור ופקידת הסעד רות מטות ומרים בן עטר וכל פקידות הסעד והבאים מטעמם.

24. על כן ולאור כל האמור לעיל אני אודליה דורשת בזאת ממך השופט אורי בן דור לשחרר את אחי י' היקר ולהורות לרשויות הרווחה ולבאים מטעמם להחזיר את י' להוריי חיים וויולט חביבי באופן מיידי.

25. אין בהצהרתי זו בכדי לגרוע את זכותי לתבוע אותך ואת חבריך לפשעים הרבים שבוצעו כנגדי תוך שימוש לרעה בכוח השררה ובסמכות אשר הוקנתה לך בטעות על פי חוק לתבוע אותך ואת חבריך תביעת פיצויים אדירה והעמדתך לדין פלילי בגין פשעים אלו ופשעים נוספים.

26. טול קורה מבין ענייך, תתעורר ותבין כי כל פושע יבוא לדין. כך למדת בפקולטה למשפטים וכך אמרת לאלו אשר שפטת. בהשבעתך בפני נשיא המדינה ובפני נשיא ביהמ"ש העליון ובפני הציבור כולו התחייבת לשמור על החוק ולשמור אמונים לחוק. זו הייתה שבועת שקר.

צפו בעדותה של אודליה חביבי על ההתעללות הקשה שעברה במעון הסגור והאימתני 'מסילה' בו נכלאה בניגוד לרצונה.
.

קישורים:

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

אודליה חביבי מספרת על מעון לילדות מסילה של משרד הרווחה

בעקבות סדרה של הצתות על ידי נערות במעון מסילה בשנת 2008, כתבו עו"ד משה כהן, הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים דאז, וסגניתו, עו"ד נוחי פוליטיס, הממונה על מחלקת הנוער, דוח חריף על ההתנהלות במעון. מהדוח נחשף כי הבנות נכלאות בתנאי צינוק כאקט של ענישה וכי המדריכים במקום נוהגים בהן באלימות כבדרך שגרה. הדוח קובע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך.

במאי 2010 נחשפה פרשת השידול לזנות בתל אביב: תמורת סכומי כסף זעומים מכרו הנערים והנערות, יתומי משרד הרווחה, שירותי מין שונים ומשונים, כדי לקבל מקום לינה ואוכל, וכדי שלא יסגירו אותם חזרה למכלאות משרד הרווחה כגון מעון מסילה.

צפו בעדות של אודליה חביבי על מעון מסילה מתוך הסרט "הבשורה ע"פ חביבי"- תסריט מיכל אליאס ורון יאיר הפקה: "דוקו דרמה" רון כחלילי וחיים סלוצקי
.

.
קישורים:

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

הבשורה על פי חביבי - המדיניות המעוותת של משרד הרווחה

אוקטובר 2010 - ויולט וחיים חביבי עלו לכותרות לפני כארבע שנים, כשהתבצרו בכנסיית הבשורה בנצרת. הם מחו על כך שילדיהם נלקחו בידי רשויות הרווחה בירושלים, והציתו מהומות של תושבים שחשבו כי מדובר בפיגוע. רשויות הרווחה רדפו באובססיביות אחרי משפחת חביבי במשך שנים.

כך מספרת הבת אודליה חביבי איך "טיפלו" בה רשויות הסעד: "… אני לעולם לא אשכח שחטפתם אותי למקומות אפלים וקשים כמו מסילה וצופיה שזה מתאים לעברייניות. עד היום יש לי סיוטים מהמקומות האלה בעזרת ה' התביעה שאני מכינה לכם היא מן הקשות ביותר נגדכם וכל מי שרושם נגדנו אין לכם מושג מה עברנו ואם הגענו למצבים כמו ללכת לרמאללה אז סימן שפה מתעללים ואני ראיתי איך מפוצצים את הבית על הוריי בקיצור אישית לי ברמאללה היה טוב. שם לפחות לא חטפו אותי למוסדות של נרקומניות אדוני ישמור איזה דברים יש שם במוסדות האלה…." (מאתר הרהורים על משפחה וילדים)

צפו בסרט הבשורה ע"פ חביבי - סיפורם של משפחת חביבי שנרדפו ע"י שירותי הרווחה


.
"הבשורה ע"פ חביבי"- תסריט מיכל אליאס ורון יאיר הפקה: "דוקו דרמה" רון כחלילי וחיים סלוצקי
הפיצוץ בכנסיית הבשורה, שכמעט והצית מהומות דת עולמיות, מתגלה כזעקה לעזרה של זוג הורים נואשים המנהלים מאבק להשבת ילדיהם שנלקחו ע"י רשויות הרווחה

קישורים:

