צפו בסרטון החושף כיצד באמת מתנהל ביקור אצל פסיכיאטר. הסרטון מספק מענה לשאלה: טיפול פסיכיאטרי – מדע או בדיחה?
הצגת רשומות עם תוויות אבחון פסיכיאטרי. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות אבחון פסיכיאטרי. הצג את כל הרשומות
יום שני, 23 בנובמבר 2015
יום שישי, 5 ביוני 2015
מאות עוברים ושבים שמחו למצוא מענה לניצול לרעה הפסיכיאטרי
יוני 2015 - שחקני תאטרון הרחוב הציגו את השעשועון: "כמה קל לשים תווית של משוגע" בשעות הצהריים של יום שישי, בתל אביב.
מאות עוברים ושבים צפו בתיאטרון הרחוב "גלגל המזל" אשר העלה את השעשועון "כמה קל לשים תווית של משוגע" ברחוב דיזינגוף, תל אביב, יום שישי, 29 למאי 2015.
באירוע חולקו למעלה ממאה עלונים וחומרי הסברה.
במהלך הצגות התאטרון, מספר צופים אשר חוו לדבריהם פגיעה מפסיכיאטרים, פנו וביקשו עזרה ממתנדבי העמותה. הפונים נענו, ופעילי העמותה החלו בפעולות לתיעוד המקרים והגשת תלונות לגורמים המתאימים.
השעשועון "כמה קל לשים תווית של משוגע" הינו פרודיה מקאברית המעבירה לצופים מסר רציני לגבי אבחונים פסיכיאטרים- אבחונים פסיכיאטריים, שאינם מדעיים אך לעומת זאת הם משמשים אמצעי לתיוג מאות אלפי ילדים ומבוגרים בארץ תחת תוויות שונות כגון: הפרעת קשב, היפראקטיביות, דיסלקציה, וכדומה. תוויות אלו נרשמות בתיק הרפואי של המטופל ולאחר מכן גורמות להגבלת זכויות במערכת החינוך, בצבא, בלימודים גבוהים, בבתי משפט ובמקומות עבודה.
תיוג ילדים ומבוגרים, ומתן התוויות מאפשר לחברות התרופות לשווק ריטלין, קונצרטה, סמי הרגעה ונוגדי דיכאון. ריטלין וקונצרטה מכילים את החומר הפעיל מתיל פנידאט, אשר מצוי תחת פקודת הסמים המסוכנים (סם בפיקוח) על פי הגדרת החוק בישראל ובעולם המערבי. מתיל פנידאט הינו סם מרץ מעורר, הדומה במבנהו הכימי, בהשפעתו ובדרך פעולתו לקוקאין. בטווח הארוך, תרופות ממכרות אלו גורמות לנזקים קשים והחמרה הדרגתית עד כדי תלות בתרופות לכל החיים, כאשר הן אינן מספקות ריפוי אמיתי.
עמותת "מגן לזכויות אנוש" תיעדה עד היום מאות תלונות על הפרת זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, ומתנדביה ממשיכים בכל יום לחשוף הפרות נוספות. כל הרואה עצמו נפגע, או המעוניין לדווח על פגיעה בחבריו או במשפחתו, מוזמן לפנות לעמותת "מגן לזכויות אנוש".
למידע נוסף: יהודה קורן, דובר העמותה. טלפון 03-5660699 נייד 052-3350928 מייל: yodak8@gmail.com
עמותת "מגן לזכויות אנוש" הינה הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights – (CCHR) ארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון הסיינטולוגיה בשיתוף עם ד"ר תומאס סזאס, פרופסור לפסיכיאטריה, כגוף עצמאי, במטרה לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש.
העמותה רואה בפסיכיאטריה את האלמנט ההרסני ביותר בחברה כיום.
--
יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
מאות עוברים ושבים צפו בתיאטרון הרחוב "גלגל המזל" אשר העלה את השעשועון "כמה קל לשים תווית של משוגע" ברחוב דיזינגוף, תל אביב, יום שישי, 29 למאי 2015.
באירוע חולקו למעלה ממאה עלונים וחומרי הסברה.
במהלך הצגות התאטרון, מספר צופים אשר חוו לדבריהם פגיעה מפסיכיאטרים, פנו וביקשו עזרה ממתנדבי העמותה. הפונים נענו, ופעילי העמותה החלו בפעולות לתיעוד המקרים והגשת תלונות לגורמים המתאימים.
השעשועון "כמה קל לשים תווית של משוגע" הינו פרודיה מקאברית המעבירה לצופים מסר רציני לגבי אבחונים פסיכיאטרים- אבחונים פסיכיאטריים, שאינם מדעיים אך לעומת זאת הם משמשים אמצעי לתיוג מאות אלפי ילדים ומבוגרים בארץ תחת תוויות שונות כגון: הפרעת קשב, היפראקטיביות, דיסלקציה, וכדומה. תוויות אלו נרשמות בתיק הרפואי של המטופל ולאחר מכן גורמות להגבלת זכויות במערכת החינוך, בצבא, בלימודים גבוהים, בבתי משפט ובמקומות עבודה.
תיוג ילדים ומבוגרים, ומתן התוויות מאפשר לחברות התרופות לשווק ריטלין, קונצרטה, סמי הרגעה ונוגדי דיכאון. ריטלין וקונצרטה מכילים את החומר הפעיל מתיל פנידאט, אשר מצוי תחת פקודת הסמים המסוכנים (סם בפיקוח) על פי הגדרת החוק בישראל ובעולם המערבי. מתיל פנידאט הינו סם מרץ מעורר, הדומה במבנהו הכימי, בהשפעתו ובדרך פעולתו לקוקאין. בטווח הארוך, תרופות ממכרות אלו גורמות לנזקים קשים והחמרה הדרגתית עד כדי תלות בתרופות לכל החיים, כאשר הן אינן מספקות ריפוי אמיתי.
עמותת "מגן לזכויות אנוש" תיעדה עד היום מאות תלונות על הפרת זכויות אדם בתחום בריאות הנפש, ומתנדביה ממשיכים בכל יום לחשוף הפרות נוספות. כל הרואה עצמו נפגע, או המעוניין לדווח על פגיעה בחבריו או במשפחתו, מוזמן לפנות לעמותת "מגן לזכויות אנוש".
למידע נוסף: יהודה קורן, דובר העמותה. טלפון 03-5660699 נייד 052-3350928 מייל: yodak8@gmail.com
עמותת "מגן לזכויות אנוש" הינה הנציגה הישראלית של Citizens Commision on Human Rights – (CCHR) ארגון בין-לאומי המונה למעלה מ-300 סניפים ברחבי העולם. הארגון נוסד בשנת 1969 על ידי ארגון הסיינטולוגיה בשיתוף עם ד"ר תומאס סזאס, פרופסור לפסיכיאטריה, כגוף עצמאי, במטרה לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות אדם בידי פסיכיאטרים. הארגון עובד עם האו"ם ועם קבוצות רבות אחרות, במטרה לנקות את תחום בריאות הנפש.
העמותה רואה בפסיכיאטריה את האלמנט ההרסני ביותר בחברה כיום.
--
יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
יום רביעי, 6 במאי 2015
מה מתכננים לנו הפסיכיאטרים
אוגוסט 2014 - אלו הפרעות חדשות המציאו הפסיכיאטרים?
האם ייתכן שפסיכיאטרים ייתנו טיפול עוד לפני שהופיעו סימפטומים של בעיה נפשית?
צפה בפרק 10 מתוך הסרט התיעודי "ה-DSM: ההונאה הקטלנית ביותר של הפסיכיאטריה".
חלק מן ההפרעות-כביכול הנדונות בסרטון: הפרעת אגירה כפייתית, הפרעת חיטוט כפייתי בעור, הפרעת בולמוסי אכילה, הפרעת התמכרות לאינטרנט, תסמונת סיכון לפסיכוזות.
יהודה קורן
דובר
עמותת מגן לזכויות אנוש
נציגי ועדת האזרחים לזכויות אדם הבינלאומית
cchr
www.cchr.org.il
נייד:3350928 052
טל' 7312875 03
טלפון עמותה: 5660699 03
יום חמישי, 12 במרץ 2015
רוב הבעיות הנפשיות נגרמות בשל מחלה גופנית שלא אותרה
מרץ 2015 - רוב הבעיות הנפשיות נגרמות בשל מחלה גופנית שלא אותרה
צפה בסרטון המסביר מהי הנקודה החמישית להשגת הסכמה מדעת בנוגע תרופות פסיכיאטריות – רוב הבעיות הנפשיות נגרמות בשל מחלה גופנית שלא אותרה
צפה בסרטון המסביר מהי הנקודה החמישית להשגת הסכמה מדעת בנוגע תרופות פסיכיאטריות – רוב הבעיות הנפשיות נגרמות בשל מחלה גופנית שלא אותרה
יום שני, 2 בפברואר 2015
הפרעת קשב וריכוז ADHD - מחלה מומצאת
אוקטובר 2014 - ליאון אייזנברג האב המדעי של הפרעת קשב וריכוז (ADHD) נפטר בשנת 2009 , אך לפני מותו נתן וידוי כי "הפרעת קשב וריכוז היא דוגמא מובהקת למחלה מומצאת"
חברות התרופות לוחצות ומשחדות מדענים, מממנות מחקרים, משלמים כספים לחברי ועדות שונות כדי לקבוע קריטריונים להלעיט צרכנים בכמה שיותר תרופות.
הפסיכיאטריה היא אחד התחומים הנתון לרמאויות בשל האבחון הסובייקטיבי של ה"מחלה" שמבוצע ע"י פסיכיאטר ללא כלים אובייקטיביים כגון בדיקת דם, בדיקת MRI ועוד. לפיכך חברות התרופות והפסיכיאטרים ממציאים מחלות ומקבעים אותם ב- DSM.
חברות התרופות לוחצות ומשחדות מדענים, מממנות מחקרים, משלמים כספים לחברי ועדות שונות כדי לקבוע קריטריונים להלעיט צרכנים בכמה שיותר תרופות.
הפסיכיאטריה היא אחד התחומים הנתון לרמאויות בשל האבחון הסובייקטיבי של ה"מחלה" שמבוצע ע"י פסיכיאטר ללא כלים אובייקטיביים כגון בדיקת דם, בדיקת MRI ועוד. לפיכך חברות התרופות והפסיכיאטרים ממציאים מחלות ומקבעים אותם ב- DSM.
יום שישי, 26 באפריל 2013
תעשיית הזיופים ותאוות הבצע מומחי רשויות הרווחה בבית משפט לענייני משפחה - ה"פסיכולוגית" אלה גוברניקוב
תחקיר מגזין המושבות לא בלי בתי , גלבוע דקר , אפריל 2013
בשלוש שנים האחרונות ראה ד"ר דימטרי בלשוב, את בתו בת ה-13 רק פעם אחת. כל זאת בעקבות חוות דעת פסיכולוגית של הגברת אלה גוברניקוב, שהוגשה לביהמ"ש וקבעה כי האב גורם טראומה נפשית לילדה. תחקיר "מגזין המושבות" חושף, כי אותה גב’ גורניקוב לא מופיעה כלל בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל. הקלות בה הצליחו להפריד בין אב לבתו צריכה לעורר דאגה אצל כולנו
בשלוש שנים האחרונות ראה ד"ר דימטרי בלשוב, את בתו בת ה-13 רק פעם אחת. כל זאת בעקבות חוות דעת פסיכולוגית של הגברת אלה גוברניקוב, שהוגשה לביהמ"ש וקבעה כי האב גורם טראומה נפשית לילדה. תחקיר "מגזין המושבות" חושף, כי אותה גב’ גורניקוב לא מופיעה כלל בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל. הקלות בה הצליחו להפריד בין אב לבתו צריכה לעורר דאגה אצל כולנו [צילומים: אימג’בנק/thinkstock]
בפעם האחרונה שפגש ד"ר דמיטרי בלשוב את בתו, אורית (שם בדוי) בת ה-13, זה היה בחופשת הקיץ בשנת 2010. אז יחד עם אישתו, סוניה, שתי בנותיה ובתם המשותפת הם טיילו באזור קיסריה. הבנות רקדו, הצטלמו, הכינו הצגה והופיעו בפני הוריהם. בתמונות הרבות שצילם באותו היום ניתן לראות את השמחה על פניהן של הבנות, להרגיש את אווירת החופש. למחרת היום חזרה אורית לצפת, שם היא גרה עם אמה, נטליה, גרושתו של דימטרי. מאז לא ראה אותה יותר.
ד"ר דמיטרי בלשוב (43), תושב חדרה התגרש לפני עשור מאשתו הראשונה, נטליה, אורית היא ילדתם המשותפת. בבקשה לשינוי הסדרי הראייה שהגישה לבית המשפט, בחודש מאי 2011 צירפה האם את חוות דעתה של אלה גוברניקוב אותה תיארה כפסיכולוגית מומחית. זו קבעה כי דמיטרי "גורם לפסיכוטראומה קשה לילדה". בשלוש השנים האחרונות פגש האב את בתו, רק פעם אחת, וזאת בעקבות אותה הערכה פסיכולוגית. בזמן הזה הוא הצליח לגלות כי מי שכתבה את חוות הדעת על ילדתו ועליו כלל איננה פסיכולוגית. כיצד אישה שאינה רשומה בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל מספקת חוות דעת שקבילה בבית המשפט, את הנושא חוקרת עכשיו גם משטרת ישראל.
רפי גינת נכנס לתמונה
"בימים האחרונים, הילדה נהייתה בוכייה, ללא בטחון עצמי, עם הערכה עצמית מאוד ירודה", נכתב בהערכה פסיכולוגית אותה הכינה גוברניקוב בחודש אוגוסט 2010 ואשר הוצגה במאי 2011 בבית המשפט בחיפה ע"י ולדימיר פטרוב עורך דינה של נטליה. ד"ר בלשוב - רופא המתמחה בגריאטריה בבית החולים הממשלתי "דורות" בנתניה, הבין שהוא נכנס למילכוד בין הצורך להילחם על שמו ועל זכותו להיפגש עם בתו, לבין הנזק שעלול להיגרם לילדה בעקבות המלחמות על הסדרי הראייה, בין כתלי בית המשפט. "גרושתי והפסיכולוגית, גב’ גוברניקוב, הציגו אותי בבית המשפט אותי כמסוכן לילדה שלי. אני חושש ממה שאישתי לשעבר מפיצה נגדי. יש לי בנות נוספות בבית ומקצוע מכובד. האשמות שלה הן חסרות כל אמת, קשות, מפחידות וכואבות", מספר בלשוב השבוע ובקול שבור מוסיף, "אני אבא טוב לא אבא רע".
לא ברור כיצד הצליחה אלה גוברניקוב, תושבת נתניה, להתחזות לפסיכולוגית המתמחה בעיקר בטיפול בילדים וילדות. ע"פ העדויות אותם אספנו במהלך הכנת הכתבה, היא עושה זאת כבר שנים מבלי שאף אחד יעצור בעדה. כשקיבל ד"ר בלשוב, את חוות הדעת של הפסיכולוגית גוברניקוב לידיו, הבין מניסיונו הרפואי שמשהו בחוות הדעת לא תקין. לדבריו שם לב שהניסוח לא כל כך מקצועי והמינוחים לא מדויקים. פתאום דברים קטנים בטופס שהתגלגל והתקבל בבית המשפט, עוררו את חשדו כי המסמך מזויף. הוא החליט לחפש את אלה גוברניקוב, אך במשך תקופה שארכה כמעט שנתיים, לא הצליח למצוא פרטים עליה.
לפני כשנה, שמע במקרה מקולגה לעבודה את השם אלה גוברניקוב, כשזו המליצה על שירותיה, כמי שידועה בקרב הציבור הישראלי דובר הרוסית כפסיכולוגית המטפלת בילדים. בירור פשוט ב"פנקס הפסיכולוגים" ובמשרד הבריאות, הבהיר לו כי לא קיימת פסיכולוגית בשם זה. כשפנה בלשוב למשרד הבריאות קיבל את התשובה הבאה: "הגברת גוברניקוב אלה, לא הגיבה לאף פנייה שנשלחה אליה מטעם המשרד, ואנו נגבה תלונתך בכל דרך שתידרש ע"י המשטרה", הבהירו אנשי המשרד.
לפני כשנה, שמע במקרה מקולגה לעבודה את השם אלה גוברניקוב, כשזו המליצה על שירותיה, כמי שידועה בקרב הציבור הישראלי דובר הרוסית כפסיכולוגית המטפלת בילדים. בירור פשוט ב"פנקס הפסיכולוגים" ובמשרד הבריאות, הבהיר לו כי לא קיימת פסיכולוגית בשם זה. כשפנה בלשוב למשרד הבריאות קיבל את התשובה הבאה: "הגברת גוברניקוב אלה, לא הגיבה לאף פנייה שנשלחה אליה מטעם המשרד, ואנו נגבה תלונתך בכל דרך שתידרש ע"י המשטרה", הבהירו אנשי המשרד
כשכשל בנסיונות לאתר את הגב’ גוברניקוב פנה ד"ר בלשוב לעזרתו של רפי גינת מנחה תכנית התחקירים הידועה "כלבוטק". לפני כשנה החלו תחקירני התכנית לנסות ולאתר את הפסיכולוגית אלה גוברניקוב, לכשאיתרו אותה בביתה שמשמש עבורה גם כמשרד לפגישות עם מטופלים. קבעו איתה ד"ר בלשוב ואישתו סוניה פגישות נפרדות זאת בשיתוף תחקירני התוכנית שהגיעו מצויידים במכשירי הקלטה. סיפור הכיסוי שנתפר עבור הפגישות היה זהה לחלוטין לפרטי המקרה האמיתיים: אב שגורם "פסיכוטראומה" (טראומה נפשית) לבתו.
לאחר ארבעה מפגשים ועשרות שיחות בטלפון, בהם הצליחו לטענת ד"ר בלשוב, להוכיח כי אלה גוברניקוב מטפלת בלקוחות, כפסיכולוגית בביתה, נפרדו דרכיהם של ד"ר בלשוב ותחקירני כלבוטק. התכנית ששדורה במשך שנים בערוץ 2 עוברת בימים אלו לערוץ 10 ובינתיים ירדה מהמרקע. הכתבה על אודות הגב’ גוברניקוב מעולם לא שודרה.
ויטמינים במקום כדורים פסיכיאטרים
בידי "מגזין המושבות" הקלטות המתעדות את מפגשיהם של סוניה, רעייתו של ד"ר בלשוב ותחקירני כלבוטק, עם הגב’ גרובניקוב בביתה בנתניה [הציטוטים במקור]. סיפור הכיסוי שהוכן עבור סוניה היה: אישה שעוברת הליך גרושין ומעוניינת להרחיק את ילדתם המשותפת מאביה השתיין.
גוברניקוב לא מבזבזת זמן ומיד מתחילה להדריך את סוניה כיצד להוציא כסף מאבי הילדה: "קודם כל ללכת לבית הספר, לבקש שהילדה תיפגש עם פסיכולוג, ושם היא יכולה להגיד שאין לכם איפה לגור. ככה יהיו הוכחות. את צריכה לתפוס מכל הכיוונים ". עוד המליצה "הפסיכולוגית" לסוניה להפסיק לעבוד ולפנות לביטוח לאומי בבקשה לסיוע. "יש לי משכורת טובה", הקשתה סוניה, אך גוברניקוב השיבה: "תמיד כדי לנסות ".
גוברניקוב לא הסתפקה בייעוץ ראשוני והורתה לסוניה להתייצב עם הילדה לטיפול פעם בשבוע בביתה בנתניה, התירוץ לפגישות הביתיות, העומס הרב במקום עבודתה בתל אביב. "זה עולה 200 ש"ח לשעה. הרבה מכירים אותי בנתניה, כי בתל אביב אני גם עובדת, אבל אין תורים בזמן הקרוב. אם היית באה אליי לת"א זה היה הרבה יותר יקר. בבית אני עובדת ככה למרות שאסור לי, אין לי רשיון לעבוד בבית. אני אומרת אמת. אני יכולה לעבוד במרפאה פרטית אבל בבית לא פתחתי עסק, לכן אסור לי. אני עצמאית אבל אסור לי לעבוד בבית".
זה לא נגמר שם, במקצועיות ובשיטתיות פורסת גוברניקוב בפני סוניה את השיטה כיצד להוציא כמה שיותר כסף מאבי הילדה. היא מבטיחה כי היא תעזור ותתמוך, ומספרת כי יש לה פסיכיאטר שייתן כדורים והמלצות על מנת להסדיר את העניין. "אפשר לתבוע אותו בכסף, למה שהוא עשה לה בעיות נפשיות. זה מסמך במיוחד לבית משפט שיש הפרעות להתנהגות ", אמרה גוברניקוב והוסיפה, "מתי שיהיה כתוב שהיא במעקב אצל פסיכיאטר, שם צריך להיות סיפור ממש רציני, שהילדה בטיפול אצל פסיכיאטר, היא מקבלת טיפולים תרופתיים, אתם שומעים אותי נכון. אני מסבירה לכם איך אפשר לעשות אפילו מכיוון הצגה. אני מסבירה לכם כל כיוונים אתם תבחרו מה שאתם רוצים. עם הילדה, בטוח יש טראומה אבל צריך לבדוק מאיזה כיוון אפשר לצאת יותר חזקים מזה. ללכת דרך הפסיכיאטר זה חד פעמי, אבל אני צריכה לבדוק את הכרטיס שלה".
"לא כולם מוכנים ללכת כמוני", רומזת גוברניקוב, "אני אבדוק עם הפסיכיאטר, אני ארשום את הפרטים של קופ"ח של הילדה ואני ארשום אותך. את יכולה לקנות את התרופות אבל לא חייבת לתת אותן לילדה. הם רואים לפי המחשב. רק כדי שיהיה רשום. האבא גם יכול לשאול לכן את יכולה לשים וויטמין במקום תרופה".
סוניה, אשר מופתעת מהיצירתיות של גוברניקוב, שואלת: "לשקר לילדה?". "זה וויטמינים, את לא נותנת לה דברים רעים", השיבה גוברניקוב ואפילו מצאה צידוק. "אולי יש לילדה בעיות עם התנהגות, הוויטמינים ממש יעזרו לה. היא מאוד צריכה תוסף וויטמין B. זה אני יכולה להגיד לך עם עיניים עצומות".
גוברניקוב מתגאה בקשריה עם אנשי מקצוע כמו פסיכיאטרים ונוירולוגים, ומציעה לסוניה שתשיג עבורה חוות דעת נוספות בנוסף לזו שלה. גם לאפשרות שהאב או גורם אחר ישאל את הילדה האם היא אכן הולכת לטיפול אצל פסיכלוג מוכנה גוברניקוב. "בגלל זה תביאו אותה ונסתדר על כמה פעמים". יצויין כי מההקלטות עולה כי גוברניקוב מציגה עצמה כפסיכולוגית קלינית, אשר למדה לתואר שני ואף נשמעת אומרת באחת מהן אומרת, "לימדתי במכללות, לימדתי באשדוד במכללה בודרמן"[התכוונה כנראה למכללת "רידמן". ג.ד].
לא רק זאת, גוברניקוב אף מציעה למטופליה את האפשרות שהיא תדאג להם אל מול הגורמים האחרים. כך למשל היא הציעה לסוניה, "אני אדבר עם הפסיכיאטרים ונוירולוג שיהיה לכם את החוות דעת שלהם גם, לא רק את שלי".
לשאלת תחקירן "כלבוטק", שאתגר את הפסיכולוגית גוברניקוב ושאל אם המסמכים של אלה תופסים בבית המשפט, ענתה האחרונה" "בטח! נתתי להרבה אנשים, כל המסמכים שלי תופסים בבית המשפט בלי שום בעיה ". לפחות בעניין זה יש מן האמת.
לא תפקידי לבדוק
מערכת בתי המשפט: אין לנו את הכלים לבדוק את המסמכים
לבית המשפט אין כלים לקבוע האם מסמך המוגש על ידי מי מבעלי הדין הוא מסמך אותנטי אם לאו. טענות בדבר פגם או תוקף של מסמך או ראיה, נטענות על ידי הצדדים ובית המשפט מחליט על פי הטענות שנטענות בפניו. במקרה זה, כך עולה מהפניה, טענה בדבר תוקף חוות הדעת כלל לא עלתה על ידי בעלי הדין ומשכך לא יכול היה בית המשפט להידרש לעניין. בספר החוקים ישנן עבירות שעניינן זיוף ומרמה אשר ניתן להעמיד בגינן לדין.
כיצד קורה שלמערכת המשפט בישראל מגיעה חוות דעת של פסיכולוגית שאיננה רשומה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות? פנינו לעו"ד, ולדימיר פטרוב, שמייצג את נטליה, אשתו לשעבר של ד"ר בלשוב, בדיון על הסדרי הראיה של הילדה אורית. "היא לא פסיכולוגית? לא ידעתי. הלקוחה שלחה לי את כל המכתבים, קראתי וזהו. הגשתי בקשה ולא בדקתי ’מי מה מו ואיך..’, זה לא תפקיד שלי. אני לא מבין, מה אני צריך לבדוק? חשבתי שזה אמיתי".
נטליה קמנצקי, אישתו לשעבר של ד"ר בלשוב, סיפרה "למגזין המושבות" כיצד נוצר הקשר לגוברניקוב . "מישהו מהחברים של המשפחה אמר שהיא עזרה לכמה אנשים וככה הגענו אליה". שנשאלה היכן נפגשו, בקליניקה או בביתה של גוברניקוב , השיבה: "אני לא זוכרת, זה היה לפני שלוש או ארבע שנים ואמא שלי הייתה אצלה עם הילדה, ולא אני".
יצויין כי בהערכה הפסיכולוגית שסיפקה גוברניקוב נכתב: "בתאריך 17.08.2010 פנתה אלי נטליה בבקשה לייעוץ בנושא שינוי ההתנהגות של בתה, בימים האחרונים". במסמך לא מוזכרת כלל סבתה של הילדה. לדבריה של נטליה, רופאה במקצועה, היא גם לא הבחינה במשהו חריג בהערכה הפסיכולוגית.
"דו"ח חובבני, לא מקצועי, כתוב בשפה רדודה וילדותית"
באופן כללי, ההתרשמות שלי שמדובר בדו"ח חובבני, לא מקצועי, לא כתוב בנוסח הפורמלי המקובל, לא כולל מידע חשוב על המאבחנת ועל נסיבות האיבחון, הוא נראה מכוון למטרה מסויימת ולא אובייקטיבי. הוא כתוב בשפה רדודה וילדותית, וגם בהתחשב בכך שהכותבת היא עולה חדשה. אומרת פסיכולוגית מומחית אשר אליה נשלח הדוח לאבחנה
את הערכה הפסיכולוגית של גוברניקוב לגבי מצבה של הילדה. העברנו לבחינה אצל פסיכולוגית קלינית מומחית ע"פ רשומות משרד הבריאות ומתמחה בטיפול בילדים . הפסיכולוגית המומחית [ שמה שמור במערכת] הפנתה אותנו לטעויות קריטיות במסמך. כך לדוגמה הסבה את תשומת לבנו לכך שבחתימה של הגב’ גוברניקוב בתחתית המסמך כתוב "פסיכולוגית" ולא "פסיכולוגית קלינית" או "פסיכולוגית חינוכית". "חוות דעת מהסוג הזה רשאים לעשות פסיכולוגים שקיבלו אישור ממשרד הבריאות, אחרי תואר שני והתמחות, ליד שמם צריך להופיע התואר "פסיכולוג קליני/חינוכי". לדבריה של המומחית, התואר פסיכולוג אומר שהכותבת לא סיימה את תהליך ההתמחות ואולי כלל לא למדה תואר שני. "גם מי שלמד תואר ראשון רשאי לכנות עצמו פסיכולוג אבל אין לו כל הכשרה באיבחון, טיפול או כתיבת חוות דעת", הסבירה. "בנוסף, אין במסמך את הפרטים של הכותבת שנדרשים, כמו הכשרה ותחום המומחיות. העניין יכול להיחשב לעבירה של ממש. פסיכולוגים אינם רשאים לערוך כזה איבחון, ואם הם עושים זאת במסגרת התמחות עליהם לציין מי הפסיכולוג המומחה שהדריך אותם".
עוד מציינת הפסיכולוגית המומחית כי מקובל לרשום בתחילת המסמך כמה פגישות היו, היכן הן התקיימו (בקליניקה, במרפאה ציבורית או בבית הלקוח) ואילו מבחנים נערכו. איזה סוג של ראיון (ראיון פסיכיאטרי, פסיכולוגי וכדומה), פרטים אשר חשוב לציין, לא נמצאים במסמך שהובא בפני בית המשפט. "לא כתוב מי נכח בפגישות - הילדה, האם, ביחד, לחוד. זה מאוד משמעותי, כי אם האמא נוכחת זה אומר שהמאבחנת שמעה את גירסת האם ולא את גירסת הילדה".
עוד מבהירה הפסיכולוגית המומחית את המונח "טראומה". "זהו מונח מקצועי עם משמעויות מאוד מוגדרות ואין שום אינדיקציה בחוות הדעת לטראומה. טראומה (או יותר נכון "הפרעה פוסט-טראומטית") הוא מצב נפשי שנגרם עקב התעללות או ארועים חריגיים כמו תאונה, פיגוע, אלימות וכדומה, שיוצרים הצפה רגשית בלתי נסבלת וסימפטומים כמו- בעיות בשינה, בתיאבון, פלשבקים, סיוטי לילה וכדומה. הכותבת אינה מגבה את הטענה החמורה שלה לגבי ’טראומה’ בשום מידע שמאשש זאת. גם הסגנון לקוי, יש לכתוב ’המאובחנת סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית’ ולגבות זאת כאמור בסימפטומים המעידים על כך".
משרד הבריאות: לבקש מהפסיכולוג להציג את תעודותיו
רשימת הפסיכולוגים בעלי הרישיון מופיעה באתר משרד הבריאות תחת הכותרת "פנקס הפסיכולוגים". הרשימה מתעדכנת באופן שוטף. כל מקרה של תלונה על התחזות או הטעייה של פסיכולוג המגיע למשרד הבריאות נבדק והמידע מועבר למשטרה. כמו כן, ממליצים למתלונן לפנות בתלונה למשטרה. מדובר במקרים בודדים – מקרה או שניים בשנה.
חשוב שכל אזרח טרם התקשרותו עם פסיכולוג יבדוק באתר אם הוא אכן רשום בפנקס מהו תחום המומחיות בה הוא מחזיק והאם תחום המומחיות תואם את הבעיה שבשלה הוא פונה לפסיכולוג. ישנם שישה תחומי התמחות בפסיכולוגיה : חינוכי, התפתחותי, שיקומי, רפואי, תעסוקתי וארגוני. מומלץ לבקש מהפסיכולוג להציג את תעודותיו בפני הפונה.
עוד מוסיפה הפסיכולוגית המומחית אליה שלחנו את חוות הדעת: "הכותבת איננה מתייחסת כלל ליחסים של הילדה עם האמא שלה, אולי המצוקה של הילדה נובעת מהליכים משפטיים ומכך שאמא פתחה במאבק נוסף והילדה קרועה בין הוריה? בדרך כלל, המצוקה העיקרית של ילדים שהוריהם מתגרשים נובעת מהמתח בין ההורים. ככל שהסכסוך בין ההורים מחריף, כך נגרם וגובר הנזק נפשי לילדים - העניין נכון גם לגבי הורים נשואים. זה מידע שמגובה בהרבה מחקרים. באופן כללי, ההתרשמות שלי שמדובר בדו"ח חובבני, לא מקצועי, לא כתוב בנוסח הפורמלי המקובל, לא כולל מידע חשוב על המאבחנת ועל נסיבות האיבחון, הוא נראה מכוון למטרה מסויימת ולא אובייקטיבי. הוא כתוב בשפה רדודה וילדותית, וגם בהתחשב בכך שהכותבת היא עולה חדשה, עדיין אין בו מונחים מקצועיים מינימלים כמו אבחנה (דיאגנוזה) המלצות מקצועיות - אם הילדה עברה טראומה צריך לטפל בטראומה, זה יותר דחוף מאשר לקבוע היכן ייפגשו".