יום שני, 4 באוקטובר 2010

הפקרה בלשכת הרווחה חוף אשקלון ואבחון פסיכיאטרי לקוי הובילו למותו הטראגי של חירש אלכוהוליסט

הכתבה כרוניקה של התאבדות ידועה מראש: חייו ומותו של רונן מנשרוף , ליאור אבני | 4/10/2010

ההתמכרות לאלכוהול הפכה את רונן מנשרוף, צעיר חירש ממושב הודיה, לאדם אלים במיוחד, עד שבני משפחתו החליטו להוציא נגדו צו הרחקה מהבית. ייתכן שזה מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו: הוא שפך בנזין על גופו, הצית גפרור ושם קץ לחייו

זה היה אחד מאותם מקרים שעליהם נהוג לומר שהכתובת הייתה על הקיר. גם בני משפחתו של רונן מנשרוף, מהמושב הודיה הסמוך לאשקלון, ידעו שהוא עלול לעשות משהו קיצוני. אבל אפילו הם הזדעזעו כאשר הוא שפך בנזין על כל חלקי גופו והצית את עצמו.

רונן מנשרוף צילום: מהאלבום המשפחתי

כמה רע צריך להיות לבנאדם, כדי להעדיף מוות כל כך אכזרי, בשריפה, על פני האפשרות להמשיך לחיות? כמה תעוזה צריכה להיות לאיש שיכול לדמיין איך בעוד כמה שניות גופתו תהפוך לגוש פחם, ובכל זאת להדליק את הגפרור? עד כדי כך רצה רונן מנשרוף למות. בגיל 39, הוא החליט שהוא לא מוכן להישאר אפילו עוד רגע אחד בחיים האלה – והתאבד.

זה קרה לפני כשבועיים, אבל לא קראתם על מקרה ההתאבדות, החריג באופיו, אפילו מילה בתקשורת. חלק מהסיבה לכך היא שרונן היה כבד שמיעה ודיבור. חוג החברים שלו היה די מצומצם, למרות שלאורך כל חייו ניסה להתנהל תוך התעלמות מהליקוי שלו.

בלי מכשיר שמיעה

אז מה דחף אותו כל כך חזק להתאבד, עד שהסכים לעשות זאת בצורה אכזרית כזו? כדי להבין את התשובה לכך נסענו לביתו שבמושב הודיה, שם בני משפחתו – אבא אליאס, אמא יפה והאחים בני, יוני וליאור – עדיין המומים. הם מחזירים אותנו הרבה אחורה, לתקופת הילדות שלו, בשביל שנבין מה קרה שם.

רונן, כאמור, נולד עם ליקוי שמיעה, ששלח אותו למסגרות מיוחדות בשל מגבלה זו. הוא למד בגן ובבית ספר יסודי מיוחד באשדוד והמשיך לתיכון מיוחד בכפר סבא. שם הוא התמקצע בתחום הטבחות וגם לראשונה נכנע ללחץ חברתי: בגיל 17 הוא הסיר את מכשיר השמיעה שלו ולא הסכים להשתמש בו עוד.

ייתכן שזה היה הסימן הראשון לתהליך ההידרדרות של רונן, שהסתיים בצורה טראגית בשבוע שעבר.
לאחר התיכון, הגיע הזמן להתגייס לצבא. על רונן, כמו כבדי שמיעה אחרים, לא חלה החובה לעלות על מדים צה"ל בגיל 18, אך רבים כמותו מעדיפים להתנדב בכל זאת. רונן בחר שלא להתנדב.

"כל החברים שהיו לו מהקהילה של כבדי השמיעה אמרו לו לא להתנדב", מסבירה אמו של רונן, יפה, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו. "אני זוכרת שבעלי הלך עם רונן ללשכת הגיוס וניסה לשכנע אותו, אבל זה לא עזר. אני אומרת שאם הוא היה הולך לצבא, הכל היה נראה אחרת אז, כי זו הייתה מסגרת טובה בשבילו".

במקום צבא, רונן החל לעבוד במקומות שונים באזור, תוך שהוא ממשיך להתעקש שלא לענוד את מכשיר השמיעה שלו ולהיבדל מאחרים. באופן טבעי, יכולת העבודה שלו נפגעה והוא התקשה להשתלב. "אמנם היו מקומות עבודה שבהן קיבלו אותו", אומר האח בני.

"אבל בגלל הפרעות השמיעה, זה לא הסתדר. הוא עבד בחברת 'אל מור' של החשמל, ב'פולאריס' בשדרות ובעוד הרבה מקומות. הוא שימש אפסנאי בכל מיני מפעלים, אבל בגלל שהוא סירב לשים מכשיר, היה לו קשה. הם לא הבינו אותו והוא לא הבין אותם. זה פשוט לא היה זה".

יושב בבית ולא עושה כלום

רונן אמנם הכיר היטב את שפת הסימנים והשתמש בה בילדותו, אבל ככל שגדל, העדיף לאמץ את אוזניו הלקויות, ולכן לא הצליח להתקדם. "הוא תמיד רצה שיתייחסו אליו רגיל", מוסיף האח בני.

"הוא לא היה מוכן לקבל יחס של מישהו עם צרכים מיוחדים. הוא תמיד חשב שהוא יכול להיות מנהל גדול, אפילו שיש לו את המוגבלות הזו. אחד הדברים שדחפו לשם היה העובדה שכל חברי הילדות שלו – גם הם כבדי שמיעה כמוהו – היו מופיעים למפגשים איתו עם רכבי יוקרה. זה פשוט צבט לו בלב ויצר אצלו הרבה תסכול. הוא חשב תמיד 'איך זה שהם מצליחים ואני לא?' ואז, כל תסכול קטן הפך להיות קטסטרופה מטורפת".

אם שואלים את בני משפחתו, ההידרדרות של רונן אינה תוצאה של הנכות שלו לבדה, אלא שילובה עם אוזלת היד של הרשויות. הם מספרים שפנו לגורמי הרווחה, כאשר הבינו שמסלול חייו אינו מתקדם בכיוון הרצוי, אבל זכו להתעלמות מצדם.

חסר בית. צילום ארכיון: פלאש 90

"רונן היה יושב בבית כל היום ולא עושה כלום", מתאר האח יוני. "הוא היה ניגש לאגף הרווחה במועצה האזורית חוף אשקלון לא מעט, והיה מבקש מהם עזרה. גם ההורים שלי כל הזמן היו פונים אליהם. אבל תמיד שמענו מהם שתי תשובות חוזרות: או שהם אמרו שהוא לא רוצה עזרה, או שהם הציעו להורים שלי לזרוק אותו מהבית. ככה הם פטרו את עצמם מלעזור".

במהלך השנים ניסה רונן לחזור למעגל העבודה, אך בכל פעם שעשה זאת, הוא רק הרגיש יותר מושפל. "כבר לא היה אכפת לו לעבוד בכל מקום", אומר האח בני. "פשוט חוסר ההתקדמות שלו במקומות העבודה, תסכל אותו מאוד. באותה תקופה, רונן היה מראה לכל מי שהיה בא הביתה את תיק העבודות שלו כטבח. הוא עבד גם כעוזר טבח במלון 'גני שולמית' ובעוד כל מיני מטבחים.

"בתקופה האחרונה, כשניסיתי במאמץ אחרון להציל אותו, הייתי מנסה לשכנע אותו לחזור להיות עוזר טבח. אבל הוא היה עונה לי שנמאס לו שמתייחסים אליו כמו זבל. הוא היה אומר לי שבמקום לתת לו לבשל, היו אומרים לו 'תנקה פה ותנקה שם'. לא נתנו לו להרגיש שהוא ממש עוזר. והתסכול הזה, של להרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום, נבנה אצל רונן במשך שנים".

מסלול ההתרסקות נעצר

אבל ההידרדרות האמיתית חלה רק בשנה האחרונה. מצבו הנפשי של רונן הפך קשה ביותר. את הנחמה היחידה שלו מצא בטיפה המרה, ועד מהרה התמכר לאלכוהול. בשלב זה הפך רונן גם לאלים מאוד כלפי בני משפחתו. לא פעם הרים ידיים גם על הוריו המבוגרים.

"הוא היה שותה בקבוק שלם של וודקה בפעם אחת", אומר יוני, " שלחנו מכתבים לכל העולם, כולל לשר הרווחה הנוכחי, יצחק הרצוג. השר ביקש תשובות ממנהל אגף הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון, והוא בתגובה התעצבן עלינו שפנינו לערכאות גבוהות יותר ממנו".

בתור אלכוהוליסט, רונן הפחיד מאוד את הוריו. הם הזמינו משטרה לביתם באופן תדיר, אך שום דבר לא עזר ובכל פעם מחדש הוא חזר לסורו. באגף הרווחה חזרו על ההמלצה הקודמת שלהם: להרחיק את רונן מהבית, ויפה שעה חת קודם.

"מנהל הרווחה של מועצה אזורית חוף אשקלון, מעוזיה סגל, איש שאני מאוד מאוד מעריכה כבנאדם, אמר לי בפשטות: 'מצידי שרונן יישן על הספסלים ברחובות'", אומרת האם יפה. "כל יום הלכתי אליו, בכיתי וביקשתי עזרה. אנחנו שילמנו מכספנו על פסיכיאטר, שאמר לרונן אין שום בעיה בראש. הוא אמר שהוא שפוי. חששתי כבר בשלב הזה שהוא יתאבד, אבל הפסיכיאטר ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא לא יתאבד. לצערי, הוא טעה".