"מנסיוני כמאבחנת מסוגלות הורית, המלצה לפגישות עם הורה מחוץ לביתו ניתנות במקרים קיצוניים של סכנה, אלימות או חשש. לא נראה שזה המצב במקרה הזה".
עזרתי לאנשים שביקשו ממני
בשבועות האחרונים ניסינו ליצור קשר עם אלה גוברניקוב. באחת הפעמים בהם ענתה לטלפון קבענו להיפגש למחרת בביתה בנתניה. כשהגיע מועד המפגש לא היה מענה בדירה. שכנה שגרה בדירה ממול סיפרה: "אלה היא אישה מקסימה, היא פסיכולוגית של ילדים קטנים אני חושבת". לשאלה אם היא נחשבת לפסיכולוגית טובה, השיבה השכנה, "אפשר גם להגיד שהולך לה טוב, מגיעים לפה הרבה ילדים קטנים".
בשיחה טלפונית עם אלה גוברניקוב, היא ניסתה בתחילה להתחמק, אח"כ להסביר את מעשיה ולבסוף שינתה את גרסתה בנוגע לכל מה שאמרה.
אלה, את לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים?
גוברניקוב: "בטח, כי אני לא פסיכולוגית, אני עובדת סתם. אני עזרתי לאנשים מה שהם ביקשו ממני, אבל לא יותר".
אפשר לשאול במה את עובדת?
"אני מטפלת. בבית, מטפלת רגילה".
כמו פסיכולוגית?
"כן".
לפני מספר שבועות הגיש ד"ר בלשוב תלונה במשטרת נתניה כנגד אלה גוברניקוב בהאשמות של התחזות כבעל תעודה ועל קבלת דבר במרמה.
במשטרת ישראל אישרו השבוע כי אכן נפתחה חקירה בנושא.
קישורים:
תסביכי ה"טיפולים" והאלימות של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה, ופקידות סעד ניבה מילנר, וסימונה שטיינמנץ נגד אמא וילדיה - דצמבר 2012 - מדובר באמא ל' אשר אינה רואה את בנה בן ה- 10 (או) מזה 4 שנים, ועם בנה בן ה- 8 (אר) נפגשת פעם בשבוע כשעה במרכז קשר לאחר שלא ראתה אותו כ- 3 שנים. רשויות הרווחה מונעות מהאמא לראות את ילדיה בהסדרי ראיה קבועים ומסודרים עקב "טיפולים" שלדעתם הם צריכים לעבור...\
גיא שמיר קורא לסימונה שטינמיץ להחזיר את הילדים החטופים - דצמבר 2012 - פקידת סעד ראשית לסדרי דין סימונה שטינמיץ מנחה מקצועית של פקידות סעד לסדרי דין העובדות בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות בענייני משפחה בקהילה. מדובר בפקידות העובדות ללא סדרי דין, ללא ראיות, בדיוני בתי משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות. זוהי שיטת עבודה מתואמת בין צמרת משרד הרווחה והרשות השופטת ומהווה קרקע פוריה לשחיתות וגזל אזרחים מוחלשים...
מדיניות מופקרת בית משפט לענייני משפחה - השופט נפתלי שילה - יוני 2011 - ה"משחק המכור" של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה נגד אמא וילדיה הרוצים להיפגש מזה שנים. אכזריות ושרירות לב בניגוד להיגיון, ולעובדות - מדובר באמא ושני ילדיה אשר לא נפגשו מעל שנתיים מאחר ועובדת סוציאלית רחל ולדומירסקי מלשכת רווחה רמת גן דורשת "מסגרת קלינית פסיכיאטרית הכוללת אבחון פסיכודיאגנוסטי עם המלצות לגבי קיום הביקורים ולגבי המסגרת הקלינית פסיכיאטרית שתלווה אותם". העו"סית לא נימקה דרישתה מאחר ונפתלי שילה מאפשר ומעודד הפקרות והתעמרות העובדות הסוציאליות באם וילדיה...
דו"ח סלונים נבו: ליקויים מהותיים בהתנהלות פקידי סעד לסדרי דין - מאי 2009
כיצד הפך האזרח כלי משחק לידיהם של פקידי הרווחה - מערך הרווחה בישראל מופקר מושחת ומשחית מזה עשרות שנים. רשויות הרווחה פועלות בחיסיון ללא פקוח אפקטיבי ומשרתות אינטרסים של מלכ"רים פנימיות, משפחות אומנה, תעשיית אימוץ, תוך פגיעה בזכויותיהם, גופם ונפשם של פרטים ומשפחות. בסיפורה של דלית ראינו את רשויות הרווחה מנתקות את דלית ממשפחתה ושולחות אותה לאימוץ סגור, שם עוברת דלית התעללות, ננטשת ממשפחתה המאמצת ומוצאת דרכה למעונות סגורים של משרד הרווחה, שם מתדרדרת. כאשר היא כורעת ללדת מודיעות לה פקידות הסעד כי עוברה ילקח ממנה. סופה של דלית הוא הפקרתה והרצחה. הכישלון של שירותי הרווחה מלווה באכזריות כלפי "מטופליהן"...
כישלון השופט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי בהליך מינוי אפוטרופוס לאשה מאובחנת דמנטיה - השופט שמואל בוקובסקי מינה בפתאומיות לאשה אפוטרופוסים בגוף וברכוש, ללא שראה את האשה, על סמך חוות דעת פסיכיאטר מטעם האפוטרופסים שלא בדק אותה, ללא תסקיר, ללא סל טיפול - חייה של האשה נחרבו ותוך כחודש ירדה 10 ק"ג במשקל הפכה להיות שבר כלי, ולא שבה לאיתנה...
בשלוש שנים האחרונות ראה ד"ר דימטרי בלשוב, את בתו בת ה-13 רק פעם אחת. כל זאת בעקבות חוות דעת פסיכולוגית של הגברת אלה גוברניקוב, שהוגשה לביהמ"ש וקבעה כי האב גורם טראומה נפשית לילדה. תחקיר "מגזין המושבות" חושף, כי אותה גב’ גורניקוב לא מופיעה כלל בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל. הקלות בה הצליחו להפריד בין אב לבתו צריכה לעורר דאגה אצל כולנו
בשלוש שנים האחרונות ראה ד"ר דימטרי בלשוב, את בתו בת ה-13 רק פעם אחת. כל זאת בעקבות חוות דעת פסיכולוגית של הגברת אלה גוברניקוב, שהוגשה לביהמ"ש וקבעה כי האב גורם טראומה נפשית לילדה. תחקיר "מגזין המושבות" חושף, כי אותה גב’ גורניקוב לא מופיעה כלל בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל. הקלות בה הצליחו להפריד בין אב לבתו צריכה לעורר דאגה אצל כולנו [צילומים: אימג’בנק/thinkstock]
בפעם האחרונה שפגש ד"ר דמיטרי בלשוב את בתו, אורית (שם בדוי) בת ה-13, זה היה בחופשת הקיץ בשנת 2010. אז יחד עם אישתו, סוניה, שתי בנותיה ובתם המשותפת הם טיילו באזור קיסריה. הבנות רקדו, הצטלמו, הכינו הצגה והופיעו בפני הוריהם. בתמונות הרבות שצילם באותו היום ניתן לראות את השמחה על פניהן של הבנות, להרגיש את אווירת החופש. למחרת היום חזרה אורית לצפת, שם היא גרה עם אמה, נטליה, גרושתו של דימטרי. מאז לא ראה אותה יותר.
ד"ר דמיטרי בלשוב (43), תושב חדרה התגרש לפני עשור מאשתו הראשונה, נטליה, אורית היא ילדתם המשותפת. בבקשה לשינוי הסדרי הראייה שהגישה לבית המשפט, בחודש מאי 2011 צירפה האם את חוות דעתה של אלה גוברניקוב אותה תיארה כפסיכולוגית מומחית. זו קבעה כי דמיטרי "גורם לפסיכוטראומה קשה לילדה". בשלוש השנים האחרונות פגש האב את בתו, רק פעם אחת, וזאת בעקבות אותה הערכה פסיכולוגית. בזמן הזה הוא הצליח לגלות כי מי שכתבה את חוות הדעת על ילדתו ועליו כלל איננה פסיכולוגית. כיצד אישה שאינה רשומה בפנקס הפסיכולוגים של מדינת ישראל מספקת חוות דעת שקבילה בבית המשפט, את הנושא חוקרת עכשיו גם משטרת ישראל.
רפי גינת נכנס לתמונה
"בימים האחרונים, הילדה נהייתה בוכייה, ללא בטחון עצמי, עם הערכה עצמית מאוד ירודה", נכתב בהערכה פסיכולוגית אותה הכינה גוברניקוב בחודש אוגוסט 2010 ואשר הוצגה במאי 2011 בבית המשפט בחיפה ע"י ולדימיר פטרוב עורך דינה של נטליה. ד"ר בלשוב - רופא המתמחה בגריאטריה בבית החולים הממשלתי "דורות" בנתניה, הבין שהוא נכנס למילכוד בין הצורך להילחם על שמו ועל זכותו להיפגש עם בתו, לבין הנזק שעלול להיגרם לילדה בעקבות המלחמות על הסדרי הראייה, בין כתלי בית המשפט. "גרושתי והפסיכולוגית, גב’ גוברניקוב, הציגו אותי בבית המשפט אותי כמסוכן לילדה שלי. אני חושש ממה שאישתי לשעבר מפיצה נגדי. יש לי בנות נוספות בבית ומקצוע מכובד. האשמות שלה הן חסרות כל אמת, קשות, מפחידות וכואבות", מספר בלשוב השבוע ובקול שבור מוסיף, "אני אבא טוב לא אבא רע".
לא ברור כיצד הצליחה אלה גוברניקוב, תושבת נתניה, להתחזות לפסיכולוגית המתמחה בעיקר בטיפול בילדים וילדות. ע"פ העדויות אותם אספנו במהלך הכנת הכתבה, היא עושה זאת כבר שנים מבלי שאף אחד יעצור בעדה. כשקיבל ד"ר בלשוב, את חוות הדעת של הפסיכולוגית גוברניקוב לידיו, הבין מניסיונו הרפואי שמשהו בחוות הדעת לא תקין. לדבריו שם לב שהניסוח לא כל כך מקצועי והמינוחים לא מדויקים. פתאום דברים קטנים בטופס שהתגלגל והתקבל בבית המשפט, עוררו את חשדו כי המסמך מזויף. הוא החליט לחפש את אלה גוברניקוב, אך במשך תקופה שארכה כמעט שנתיים, לא הצליח למצוא פרטים עליה.
לפני כשנה, שמע במקרה מקולגה לעבודה את השם אלה גוברניקוב, כשזו המליצה על שירותיה, כמי שידועה בקרב הציבור הישראלי דובר הרוסית כפסיכולוגית המטפלת בילדים. בירור פשוט ב"פנקס הפסיכולוגים" ובמשרד הבריאות, הבהיר לו כי לא קיימת פסיכולוגית בשם זה. כשפנה בלשוב למשרד הבריאות קיבל את התשובה הבאה: "הגברת גוברניקוב אלה, לא הגיבה לאף פנייה שנשלחה אליה מטעם המשרד, ואנו נגבה תלונתך בכל דרך שתידרש ע"י המשטרה", הבהירו אנשי המשרד.
לפני כשנה, שמע במקרה מקולגה לעבודה את השם אלה גוברניקוב, כשזו המליצה על שירותיה, כמי שידועה בקרב הציבור הישראלי דובר הרוסית כפסיכולוגית המטפלת בילדים. בירור פשוט ב"פנקס הפסיכולוגים" ובמשרד הבריאות, הבהיר לו כי לא קיימת פסיכולוגית בשם זה. כשפנה בלשוב למשרד הבריאות קיבל את התשובה הבאה: "הגברת גוברניקוב אלה, לא הגיבה לאף פנייה שנשלחה אליה מטעם המשרד, ואנו נגבה תלונתך בכל דרך שתידרש ע"י המשטרה", הבהירו אנשי המשרד
כשכשל בנסיונות לאתר את הגב’ גוברניקוב פנה ד"ר בלשוב לעזרתו של רפי גינת מנחה תכנית התחקירים הידועה "כלבוטק". לפני כשנה החלו תחקירני התכנית לנסות ולאתר את הפסיכולוגית אלה גוברניקוב, לכשאיתרו אותה בביתה שמשמש עבורה גם כמשרד לפגישות עם מטופלים. קבעו איתה ד"ר בלשוב ואישתו סוניה פגישות נפרדות זאת בשיתוף תחקירני התוכנית שהגיעו מצויידים במכשירי הקלטה. סיפור הכיסוי שנתפר עבור הפגישות היה זהה לחלוטין לפרטי המקרה האמיתיים: אב שגורם "פסיכוטראומה" (טראומה נפשית) לבתו.
לאחר ארבעה מפגשים ועשרות שיחות בטלפון, בהם הצליחו לטענת ד"ר בלשוב, להוכיח כי אלה גוברניקוב מטפלת בלקוחות, כפסיכולוגית בביתה, נפרדו דרכיהם של ד"ר בלשוב ותחקירני כלבוטק. התכנית ששדורה במשך שנים בערוץ 2 עוברת בימים אלו לערוץ 10 ובינתיים ירדה מהמרקע. הכתבה על אודות הגב’ גוברניקוב מעולם לא שודרה.
ויטמינים במקום כדורים פסיכיאטרים
בידי "מגזין המושבות" הקלטות המתעדות את מפגשיהם של סוניה, רעייתו של ד"ר בלשוב ותחקירני כלבוטק, עם הגב’ גרובניקוב בביתה בנתניה [הציטוטים במקור]. סיפור הכיסוי שהוכן עבור סוניה היה: אישה שעוברת הליך גרושין ומעוניינת להרחיק את ילדתם המשותפת מאביה השתיין.
גוברניקוב לא מבזבזת זמן ומיד מתחילה להדריך את סוניה כיצד להוציא כסף מאבי הילדה: "קודם כל ללכת לבית הספר, לבקש שהילדה תיפגש עם פסיכולוג, ושם היא יכולה להגיד שאין לכם איפה לגור. ככה יהיו הוכחות. את צריכה לתפוס מכל הכיוונים ". עוד המליצה "הפסיכולוגית" לסוניה להפסיק לעבוד ולפנות לביטוח לאומי בבקשה לסיוע. "יש לי משכורת טובה", הקשתה סוניה, אך גוברניקוב השיבה: "תמיד כדי לנסות ".
גוברניקוב לא הסתפקה בייעוץ ראשוני והורתה לסוניה להתייצב עם הילדה לטיפול פעם בשבוע בביתה בנתניה, התירוץ לפגישות הביתיות, העומס הרב במקום עבודתה בתל אביב. "זה עולה 200 ש"ח לשעה. הרבה מכירים אותי בנתניה, כי בתל אביב אני גם עובדת, אבל אין תורים בזמן הקרוב. אם היית באה אליי לת"א זה היה הרבה יותר יקר. בבית אני עובדת ככה למרות שאסור לי, אין לי רשיון לעבוד בבית. אני אומרת אמת. אני יכולה לעבוד במרפאה פרטית אבל בבית לא פתחתי עסק, לכן אסור לי. אני עצמאית אבל אסור לי לעבוד בבית".
 |
| ראה את ילדתו בפעם האחרונה לפני שלוש שנים. ד"ר דימטרי בלשוב ובתו |
זה לא נגמר שם, במקצועיות ובשיטתיות פורסת גוברניקוב בפני סוניה את השיטה כיצד להוציא כמה שיותר כסף מאבי הילדה. היא מבטיחה כי היא תעזור ותתמוך, ומספרת כי יש לה פסיכיאטר שייתן כדורים והמלצות על מנת להסדיר את העניין. "אפשר לתבוע אותו בכסף, למה שהוא עשה לה בעיות נפשיות. זה מסמך במיוחד לבית משפט שיש הפרעות להתנהגות ", אמרה גוברניקוב והוסיפה, "מתי שיהיה כתוב שהיא במעקב אצל פסיכיאטר, שם צריך להיות סיפור ממש רציני, שהילדה בטיפול אצל פסיכיאטר, היא מקבלת טיפולים תרופתיים, אתם שומעים אותי נכון. אני מסבירה לכם איך אפשר לעשות אפילו מכיוון הצגה. אני מסבירה לכם כל כיוונים אתם תבחרו מה שאתם רוצים. עם הילדה, בטוח יש טראומה אבל צריך לבדוק מאיזה כיוון אפשר לצאת יותר חזקים מזה. ללכת דרך הפסיכיאטר זה חד פעמי, אבל אני צריכה לבדוק את הכרטיס שלה".