הייתה נקודת זמן בה חלה תפנית חיובית במצבו של רונן, ומסלול ההתרסקות נעצר. זה קרה כאשר החל לשחק בקבוצת כדורגל מיוחדת המורכבת מחירשים בלבד. באותו הזמן, פחות או יותר, באגף הרווחה של המועצה האזורית החליטו להפגיש את רונן עם חונך מיוחד מטעמם. "הוא הצליח לפתוח את רונן ולשכנע אותו לעשות דברים חיוביים", אומר יוני. "החונך היה איתו במשך חצי שנה. אבל אז, לפני כמה חודשים, החליטה המועצה שהיא מפסיקה את המימון לחונך. כי למה לבזבז כסף על מקרה שיכול להסתיים בכל יום?".

למרות התחינות הרבות של בני המשפחה, גורמי הרווחה כמעט ולא הגיעו לביקורים בביתם, כדי לעמוד בעצמם על המצב של רונן. "אולי פעם או פעמיים גורמי הרווחה היו פה בשנה האחרונה, וגם זה רק בגלל שאני הלכתי למשרדים שלהם ואמרתי שם לכולם שהם לא עוזרים", אומר יוני. "אז עשו ביקור, בשביל הפרוטוקול. הכל כדי לנפח את התיק של רונן, שיהיה עבה כזה, כאילו הם ממש טיפלו בו. אבל כל הניירת הזו היא כסת"ח. אז מילאו טופס כזה ועוד כזה. בתכלס לא עשו כלום".

התסכול הולך וגובר

כאשר הבינו שמאגף הרווחה לא תבוא הישועה, פנו בני המשפחה גם למשטרה. בחג הפורים האחרון, הם הזמינו ניידת הביתה, לאחר שרונן שוב התנהג באלימות. אלא שתוך חצי שעה בתחנה, בה השוטרים עשו לו בעיקר נו-נו-נו, הוא כבר חזר הביתה. אנשי המשטרה הבהירו לבני המשפחה שהוא מקרה רווחה, לא פלילי.

אז התחיל השלב הסופי של ההידרדרות אצל רונן, שהסתיימה בסוף הבלתי נמנע. "הוא כל הזמן היה שולח לי הודעות על כך שלחברים החרשים שלו יש חיים מסודרים", אומר האח בני.

"הוא היה אומר לי 'אני בן 40, אין לי כלום בחיים האלה'. אני מצאתי את עצמי בזמן האחרון נכנס להרבה פורומים באינטרנט של עובדים סוציאליים ושל אנשים חרשים. מכולם קיבלתי את אותה התשובה: שאין מצב שככה מתייחסים אל רונן ואלינו. כולם היו אומרים לי שאין דבר כזה שרשויות הרווחה באזור שלך הן כאלה חסרות אונים".

ככל שהזמן חלף, כך גבר תסכולו של רונן מחוסר השתלבותו בחברה ובמעגל העבודה, והוא הפך למריר יותר ואלים יותר. לפני מספר שבועות החליטו ההורים להוציא צו הרחקה לרונן, מתוך תקווה שהזעזוע יעזור לו להשתקם. "כמובן שהחלטנו על זה רק אחרי שווידאנו שאם אנחנו עושים מהלך שכזה, המועצה חייבת למצוא לו מסגרת", מסבירה אמא יפה.

"ואכן, המועצה מצאה לו מסגרת של לחיות במעון לבעלים מכים. זה מקום שבכלל לא קשור למצבו של רונן. אבל הלכנו על זה בכל זאת, כי כולם המליצו לנו על זה".

לפני כשלושה שבועות, ניתן צו ההרחקה, שאמור היה להיות מיושם בתוך יומיים, כדי לאפשר לרונן להתכונן למסגרת החדשה. מרגע זה, הוא כבר היה פצצה מתקתקת. באותו יום הוא לקח את הרכב שלו ונסע לכיוון אשקלון, כאשר הוא שיכור לחלוטין. לרונן גם לא היה רישיון בתוקף, לאחר שנפסל.

האח הקטן ליאור יצא בעקבותיו, תוך שהוא חושש כי רונן יפגע בעצמו או באחרים על הכביש. "התקשרתי למשטרה ואמרתי להם שאני נוסע אחרי אחי השיכור, שנוהג ללא רישיון", מספר ליאור.

"אבל אמרו לי שהם לא יכולים לעשות דבר, אם הם לא תפסו אותו על חם. אז אמרתי להם: 'אדרבה, תבואו ותעצרו אותו, כי אני פוחד שהוא ייפגע באנשים'. אמרתי להם בדיוק איפה הוא נמצא. והשוטרים? הם לא עשו כלום. והלוואי והיו עוצרים אותו, ככה הוא היה במעצר ואולי זה היה מציל אותו".

רונן הצליח להגיע לאשקלון בשלום, והסתובב ברחובות העיר. כעבור כמה שעות, רצה לחזור הביתה למושב, אבל הרכב לא התניע. הוא השאיר אותו חונה במקום, וחזר להודיה במונית. "אין מצב שהוא ישאיר את הרכב באשקלון במצב רגיל", אומר האח ליאור, "אבל כנראה שבאותו זמן הוא כבר הגיע להחלטה שהוא רוצה לשים קץ לחייו".

למחרת הגיעה עובדת סוציאלית לבית המשפחה והסבירה לרונן את מצבו בעקבות צו ההרחקה. היא הסבירה לו שהוא צריך לעזוב את הבית. לאורך כל השיחה הוא נראה מנותק וסהרורי. יום לאחר מכן הגיעו השוטרים לבית המשפחה והחתימו את רונן על צו ההרחקה.

פעולה אכזרית ומזעזעת

רגע לפני שעזב את הבית, ביקש רונן מאביו אליאס שיקנה לו חפיסת סיגריות. בשלב זה, החל ליישם רונן את תוכנית ההתאבדות שלו. בתחילה הוא ניסה לדקור את עצמו, אך עד מהרה נוכח שלא יצליח להרוג את עצמו בדרך זו. ואז פנה לפעולה אכזרית ומזעזעת הרבה יותר:

הוא שפך על כל חלקי גופו ליטרים של בנזין והצית גפרור. לא היה לו סיכוי לשרוד. בתוך שניות אחדות האש גרמה לגופתו לאבד צלם אנוש. זה המחזה המזוויע שנאלץ אביו לגלות, כאשר חזר מחנות המכולת עם הסיגריות בשביל בנו. עד היום, קשה לו לתאר מה שראה. "ראיתי אותו כל כך שרוף כשהוא זרוק על הרצפה", אומר האב, "ראיתי את הבן שלי שכל כך אהבתי, מגיע לסוף החיים שלו. חשבתי שאני בעצמי מת".

במשפחה כואבים את מותו של הבן, בעיקר משום ששיערו מראש שכך ייגמרו הדברים. "התסכול של רונן כבר היה גדול מאוד בשנה האחרונה לחייו", אומרת האמא. "בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהתחלף השלטון, היה קצת שינוי לטובה בגישה של המועצה כלפי המצב של רונן, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשביל להציל אותו".

האח בני מודיע כי לא יסלח אף פעם לאנשים, שעל פי גישתו, גרמו למות אחיו: "שורה תחתונה, אחי מת והם ימשיכו את החיים בכיף עם התנאים הטובים ועם הפנסיה המובטחת. הכי עצוב לדעת שמקרים שכאלה ימשיכו לקרות. הייתה פה אוזלת יד של כל הרשויות. לכל אותם גורמים מאוד נוח שרונן התאבד. הוא לא פגע באף אחד אלא רק בעצמו. תאק, מת הבנאדם, ואיתו הבעיה הבירוקרטית שהייתה איתו. זהו, עוד תיק רווחה נסגר".

תגובות

ממשטרת קריית גת נמסר בתגובה: "כל התלונות של הפונים הנ"ל טופלו בהתאם לחומרתן. הן נחקרו ונבדקו עד תום".

מהמועצה האזורית חוף אשקלון נמסר בתגובה: "המועצה האזורית חוף אשקלון כואבת את מותו של רונן מנשרוף ז"ל ומצרה על אובדן חייו. רונן טופל על ידי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה מאז היה ילד קטן וקיבל טיפול אישי וצמוד על ידי עובדת סוציאלית וסטודנט מתמחה, בליווי מנהל המחלקה לשירותים חברתיים.

"הטיפול שהוענק לרונן היה זהיר, מקצועי והדוק מתוך ראייה רחבה והתחשבות בו ובסובבים אותו, בכלל זה מפגשים שבועיים עמו, סיורים במוסדות שונים, העסקתו במועצה וליווי צמוד לו ולבני משפחתו. גם בבוקר בו שם קץ לחייו, העובדת הסוציאלית זיהתה את הצורך הדחוף להעניק לרונן מענה נפשי ופנתה למרכז בריאות הנפש באשקלון לשם כך.

"גורמי הרווחה, בני המשפחה וגם שופטת בית משפט השלום באשקלון מצאו כי אין שום דרך להשאיר את המטופל בבית הוריו. עם זאת, במשך השנים נעשו מאמצים עילאיים למצוא לו פתרונות חלופיים ומענים הולמים תוך הבטחת שלום הסובבים אותו, אולם אנשי המחלקה לשירותים חברתיים אינם יכולים לכפות שיקום על מי שאינו מעוניין להשתקם.