"לא כולם מוכנים ללכת כמוני", רומזת גוברניקוב, "אני אבדוק עם הפסיכיאטר, אני ארשום את הפרטים של קופ"ח של הילדה ואני ארשום אותך. את יכולה לקנות את התרופות אבל לא חייבת לתת אותן לילדה. הם רואים לפי המחשב. רק כדי שיהיה רשום. האבא גם יכול לשאול לכן את יכולה לשים וויטמין במקום תרופה".
סוניה, אשר מופתעת מהיצירתיות של גוברניקוב, שואלת: "לשקר לילדה?". "זה וויטמינים, את לא נותנת לה דברים רעים", השיבה גוברניקוב ואפילו מצאה צידוק. "אולי יש לילדה בעיות עם התנהגות, הוויטמינים ממש יעזרו לה. היא מאוד צריכה תוסף וויטמין B. זה אני יכולה להגיד לך עם עיניים עצומות".
גוברניקוב מתגאה בקשריה עם אנשי מקצוע כמו פסיכיאטרים ונוירולוגים, ומציעה לסוניה שתשיג עבורה חוות דעת נוספות בנוסף לזו שלה. גם לאפשרות שהאב או גורם אחר ישאל את הילדה האם היא אכן הולכת לטיפול אצל פסיכלוג מוכנה גוברניקוב. "בגלל זה תביאו אותה ונסתדר על כמה פעמים". יצויין כי מההקלטות עולה כי גוברניקוב מציגה עצמה כפסיכולוגית קלינית, אשר למדה לתואר שני ואף נשמעת אומרת באחת מהן אומרת, "לימדתי במכללות, לימדתי באשדוד במכללה בודרמן"[התכוונה כנראה למכללת "רידמן". ג.ד].
לא רק זאת, גוברניקוב אף מציעה למטופליה את האפשרות שהיא תדאג להם אל מול הגורמים האחרים. כך למשל היא הציעה לסוניה, "אני אדבר עם הפסיכיאטרים ונוירולוג שיהיה לכם את החוות דעת שלהם גם, לא רק את שלי".
לשאלת תחקירן "כלבוטק", שאתגר את הפסיכולוגית גוברניקוב ושאל אם המסמכים של אלה תופסים בבית המשפט, ענתה האחרונה" "בטח! נתתי להרבה אנשים, כל המסמכים שלי תופסים בבית המשפט בלי שום בעיה ". לפחות בעניין זה יש מן האמת.
לא תפקידי לבדוק
מערכת בתי המשפט: אין לנו את הכלים לבדוק את המסמכים
לבית המשפט אין כלים לקבוע האם מסמך המוגש על ידי מי מבעלי הדין הוא מסמך אותנטי אם לאו. טענות בדבר פגם או תוקף של מסמך או ראיה, נטענות על ידי הצדדים ובית המשפט מחליט על פי הטענות שנטענות בפניו. במקרה זה, כך עולה מהפניה, טענה בדבר תוקף חוות הדעת כלל לא עלתה על ידי בעלי הדין ומשכך לא יכול היה בית המשפט להידרש לעניין. בספר החוקים ישנן עבירות שעניינן זיוף ומרמה אשר ניתן להעמיד בגינן לדין.
כיצד קורה שלמערכת המשפט בישראל מגיעה חוות דעת של פסיכולוגית שאיננה רשומה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות? פנינו לעו"ד, ולדימיר פטרוב, שמייצג את נטליה, אשתו לשעבר של ד"ר בלשוב, בדיון על הסדרי הראיה של הילדה אורית. "היא לא פסיכולוגית? לא ידעתי. הלקוחה שלחה לי את כל המכתבים, קראתי וזהו. הגשתי בקשה ולא בדקתי ’מי מה מו ואיך..’, זה לא תפקיד שלי. אני לא מבין, מה אני צריך לבדוק? חשבתי שזה אמיתי".
נטליה קמנצקי, אישתו לשעבר של ד"ר בלשוב, סיפרה "למגזין המושבות" כיצד נוצר הקשר לגוברניקוב . "מישהו מהחברים של המשפחה אמר שהיא עזרה לכמה אנשים וככה הגענו אליה". שנשאלה היכן נפגשו, בקליניקה או בביתה של גוברניקוב , השיבה: "אני לא זוכרת, זה היה לפני שלוש או ארבע שנים ואמא שלי הייתה אצלה עם הילדה, ולא אני".
יצויין כי בהערכה הפסיכולוגית שסיפקה גוברניקוב נכתב: "בתאריך 17.08.2010 פנתה אלי נטליה בבקשה לייעוץ בנושא שינוי ההתנהגות של בתה, בימים האחרונים". במסמך לא מוזכרת כלל סבתה של הילדה. לדבריה של נטליה, רופאה במקצועה, היא גם לא הבחינה במשהו חריג בהערכה הפסיכולוגית.
"דו"ח חובבני, לא מקצועי, כתוב בשפה רדודה וילדותית"
באופן כללי, ההתרשמות שלי שמדובר בדו"ח חובבני, לא מקצועי, לא כתוב בנוסח הפורמלי המקובל, לא כולל מידע חשוב על המאבחנת ועל נסיבות האיבחון, הוא נראה מכוון למטרה מסויימת ולא אובייקטיבי. הוא כתוב בשפה רדודה וילדותית, וגם בהתחשב בכך שהכותבת היא עולה חדשה. אומרת פסיכולוגית מומחית אשר אליה נשלח הדוח לאבחנה
את הערכה הפסיכולוגית של גוברניקוב לגבי מצבה של הילדה. העברנו לבחינה אצל פסיכולוגית קלינית מומחית ע"פ רשומות משרד הבריאות ומתמחה בטיפול בילדים . הפסיכולוגית המומחית [ שמה שמור במערכת] הפנתה אותנו לטעויות קריטיות במסמך. כך לדוגמה הסבה את תשומת לבנו לכך שבחתימה של הגב’ גוברניקוב בתחתית המסמך כתוב "פסיכולוגית" ולא "פסיכולוגית קלינית" או "פסיכולוגית חינוכית". "חוות דעת מהסוג הזה רשאים לעשות פסיכולוגים שקיבלו אישור ממשרד הבריאות, אחרי תואר שני והתמחות, ליד שמם צריך להופיע התואר "פסיכולוג קליני/חינוכי". לדבריה של המומחית, התואר פסיכולוג אומר שהכותבת לא סיימה את תהליך ההתמחות ואולי כלל לא למדה תואר שני. "גם מי שלמד תואר ראשון רשאי לכנות עצמו פסיכולוג אבל אין לו כל הכשרה באיבחון, טיפול או כתיבת חוות דעת", הסבירה. "בנוסף, אין במסמך את הפרטים של הכותבת שנדרשים, כמו הכשרה ותחום המומחיות. העניין יכול להיחשב לעבירה של ממש. פסיכולוגים אינם רשאים לערוך כזה איבחון, ואם הם עושים זאת במסגרת התמחות עליהם לציין מי הפסיכולוג המומחה שהדריך אותם".
עוד מציינת הפסיכולוגית המומחית כי מקובל לרשום בתחילת המסמך כמה פגישות היו, היכן הן התקיימו (בקליניקה, במרפאה ציבורית או בבית הלקוח) ואילו מבחנים נערכו. איזה סוג של ראיון (ראיון פסיכיאטרי, פסיכולוגי וכדומה), פרטים אשר חשוב לציין, לא נמצאים במסמך שהובא בפני בית המשפט. "לא כתוב מי נכח בפגישות - הילדה, האם, ביחד, לחוד. זה מאוד משמעותי, כי אם האמא נוכחת זה אומר שהמאבחנת שמעה את גירסת האם ולא את גירסת הילדה".
עוד מבהירה הפסיכולוגית המומחית את המונח "טראומה". "זהו מונח מקצועי עם משמעויות מאוד מוגדרות ואין שום אינדיקציה בחוות הדעת לטראומה. טראומה (או יותר נכון "הפרעה פוסט-טראומטית") הוא מצב נפשי שנגרם עקב התעללות או ארועים חריגיים כמו תאונה, פיגוע, אלימות וכדומה, שיוצרים הצפה רגשית בלתי נסבלת וסימפטומים כמו- בעיות בשינה, בתיאבון, פלשבקים, סיוטי לילה וכדומה. הכותבת אינה מגבה את הטענה החמורה שלה לגבי ’טראומה’ בשום מידע שמאשש זאת. גם הסגנון לקוי, יש לכתוב ’המאובחנת סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית’ ולגבות זאת כאמור בסימפטומים המעידים על כך".
משרד הבריאות: לבקש מהפסיכולוג להציג את תעודותיו
רשימת הפסיכולוגים בעלי הרישיון מופיעה באתר משרד הבריאות תחת הכותרת "פנקס הפסיכולוגים". הרשימה מתעדכנת באופן שוטף. כל מקרה של תלונה על התחזות או הטעייה של פסיכולוג המגיע למשרד הבריאות נבדק והמידע מועבר למשטרה. כמו כן, ממליצים למתלונן לפנות בתלונה למשטרה. מדובר במקרים בודדים – מקרה או שניים בשנה.
חשוב שכל אזרח טרם התקשרותו עם פסיכולוג יבדוק באתר אם הוא אכן רשום בפנקס מהו תחום המומחיות בה הוא מחזיק והאם תחום המומחיות תואם את הבעיה שבשלה הוא פונה לפסיכולוג. ישנם שישה תחומי התמחות בפסיכולוגיה : חינוכי, התפתחותי, שיקומי, רפואי, תעסוקתי וארגוני. מומלץ לבקש מהפסיכולוג להציג את תעודותיו בפני הפונה.
עוד מוסיפה הפסיכולוגית המומחית אליה שלחנו את חוות הדעת: "הכותבת איננה מתייחסת כלל ליחסים של הילדה עם האמא שלה, אולי המצוקה של הילדה נובעת מהליכים משפטיים ומכך שאמא פתחה במאבק נוסף והילדה קרועה בין הוריה? בדרך כלל, המצוקה העיקרית של ילדים שהוריהם מתגרשים נובעת מהמתח בין ההורים. ככל שהסכסוך בין ההורים מחריף, כך נגרם וגובר הנזק נפשי לילדים - העניין נכון גם לגבי הורים נשואים. זה מידע שמגובה בהרבה מחקרים. באופן כללי, ההתרשמות שלי שמדובר בדו"ח חובבני, לא מקצועי, לא כתוב בנוסח הפורמלי המקובל, לא כולל מידע חשוב על המאבחנת ועל נסיבות האיבחון, הוא נראה מכוון למטרה מסויימת ולא אובייקטיבי. הוא כתוב בשפה רדודה וילדותית, וגם בהתחשב בכך שהכותבת היא עולה חדשה, עדיין אין בו מונחים מקצועיים מינימלים כמו אבחנה (דיאגנוזה) המלצות מקצועיות - אם הילדה עברה טראומה צריך לטפל בטראומה, זה יותר דחוף מאשר לקבוע היכן ייפגשו".
"מנסיוני כמאבחנת מסוגלות הורית, המלצה לפגישות עם הורה מחוץ לביתו ניתנות במקרים קיצוניים של סכנה, אלימות או חשש. לא נראה שזה המצב במקרה הזה".
עזרתי לאנשים שביקשו ממני
בשבועות האחרונים ניסינו ליצור קשר עם אלה גוברניקוב. באחת הפעמים בהם ענתה לטלפון קבענו להיפגש למחרת בביתה בנתניה. כשהגיע מועד המפגש לא היה מענה בדירה. שכנה שגרה בדירה ממול סיפרה: "אלה היא אישה מקסימה, היא פסיכולוגית של ילדים קטנים אני חושבת". לשאלה אם היא נחשבת לפסיכולוגית טובה, השיבה השכנה, "אפשר גם להגיד שהולך לה טוב, מגיעים לפה הרבה ילדים קטנים".
בשיחה טלפונית עם אלה גוברניקוב, היא ניסתה בתחילה להתחמק, אח"כ להסביר את מעשיה ולבסוף שינתה את גרסתה בנוגע לכל מה שאמרה.
אלה, את לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים?
גוברניקוב: "בטח, כי אני לא פסיכולוגית, אני עובדת סתם. אני עזרתי לאנשים מה שהם ביקשו ממני, אבל לא יותר".
אפשר לשאול במה את עובדת?
"אני מטפלת. בבית, מטפלת רגילה".
כמו פסיכולוגית?
"כן".
לפני מספר שבועות הגיש ד"ר בלשוב תלונה במשטרת נתניה כנגד אלה גוברניקוב בהאשמות של התחזות כבעל תעודה ועל קבלת דבר במרמה.
במשטרת ישראל אישרו השבוע כי אכן נפתחה חקירה בנושא.
קישורים:
תסביכי ה"טיפולים" והאלימות של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה, ופקידות סעד ניבה מילנר, וסימונה שטיינמנץ נגד אמא וילדיה - דצמבר 2012 - מדובר באמא ל' אשר אינה רואה את בנה בן ה- 10 (או) מזה 4 שנים, ועם בנה בן ה- 8 (אר) נפגשת פעם בשבוע כשעה במרכז קשר לאחר שלא ראתה אותו כ- 3 שנים. רשויות הרווחה מונעות מהאמא לראות את ילדיה בהסדרי ראיה קבועים ומסודרים עקב "טיפולים" שלדעתם הם צריכים לעבור...\
גיא שמיר קורא לסימונה שטינמיץ להחזיר את הילדים החטופים - דצמבר 2012 - פקידת סעד ראשית לסדרי דין סימונה שטינמיץ מנחה מקצועית של פקידות סעד לסדרי דין העובדות בלשכות הרווחה ברשויות המקומיות בענייני משפחה בקהילה. מדובר בפקידות העובדות ללא סדרי דין, ללא ראיות, בדיוני בתי משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות. זוהי שיטת עבודה מתואמת בין צמרת משרד הרווחה והרשות השופטת ומהווה קרקע פוריה לשחיתות וגזל אזרחים מוחלשים...
מדיניות מופקרת בית משפט לענייני משפחה - השופט נפתלי שילה - יוני 2011 - ה"משחק המכור" של שופט לענייני משפחה נפתלי שילה נגד אמא וילדיה הרוצים להיפגש מזה שנים. אכזריות ושרירות לב בניגוד להיגיון, ולעובדות - מדובר באמא ושני ילדיה אשר לא נפגשו מעל שנתיים מאחר ועובדת סוציאלית רחל ולדומירסקי מלשכת רווחה רמת גן דורשת "מסגרת קלינית פסיכיאטרית הכוללת אבחון פסיכודיאגנוסטי עם המלצות לגבי קיום הביקורים ולגבי המסגרת הקלינית פסיכיאטרית שתלווה אותם". העו"סית לא נימקה דרישתה מאחר ונפתלי שילה מאפשר ומעודד הפקרות והתעמרות העובדות הסוציאליות באם וילדיה...
דו"ח סלונים נבו: ליקויים מהותיים בהתנהלות פקידי סעד לסדרי דין - מאי 2009
כיצד הפך האזרח כלי משחק לידיהם של פקידי הרווחה - מערך הרווחה בישראל מופקר מושחת ומשחית מזה עשרות שנים. רשויות הרווחה פועלות בחיסיון ללא פקוח אפקטיבי ומשרתות אינטרסים של מלכ"רים פנימיות, משפחות אומנה, תעשיית אימוץ, תוך פגיעה בזכויותיהם, גופם ונפשם של פרטים ומשפחות. בסיפורה של דלית ראינו את רשויות הרווחה מנתקות את דלית ממשפחתה ושולחות אותה לאימוץ סגור, שם עוברת דלית התעללות, ננטשת ממשפחתה המאמצת ומוצאת דרכה למעונות סגורים של משרד הרווחה, שם מתדרדרת. כאשר היא כורעת ללדת מודיעות לה פקידות הסעד כי עוברה ילקח ממנה. סופה של דלית הוא הפקרתה והרצחה. הכישלון של שירותי הרווחה מלווה באכזריות כלפי "מטופליהן"...