"אנו מצרים שחרף המסירות הגדולה, האהבה וההשקעה של עובדי הרווחה ברונן, מופנית כלפיהם ביקורת, אולם אין אנו שופטים אדם בצערו. תנחומינו למשפחה והשתתפותנו בצערם".

קישורים:
  • אם משפחה שטופלה אינטנסיבית ע"י לשכת הרווחה ת"א חשודה שהשליכה שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם - מתוך טירוף בקומה הרביעית , ליאת עזר ויהודה שלזינגר , 29.09.2010 , ישראל היום - לאיש אין מושג למה השליכה אמא מתל אביב את שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם. סמוך לשעה חמש וחצי בבוקר שמע מארק רוזמן, שכנם של בני המשפחה, צעקות "אמא! אמא!" מכיוון החצר האחורית של הבניין. "התעוררתי מהצעקות של הילד", סיפר רוזמן, "לא הבנתי מה קרה כי השעה היתה מוקדמת למשחקים. קמתי להסתכל וראיתי שמשהו נופל למטה. הלכתי לחדר השני וראיתי על הדשא אישה ושני ילדים שוכבים. הילדה קצת זזה, והאמא והילד לא זזו. ביקשתי מאחד השכנים לקרוא למגן דוד אדום"...

יום שישי, 1 באוקטובר 2010

תביעה: בני התאבד בגלל מחדל במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל

צעיר שאושפז בכפייה במרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל, שם קץ לחייו בלילה הראשון לאשפוזו. כעת תובעת אמו את המוסד, וטוענת לרשלנות מצד אנשי הצוות

הכתבה תביעה: בני התאבד בגלל מחדל במרכז לבריאות הנפש אורנה נירנפלד | 1/10/2010

אמו של צעיר בשנות השלושים לחייו תבעה בשבוע שעבר את המרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל, על סכום של 2.5 מיליון שקלים. הסיבה: בנה, אשר אושפז בכפיה במקום, לא זכה להשגחה ובסופו של דבר התאבד ביומו הראשון במקום, בעזרת סדין שקשר לחלון החדר.

לטענת האם, בנה היה ידוע כסובל מהפרעה נפשית, ואושפז גם הפעם בכפיה. אך רשלנות הצוות המטפל, שלא עשה לטענתה דבר בכדי למנוע את המעשה - היא זו שגרמה למותו.

מכתב התביעה שהגישה האם באמצעות עו"ד אושרי שלוש עולה, כי בדוח בדיקה פנימי שערך המרכז לבריאות הנפש בטירת כרמל, אשר בדק את נסיבות מותו של הצעיר, נחשפה רשימה ארוכה של ליקויים שיכלו למנוע את התאבדותו. מהדוח ניתן לראות, לטענתה, כי רשימת המחדלים החלה כבר בשלב קליטתו של הצעיר בשעות הערב, ועד שנמצא מת לפנות בוקר בחדרו במחלקה.

עוד עולה מכתב התביעה כי את ההודעה על ההידרדרות במצבו הנפשי של בנה מסרה אמו, שהבחינה בכך כאשר במשך שלושה ימים הוא לא אכל, לא ישן והסתגר במקלט. על אף שהאם התריעה על כך שבנה אמר לה שברצונו למות, ואף שבבדיקה פסיכיאטרית שנערכה באותו יום נמסר כי יש לו מחשבות אובדניות - בבית החולים לא עשו את הנדרש בכדי למנוע ממנו את המעשה.

בוצעו פעולות החייאה על ידי הצוות

בכתב התביעה טוען עו"ד שלוש, כי עם קליטתו במרכז הרפואי לבריאות הנפש לא נבדק הצעיר על ידי רופא תורן כנדרש, וכי הרופא שמע על מציאתו של הצעיר בחדרו, רק כשנקרא לסייע בהחייאתו לאחר שזה תלה את עצמו.

גם כשהגיע הרופא התורן לחדר הצעיר, נטען בכתב התביעה, לא מצא לנכון להזמין צוות טיפול נמרץ.
בנוסף עולים מכתב התביעה פרטים נוספים אשר המצביעים על רשלנות, וביניהם העובדה שהאחות שהייתה במשמרת עבדה במשמרת כפולה, עקב היעדרות צוות אחיות במחלקה. דבר זה, טוען שלוש, מנע ממנה לנהל את הרישומים בין החדרים כראוי, וטופס הסבבים בין החדרים באותו לילה בו התאבד הצעיר, לא נרשם כראוי.

מהמרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל נמסר בתגובה: "ביולי 2007 הובא המטופל המנוח לחדר המיון של בית החולים בהוראת בדיקה. עקב כך נבדק על ידי רופא תורן מיון וגם על ידי הכונן - רופא בכיר, שהחליטו על אשפוזו בכפייה במחלקה עקב חומרת מצבו. בבדיקתו בחדר המיון לא התרשמו מצורך בהסתכלות מיוחדת או בהשגחה מיוחדת.

"אכן קיים נוהל בדיקה נוספת על ידי רופא תורן מחלקה, שהינו רופא צעיר יותר. במקרה דנן לא נערכה הבדיקה הנוספת, ייתכן עקב כך שהחולה נכנס למיטתו ונרדם מייד. לצערנו, במסגרת סיבוב בדיקה אותו עורכות האחיות במחלקה, נמצא החולה תלוי על הסורגים ללא רוח חיים.

"בוצעו פעולות החייאה על ידי צוות בית החולים ובהמשך על ידי צוות מד"א שהוזעק למקום, אך לדאבוננו נאלצו לקבוע את מותו של החולה. הנושא נמצא בדיון בבית המשפט וזאת לאחר הגשת כתב תביעה והעברת המשך הטיפול לידי חברת הביטוח ענבל. כמו כן נמצא הנושא בבדיקה של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות. הנהלת בית החולים מביעה צערה על האסון הכבד".

קישורים:

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

אם משפחה שטופלה אינטנסיבית ע"י לשכת הרווחה ת"א חשודה שהשליכה שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם

מתוך טירוף בקומה הרביעית , ליאת עזר ויהודה שלזינגר , 29.09.2010 , ישראל היום.
לאיש אין מושג למה השליכה אמא מתל אביב את שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם. סמוך לשעה חמש וחצי בבוקר שמע מארק רוזמן, שכנם של בני המשפחה, צעקות "אמא! אמא!" מכיוון החצר האחורית של הבניין. "התעוררתי מהצעקות של הילד", סיפר רוזמן, "לא הבנתי מה קרה כי השעה היתה מוקדמת למשחקים. קמתי להסתכל וראיתי שמשהו נופל למטה. הלכתי לחדר השני וראיתי על הדשא אישה ושני ילדים שוכבים. הילדה קצת זזה, והאמא והילד לא זזו. ביקשתי מאחד השכנים לקרוא למגן דוד אדום"

המשפחה טופלה באופן אינטנסיבי ע"י מחלקת הרווחה בעיריית ת"א

המשפחה היתה מוכרת לשירותי הרווחה בתל אביב יותר משנה, לאחר שהאם נמצאה שיכורה בפארק דרום. לדברי נועה שלום, מנהלת אגף הרווחה במזרח העיר, "עובדת סוציאלית התרשמה שהבעל יכול לקבל אחריות על הילדים לכמה ימים לאחר האירוע, והוא חתם לה על הצהרה. ערכנו בדיקות עמוקות על מצב ההורים והתפקוד שלהם. הם הגיעו גם לפגישות במחלקה ונעשה ביקור בית שהיה ביקור טוב. כמו כן, אחיות טיפת חלב דיווחו שהילדים קיבלו חיסונים בזמן".
.

.
במחלקת הרווחה מוסיפים כי בחודש מאי הוחלט לערוך לילדה אבחון פסיכו־דיאגנוסטי כדי לבנות לה תוכנית טיפולית. תוצאות האבחון אמורות להגיע בשבוע הבא.

לדברי שלום, ב- 5 בספטמבר באה האם למחלקה וסיפרה שרשמה את הילדים למועדונית ולחוגים, "וקיבלנו לכך אישור גם מאגף חינוך. היא נראתה אמא שדואגת ואוהבת את הילדים. סוכם עם העובדת הסוציאלית שלאחר החג נפעל להשמת חונכת לילדה לבקשת האם, ולאורך כל התקופה היה איתה שיתוף פעולה. צריך להבין שהאבא היה בתמונה כל הזמן הזה". שלום מדגישה כי "ההחלטה מה יהיה עם הילדים מאוד עדינה ומאוד תלויה באב, במצב הילדים, באבחונים שלהם וכו'".

קישורים:

יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

העליון קבע: יש סיכוי כי מצב ההורים ישתפר והתינוק יוחזר לאימו ולא ימסר לאימוץ

מאי 2008 - רע"א 1841/08 - מדובר בזוג הורים ולהם ששה ילדים. התינוק שעניינו נדון נולד ביום 12.5.06. בעודו בבית החולים הוצא צו חירום על ידי פקידת סעד, להוצאת הקטין ממשמורת הוריו והעברתו למשמורת רשות הסעד, באשר לא עלה בידי הוריו להציג תכנית ברורה לגבי מגורים להם ולתינוק.
לאחר ששוחרר הקטין מבית החולים, הועבר למעון לתינוקות. ביום 11.7.06 שם שוהה עד היום הזה (מאי 2008) לאחר שהוריו לא אותרו, הוכרז כ"קטין נזקק". במשך שבעת חדשי חייו הראשונים לא ביקרוהו הוריו, לא דרשו בשלומו ולא נתנו לו שם פרטי. החל מחודש דצמבר 2006 החלו ההורים לבקרו בקביעות; אך האב נעלם שוב בחודש יוני 2007. האם המשיכה בביקורים, עד עצם היום הזה (מאי 2008).