כישלון השופט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי בהליך מינוי אפוטרופוס לאשה מאובחנת דמנטיה - השופט שמואל בוקובסקי מינה בפתאומיות לאשה אפוטרופוסים בגוף וברכוש, ללא שראה את האשה, על סמך חוות דעת פסיכיאטר מטעם האפוטרופסים שלא בדק אותה, ללא תסקיר, ללא סל טיפול - חייה של האשה נחרבו ותוך כחודש ירדה 10 ק"ג במשקל הפכה להיות שבר כלי, ולא שבה לאיתנה...
יום שני, 13 באוגוסט 2012
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - ועדות רפואיות מזלזלות ומשפילות נפגעות תקיפה מינית
פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – נפגעות תקיפה מינית שביקשו סיוע חוו אונס בפעם השניה – חדר טראומה - הפסיכיאטרים המשוחדים של הביטוח הלאומי
כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , אוגוסט 2012
בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?
בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת?
"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.
"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.
בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.
עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".
"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".
למאמר השלם הקלק על התמונות
קישורים:
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל - תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה...
עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי - מציאות בלתי נסבלת - פברואר 2012 - רשת ב - יומן אזרחי עם פארלי שחר - משרד הרווחה מוזיל את הקשישים - ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן...
מדיניות העושק של משרד הרווחה - ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק - הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 - המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"...
כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , אוגוסט 2012
בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?
בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת?
"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.
"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.
בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.
עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".
"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".
למאמר השלם הקלק על התמונות
קישורים:
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל - תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה...
עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי - מציאות בלתי נסבלת - פברואר 2012 - רשת ב - יומן אזרחי עם פארלי שחר - משרד הרווחה מוזיל את הקשישים - ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן...
מדיניות העושק של משרד הרווחה - ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק - הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 - המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"...
יום שני, 19 בדצמבר 2011
אישור פסיכיאטרי כעלה תאנה לעושק קשישה - הפסיכיאטר איתן חבר
דצמבר 20011 - מדובר באבחון לקשישה בת 90 שביצע הפסיכיאטר איתן חבר שאליו הופנתה ע"י מנהל חברת הלוואות בשוק האפור "מיסטר מאני". הפסיכיאטר חבר נשכר למתן אישור פסיכיאטרי לכשירות האשה לצורך שיעבוד דירתה להלוואה על סך 450,000 שקלים לבנה.הפסיכיאטר איתן חבר הוציא חוות דעת כי האישה כשירה להתקשר בהסכם. בעבודתו של ד"ר חבר נמצאו מספר כשלים: אבחון לקוי, חוסר הבנה של ההסכם המדובר, אישור פסיכיאטרי סתום ושטחי שבו לא צוין באיזה הסכם מדובר, להגנתו טען כי חשב שמדובר בהסכם לשיפוץ השירותים, ועוד.
האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר - עלה תאנה
שופטת השלום שרון גלר (הפ -08 - 200042) תיארה את האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר כ"עלה תאנה". השופטת כתבה על האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר: "אני מוצאת ליקוי בסיסי ומובנה ביחס לאישורים אלו והמשמעות שאני נכונה לייחס להם לצורך השאלה הטעונה הכרעה בהליך זה. זאת שכן, ד"ר חבר העיד, כי הוא עצמו לא הבין בדיוק מה טיבו של ההסכם בו עמדה המבקשת להתקשר ומה משמעותו לגביה".
הפסיכיאטר איתן חבר הוציא אישור פסיכיאטרי בדבר כשירות אישה בת 90 להסכם שיעבוד דירתה מבלי שהבין מה טיבו של ההסכם בו עמדה המבקשת להתקשר ומה משמעותו לגביה.
הפסיכיאטר איתן חבר סיכן הקשישה בת ה- 90 לנישולה מביתה.
אבחון לקוי
בית משפט מחוזי בראשות אב בית הדין השופט שנלר (ע"א 36041-11-10) מתח ביקורת קשה על התנהלותו של הפסיכיאטר איתו חבר וכתב:
"היה על הפסיכיאטר (איתן חבר) לבחון את מידת עצמאותה של המשיבה ורצונה בהתקשרות זו, במנותק מיחזקאל (בנה) שהיה נוכח במהלך הבדיקה ותרגם את דברי המשיבה והפסיכיאטר זה לזה במהלך הבדיקה, כאשר ברור שיש לו אינטרס מובהק בקבלת ההלוואה ו"הצלחת" הבדיקה הפסיכיאטרית. משכך, אני סבור כי לא ניתן ללמוד בנסיבות העניין מהאישור שניתן על-ידי הפסיכיאטר שהמשיבה (הקשישה) הייתה כשירה להתקשר בהסכם ההלוואה הספציפי, ושהבינה כראוי את משמעותו והשלכותיו, כפי שמבקשת המערערת (חברת השוק האפור) לטעון".
סתירות קשות במסמכי הפסיכיאטר איתן חבר
באישור הסופי כתב הפסיכיאטר איתן חבר כי הקשישה כשירה להתקשר בהסכם, ואולם במסמכים פנימיים של הפסיכיאטר נרשם אחרת. כותב השופט שנלר:
"עיון במסמך מיום 4.1.07 שנערך על-ידי הפסיכיאטר לאחר בדיקתה של המשיבה ( מוצג 1 למוצגי המשיבה, מוצג ת/2 למוצגי בית משפט קמא) סותר לכאורה את מסקנתו הסופית של הפסיכיאטר לגבי כשירותה של המשיבה להתקשר בהסכם ההלוואה הספציפי, שכן צוין במסמך זה לגבי המשיבה כי:
'אינה מתמצאת בחודש שנה... אינה מסוגלת לבצע חישובים פשוטים. יש קשיים בהבנת העברית. אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית. זכרון לטווח קצר לקוי.' "
מקרה קשה אחר של הפסיכיאטר איתן חבר הוא בדיקה ואישור פסיכיאטרי לאפוטרופסות לאישה כבת 60. אוסף ההבלים ודברי בלע הרעיל הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה ד"ר איתן חבר על הנבדקת שהובאה ע"י בעלה שהופנה ע"י פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"סית נעמי הלימי מלשכת הרווחה בבת ים. הפסיכיאטר איתן חבר לא בדק את האישה אך עיכס בתעודת רופא ותייג אותה בבדיות ועלילות, וקבע דיאגנוזה וטיפול אשר הרעו את מצבה והרסו את חייה. הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה איתן חבר יצר אוירה רכילותית בקליניקה (מרפאה) שלו ברחוב אוסישקין בתל אביב נגד בנה של הנבדקת בנוכחותה, דיבר על רכושה ורעות על בנה מול עיניה ורשם הבלים בניירות העבודה שלו. לאחר מכן הכניס את כל ההבלים ששמעו אוזניו לתעודת הרופא ללא בדיקה או בחינה.
ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד.
השופט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי אימץ את כל המלצות הפסיכיאטר איתן חבר ללא סייג מבלי שראה את האישה ובדק אם היא מבינה דבר ע"פ המתחייב בחוק, ובכך למעשה נישל אותה מרכושה וגופה והביא לחורבן חייה.
חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות
.
פלייליסט על לשכת הרווחה בת ים
.
קישורים:
האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר - עלה תאנה
שופטת השלום שרון גלר (הפ -08 - 200042) תיארה את האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר כ"עלה תאנה". השופטת כתבה על האישור הפסיכיאטרי של איתן חבר: "אני מוצאת ליקוי בסיסי ומובנה ביחס לאישורים אלו והמשמעות שאני נכונה לייחס להם לצורך השאלה הטעונה הכרעה בהליך זה. זאת שכן, ד"ר חבר העיד, כי הוא עצמו לא הבין בדיוק מה טיבו של ההסכם בו עמדה המבקשת להתקשר ומה משמעותו לגביה".
הפסיכיאטר איתן חבר הוציא אישור פסיכיאטרי בדבר כשירות אישה בת 90 להסכם שיעבוד דירתה מבלי שהבין מה טיבו של ההסכם בו עמדה המבקשת להתקשר ומה משמעותו לגביה.
הפסיכיאטר איתן חבר סיכן הקשישה בת ה- 90 לנישולה מביתה.
אבחון לקוי
בית משפט מחוזי בראשות אב בית הדין השופט שנלר (ע"א 36041-11-10) מתח ביקורת קשה על התנהלותו של הפסיכיאטר איתו חבר וכתב:
"היה על הפסיכיאטר (איתן חבר) לבחון את מידת עצמאותה של המשיבה ורצונה בהתקשרות זו, במנותק מיחזקאל (בנה) שהיה נוכח במהלך הבדיקה ותרגם את דברי המשיבה והפסיכיאטר זה לזה במהלך הבדיקה, כאשר ברור שיש לו אינטרס מובהק בקבלת ההלוואה ו"הצלחת" הבדיקה הפסיכיאטרית. משכך, אני סבור כי לא ניתן ללמוד בנסיבות העניין מהאישור שניתן על-ידי הפסיכיאטר שהמשיבה (הקשישה) הייתה כשירה להתקשר בהסכם ההלוואה הספציפי, ושהבינה כראוי את משמעותו והשלכותיו, כפי שמבקשת המערערת (חברת השוק האפור) לטעון".
סתירות קשות במסמכי הפסיכיאטר איתן חבר
באישור הסופי כתב הפסיכיאטר איתן חבר כי הקשישה כשירה להתקשר בהסכם, ואולם במסמכים פנימיים של הפסיכיאטר נרשם אחרת. כותב השופט שנלר:
"עיון במסמך מיום 4.1.07 שנערך על-ידי הפסיכיאטר לאחר בדיקתה של המשיבה ( מוצג 1 למוצגי המשיבה, מוצג ת/2 למוצגי בית משפט קמא) סותר לכאורה את מסקנתו הסופית של הפסיכיאטר לגבי כשירותה של המשיבה להתקשר בהסכם ההלוואה הספציפי, שכן צוין במסמך זה לגבי המשיבה כי:
'אינה מתמצאת בחודש שנה... אינה מסוגלת לבצע חישובים פשוטים. יש קשיים בהבנת העברית. אינה יודעת קרוא וכתוב בעברית. זכרון לטווח קצר לקוי.' "
מקרה קשה אחר של הפסיכיאטר איתן חבר הוא בדיקה ואישור פסיכיאטרי לאפוטרופסות לאישה כבת 60. אוסף ההבלים ודברי בלע הרעיל הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה ד"ר איתן חבר על הנבדקת שהובאה ע"י בעלה שהופנה ע"י פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועו"סית נעמי הלימי מלשכת הרווחה בבת ים. הפסיכיאטר איתן חבר לא בדק את האישה אך עיכס בתעודת רופא ותייג אותה בבדיות ועלילות, וקבע דיאגנוזה וטיפול אשר הרעו את מצבה והרסו את חייה. הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה איתן חבר יצר אוירה רכילותית בקליניקה (מרפאה) שלו ברחוב אוסישקין בתל אביב נגד בנה של הנבדקת בנוכחותה, דיבר על רכושה ורעות על בנה מול עיניה ורשם הבלים בניירות העבודה שלו. לאחר מכן הכניס את כל ההבלים ששמעו אוזניו לתעודת הרופא ללא בדיקה או בחינה.
ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד.
השופט לענייני משפחה שמואל בוקובסקי אימץ את כל המלצות הפסיכיאטר איתן חבר ללא סייג מבלי שראה את האישה ובדק אם היא מבינה דבר ע"פ המתחייב בחוק, ובכך למעשה נישל אותה מרכושה וגופה והביא לחורבן חייה.
חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות
.
פלייליסט על לשכת הרווחה בת ים
.
קישורים:
- בית משפט - קרקע פוריה לשחיתות - שיקולים זרים של מומחים רפואיים - המאמר תמרור אזהרה: רופאים בשירות חברות הביטוח , עו"ד חיים קליר , אוגוסט 2010 - שופטים, בדרכם להכריע מהי האמת, זקוקים לעזרתם של המומחים הרפואיים. במדינה מתוקנת, הקשר בין ה"מומחים" האלו לחברות הביטוח הנתבעות אינו קיים. בישראל, מצער לגלות כי במקרים רבים נטיית לבם של המומחים ידועה מראש, והמפסידים הם כמובן המבוטחים
יום שישי, 2 בספטמבר 2011
פשעי הרווחה והפסיכיאטריה - סיפורו של אור (שם בדוי) בן 26 תושב ירושלים שתוייג בטעות כילד אוטיזם ומאז מצבו הולך ומחמיר
הכתבה "המדינה הפקירה את הבן שלנו" , חזקי עזרא , ערוץ 7 , ספטמבר 2011
סיפורו של אור (שם בדוי) בן 26 תושב ירושלים שאובחן, לטענת המשפחה, בטעות כילד אוטיזם ומאז מצבו הולך ומחמיר.
.
.
בשבועות האחרונים ליווה ערוץ 7 את סיפורו של אור (שם בדוי) בן 26 תושב ירושלים. אור, לטענת משפחתו, אחד מקורבנות משרד הרווחה, משרד הבריאות והביוקרטיה במדינת ישראל.
הכול התחיל בגיל 6 שאור עבר התעללות מינית על ידי פדופיל בשכונה בה הוא היה גר ושוב לאחר 11 שנים עבר שוב התעללות מינית במוסד בו הוא למד. אור הוכר בביטוח לאומי כנכה פוסט טראומה ואף משפחתו קיבלה סל שיקום ושעות חניכה על מנת לשקם את אור.
ביטוח לאומי הפנה את המשפחה למשרד הבריאות, שם רכזת שיקום אזורית (בריאות הנפש בירושלים) שלחה את המשפחה לועדת חריגים, לטענת המשפחה השתיים יחד עם הפסיכיאטר של משרד הבריאות שיכנעו אותה לשים את אור במסגרת של אוטיזם (למרות שהוגדר על ידי ביטוח לאומי כפוסט-טרואמה) תוך כדי שהם שוללים מהמשפחה את השיקום ושעות החונכות מטעמי תקציב.
שנתיים לאחר מכן המשפחה מבצעת בדיקה פרטית שלהם על ידי ד"ר מיכאל אבולאפיה (פסיכיאטר מומחה לילדים) שמאבחן את אור כפוסט טראומה ולא כאוטיזם, המשפחה מבקשת עירעור ואף התלוננה בפרקליטות המדינה. נכון לרגע זה עד היום בבריאות הנפש מסרבים לשנות את הסטטוס של אור מאוטיזם לפוסט טראומה.
בשנים האחרונות למד אור במוסד "עלי שיח" - מוסד לילדים עם אוטיזם ופיגור קשה. לדעת המשפחה הוא לא מתאים לשם, "אדם שנוסע כל יום לבד באוטובוס זה לא אדם שיש לו אוטיזם".
תלמיד מכון מאיר, יאיר מעוז, חונך של אור בשבע השנים האחרונות מספר לערוץ 7 על הקשר המיוחד ביניהם, "מהתרשמות שלי הלימוד עם אור מרתק בכל יום מחדש. אור הוא לא מהקו הרגיל של האנשים הוא לומד, מבין וזוכר בצורה מאוד יפה, ועונה לעניין. אין ספק שהוא לא שייך למסגרת של אוטיזם, אין ספק שמסגרת נכונה תביא לשיפור מצבו".
אין דבר קורע לב מאשר לראות את אביו ואימו של אור (שם בדוי) מתמודדים עם המצב יום יום שעה שעה. אימו של אור, נחמה, אמרה לערוץ 7, "עד היום לא זכינו שמשרד הרווחה או במשרד הבריאות ידאגו לנו עם מסגרות המתאימות לבן שלנו, הסיפור שלנו נופל בין הכיסאות. כל משרד מאשים את המשרד השני, מדינת ישראל הפקירה את הבן שלנו ולא מביאה לנו מסגרות שמתאימות לנו".
"הגיעו מים עד נפש", ממשיכה ואומרת לנו "10 שנים אנחנו מחפשים מסגרת מתאימה לילד שלנו. בלב כואב אני פונה לסגן השר הבריאות שיתעורר ויעזור לנו. כל יום אנחנו במלחמה חדשה. בתקופה האחרונה יש לנו ולאור קצת אור ושמחה מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי שנרתמו ועוזרים לנו לחייך".
הרבה שאלות אך לא הרבה תשובות: איך בריאות הנפש בירושלים קיבל ההחלטה לגבי אור? האם סל השיקום נשלל מטעמי תקציב כמו שנאמר למשפחה? מדוע לא משנים את הסטטוס של אור מאוטיזם לפוסט טראומה ? וזאת לאחר שפסיכאטר מומחה בדק ואיבחן אותו? מדוע אין למשפחה סל שיקום ושעות חונכות? מדוע המשפחה לא מקבלת עזרה? האם למשרד הבריאות יש מוסד בירושלים שמתאים לילדים שמוגדרים פוסט טראומה?
תגובת משרד הרווחה: א' אובחן בעבר כאוטיסט ועל כן הוא מטופל במסגרת של משרד הרווחה ומקבל סיוע. שנית דרישת המשפחה לבצע אבחון חוזר ולשנות את הסטאטוס שלו מאוטיזם לפוסט טראומה צריכה להתבצע על ידי הגורמים הרפואיים וזאת בשל העובדה כי באבחון שהינו אבחון רפואי גם אבחון חוזר צריך להיעשות על ידי הגורמים הרפואיים. על המשפחה לפנות לרכזת שיקום של משרד הבריאות ולבקש את ביצוע האבחון החוזר .
דוברת משרד הבריאות עינב שמרון-גרינבוים ,מאז פניית ערוץ 7, עושה רבות על מנת לקדם ולשפר את מצבו של אור. הדוברת אף פנתה למנכ"ל משרד ובריאות והעומד בראשה סגן השר יעקב ליצמן על מנת שיוכלו לעזור למשפחה ובעיקר לאור. המשרד מנסה בימים אלה לקבוע ועדת חריגים נוספת על מנת לשנות את הסטטוס בו נמצא אור ואף למצוא לו מסגרת מתאימה.
קישורים:
סיפורו של אור (שם בדוי) בן 26 תושב ירושלים שאובחן, לטענת המשפחה, בטעות כילד אוטיזם ומאז מצבו הולך ומחמיר.
.
.
בשבועות האחרונים ליווה ערוץ 7 את סיפורו של אור (שם בדוי) בן 26 תושב ירושלים. אור, לטענת משפחתו, אחד מקורבנות משרד הרווחה, משרד הבריאות והביוקרטיה במדינת ישראל.
הכול התחיל בגיל 6 שאור עבר התעללות מינית על ידי פדופיל בשכונה בה הוא היה גר ושוב לאחר 11 שנים עבר שוב התעללות מינית במוסד בו הוא למד. אור הוכר בביטוח לאומי כנכה פוסט טראומה ואף משפחתו קיבלה סל שיקום ושעות חניכה על מנת לשקם את אור.
ביטוח לאומי הפנה את המשפחה למשרד הבריאות, שם רכזת שיקום אזורית (בריאות הנפש בירושלים) שלחה את המשפחה לועדת חריגים, לטענת המשפחה השתיים יחד עם הפסיכיאטר של משרד הבריאות שיכנעו אותה לשים את אור במסגרת של אוטיזם (למרות שהוגדר על ידי ביטוח לאומי כפוסט-טרואמה) תוך כדי שהם שוללים מהמשפחה את השיקום ושעות החונכות מטעמי תקציב.
שנתיים לאחר מכן המשפחה מבצעת בדיקה פרטית שלהם על ידי ד"ר מיכאל אבולאפיה (פסיכיאטר מומחה לילדים) שמאבחן את אור כפוסט טראומה ולא כאוטיזם, המשפחה מבקשת עירעור ואף התלוננה בפרקליטות המדינה. נכון לרגע זה עד היום בבריאות הנפש מסרבים לשנות את הסטטוס של אור מאוטיזם לפוסט טראומה.
בשנים האחרונות למד אור במוסד "עלי שיח" - מוסד לילדים עם אוטיזם ופיגור קשה. לדעת המשפחה הוא לא מתאים לשם, "אדם שנוסע כל יום לבד באוטובוס זה לא אדם שיש לו אוטיזם".
תלמיד מכון מאיר, יאיר מעוז, חונך של אור בשבע השנים האחרונות מספר לערוץ 7 על הקשר המיוחד ביניהם, "מהתרשמות שלי הלימוד עם אור מרתק בכל יום מחדש. אור הוא לא מהקו הרגיל של האנשים הוא לומד, מבין וזוכר בצורה מאוד יפה, ועונה לעניין. אין ספק שהוא לא שייך למסגרת של אוטיזם, אין ספק שמסגרת נכונה תביא לשיפור מצבו".
אין דבר קורע לב מאשר לראות את אביו ואימו של אור (שם בדוי) מתמודדים עם המצב יום יום שעה שעה. אימו של אור, נחמה, אמרה לערוץ 7, "עד היום לא זכינו שמשרד הרווחה או במשרד הבריאות ידאגו לנו עם מסגרות המתאימות לבן שלנו, הסיפור שלנו נופל בין הכיסאות. כל משרד מאשים את המשרד השני, מדינת ישראל הפקירה את הבן שלנו ולא מביאה לנו מסגרות שמתאימות לנו".
"הגיעו מים עד נפש", ממשיכה ואומרת לנו "10 שנים אנחנו מחפשים מסגרת מתאימה לילד שלנו. בלב כואב אני פונה לסגן השר הבריאות שיתעורר ויעזור לנו. כל יום אנחנו במלחמה חדשה. בתקופה האחרונה יש לנו ולאור קצת אור ושמחה מההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי שנרתמו ועוזרים לנו לחייך".
הרבה שאלות אך לא הרבה תשובות: איך בריאות הנפש בירושלים קיבל ההחלטה לגבי אור? האם סל השיקום נשלל מטעמי תקציב כמו שנאמר למשפחה? מדוע לא משנים את הסטטוס של אור מאוטיזם לפוסט טראומה ? וזאת לאחר שפסיכאטר מומחה בדק ואיבחן אותו? מדוע אין למשפחה סל שיקום ושעות חונכות? מדוע המשפחה לא מקבלת עזרה? האם למשרד הבריאות יש מוסד בירושלים שמתאים לילדים שמוגדרים פוסט טראומה?
תגובת משרד הרווחה: א' אובחן בעבר כאוטיסט ועל כן הוא מטופל במסגרת של משרד הרווחה ומקבל סיוע. שנית דרישת המשפחה לבצע אבחון חוזר ולשנות את הסטאטוס שלו מאוטיזם לפוסט טראומה צריכה להתבצע על ידי הגורמים הרפואיים וזאת בשל העובדה כי באבחון שהינו אבחון רפואי גם אבחון חוזר צריך להיעשות על ידי הגורמים הרפואיים. על המשפחה לפנות לרכזת שיקום של משרד הבריאות ולבקש את ביצוע האבחון החוזר .
דוברת משרד הבריאות עינב שמרון-גרינבוים ,מאז פניית ערוץ 7, עושה רבות על מנת לקדם ולשפר את מצבו של אור. הדוברת אף פנתה למנכ"ל משרד ובריאות והעומד בראשה סגן השר יעקב ליצמן על מנת שיוכלו לעזור למשפחה ובעיקר לאור. המשרד מנסה בימים אלה לקבוע ועדת חריגים נוספת על מנת לשנות את הסטטוס בו נמצא אור ואף למצוא לו מסגרת מתאימה.
קישורים:
- נלחמים על שפיותם - מערכת בריאות הנפש במדינת ישראל חולה - מבט שני , מרץ 2010 , "נלחמים על שפיותם" - מערכת בריאות הנפש בישראל חולה. החולים המאובחנים אצלה נתונים לעתים בידיים לא מקצועיות, עד שאבחון אחד שגוי יכול להרוס חיים שלמים של אדם בריא בנפשו...
- אודליה חביבי מספרת על מעון לילדות מסילה של משרד הרווחה - בעקבות סדרה של הצתות על ידי נערות במעון מסילה בשנת 2008, כתבו עו"ד משה כהן, הסנגור הציבורי המחוזי בירושלים דאז, וסגניתו, עו"ד נוחי פוליטיס, הממונה על מחלקת הנוער, דוח חריף על ההתנהלות במעון. מהדוח נחשף כי הבנות נכלאות בתנאי צינוק כאקט של ענישה וכי המדריכים במקום נוהגים בהן באלימות כבדרך שגרה. הדוח קובע כי המקום נכשל בשיקום הנערות, מדרדר את מצבן ומסב להן נזק בלתי הפיך...
- פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
- הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...
- הונאות חברות התרופות - איך משווקים מחלות - יולי 2011 - לחברות התרופות יש תפקיד חשוב – סיפוק התרופות להן אנו זקוקים. ואולם חברות התרופות פועלות ע"פ מודלים עיסקיים לעשיית כסף ואינן בוחלות בשום אמצעי, פרסום, שיווק, המצאת מחלות שלא קיימות באמצעות רופאים תשושים ו/או רשלניים על מנת להלעיט אזרחים בתרופות אשר גורמות לסבל ומוות. האם באמת אנו כה חולים כפי שחברות התרופות ורופאים/ פסיכיאטרים מסוימים מנסים למכור לנו? מבט מקרוב יגלה לנו, שהחברות הנ"ל עושות מאמץ לא פחות לשווק את המחלות כמו זה הנעשה לשווק את התרופה.
יום שני, 4 באוקטובר 2010
הפקרה בלשכת הרווחה חוף אשקלון ואבחון פסיכיאטרי לקוי הובילו למותו הטראגי של חירש אלכוהוליסט
הכתבה כרוניקה של התאבדות ידועה מראש: חייו ומותו של רונן מנשרוף , ליאור אבני | 4/10/2010
ההתמכרות לאלכוהול הפכה את רונן מנשרוף, צעיר חירש ממושב הודיה, לאדם אלים במיוחד, עד שבני משפחתו החליטו להוציא נגדו צו הרחקה מהבית. ייתכן שזה מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו: הוא שפך בנזין על גופו, הצית גפרור ושם קץ לחייו
זה היה אחד מאותם מקרים שעליהם נהוג לומר שהכתובת הייתה על הקיר. גם בני משפחתו של רונן מנשרוף, מהמושב הודיה הסמוך לאשקלון, ידעו שהוא עלול לעשות משהו קיצוני. אבל אפילו הם הזדעזעו כאשר הוא שפך בנזין על כל חלקי גופו והצית את עצמו.
כמה רע צריך להיות לבנאדם, כדי להעדיף מוות כל כך אכזרי, בשריפה, על פני האפשרות להמשיך לחיות? כמה תעוזה צריכה להיות לאיש שיכול לדמיין איך בעוד כמה שניות גופתו תהפוך לגוש פחם, ובכל זאת להדליק את הגפרור? עד כדי כך רצה רונן מנשרוף למות. בגיל 39, הוא החליט שהוא לא מוכן להישאר אפילו עוד רגע אחד בחיים האלה – והתאבד.
זה קרה לפני כשבועיים, אבל לא קראתם על מקרה ההתאבדות, החריג באופיו, אפילו מילה בתקשורת. חלק מהסיבה לכך היא שרונן היה כבד שמיעה ודיבור. חוג החברים שלו היה די מצומצם, למרות שלאורך כל חייו ניסה להתנהל תוך התעלמות מהליקוי שלו.
בלי מכשיר שמיעה
אז מה דחף אותו כל כך חזק להתאבד, עד שהסכים לעשות זאת בצורה אכזרית כזו? כדי להבין את התשובה לכך נסענו לביתו שבמושב הודיה, שם בני משפחתו – אבא אליאס, אמא יפה והאחים בני, יוני וליאור – עדיין המומים. הם מחזירים אותנו הרבה אחורה, לתקופת הילדות שלו, בשביל שנבין מה קרה שם.
רונן, כאמור, נולד עם ליקוי שמיעה, ששלח אותו למסגרות מיוחדות בשל מגבלה זו. הוא למד בגן ובבית ספר יסודי מיוחד באשדוד והמשיך לתיכון מיוחד בכפר סבא. שם הוא התמקצע בתחום הטבחות וגם לראשונה נכנע ללחץ חברתי: בגיל 17 הוא הסיר את מכשיר השמיעה שלו ולא הסכים להשתמש בו עוד.
ייתכן שזה היה הסימן הראשון לתהליך ההידרדרות של רונן, שהסתיים בצורה טראגית בשבוע שעבר.
לאחר התיכון, הגיע הזמן להתגייס לצבא. על רונן, כמו כבדי שמיעה אחרים, לא חלה החובה לעלות על מדים צה"ל בגיל 18, אך רבים כמותו מעדיפים להתנדב בכל זאת. רונן בחר שלא להתנדב.
"כל החברים שהיו לו מהקהילה של כבדי השמיעה אמרו לו לא להתנדב", מסבירה אמו של רונן, יפה, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו. "אני זוכרת שבעלי הלך עם רונן ללשכת הגיוס וניסה לשכנע אותו, אבל זה לא עזר. אני אומרת שאם הוא היה הולך לצבא, הכל היה נראה אחרת אז, כי זו הייתה מסגרת טובה בשבילו".
במקום צבא, רונן החל לעבוד במקומות שונים באזור, תוך שהוא ממשיך להתעקש שלא לענוד את מכשיר השמיעה שלו ולהיבדל מאחרים. באופן טבעי, יכולת העבודה שלו נפגעה והוא התקשה להשתלב. "אמנם היו מקומות עבודה שבהן קיבלו אותו", אומר האח בני.
"אבל בגלל הפרעות השמיעה, זה לא הסתדר. הוא עבד בחברת 'אל מור' של החשמל, ב'פולאריס' בשדרות ובעוד הרבה מקומות. הוא שימש אפסנאי בכל מיני מפעלים, אבל בגלל שהוא סירב לשים מכשיר, היה לו קשה. הם לא הבינו אותו והוא לא הבין אותם. זה פשוט לא היה זה".
יושב בבית ולא עושה כלום
רונן אמנם הכיר היטב את שפת הסימנים והשתמש בה בילדותו, אבל ככל שגדל, העדיף לאמץ את אוזניו הלקויות, ולכן לא הצליח להתקדם. "הוא תמיד רצה שיתייחסו אליו רגיל", מוסיף האח בני.
"הוא לא היה מוכן לקבל יחס של מישהו עם צרכים מיוחדים. הוא תמיד חשב שהוא יכול להיות מנהל גדול, אפילו שיש לו את המוגבלות הזו. אחד הדברים שדחפו לשם היה העובדה שכל חברי הילדות שלו – גם הם כבדי שמיעה כמוהו – היו מופיעים למפגשים איתו עם רכבי יוקרה. זה פשוט צבט לו בלב ויצר אצלו הרבה תסכול. הוא חשב תמיד 'איך זה שהם מצליחים ואני לא?' ואז, כל תסכול קטן הפך להיות קטסטרופה מטורפת".
אם שואלים את בני משפחתו, ההידרדרות של רונן אינה תוצאה של הנכות שלו לבדה, אלא שילובה עם אוזלת היד של הרשויות. הם מספרים שפנו לגורמי הרווחה, כאשר הבינו שמסלול חייו אינו מתקדם בכיוון הרצוי, אבל זכו להתעלמות מצדם.
"רונן היה יושב בבית כל היום ולא עושה כלום", מתאר האח יוני. "הוא היה ניגש לאגף הרווחה במועצה האזורית חוף אשקלון לא מעט, והיה מבקש מהם עזרה. גם ההורים שלי כל הזמן היו פונים אליהם. אבל תמיד שמענו מהם שתי תשובות חוזרות: או שהם אמרו שהוא לא רוצה עזרה, או שהם הציעו להורים שלי לזרוק אותו מהבית. ככה הם פטרו את עצמם מלעזור".
במהלך השנים ניסה רונן לחזור למעגל העבודה, אך בכל פעם שעשה זאת, הוא רק הרגיש יותר מושפל. "כבר לא היה אכפת לו לעבוד בכל מקום", אומר האח בני. "פשוט חוסר ההתקדמות שלו במקומות העבודה, תסכל אותו מאוד. באותה תקופה, רונן היה מראה לכל מי שהיה בא הביתה את תיק העבודות שלו כטבח. הוא עבד גם כעוזר טבח במלון 'גני שולמית' ובעוד כל מיני מטבחים.
"בתקופה האחרונה, כשניסיתי במאמץ אחרון להציל אותו, הייתי מנסה לשכנע אותו לחזור להיות עוזר טבח. אבל הוא היה עונה לי שנמאס לו שמתייחסים אליו כמו זבל. הוא היה אומר לי שבמקום לתת לו לבשל, היו אומרים לו 'תנקה פה ותנקה שם'. לא נתנו לו להרגיש שהוא ממש עוזר. והתסכול הזה, של להרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום, נבנה אצל רונן במשך שנים".
מסלול ההתרסקות נעצר
אבל ההידרדרות האמיתית חלה רק בשנה האחרונה. מצבו הנפשי של רונן הפך קשה ביותר. את הנחמה היחידה שלו מצא בטיפה המרה, ועד מהרה התמכר לאלכוהול. בשלב זה הפך רונן גם לאלים מאוד כלפי בני משפחתו. לא פעם הרים ידיים גם על הוריו המבוגרים.
"הוא היה שותה בקבוק שלם של וודקה בפעם אחת", אומר יוני, " שלחנו מכתבים לכל העולם, כולל לשר הרווחה הנוכחי, יצחק הרצוג. השר ביקש תשובות ממנהל אגף הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון, והוא בתגובה התעצבן עלינו שפנינו לערכאות גבוהות יותר ממנו".
בתור אלכוהוליסט, רונן הפחיד מאוד את הוריו. הם הזמינו משטרה לביתם באופן תדיר, אך שום דבר לא עזר ובכל פעם מחדש הוא חזר לסורו. באגף הרווחה חזרו על ההמלצה הקודמת שלהם: להרחיק את רונן מהבית, ויפה שעה חת קודם.
"מנהל הרווחה של מועצה אזורית חוף אשקלון, מעוזיה סגל, איש שאני מאוד מאוד מעריכה כבנאדם, אמר לי בפשטות: 'מצידי שרונן יישן על הספסלים ברחובות'", אומרת האם יפה. "כל יום הלכתי אליו, בכיתי וביקשתי עזרה. אנחנו שילמנו מכספנו על פסיכיאטר, שאמר לרונן אין שום בעיה בראש. הוא אמר שהוא שפוי. חששתי כבר בשלב הזה שהוא יתאבד, אבל הפסיכיאטר ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא לא יתאבד. לצערי, הוא טעה".
הייתה נקודת זמן בה חלה תפנית חיובית במצבו של רונן, ומסלול ההתרסקות נעצר. זה קרה כאשר החל לשחק בקבוצת כדורגל מיוחדת המורכבת מחירשים בלבד. באותו הזמן, פחות או יותר, באגף הרווחה של המועצה האזורית החליטו להפגיש את רונן עם חונך מיוחד מטעמם. "הוא הצליח לפתוח את רונן ולשכנע אותו לעשות דברים חיוביים", אומר יוני. "החונך היה איתו במשך חצי שנה. אבל אז, לפני כמה חודשים, החליטה המועצה שהיא מפסיקה את המימון לחונך. כי למה לבזבז כסף על מקרה שיכול להסתיים בכל יום?".
למרות התחינות הרבות של בני המשפחה, גורמי הרווחה כמעט ולא הגיעו לביקורים בביתם, כדי לעמוד בעצמם על המצב של רונן. "אולי פעם או פעמיים גורמי הרווחה היו פה בשנה האחרונה, וגם זה רק בגלל שאני הלכתי למשרדים שלהם ואמרתי שם לכולם שהם לא עוזרים", אומר יוני. "אז עשו ביקור, בשביל הפרוטוקול. הכל כדי לנפח את התיק של רונן, שיהיה עבה כזה, כאילו הם ממש טיפלו בו. אבל כל הניירת הזו היא כסת"ח. אז מילאו טופס כזה ועוד כזה. בתכלס לא עשו כלום".
התסכול הולך וגובר
כאשר הבינו שמאגף הרווחה לא תבוא הישועה, פנו בני המשפחה גם למשטרה. בחג הפורים האחרון, הם הזמינו ניידת הביתה, לאחר שרונן שוב התנהג באלימות. אלא שתוך חצי שעה בתחנה, בה השוטרים עשו לו בעיקר נו-נו-נו, הוא כבר חזר הביתה. אנשי המשטרה הבהירו לבני המשפחה שהוא מקרה רווחה, לא פלילי.
אז התחיל השלב הסופי של ההידרדרות אצל רונן, שהסתיימה בסוף הבלתי נמנע. "הוא כל הזמן היה שולח לי הודעות על כך שלחברים החרשים שלו יש חיים מסודרים", אומר האח בני.
"הוא היה אומר לי 'אני בן 40, אין לי כלום בחיים האלה'. אני מצאתי את עצמי בזמן האחרון נכנס להרבה פורומים באינטרנט של עובדים סוציאליים ושל אנשים חרשים. מכולם קיבלתי את אותה התשובה: שאין מצב שככה מתייחסים אל רונן ואלינו. כולם היו אומרים לי שאין דבר כזה שרשויות הרווחה באזור שלך הן כאלה חסרות אונים".
ככל שהזמן חלף, כך גבר תסכולו של רונן מחוסר השתלבותו בחברה ובמעגל העבודה, והוא הפך למריר יותר ואלים יותר. לפני מספר שבועות החליטו ההורים להוציא צו הרחקה לרונן, מתוך תקווה שהזעזוע יעזור לו להשתקם. "כמובן שהחלטנו על זה רק אחרי שווידאנו שאם אנחנו עושים מהלך שכזה, המועצה חייבת למצוא לו מסגרת", מסבירה אמא יפה.
"ואכן, המועצה מצאה לו מסגרת של לחיות במעון לבעלים מכים. זה מקום שבכלל לא קשור למצבו של רונן. אבל הלכנו על זה בכל זאת, כי כולם המליצו לנו על זה".
לפני כשלושה שבועות, ניתן צו ההרחקה, שאמור היה להיות מיושם בתוך יומיים, כדי לאפשר לרונן להתכונן למסגרת החדשה. מרגע זה, הוא כבר היה פצצה מתקתקת. באותו יום הוא לקח את הרכב שלו ונסע לכיוון אשקלון, כאשר הוא שיכור לחלוטין. לרונן גם לא היה רישיון בתוקף, לאחר שנפסל.
האח הקטן ליאור יצא בעקבותיו, תוך שהוא חושש כי רונן יפגע בעצמו או באחרים על הכביש. "התקשרתי למשטרה ואמרתי להם שאני נוסע אחרי אחי השיכור, שנוהג ללא רישיון", מספר ליאור.
"אבל אמרו לי שהם לא יכולים לעשות דבר, אם הם לא תפסו אותו על חם. אז אמרתי להם: 'אדרבה, תבואו ותעצרו אותו, כי אני פוחד שהוא ייפגע באנשים'. אמרתי להם בדיוק איפה הוא נמצא. והשוטרים? הם לא עשו כלום. והלוואי והיו עוצרים אותו, ככה הוא היה במעצר ואולי זה היה מציל אותו".
רונן הצליח להגיע לאשקלון בשלום, והסתובב ברחובות העיר. כעבור כמה שעות, רצה לחזור הביתה למושב, אבל הרכב לא התניע. הוא השאיר אותו חונה במקום, וחזר להודיה במונית. "אין מצב שהוא ישאיר את הרכב באשקלון במצב רגיל", אומר האח ליאור, "אבל כנראה שבאותו זמן הוא כבר הגיע להחלטה שהוא רוצה לשים קץ לחייו".
למחרת הגיעה עובדת סוציאלית לבית המשפחה והסבירה לרונן את מצבו בעקבות צו ההרחקה. היא הסבירה לו שהוא צריך לעזוב את הבית. לאורך כל השיחה הוא נראה מנותק וסהרורי. יום לאחר מכן הגיעו השוטרים לבית המשפחה והחתימו את רונן על צו ההרחקה.
פעולה אכזרית ומזעזעת
רגע לפני שעזב את הבית, ביקש רונן מאביו אליאס שיקנה לו חפיסת סיגריות. בשלב זה, החל ליישם רונן את תוכנית ההתאבדות שלו. בתחילה הוא ניסה לדקור את עצמו, אך עד מהרה נוכח שלא יצליח להרוג את עצמו בדרך זו. ואז פנה לפעולה אכזרית ומזעזעת הרבה יותר:
הוא שפך על כל חלקי גופו ליטרים של בנזין והצית גפרור. לא היה לו סיכוי לשרוד. בתוך שניות אחדות האש גרמה לגופתו לאבד צלם אנוש. זה המחזה המזוויע שנאלץ אביו לגלות, כאשר חזר מחנות המכולת עם הסיגריות בשביל בנו. עד היום, קשה לו לתאר מה שראה. "ראיתי אותו כל כך שרוף כשהוא זרוק על הרצפה", אומר האב, "ראיתי את הבן שלי שכל כך אהבתי, מגיע לסוף החיים שלו. חשבתי שאני בעצמי מת".
במשפחה כואבים את מותו של הבן, בעיקר משום ששיערו מראש שכך ייגמרו הדברים. "התסכול של רונן כבר היה גדול מאוד בשנה האחרונה לחייו", אומרת האמא. "בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהתחלף השלטון, היה קצת שינוי לטובה בגישה של המועצה כלפי המצב של רונן, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשביל להציל אותו".
האח בני מודיע כי לא יסלח אף פעם לאנשים, שעל פי גישתו, גרמו למות אחיו: "שורה תחתונה, אחי מת והם ימשיכו את החיים בכיף עם התנאים הטובים ועם הפנסיה המובטחת. הכי עצוב לדעת שמקרים שכאלה ימשיכו לקרות. הייתה פה אוזלת יד של כל הרשויות. לכל אותם גורמים מאוד נוח שרונן התאבד. הוא לא פגע באף אחד אלא רק בעצמו. תאק, מת הבנאדם, ואיתו הבעיה הבירוקרטית שהייתה איתו. זהו, עוד תיק רווחה נסגר".
תגובות
ממשטרת קריית גת נמסר בתגובה: "כל התלונות של הפונים הנ"ל טופלו בהתאם לחומרתן. הן נחקרו ונבדקו עד תום".
מהמועצה האזורית חוף אשקלון נמסר בתגובה: "המועצה האזורית חוף אשקלון כואבת את מותו של רונן מנשרוף ז"ל ומצרה על אובדן חייו. רונן טופל על ידי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה מאז היה ילד קטן וקיבל טיפול אישי וצמוד על ידי עובדת סוציאלית וסטודנט מתמחה, בליווי מנהל המחלקה לשירותים חברתיים.
"הטיפול שהוענק לרונן היה זהיר, מקצועי והדוק מתוך ראייה רחבה והתחשבות בו ובסובבים אותו, בכלל זה מפגשים שבועיים עמו, סיורים במוסדות שונים, העסקתו במועצה וליווי צמוד לו ולבני משפחתו. גם בבוקר בו שם קץ לחייו, העובדת הסוציאלית זיהתה את הצורך הדחוף להעניק לרונן מענה נפשי ופנתה למרכז בריאות הנפש באשקלון לשם כך.
"גורמי הרווחה, בני המשפחה וגם שופטת בית משפט השלום באשקלון מצאו כי אין שום דרך להשאיר את המטופל בבית הוריו. עם זאת, במשך השנים נעשו מאמצים עילאיים למצוא לו פתרונות חלופיים ומענים הולמים תוך הבטחת שלום הסובבים אותו, אולם אנשי המחלקה לשירותים חברתיים אינם יכולים לכפות שיקום על מי שאינו מעוניין להשתקם.
"אנו מצרים שחרף המסירות הגדולה, האהבה וההשקעה של עובדי הרווחה ברונן, מופנית כלפיהם ביקורת, אולם אין אנו שופטים אדם בצערו. תנחומינו למשפחה והשתתפותנו בצערם".
קישורים:
ההתמכרות לאלכוהול הפכה את רונן מנשרוף, צעיר חירש ממושב הודיה, לאדם אלים במיוחד, עד שבני משפחתו החליטו להוציא נגדו צו הרחקה מהבית. ייתכן שזה מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו: הוא שפך בנזין על גופו, הצית גפרור ושם קץ לחייו
זה היה אחד מאותם מקרים שעליהם נהוג לומר שהכתובת הייתה על הקיר. גם בני משפחתו של רונן מנשרוף, מהמושב הודיה הסמוך לאשקלון, ידעו שהוא עלול לעשות משהו קיצוני. אבל אפילו הם הזדעזעו כאשר הוא שפך בנזין על כל חלקי גופו והצית את עצמו.
רונן מנשרוף צילום: מהאלבום המשפחתי
כמה רע צריך להיות לבנאדם, כדי להעדיף מוות כל כך אכזרי, בשריפה, על פני האפשרות להמשיך לחיות? כמה תעוזה צריכה להיות לאיש שיכול לדמיין איך בעוד כמה שניות גופתו תהפוך לגוש פחם, ובכל זאת להדליק את הגפרור? עד כדי כך רצה רונן מנשרוף למות. בגיל 39, הוא החליט שהוא לא מוכן להישאר אפילו עוד רגע אחד בחיים האלה – והתאבד.
זה קרה לפני כשבועיים, אבל לא קראתם על מקרה ההתאבדות, החריג באופיו, אפילו מילה בתקשורת. חלק מהסיבה לכך היא שרונן היה כבד שמיעה ודיבור. חוג החברים שלו היה די מצומצם, למרות שלאורך כל חייו ניסה להתנהל תוך התעלמות מהליקוי שלו.
בלי מכשיר שמיעה
אז מה דחף אותו כל כך חזק להתאבד, עד שהסכים לעשות זאת בצורה אכזרית כזו? כדי להבין את התשובה לכך נסענו לביתו שבמושב הודיה, שם בני משפחתו – אבא אליאס, אמא יפה והאחים בני, יוני וליאור – עדיין המומים. הם מחזירים אותנו הרבה אחורה, לתקופת הילדות שלו, בשביל שנבין מה קרה שם.
רונן, כאמור, נולד עם ליקוי שמיעה, ששלח אותו למסגרות מיוחדות בשל מגבלה זו. הוא למד בגן ובבית ספר יסודי מיוחד באשדוד והמשיך לתיכון מיוחד בכפר סבא. שם הוא התמקצע בתחום הטבחות וגם לראשונה נכנע ללחץ חברתי: בגיל 17 הוא הסיר את מכשיר השמיעה שלו ולא הסכים להשתמש בו עוד.
ייתכן שזה היה הסימן הראשון לתהליך ההידרדרות של רונן, שהסתיים בצורה טראגית בשבוע שעבר.
לאחר התיכון, הגיע הזמן להתגייס לצבא. על רונן, כמו כבדי שמיעה אחרים, לא חלה החובה לעלות על מדים צה"ל בגיל 18, אך רבים כמותו מעדיפים להתנדב בכל זאת. רונן בחר שלא להתנדב.
"כל החברים שהיו לו מהקהילה של כבדי השמיעה אמרו לו לא להתנדב", מסבירה אמו של רונן, יפה, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו. "אני זוכרת שבעלי הלך עם רונן ללשכת הגיוס וניסה לשכנע אותו, אבל זה לא עזר. אני אומרת שאם הוא היה הולך לצבא, הכל היה נראה אחרת אז, כי זו הייתה מסגרת טובה בשבילו".
במקום צבא, רונן החל לעבוד במקומות שונים באזור, תוך שהוא ממשיך להתעקש שלא לענוד את מכשיר השמיעה שלו ולהיבדל מאחרים. באופן טבעי, יכולת העבודה שלו נפגעה והוא התקשה להשתלב. "אמנם היו מקומות עבודה שבהן קיבלו אותו", אומר האח בני.
"אבל בגלל הפרעות השמיעה, זה לא הסתדר. הוא עבד בחברת 'אל מור' של החשמל, ב'פולאריס' בשדרות ובעוד הרבה מקומות. הוא שימש אפסנאי בכל מיני מפעלים, אבל בגלל שהוא סירב לשים מכשיר, היה לו קשה. הם לא הבינו אותו והוא לא הבין אותם. זה פשוט לא היה זה".
יושב בבית ולא עושה כלום
רונן אמנם הכיר היטב את שפת הסימנים והשתמש בה בילדותו, אבל ככל שגדל, העדיף לאמץ את אוזניו הלקויות, ולכן לא הצליח להתקדם. "הוא תמיד רצה שיתייחסו אליו רגיל", מוסיף האח בני.
"הוא לא היה מוכן לקבל יחס של מישהו עם צרכים מיוחדים. הוא תמיד חשב שהוא יכול להיות מנהל גדול, אפילו שיש לו את המוגבלות הזו. אחד הדברים שדחפו לשם היה העובדה שכל חברי הילדות שלו – גם הם כבדי שמיעה כמוהו – היו מופיעים למפגשים איתו עם רכבי יוקרה. זה פשוט צבט לו בלב ויצר אצלו הרבה תסכול. הוא חשב תמיד 'איך זה שהם מצליחים ואני לא?' ואז, כל תסכול קטן הפך להיות קטסטרופה מטורפת".
אם שואלים את בני משפחתו, ההידרדרות של רונן אינה תוצאה של הנכות שלו לבדה, אלא שילובה עם אוזלת היד של הרשויות. הם מספרים שפנו לגורמי הרווחה, כאשר הבינו שמסלול חייו אינו מתקדם בכיוון הרצוי, אבל זכו להתעלמות מצדם.
חסר בית. צילום ארכיון: פלאש 90
"רונן היה יושב בבית כל היום ולא עושה כלום", מתאר האח יוני. "הוא היה ניגש לאגף הרווחה במועצה האזורית חוף אשקלון לא מעט, והיה מבקש מהם עזרה. גם ההורים שלי כל הזמן היו פונים אליהם. אבל תמיד שמענו מהם שתי תשובות חוזרות: או שהם אמרו שהוא לא רוצה עזרה, או שהם הציעו להורים שלי לזרוק אותו מהבית. ככה הם פטרו את עצמם מלעזור".
במהלך השנים ניסה רונן לחזור למעגל העבודה, אך בכל פעם שעשה זאת, הוא רק הרגיש יותר מושפל. "כבר לא היה אכפת לו לעבוד בכל מקום", אומר האח בני. "פשוט חוסר ההתקדמות שלו במקומות העבודה, תסכל אותו מאוד. באותה תקופה, רונן היה מראה לכל מי שהיה בא הביתה את תיק העבודות שלו כטבח. הוא עבד גם כעוזר טבח במלון 'גני שולמית' ובעוד כל מיני מטבחים.
"בתקופה האחרונה, כשניסיתי במאמץ אחרון להציל אותו, הייתי מנסה לשכנע אותו לחזור להיות עוזר טבח. אבל הוא היה עונה לי שנמאס לו שמתייחסים אליו כמו זבל. הוא היה אומר לי שבמקום לתת לו לבשל, היו אומרים לו 'תנקה פה ותנקה שם'. לא נתנו לו להרגיש שהוא ממש עוזר. והתסכול הזה, של להרגיש שאתה לא יכול לעשות כלום, נבנה אצל רונן במשך שנים".
מסלול ההתרסקות נעצר
אבל ההידרדרות האמיתית חלה רק בשנה האחרונה. מצבו הנפשי של רונן הפך קשה ביותר. את הנחמה היחידה שלו מצא בטיפה המרה, ועד מהרה התמכר לאלכוהול. בשלב זה הפך רונן גם לאלים מאוד כלפי בני משפחתו. לא פעם הרים ידיים גם על הוריו המבוגרים.
"הוא היה שותה בקבוק שלם של וודקה בפעם אחת", אומר יוני, " שלחנו מכתבים לכל העולם, כולל לשר הרווחה הנוכחי, יצחק הרצוג. השר ביקש תשובות ממנהל אגף הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון, והוא בתגובה התעצבן עלינו שפנינו לערכאות גבוהות יותר ממנו".
בתור אלכוהוליסט, רונן הפחיד מאוד את הוריו. הם הזמינו משטרה לביתם באופן תדיר, אך שום דבר לא עזר ובכל פעם מחדש הוא חזר לסורו. באגף הרווחה חזרו על ההמלצה הקודמת שלהם: להרחיק את רונן מהבית, ויפה שעה חת קודם.
"מנהל הרווחה של מועצה אזורית חוף אשקלון, מעוזיה סגל, איש שאני מאוד מאוד מעריכה כבנאדם, אמר לי בפשטות: 'מצידי שרונן יישן על הספסלים ברחובות'", אומרת האם יפה. "כל יום הלכתי אליו, בכיתי וביקשתי עזרה. אנחנו שילמנו מכספנו על פסיכיאטר, שאמר לרונן אין שום בעיה בראש. הוא אמר שהוא שפוי. חששתי כבר בשלב הזה שהוא יתאבד, אבל הפסיכיאטר ניסה להרגיע אותי ואמר שהוא לא יתאבד. לצערי, הוא טעה".
הייתה נקודת זמן בה חלה תפנית חיובית במצבו של רונן, ומסלול ההתרסקות נעצר. זה קרה כאשר החל לשחק בקבוצת כדורגל מיוחדת המורכבת מחירשים בלבד. באותו הזמן, פחות או יותר, באגף הרווחה של המועצה האזורית החליטו להפגיש את רונן עם חונך מיוחד מטעמם. "הוא הצליח לפתוח את רונן ולשכנע אותו לעשות דברים חיוביים", אומר יוני. "החונך היה איתו במשך חצי שנה. אבל אז, לפני כמה חודשים, החליטה המועצה שהיא מפסיקה את המימון לחונך. כי למה לבזבז כסף על מקרה שיכול להסתיים בכל יום?".
למרות התחינות הרבות של בני המשפחה, גורמי הרווחה כמעט ולא הגיעו לביקורים בביתם, כדי לעמוד בעצמם על המצב של רונן. "אולי פעם או פעמיים גורמי הרווחה היו פה בשנה האחרונה, וגם זה רק בגלל שאני הלכתי למשרדים שלהם ואמרתי שם לכולם שהם לא עוזרים", אומר יוני. "אז עשו ביקור, בשביל הפרוטוקול. הכל כדי לנפח את התיק של רונן, שיהיה עבה כזה, כאילו הם ממש טיפלו בו. אבל כל הניירת הזו היא כסת"ח. אז מילאו טופס כזה ועוד כזה. בתכלס לא עשו כלום".
התסכול הולך וגובר
כאשר הבינו שמאגף הרווחה לא תבוא הישועה, פנו בני המשפחה גם למשטרה. בחג הפורים האחרון, הם הזמינו ניידת הביתה, לאחר שרונן שוב התנהג באלימות. אלא שתוך חצי שעה בתחנה, בה השוטרים עשו לו בעיקר נו-נו-נו, הוא כבר חזר הביתה. אנשי המשטרה הבהירו לבני המשפחה שהוא מקרה רווחה, לא פלילי.
אז התחיל השלב הסופי של ההידרדרות אצל רונן, שהסתיימה בסוף הבלתי נמנע. "הוא כל הזמן היה שולח לי הודעות על כך שלחברים החרשים שלו יש חיים מסודרים", אומר האח בני.
"הוא היה אומר לי 'אני בן 40, אין לי כלום בחיים האלה'. אני מצאתי את עצמי בזמן האחרון נכנס להרבה פורומים באינטרנט של עובדים סוציאליים ושל אנשים חרשים. מכולם קיבלתי את אותה התשובה: שאין מצב שככה מתייחסים אל רונן ואלינו. כולם היו אומרים לי שאין דבר כזה שרשויות הרווחה באזור שלך הן כאלה חסרות אונים".
ככל שהזמן חלף, כך גבר תסכולו של רונן מחוסר השתלבותו בחברה ובמעגל העבודה, והוא הפך למריר יותר ואלים יותר. לפני מספר שבועות החליטו ההורים להוציא צו הרחקה לרונן, מתוך תקווה שהזעזוע יעזור לו להשתקם. "כמובן שהחלטנו על זה רק אחרי שווידאנו שאם אנחנו עושים מהלך שכזה, המועצה חייבת למצוא לו מסגרת", מסבירה אמא יפה.
"ואכן, המועצה מצאה לו מסגרת של לחיות במעון לבעלים מכים. זה מקום שבכלל לא קשור למצבו של רונן. אבל הלכנו על זה בכל זאת, כי כולם המליצו לנו על זה".
לפני כשלושה שבועות, ניתן צו ההרחקה, שאמור היה להיות מיושם בתוך יומיים, כדי לאפשר לרונן להתכונן למסגרת החדשה. מרגע זה, הוא כבר היה פצצה מתקתקת. באותו יום הוא לקח את הרכב שלו ונסע לכיוון אשקלון, כאשר הוא שיכור לחלוטין. לרונן גם לא היה רישיון בתוקף, לאחר שנפסל.
האח הקטן ליאור יצא בעקבותיו, תוך שהוא חושש כי רונן יפגע בעצמו או באחרים על הכביש. "התקשרתי למשטרה ואמרתי להם שאני נוסע אחרי אחי השיכור, שנוהג ללא רישיון", מספר ליאור.
"אבל אמרו לי שהם לא יכולים לעשות דבר, אם הם לא תפסו אותו על חם. אז אמרתי להם: 'אדרבה, תבואו ותעצרו אותו, כי אני פוחד שהוא ייפגע באנשים'. אמרתי להם בדיוק איפה הוא נמצא. והשוטרים? הם לא עשו כלום. והלוואי והיו עוצרים אותו, ככה הוא היה במעצר ואולי זה היה מציל אותו".
רונן הצליח להגיע לאשקלון בשלום, והסתובב ברחובות העיר. כעבור כמה שעות, רצה לחזור הביתה למושב, אבל הרכב לא התניע. הוא השאיר אותו חונה במקום, וחזר להודיה במונית. "אין מצב שהוא ישאיר את הרכב באשקלון במצב רגיל", אומר האח ליאור, "אבל כנראה שבאותו זמן הוא כבר הגיע להחלטה שהוא רוצה לשים קץ לחייו".
למחרת הגיעה עובדת סוציאלית לבית המשפחה והסבירה לרונן את מצבו בעקבות צו ההרחקה. היא הסבירה לו שהוא צריך לעזוב את הבית. לאורך כל השיחה הוא נראה מנותק וסהרורי. יום לאחר מכן הגיעו השוטרים לבית המשפחה והחתימו את רונן על צו ההרחקה.
פעולה אכזרית ומזעזעת
רגע לפני שעזב את הבית, ביקש רונן מאביו אליאס שיקנה לו חפיסת סיגריות. בשלב זה, החל ליישם רונן את תוכנית ההתאבדות שלו. בתחילה הוא ניסה לדקור את עצמו, אך עד מהרה נוכח שלא יצליח להרוג את עצמו בדרך זו. ואז פנה לפעולה אכזרית ומזעזעת הרבה יותר:
הוא שפך על כל חלקי גופו ליטרים של בנזין והצית גפרור. לא היה לו סיכוי לשרוד. בתוך שניות אחדות האש גרמה לגופתו לאבד צלם אנוש. זה המחזה המזוויע שנאלץ אביו לגלות, כאשר חזר מחנות המכולת עם הסיגריות בשביל בנו. עד היום, קשה לו לתאר מה שראה. "ראיתי אותו כל כך שרוף כשהוא זרוק על הרצפה", אומר האב, "ראיתי את הבן שלי שכל כך אהבתי, מגיע לסוף החיים שלו. חשבתי שאני בעצמי מת".
במשפחה כואבים את מותו של הבן, בעיקר משום ששיערו מראש שכך ייגמרו הדברים. "התסכול של רונן כבר היה גדול מאוד בשנה האחרונה לחייו", אומרת האמא. "בשנה וחצי האחרונות, לאחר שהתחלף השלטון, היה קצת שינוי לטובה בגישה של המועצה כלפי המצב של רונן, אבל זה היה כבר מאוחר מדי בשביל להציל אותו".
האח בני מודיע כי לא יסלח אף פעם לאנשים, שעל פי גישתו, גרמו למות אחיו: "שורה תחתונה, אחי מת והם ימשיכו את החיים בכיף עם התנאים הטובים ועם הפנסיה המובטחת. הכי עצוב לדעת שמקרים שכאלה ימשיכו לקרות. הייתה פה אוזלת יד של כל הרשויות. לכל אותם גורמים מאוד נוח שרונן התאבד. הוא לא פגע באף אחד אלא רק בעצמו. תאק, מת הבנאדם, ואיתו הבעיה הבירוקרטית שהייתה איתו. זהו, עוד תיק רווחה נסגר".
תגובות
ממשטרת קריית גת נמסר בתגובה: "כל התלונות של הפונים הנ"ל טופלו בהתאם לחומרתן. הן נחקרו ונבדקו עד תום".
מהמועצה האזורית חוף אשקלון נמסר בתגובה: "המועצה האזורית חוף אשקלון כואבת את מותו של רונן מנשרוף ז"ל ומצרה על אובדן חייו. רונן טופל על ידי המחלקה לשירותים חברתיים במועצה מאז היה ילד קטן וקיבל טיפול אישי וצמוד על ידי עובדת סוציאלית וסטודנט מתמחה, בליווי מנהל המחלקה לשירותים חברתיים.
"הטיפול שהוענק לרונן היה זהיר, מקצועי והדוק מתוך ראייה רחבה והתחשבות בו ובסובבים אותו, בכלל זה מפגשים שבועיים עמו, סיורים במוסדות שונים, העסקתו במועצה וליווי צמוד לו ולבני משפחתו. גם בבוקר בו שם קץ לחייו, העובדת הסוציאלית זיהתה את הצורך הדחוף להעניק לרונן מענה נפשי ופנתה למרכז בריאות הנפש באשקלון לשם כך.
"גורמי הרווחה, בני המשפחה וגם שופטת בית משפט השלום באשקלון מצאו כי אין שום דרך להשאיר את המטופל בבית הוריו. עם זאת, במשך השנים נעשו מאמצים עילאיים למצוא לו פתרונות חלופיים ומענים הולמים תוך הבטחת שלום הסובבים אותו, אולם אנשי המחלקה לשירותים חברתיים אינם יכולים לכפות שיקום על מי שאינו מעוניין להשתקם.
"אנו מצרים שחרף המסירות הגדולה, האהבה וההשקעה של עובדי הרווחה ברונן, מופנית כלפיהם ביקורת, אולם אין אנו שופטים אדם בצערו. תנחומינו למשפחה והשתתפותנו בצערם".
קישורים:
- אם משפחה שטופלה אינטנסיבית ע"י לשכת הרווחה ת"א חשודה שהשליכה שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם - מתוך טירוף בקומה הרביעית , ליאת עזר ויהודה שלזינגר , 29.09.2010 , ישראל היום - לאיש אין מושג למה השליכה אמא מתל אביב את שני ילדיה מהחלון וקפצה אחריהם. סמוך לשעה חמש וחצי בבוקר שמע מארק רוזמן, שכנם של בני המשפחה, צעקות "אמא! אמא!" מכיוון החצר האחורית של הבניין. "התעוררתי מהצעקות של הילד", סיפר רוזמן, "לא הבנתי מה קרה כי השעה היתה מוקדמת למשחקים. קמתי להסתכל וראיתי שמשהו נופל למטה. הלכתי לחדר השני וראיתי על הדשא אישה ושני ילדים שוכבים. הילדה קצת זזה, והאמא והילד לא זזו. ביקשתי מאחד השכנים לקרוא למגן דוד אדום"...
הירשם ל-
רשומות (Atom)