שמואל בוקובסקי - קונספציית האימוץ שקרסהכישלון קונספציית האימוץ - שופט בית משפט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי

בפברואר 2007 קבע השופט בוקובסקי כי "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" והכריז על התינוק כבר אימוץ. בוקובסקי נסמך על חוות הדעת הנוקשה, והבלתי מתפשרת של הפסיכולוגית גב' הדרה בר שמונתה כמומחית מטעם בית המשפט, והגישה חוות דעת מפורטת באשר למצבם של ההורים ושל הקטין. בחוות הדעת נאמר, בתמצית, כי האמא סובלת מהפרעת אישיות מעורבת, מפסיביות, מחוסר ביטחון עצמי קיצוני, ומדיכאון חמור; וכי אינה מודעת לכך שהיא זקוקה לעזרה. נאמר כי לבעל עבר פלילי והפרעת אישיות אנטיסוציאלית, ונטייה להיעלם מחיי משפחתו. עוד קבעה המומחית, כי לא מצאה כוונה ומסוגלות של ההורים לקבל על עצמם את האחריות לגידול הקטין, וכי ההורים סירבו לקבל סיוע שהוצע להם על ידי רשויות הרווחה. למסקנת המומחית, אין להורים מסוגלות הורית לגדל את הקטין ולספק לו את צרכיו הגופניים והנפשיים, בשל התנהגותם ומצבם; מסקנה זו התבססה, בין היתר, על תפקודם הלקוי של המבקשת ושל בעלה כהורים לחמשת ילדיהם האחרים, ועל כך שבמשך כחמש שנים לא סיפקו בני הזוג לילדים אורח חיים יציב או מקומות מגורים ולימודים קבועים; נאמר, כי אין סיכוי שיחול בכך שינוי בעתיד הנראה לעין. בוקובסקי דוחה את גירסת ההורים לפיה מדובר במשבר זמני בחיי המשפחה, וכי חיי המשפחה התנהלו באופן תקין עד למועד – כחמש שנים לפני הליך האימוץ – בו פרצו גורמים עבריינים לביתם ואיימו לחטוף את בנותיהם.

בפועל קונספציית האימוץ של בוקובסקי לא עמדה במבחן המציאות, התינוק המשיך לשהות בבית תינוקות ולא נמצאה משפחה מאמצת, בנוסף התברר מחוות דעת פסיכיאטרית כי הקביעה של בוקובסקי שאין סיכוי שהתנהגות ההורה או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו אינה נכונה וכי יש סיכוי לשיפור מצב המשפחה הביולוגית.

הכרעת שופט העליון רובינשטיין - יש סיכוי כי מצב ההורים ישתפר והתינוק יוחזר לאימו ולא ימסר לאימוץ
השופט רובינשטיין קבע כי התינוק יוחזר לאמו והסתמך על חוות דעת של פסיכיאטרית ילדים ונוער ד"ר דפנה אדר שהתרשמה כי האמא מצויה בתהליך התפכחות וצמיחה אישית המתבטא בגילויי אימהות; זאת לעומת דיכאון שלפני הלידה שחוותה בעת הריונה; עתה נלחמת היא על זכותה לגדל את בנה, ועל פי התרשמות המומחית היא מביעה רצון לטפל בקטין, מסוגלת להבין את צרכיו ולהעדיפם על שלה, ועל כן יש לה לעת הזאת מסוגלות הורית ברמה של "יכולת דאגה סבירה" לילד.
בחוות הדעת נאמר עוד, כי לטובת האם פועלים כיום מספר גורמים, כיוון שהליקוי במסוגלותה בעבר נחלש והיא מצויה בתהליך של שיקום הורותה, לאחר חלוף הסימפטומים של הדיכאון; לה תובנה בעניין זה, ומוטיבציה לטיפול ולשיקום תוך נכונות להיעזר ברשויות; לה כושר התמדה, וסיוע ממשפחתה המורחבת, המכה על חטא על חוסר סיוע בעבר.

סוף דבר, המלצת המומחית היא כי "טובת הילד היא שיוחזר לחיק אמו לגידולו על ידה, במשפחתו הגרעינית. נראה לי כי מסוגלות הורית לבנה ברמה של 'יכולת דאגה סבירה'", וגם הקטין "רואה בה דמות מוכרת, אהובה ומיטיבה". הומלץ על פתרון בעיית הדיור של המשפחה ושימור קשר רציף עם גורמי הרווחה בקהילה.

קישורים: