יום רביעי, 6 בפברואר 2013

שופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן - דרכי רמיה בהליך משמורת והסדרי ראיה בין ילדים והורים

שופטת לענייני משפחה - עליסה מילר - חוסר דעת, גאוותנות, ורשעות בהליך העברת משמורת והסדרי ראיה
דצמבר 2012 - רבי ישמעאל ע"ה היה אומר: "החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה, שוטה רשע וגס רוח" (אבות ד, 7).
והכוונה היא לשופט המבקש מבעלי הדין להגיע לפשרה, מסיר מבעלי הדין גזל, איבה, ושבועת שווא, אך השופט הממהר לחרוץ דין ללא עיון ראוי בחומר, הריהו חסר דעת, גאוותן, ורשע.

ובימינו קיימת תופעה אפידמית בבתי משפט לענייני משפחה , שופטים ממהרים לחרוץ דין, וחותמים בחוסר דעת על הבלי פיהן של פקידות הסעד, לא קוראים את החומר ואוטמים אוזניהם לבעלי הדין. בדו"ח ועדת סלונים נבו על עבודתם של פקידי סעד לסדרי דין מפורטים ליקויים מהותיים בעבודתם של פקידי הסעד לסדרי דין: ניגוד עניינים, כתיבת עובדות בתסקיר ללא וידוא או ניסיון הפרכה, אי מתן אפשרות ללקוח אפשרות להתייחס לתסקיר טרם מסירתו לבית המשפט, העדר מעקב, פיקוח ובקרה, אי קיום נהלים ועוד. מאידך, בתי המשפט לענייני משפחה רואים בתסקיר סוף פסוק.


 שופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן - חוסר דעת, גאוותנות ורשעות בהליך משמורת והסדרי ראיה בין ילדים והורים - תמ"ש 4745-07-12

מדובר בתובענה שהגיש אב להעברת משמורת בתו הקטינה מהאם. פקידת הסעד תלמה מודן והשופטת לענייני משפחה העבירו את המשמורת כמבוקש בדרך של הכפשות ועלילות, יצירת איבה בין בני המשפחה,וגרימת נזקים פיסיים נפשיים וכלכליים.

להלן מקצת מאפייני דרכי עבודתן של השופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן:

השופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן ניתקו את הקטינה ממשפחתה - עליסה קובעת בהחלטתה הסדרי ראיה בין האם ובתה במרכז קשרבכפוף לשיקול דעת פקידת הסעד. עליסה למעשה ניתקה את הילדה מאחיה ואחיותיה, סבה וסבתה, דודיה, מבלי שנימקה על כך. מדובר בשינוי מהותי בחיי הילדה הדורש התייחסות. עליסה מילר ותלמה מודן התרשלו בקביעת הסדרי ראיה הולמים וביזו את מוסד המשפחה.

עליסה מילר אינה מבחינה בין ראיות לדעות וחוות דעת - עליסה כותבת: "על בסיס התשתית הראייתית שהובאה בפני השתכנעתי כי התרשמותם של שרותי הרווחה מבוססת כדבעי. לכך נוספה התרשמותי מהקטינה ומסקנתי... (סעיף 29) " - עליסה מילר מטייחת, אין בידה שום ראיה, שום הרשעה פלילית חרף ההאשמות ועלילות פקידת הסעד תלמה מודן למכביר. התסקיר עצמו אינו מאומת בתצהיר וכן כל מי שנחקר ע"י פקידת הסעד להכנתו. עליסה אינה מבחינה בין ראיות אובייקטיביות לדעות, חוות דעת ועלילות פקידת הסעד, ואו "מומחים" המדברים בשפה אחת ודברים אחדים נגד ההורים.

פקידת סעד בפעולה - אילוסטרציה
פקידת סעד בפעולה - אילוסטרציה
עליסה מילר ותלמה מודן משתמשות בביקור הבית ליצור ניכור ואיבה במשפחה - ידוע ומקובל כי פקידות סעד משתמשות בביקור בית להעליל ולהכפיש משפחות ואזרחים. כן ראינו ביקור בית אלים של פקידת הסעד שירה שביט ועו"ס אורגד ונעמי הלימי בו שיקרו וכתבו בתסקיר כי נזרק לעברן כיסא ע"י חולה דמנטיה שבקושי זזה. גם במקרה זה עליסה מילר ותלמה מודן ניצלו את ביקור הבית כדי להעמיק את הקרע במשפחה וכך כתבה עליסה בהחלטה: "פקידת הסעד התרשמה גם מביקור הבית, ... ראתה כיצד הקטינה מתפקדת עם האחים שלה "פרץ ויכוח בינה לבין האחים שלה וזה חידד מאד את המצב שבו נמצאת א' בבית" ... ועוד ציינה כי ש' "היא סיפרה לא' על הסיטואציה ממקום שלה, א' התווכחה איתה שזה לא היה המצב..."  - עליסה מילר ותלמה מודן משתמשות בביקור הבית ליצור ניכור ואיבה במשפחה וניתוק הילדה מאחיה ואחיותיה.

האשמות חמורות נגד ההורים ללא ציון התייחסותם, יצירת איבה בין בני המשפחה -  השופטת עליסה מילר מצטטת תסקיר משנת 2005 וכותבת בסעיף 6: " ... לפנינו שילוב של ילדים המושפעים מצד אחד מחוויות וזיכרונות קשים מהתנהגות אביהם בבית במשך שנים, ומצד שני, מהשפעה וחשיפה מצד האם והסבים למידע רב מידי על הקונפליקט שבין ההורים", עליסה ממשיכה ומציינת: "כבר אז ההתרשמות של פקידת הסעד וביהמ"ש היתה, כי קיימת קואליציה של האם והילדים הגדולים נגד האב" עליסה מצטטת החלטתה משנת 2006: "במקרה שלפנינו ישנם 4 ילדים קטנים אשר הפכו להיות חללים של ההליכים של הוריהם, תפקידו של בית המשפט להגן עליהם עד כמה שניתן". .., עליסה ממשיכה להאשים ולהכפיש את ההורים והילדים ואינה מציינת התייחסותם להאשמות חמורות אלו. רישום האשמות חמורות בהחלטת השופטת ללא ציון תגובה ראויה מיידית לכל האשמה הופכת את בית המשפט לשוק רכילויות מפה לאוזן, ויוצרת איבה ושנאה בתוך המשפחה.

כתיבה חלקית של העובדות תוך השמטת פרטים מהותיים - עליסה כותבת סעיף 8: "הסדרי הראיה עם שני הילדים נמשכו כל השנים עד שבספטמבר האחרון ארע דבר בין האב לבן או' ומאז הקשר עמו נותק". נתוק קשר בין אב לבנו אינו עניין פעוט, מדוע השופטת עליסה משמיטה הסיבה?. כתיבה חלקית של עובדות מהותיות על בעל דין כזה או אחר מדיפה ריח של חוסר מקצועיות, משוא פנים.

מתן תשבוחות מיותרות לפקידת הסעד ככלי לניגוח ביקורת על העובדות - עליסה כותבת בסעיף 27: "ב"כ האם ניסה בכל כוחו להמעיט מערכו של התסקיר ומקביעותיה של פקידת הסעד. אני דוחה מכל וכל את כל טענותיו. פקידת הסעד בעלת השכלה נרחבת בתחום טיפול, בעלת ניסיון רב שנים" - ניסיונה והשכלתה של פקידת הסעד אינם רלוונטים. החלטות מקבלים על סמך עובדות, היגיון ומסקנות. התשבוחות המיותרות של השופטת לפקידת הסעד מעלות תמיהות לגבי שיקול דעתה ופוגעות באמון הציבור במערכת המשפט.

דמגוגיה - שימוש בסיסמת "טובת הילד" להכפשת ההורים - לאחר שהשמיצה את ההורים בסעיפים 6-10, עליסה מילר מדגישה בסעיפים 14-18 את עיקרון טובת הילד העומד מול עיני בית המשפט. תחילה עליסה מכפישה את ההורים ולאחר מכן בצדקנות טוענת כי טובת הילד עומדת מול עיני בית המשפט ופקידת הסעד, בעוד שהעובדות מוכיחות אחרת. הורי הילדים הם המקדישים את שנות חייהם, למען הילדים ללא כל תמורה מטעמים ערכיים, בעוד שעליסה ופקידת הסעד מכפישות את ההורים יוצרים שנאה ואיבה בתוך המשפחה ופוגעות בילדים. מן הראוי כי בית המשפט יצניע את הצביעות השיפוטית.

עיוות המציאות, יצירת איבה - שימוש בתיאורים פתטיים להעצמת אירוע או עניין מסוים - עליסה מצטטת את פקידת הסעד סעיף 22:  "אני עובדת עשרות שנים בעבודה סוציאלית ומעולם לא נשמעו במשיבון של המחלקה קריאות לעזרה כל כך קשות וכואבות כמו שא. השאירה שש פעמים" - השופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן מכפישות את האמא ולהעצים סיטואציה ומתארות בפאתוס רכילותי אירוע מסוים.  מן הראוי כי היה כי יציינו עובדות אוביקטיביות על האירוע כגון תאריכים, מקום, עדים, סיטואציה ורקע, במקום תיאורים פתטיים שמעוררים איבה ועיוות המציאות.

השופטת עליסה מילר מודה - בשורה התחתונה מסחטות הכספים האבחונים והתיוגים של מכוני מסוגלות הורית ותסקיר הסעד אינם רלוונטים - לאחר ציטוטי השמצות נגד ההורים בתסקיר משנת 2005 בסעיף 6 , "כדי להבהיר את הרקע ולתאר את ההיסטוריה המשפחתית, אשר יש לה השלכות על המצב היום ועל פסק הדין" (סעיף 13) עליסה מילר כותבת בסעיף 19 : "בענייננו, לאורך שנות ניהול ההליכים הוגשו תסקירים, נערך אבחון פסיכו דיאגנוסטי על ידי מכון שלם ונערכו סיכומי אינטראקציה של הילדים עם כל אחד מההורים. חלפו מספר שנים מאז ההליכים הקודמים והתסקירים אינם רלוונטיים להיום". - נשאלת השאלה אם התסקיר משנת 2005 אינו רלוונטי מדוע הכפישה השופטת עליסה מילר את ההורים בציטוטים ממנו?. המוסר הכפול של השופטת פוגם בהליך השיפוטי, והופך אותו לכלי לרמאות ולסחיטת כספים לידי מכוני מסוגלות הורית ועוד מאבחנים ומטפלים מסבלה של משפחה.

מדיניות פאשיסטית - עליסה מילר מעניקה סמכויות סטטוטוריות לפקידת הסעד תלמה מודן - עליסה כותבת (סעיף 26): "פקידת הסעד התייחסה לטענה ועמדה על דעתה כי אין צורך באבחון לקטינה. לדעת פקידת הסעד "אני לא חושבת שצריך מומחה אובייקטיבי. מספיקה ההתרשמות שלי כעו"ס עם הרבה ניסיון והרבה השכלה, וגם בוגרת החוג לפסיכולוגיה" - כלומר פקידת הסעד היא המאבחנת המטפלת, קובעת הסדרי ראיה, מציגה את ההורים הילדים והמשפחה בפני בית המשפט הרואה המלצותיה כסוף פסוק - מתן סמכויות סטטוטוריות לפקידת סעד שאין מאחוריה שום סמכות ערעור שהרי בתי משפט רואים המלצותיה כסוף פסוק, הופכת את ההליך כקרקע פוריה לשיקולים זרים, שחיתות, על גבה של המשפחה.

סוף דבר

השופטת עליסה מילר ופקידת הסעד תלמה מודן פעלו בחוסר דעת, גאוותנות ורשעות בהליך העברת המשמורת וקביעת הסדרי ראיה. עליסה מילר בהחלטתה לא הבחינה בין עובדות לדעות, השתמשה במונחים פאטתיים נגד המשפחה, ובעלילות והכפשות מהבלי פיה של פקידת הסעד. עליסה מילר ותלמה מודן ניתקו את הילדה מאחיה ואחיותיה, מסבה, סבתה ודודיה מצד האם והעמיקו את האיבה במשפחה תוך שהן מכפישות את בני המשפחה ללא מתן התייחסות ראויה לדברי הבלע שנאמרו נגדם ובכך הופך ההליך לאווירת שוק ורוכלות. עליסה מילר ותלמה מודן פגעו באמון הציבור במערכת המשפט ורשויות הרווחה. התנהגותן של עליסה מילר ותלמה מודן בהליך מהווה קרקע פוריה, לאיבה במשפחה, רמיה, שיקולים זרים ושחיתות ועוד...



קישורים:

בקשת פסילת השופט יורם שקד - אמר לב.כ: "אני צריך להגיד לך איך משכנעים לקוח? מפחידים אותו" - הכתבה "אני צריך להגיד לך איך משכנעים לקוח? מפחידים אותו" , ענת רואה , כלכליסט , ספטמבר 2012 - שופט בית המשפט למשפחה יהורם שקד כל כך היה להוט לפשרה, עד שהוא נסחף להתבטאויות מאוד לא שגרתיות כדי לשכנע את הצדדים להסכים. כשאחד הצדדים הגיב לכך בבקשה שיפסול את עצמו, במקום להכריע בבקשה הקדיש השופט חודשיים כדי לברר אם מישהו מהנוכחים בדיון תיעד אותו אומר את הדברים...

אורי שהם - שופט עליון ובג"צ - שיטות טיוח הליכים שיפוטיים בענייני רווחה לסחר בילדיםבג"ץ 6981/16 - דצמבר 2012 - מדובר באמא אשר ילדיה נלקחו מחזקתה בניגוד לחוק ולכללים למרכז חירום מאחר ופקידת הסעד סברה כי הם בסיכון. לאחר כליאה של כששה חודשים הועברו הילדים לחזקת גרושה. האמא אינה רואה את בנה הבכור בן ה- 10 מזה כ- 4 שנים ואת בנה בן ה- 8 רואה פעם בשבוע במרכז קשר למשך כשעה...

 שופטת נוער רות בן חנוך ופקידת הסעד אתי דור דוברובינסקי - רוכלות ומניפולציות בית משפט לנוער - מרץ 2009 - בילדים בני 4 ו- 6 שהוצאו מחזקת אימם בפתאומיות למרכז חירום "ויצו הדסים" באמצעות צו חירום שהוציאה עו"ס לחוק הנוער גבעתיים אתי דור דובריבינסקי ב- 06.01.2009. צו החירום הוארך עד ל- 20.04.2009 , ונזקקות הילדים הוכרזה ב- 15.02.2009 - שופטת נוער רות בן חנוך. במכתב להלן מלינה בתצהיר פקידת הסעד אתי דור נגד האמא ל' בדבר פרסומים שונים באינטרנט מבלי שמציגה בדל ראיה לכך וגם קובעת כי נעשתה פה עבירה בניגוד לחוק הנוער. התנהגותן של אתי דור ורות בן חנוך מדיפה ריח של שיקולים זרים ו"תפירת תיק" נגד האמא וילדיה...

שמואל בוקובסקי, שופט - סגן נשיא בית משפט לענייני משפחה: הליך מופקר ואלים במינוי אופוטרופוס לאישה - רשלנות קיצונית, רמיה, חוסר מסוגלות לקבל החלטות, והתנהלות שיפוטית מופקרת של שופט בית משפט לענייני משפחה, שמואל בוקובסקי הביאה לסבל קשה וחורבן חייה של אשה בה "טיפל"...

יום שני, 4 בפברואר 2013

פשעים נגד האנושיות - משרד הרווחה מאשפז ילדים במוסדות פסיכיאטרים שלא לצורך

 משרד הרווחה משתמש בילדים במוסדות פסיכיאטריים כבני ערובה לקבל תקציבים.

הכתבה בלי סיבה: אבי מאושפז שנים בבי"ח פסיכיאטרי , עומרי אפרים , פברואר 2013

זה שנים מבטיחים בממשלה להקים פנימייה לנוער שמשתחרר מאשפוז פסיכיאטרי, אך בהיעדרה נאלצים עשרות ילדים להמשיך לגור בבתי החולים, ללא צורך. "הנזק אדיר", קובעים המעורבים, אך הרשויות לא ממהרות: "כשיאושר התקציב נפרסם מכרז"

כשהיה אבי בגיל העשרה, הוא נאלץ להתאשפז במוסד פסיכיאטרי. לאחר שחווה רצף של טראומות, בהן אובדן אדם קרוב בתאונת דרכים, מצבו הנפשי הידרדר והוא מצא את עצמו חוזר שוב ושוב לבית החולים. לפני שנתיים הודיעו רופאיו כי מצבו הוטב וכבר אין לו צורך באשפוז - אך בהיעדר מסגרת אחרת שתתאים למצבו הוא נותר דייר קבע במחלקה הפסיכיאטרית, נודד שלא לצורך מבית חולים אחד למשנהו.

המקרה של אבי מייצג במידה רבה את סיפורם של עשרות ילדים ובני נוער בסיכון שמאושפזים במוסדות פסיכיאטריים אף שלא סובלים מבעיה נפשית המצריכה זאת. מדובר בקטינים הסובלים מתחלואה כפולה (ילדים הלוקים במספר מחלות או הפרעות נפשיות – ע"א), יתומים, נערים בעלי תיק פלילי או כאלו שהוריהם אובחנו כ"חסרי מסוגלות הורית".

כל אלו אמורים למצוא מחסה בפנימיות טיפוליות פוסט-אשפוזיות לקליטת נערים המשוחררים ממוסדות פסיכיאטריים, אולם ל-ynet נודע כי זה למעלה משנתיים מתעכבים משרדי הרווחה והבריאות בפרסום מכרז להקמת הפנימיות. עוד ב-2011 העריך משרד הבריאות כי כתוצאה מהסחבת ובהעדר מחסור במקום במסגרות הקיימות, מדי שנה כ-30 נערים ונערות נותרים "תקועים" במשך חודשים ארוכים בבתי החולים הפסיכיאטריים.

מוסד פסיכיאטרי נס ציונה - התעללות בילדים


במקרה של אבי אף מדובר בשנים. בשנתיים האחרונות פנו למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה שני בתי חולים שבהם אושפז אבי, והודיעו כי "מצבו של אבי ממשיך להיות יציב, אך בהיעדר השמה הוא ממשיך להתגורר במחלקה הפסיכיאטרית". הארכת אשפוז של קטין מצריכה לפי הנהלים את אישורו של בית המשפט לנוער, ובתיק של אבי נאלץ השופט לאשר זאת בלית ברירה, לאחר שמתח ביקורת חריפה על רשויות הממשלה.

"לא אחת נאמר כי מסגרת כזו אמורה להיפתח", ציין השופט, "אך דבר לא התקיים מעבר להצהרות האלה. אין זה ראוי שהקטין ימשיך וישהה במסגרת בית החולים רק משום שאין מסגרת חלופית בנמצא". בתגובתן, העריכו הרשויות כי רק בעוד שנה תפתח מסגרת מתאימה, ובית המשפט לנוער הבהיר כי המתנה כזו אינה מקובלת עליו, אך כאמור, לאבי לא נמצא פתרון אחר.

באגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, שטיפל בתיק של אבי, מייצגים עוד כמה מקרים של ילדים שנותרו באשפוז שלא לצורך במוסדות פסיכיאטריים, בהם נירה (שם בדוי) בת ה-15, שנשארה באשפוז פסיכיאטרי במשך שנה שלמה אף שבית החולים ביקש לשחררה. בית המשפט קבע כי נירה אינה יכולה לשוב לבית הוריה, שכן שם היא נתונה בסיכון רב ומיידי, אולם בהיעדר מסגרת אחרת המתאימה לצרכיה ועקב התנגדות ההורים להמשך אשפוזה, נאלץ לבסוף בית החולים לשחררה לביתה לפני כחודשיים.

"מעבר לממד של שלילת החופש שיש באשפוז ללא צורך בבית חולים פסיכיאטרי", ציין עו"ד אייל גלובוס, הממונה על האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, "מדובר בילדים וילדות אשר במקום לגדול במקום מותאם ובחברת בני גילם - מיטת בית חולים הופכת למיטת הנעורים שלהם, תוך פגיעה בהתפתחותם התקינה".

משרד הרווחה מבטיח זה שנים: המכרז בעוד כמה חודשים

במשרד הרווחה מסרו בתגובה כי "קיימת הסכמה בין משרד הבריאות ומשרד הרווחה להקמת מסגרת משולבת של בריאות הנפש והרווחה, ומכרז להקמת מסגרת זו ותקציב להפעלתה קיימים - אולם בהעדר תקציב מדינה לא ניתן לצאת למכרזים חדשים. כשיאושר תקציב המדינה לשנת 2013 יפורסם המכרז", הבטיחו הגורמים הרלוונטיים. עם זאת, נוכח הסחבת שאפיינה את הסוגיה בשנים האחרונות, לא ברור עד כמה מהימנה הצהרה זו.

עוד במרס 2011 הצהירו במשרד בתשובתו לוועדה לזכויות הילד של הכנסת שבחנה את הנושא, כי "המשרד פותח בהליכים לפרסום מכרז חדש למסגרת פוסט-אשפוזית הצפויה להיפתח בעוד חודשים אחדים, זאת לאחר שמכרז קודם שפרסם המשרד נכשל". תשובה דומה ניתנה על-ידי משרד הרווחה למבקר המדינה כבר במהלך 2009. בדו"ח שפרסם המבקר באותה שנה על שירותי בריאות הנפש נקבע כי "יש עשרות ילדים ומתבגרים שמאושפזים על אף שנקבע כי הם יכולים לעבור למסגרת אחרת או לקהילה. הדבר נובע בעיקר בגלל אי-העברתם לפנימייה טיפולית שבאחריות משרד הרווחה".

"מדובר בשערורייה מתמשכת", אמר ל-ynet מנכ"ל המועצה לשלום הילד,

ד"ר יצחק קדמן. "היינו מצפים לראות שיתוף פעולה בין משרד הבריאות למשרד הרווחה בנושא הקריטי הזה אך בפועל יש נתק ביניהם, על הגב של הילדים". "אלו ילדים של אף אחד", הודתה עידית סרגוסטי, רכזת תחום בריאות הנפש בארגון "בזכות", שהוסיפה כי "הנזק באשפוז שלא לצורך הוא אדיר. בית חולים פסיכיאטרי הוא לא מקום שילדים יכולים לגדול בו".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי "לצערנו ישנם מקרים שבהם השחרור של קטינים מתעכב בהעדר אפשרות לשובו של הקטין לביתו והעדר מסגרת קולטת חלופית. ככלל, האחריות לקטינים בקהילה אינה של משרד הבריאות, אלא של הרווחה, אך קיימת עבודה בין-משרדית שוטפת בנושא וגם נפתחות מסגרות חדשות. התקציב למסגרת חדשה שאמורה להיפתח השנה כבר אושר וצפוי להקל על המצב".

קישורים:

משרד הרווחה מטייח התעללות בחוסה במעון - האמא: "אסור היה לי לשתוק"

משרד הרווחה - תרבות שקר נגד מוחלשים
משרד הרווחה - תרבות שקר
משרד הרווחה זורה חול בעיני הציבור, מתעלל בחוסים במעונותיו, ומטייח פשעיו בתשובות מזלזלות...

הכתבה התלונן בפני אמו: "מדריך הרביץ במקלחת" , ענת יתח , פברואר 2013 , mynet

אמו של צעיר מוגבל שכלית טוענת שהוא חזר חבול מהמעון בצפון שבו הוא חוסה, וכעת הוא מסרב לשוב לשם. המעון העביר את התלונה לפקיד סעד, אך ממשרד הרווחה נמסר כי לא נמצאו תימוכין לטענות החוסה. אמו זועמת: "איך בדקו? אף אחד לא טרח לפנות אלינו"

לא רוצה לחזור: צעיר מוגבל שכלית מהצפון שוהה בשבועות האחרונים בביתו וממאן לחזור למעון שבו הוא חוסה באזור. זאת, לטענתו ולטענת אמו, מאחר שאחד המדריכים במעון הכה אותו וגרם לו חבלות.

אמו, המטפלת בו בשבועות האחרונים, מנסה בימים אלה למצוא עבורו מעון חלופי אשר יתאים לצרכיו, ומדגישה כי למרות הקושי הכרוך בהענקת הטיפול בבית היא מסרבת לשלוח אותו חזרה אל המעון, מחשש שייפגע שנית.


הסתגר בתוך עצמו. הצעיר מהצפון (צילום: אביהו שפירא)

"הבן שלי שוהה במעון הזה כבר זמן רב, ובסך הכול היה לו טוב שם", סיפרה האם השבוע, "הצרות התחילו לפני כמה חודשים. הוא הגיע הביתה עם 'פנס' גדול באמצע הפנים, הסתכלתי עליו ונבהלתי ממש, אבל הוא לא רצה לספר לי כלום.

"ניסיתי לשאול מי עשה לו את זה ולמה, אבל הוא הסתגר בתוך עצמו ורק אמר כל הזמן 'אמא, אני פוחד'". בשלב הראשון לא ייחסה האם חשיבות גדולה למכה וחשבה כי מדובר בתגרה שפרצה בין החוסים במוסד, ולכן החליטה שלא להתערב בעניין.

"בגלל שבדרך כלל לא היו לי בעיות איתם והילד תמיד חזר מרוצה ושמח וגם הלך לשם בחפץ לב, בחרתי להתעלם מהעניין וסמכתי על צוות המוסד שיטפל בבעיה, אם אכן הייתה כזאת. לא היה לי מושג שמדובר במשהו גדול יותר".

שבועות ספורים לאחר מכן חזר הצעיר הביתה בסוף השבוע והתלונן על כאבים חזקים באזור החזה. לטענת האם, היא הרימה את חולצתו והבחינה בסימנים כחולים במספר מקומות באזור בית החזה שלו. היא ניסתה להבין ממה נגרמו החבלות ומי גרם להן, אבל בנה שוב סירב לספר לה.

למחרת נסעו השניים אל המעון, שם שוחחה האם עם הצוות וניסתה להבין מה קרה לבנה. לדבריה, אף אחד לא ידע להסביר לה בדיוק מה אירע במהלך השבוע הקודם, ויתרה מכך, חברי הצוות אמרו לה שאפילו לא ידוע להם כי החוסה נחבל וסבל מכאבים.

"אסור היה לי לשתוק"

לפני כחודש וחצי הגיע הצעיר הביתה עם דמעות בעיניים. אמו מספרת שהיה עטוף במעיל ובצעיף, ולכן לא הבחינה מיד בחבלות שספג שוב. "עזרתי לו לפשוט את המעיל, הצעיף והכובע ופשוט הזדעזעתי ממראה עיניי", היא מספרת.

"הצוואר שלו והעורף היו אדומים ונפוחים בצורה לא רגילה וליד האוזן ראיתי סימני ציפורניים. גם הפנים היו אדומות ונפוחות מאוד. מיד נתקפתי רגשות אשם והיה לי ברור שאסור היה לי לשתוק אז, הייתי צריכה להפוך עולמות ולדפוק על שולחנות.

"הושבתי אותו לשולחן ונתתי לו משהו לשתות, אבל זה לא הלך, הוא פרץ בבכי נורא והחל להשתולל. כשנרגע הצלחתי להוציא ממנו את התמונה המלאה. לדבריו, מדריך הכה וחנק אותו בשעת המקלחת. לא יודעת למה, אין לי מושג מה קדם למכות הללו, אבל באותם רגעים זה לא היה חשוב.

"במהלך השבת ניסיתי לא לדבר על זה, אבל הוא היה במצב נורא. הוא הסתגר והתכנס בעצמו. מבחור חייכן ושמח הוא נעשה מפוחד וקופצני. העיניים שלו הביעו חרדה, ולאורך השבת הוא עשה את צרכיו במכנסיים, וגם זה ממש לא אופייני לו".

ביום ראשון ניגשה האם לרופא המשפחה וביקשה ממנו לבדוק את בנה. בדוח הבדיקה נכתב כי הבחור סובל מחבלות בדרגות שונות - בפניו, בצווארו ובעורפו - וכי הוא חסר מנוחה בצורה בלתי רגילה.

"בהמשך היום החלטתי לגשת למוסד על מנת להבין מה בדיוק קרה. כשהבן שלי הבין שאנחנו בדרך למוסד הוא התחיל להתפרע כמו שמזמן לא ראיתי אותו. הוא פשוט השתולל והתחנן אליי שלא אחזיר אותו לשם. הוא בכה בהיסטריה ולא נרגע עד שהבטחתי שלא אשאיר אותו שם".

האם שוחחה שוב עם הצוות במוסד, אך לדבריה לא קיבלה תשובות. ימים ספורים לאחר מכן הגיע לביתה מנהל המעון, ולדבריה ביקש להחזיר את הבן למקום.

"גם המנהל וגם העובדות הסוציאליות ביקשו שאחזיר אותו והבטיחו לי שיחקרו את העניין לעומק", מדווחת האם.

"בינתיים אני רק יודעת שהתלונה הועברה למשרד הרווחה, ולא ברור לי מה נעשה איתה. מבחינתי, הילד לא חוזר לשם ויהי מה. גם הוא עצמו מסרב בכל תוקף לחזור לשם, ובכל פעם שמישהו מהמוסד מגיע לכאן או מתקשר הוא נכנס להיסטריה ומתחיל להשתולל.

"ההתנהגות שלו מבהירה מעל לכל ספק שמשהו קרה שם. אני חושדת שאולי קרו דברים אחרים והוא מפחד או מתבייש לספר לי. התגובות שלו פשוט לא הגיוניות וממש לא מתאימות לו".

מהמוסד נמסר השבוע שהטיפול בתלונתו של החוסה הועבר למשרד הרווחה, ומהמשרד נמסר בתגובה לפניית העיתון כי פרטי המקרה הועברו לידי פקיד סעד, וכי בבדיקה שנערכה לא נמצאו תימוכין לטענותיו של החוסה.

האם זעמה השבוע לשמע תגובת משרד הרווחה: "אין לי מושג איך הם בדקו ומה עשו בדיוק. מה שאני יודעת זה שאף אחד לא טרח לשאול אותי או לדבר עם הבן שלי. אף אחד לא ביקש לראות את התעודה הרפואית שקיבלתי".

בעקבות תגובת משרד הרווחה הגישה האם תלונה במשטרה. "אני לא מקבלת את תגובת משרד הרווחה בשום פנים ואופן", אמרה האם. "הבן שלי אמר אמת, אין לי צל של ספק בכך, ואין לי ברירה אלא לצאת למלחמה למענו".

התעללות בחוסים במוסד נווה יעקב של משרד הרווחה



התלונן בפני אמו: "מדריך הרביץ במקלחת"
התלונן בפני אמו: "מדריך הרביץ במקלחת"
 קישורים:

 מעון "נווה יעקב" של משרד הרווחה - תרבות הסאדיזם - ככה זה עובד - תרבות הסאדיזם של רשויות הרווחה, איומים, הפחדות, עלילות, אלימות, הזנחה, סמים פסיכיאטריים, קשר שתיקה, תאוות בצע ועוד  - המאמר האם מטופל ב"נווה יעקב": "צוות סדיסטים, אנחנו בגיהנום" , שבתי בנדט ודנה ויילר-פולק , וואלה חדשות , אוקטובר 2012 -  משפחות מטופלים במוסד בו נחשפה פרשת התעללות מתארים שנים של הזנחה ואלימות. "היו לו פנסים בעיניים, כוויות על הגב", מספרת אחת האמהות..

המורשת הבזויה של משרד הרווחה - סיפורם של שלשה אחים בריאים שנשלחו למוסד מפגרים מקי"ם ועברו התעללות קשה - הגיהינום של אחים בריאים שנשלחו למעון מקי"ם למפגרים של משרד הרווחה, שם נאנסו על ידי מדריכים וחוסים – משרד הרווחה ידע ולא עצר את הזוועה , "חיינו בגיהינום" - יאנה פבזנר / מוסף לשבת 02.04.10 , ידיעות אחרונות , צילום: חיים הורנשטיין...

משרד הרווחה -חוטף, מאבחן, מתייג ושולח לגיהנום - מעון מקי"ם למפגרים

"החטוף" - כתבה על שיטות ההונאה של פקידי הרווחה לעשיית כסף על גבם וחייהם של חוסים וחסרי ישע

 "תינוק בגולאג ישראלי" - כתבת תחקיר על חטיפת תינוק
  
משרד הרווחה - כליאת אנשים נורמליים במוסדות למפגרים למשך עשרות שנים - כתבת תחקיר

יום ראשון, 3 בפברואר 2013

הונאות משרד הבריאות: "אישפוזיות"- גמילה מאלכוהול או התמכרות לסמים פסיכיאטריים

סם פסיכיאטרי קלונקס (Clonex (Clonazepam - תופעות לוואי
קלונקס - נמנום, בעיות קורדינציה והתנהגות, גמילה קשה
הגיש ארבע תלונות למשרד הבריאות כנגד פסיכיאטרים במרכזי גמילה. עמותת "מגן לזכויות אנוש": ה"אישפוזיות"-הונאה פושעת של הציבור.

תושב הצפון בן 46, שהיה בעבר עוזרו של אחד השרים, נתפס נוהג לאחר שתיית אלכוהול. בית המשפט פסק לו עבודות שרות, אולם קצינת השב"ס לא הסכימה לאפשר לו לרצות את עונשו בטענה שעליו לעבור הליך של גמילה מאלכוהול תחילה. הוא נאלץ להסכים להתאשפז ב"אישפוזית"-מחלקה לגמילה בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". כדי להתקבל לתכנית היה עליו להצהיר בכתב כי הוא אלכוהוליסט שמעוניין לעבור גמילה. במקום להסתפק בשיחות טיפוליות ומנוחה החל הפסיכיאטר מיד לספק לו סמים פסיכיאטריים, בניגוד גמור למטרה המוצהרת, שהייתה גמילה מחומרים. הסמים הפסיכיאטריים גרמו לו להחמרת התופעות ולהידרדרות במצבו.

לאחר 21 יום השתחרר ופנה שוב לשב"ס, אולם אלה לא הסתפקו בכך, ודרשו ממנו להיכנס לקהילה הטיפולית "מלכישוע". הוא אושפז ב"מלכישוע" ושם המשיך לקבל סמים פסיכיאטריים נוספים, ביניהם "קלונקס" שהינה תרופה ממכרת במיוחד. לטענתו גם הושפל שם, הכריחו אותו לעמוד על רגליו מהבוקר ועד הלילה ברציפות במשך שבועות. מצבו הידרדר עוד יותר מהטיפול ומהתרופות עד שביקש לצאת משם.

עקב מצבו המדורדר נשלח בהמשך ל"אישפוזית" של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים. גם שם המשיכו לרשום לו קוקטייל של סמים פסיכיאטריים ממכרים שהפכו אותו מכור עוד יותר ודרדרו עוד את מצבו.

כפי שטוען האזרח בפרוטרוט בתלונות שהגיש, ארבעת הפסיכיאטרים שטיפלו בו הציגו את התרופות שסיפקו לו כאילו הן בטוחות ולא יכולות לגרום נזק, ולא הזהירו אותו מפני סכנת ההתמכרות עד שלא גילה אותה בעצמו (היעדר הסכמה מדעת בחוק זכויות החולה). בנוסף הוא מאשים את הפסיכיאטרים בטיפול רפואי רשלני ומזיק, ומתלונן על רמיסת זכויות אדם ב- "מלכישוע".

התלונות הוגשו בסיועה של עמותת "מגן לזכויות אנוש". דובר העמותה, יהודה קורן, טוען כי מעטים מאד הם האנשים שיוצאים מן התופת של מרכזי הגמילה בארץ במצב טוב מספיק כדי לחשוף את המתרחש שם וכי התקשורת בישראל עוד לא נגעה בנושא הזה במידה הנדרשת.

לטענת העמותה מרכזי הגמילה בישראל אינם מספקים גמילה אמיתית מסמים אלא משמשים תחנות ממכר לסמים פסיכיאטריים תחליפים. ההצהרה כי מדובר במרכזי גמילה הינה הצהרה כוזבת. פסיכיאטרים אשר רושמים תרופות כאלה ומבטיחים גמילה מבצעים הונאה פושעת שרשויות הבריאות בישראל מעלימות ממנה עין עקב קשרי עבודה עם חברות התרופות ומעורבותה העמוקה של תעשיית התרופות העולמית במחקר אקדמי ממומן לצרכי שיווק. ההונאה הזו, שמפילה חללים רבים חייבת להיות עניינם של מבקר המדינה והרשות השופטת.

גמילה אמיתית מאלכוהול וסמים נעשית אך ורק באמצעות מנוחה, תזונה מרוכזת לשיקום הגוף, פעילות גופנית ותעסוקה, טיפולי גוף שונים וניקוי יסודי של הגוף ממשקעי הסמים שהצטברו בגוף.

למידע נוסף:
יהודה קורן
עמותת "מגן לזכויות אנוש"
מייל: yodak8@gmail.com
מייל עמותה: info@cchr.org.il
אתר: www.cchr.org.il

בית חולים שניידר פתח תקווה - טיפולים כימותרפיים בכפייה לילדים בניגוד לרצון הוריהם

האם ובנה
דרכי רמיה של בית חולים שניידר ופקידת סעד לטיפולים כימותרפיים בכפייה לילדים

המאמר  בהוראת הרופא || ההורים נגד בית החולים: למי הזכות לטפל בילד חולה סרטן ,  תמר רותם, דצמבר 2012 , הארץ

אמו של מ' בן ה-6 מסרבת לאפשר לבית החולים לתת לו טיפולי הקרנות וכימותרפיה, מחשש לנזק אפשרי. לדברי הרופאים, בלי הטיפולים הוא לא ישרוד

על מיטתו בבית החולים שניידר יושב מ' בן ה-6, חלש למראה, סובל, אך מנסה לחייך. מ' לא מודע לדרמה המתחוללת סביבו. בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה על אמו, שחטפה את בנה ממיטת חוליו, בתואנה שהיא מסרבת שיקבל טיפול משולב של הקרנות וכימותרפיה.

הרופאים פנו לבית המשפט, עירבו את רשויות הרווחה, המשטרה ניהלה מרדף אחר האם ובנה. לבסוף הוחזר הילד לבית החולים באמצעות פקידת סעד. בתקשורת ובאתרי החדשות השונים תוארה האם כמזניחה, תמהונית במקרה הטוב, המבקשת לתת טיפול אלטרנטיבי לבנה, במקום הטיפול שיציל את חייו, אך נראה שהתמונה מורכבת בהרבה.

הפרשה, שעדיין לא הסתיימה, מעלה סוגיות מרתקות הנוגעות למקרה המיוחד של זכויות הילד החולה. במקרה של קטין, ההורים, שהם האפוטרופוסים הטבעיים שלו, אמורים להסכים או לסרב לטיפול בו. השאלה העומדת לדיון היא עד כמה חזקות זכויות ההורים מול תפישת המדינה על הטיפול הנכון והראוי לילד, ומתי מותר למדינה להתערב ולהפקיע את זכות ההכרעה מההורים, כמו שקרה לאם שעניינה עדיין מתברר בבית המשפט.

בניגוד לעמדת שניידר על דחיפות הטיפול, בית משפט השלום בראשון לציון שדן במקרה, הורה לעצור לפי שעה את מתן הטיפולים שלא בהסכמת ההורים (גם אביו של מ' סועד אותו בבית החולים). השופט אמור להכריע בקרוב אם הילד יקבל את הטיפולים בישראל או בארצות הברית, כפי שהורי הילד מבקשים. בשלב מסוים מונה הרב פירר כיועץ חיצוני שיחליט על מקום הטיפול, אך מאחר שטען כי שניידר הוא המקום המתאים והדבר לא היה מקובל על ההורים, ההכרעה תינתן בהתאם לאבחנה שימסור בית החולים בארצות הברית (שתתקבל לאחר ששניידר ישלחו אליו את הממצאים הפתולוגים).

נראה שבסיפור הזה גבול דק מפריד בין דימויה של האם כדמות הרואית שרוצה את טובת בנה, לבין תפיסתה כאם מזניחה. "אינני מבין את הטענה שלפיה היא חטפה את הילד", אומר עורך הדין יצחק חושן, המייצג את האם. "האם הילד הוא רכוש של בית החולים?"

האם בת ה-37 היא כבדת שמיעה, אמא לשלושה ילדים שעד לאחרונה טיפלה בהם לבדה, אשה שנסיבות חייה אינן פשוטות, בלשון המעטה. על המקרר בבית המשפחה תלויה תמונה של שלושת הילדים, שלווים ומחייכים ביום שמשי. תזכורת לזמנים טובים מאלה. הדירה דלה, את פרטי הריהוט המעטים קיבלה משכנים טובי לב שעזרו לה במצוקתה. יש משהו ארעי בדירה, באופן שבו ארגזים מלאים בציוד ובגדים עומדים זה על זה בסלון לאורך הקיר. כאילו נכנסו אליה בבהילות, ועדיין לא היה די זמן לפרוק. רק לפני כשנה באה האם לארץ עם ילדיה, לאחר גירושים מבעלה, אבי הילד. האב השתייך לקהילת סאטמר הסגורה במונרו שבארצות הברית ומשפחתו לחצה על הזוג לחנך את ילדיהם במוסדות הקהילה. האם התנגדה. על רקע זה היו בין השניים חיכוכים ולבסוף היא ביקשה גט ועברה לישראל. בתקופה האחרונה עזבו שני ההורים את אורח החיים הקיצוני, גם היחסים ביניהם השתפרו מאוד. למעשה, כיום הם מהווים משען זה לזה וחולקים ביניהם את הטיפול בילדים.

דומה שהאשה מתעלה מעל הנכות שלה. התקשורת אתה בעל-פה אינה פשוטה, אך אם מצליחים להקשיב לה מבעד הלקות או מנהלים אתה שיחה באמצעות תכתובת אלקטרונית, אפשר להתרשם שהיא אשה דעתנית המצויה בפרטי המחלה של בנה. היא נחושה בדעתה לא לקבל את דבר הרופאים כתורה מסיני.

האם הבחינה שמשהו לא כשורה עם מ' רק לפני כחודשיים. הילד העירני והעליז החל לשכב על הספה באפיסת כוחות, הקיא לעתים תכופות, וההליכה שלו היתה לעתים לא יציבה. גם הגננות טענו שהוא תשוש וחלש. כשהיא לקחה אותו לקופת החולים, במה שהתברר כיום טוב יחסית, הרופא לא הבחין בתסמינים. הוא שלח את הילד לבדיקות, אבל האם התעקשה ללכת למיון. "לחצתי, כי ידעתי שהוא לא בסדר", היא אומרת. בשניידר, לאחר כמה בדיקות התברר שיש למ' גידול במוח. "כשהרופא נכנס ואתו פרופסור, תיארתי לעצמי מה הם הולכים להגיד לי", היא מספרת. "כשהם בישרו לי שהגידול ממאיר, לא בכיתי. הרופא חשב שאני לא מגיבה. הוא לא ראה מה מתחולל אצלי בפנים, הוא התחיל לצרוח עלי ולהגיד: 'את לא מבינה? יש לו גידול ממאיר'. מה הוא רצה? שאפול על הרצפה, שאתמוטט? אני הבנתי טוב מאוד מה זה אומר".

לפני כחודש נותח הילד בהסכמתה המלאה, והגידול הוסר בהצלחה. האם מתארת את הניתוח כנס משמים. לדבריה, הרופא הציל את בנה ממוות, והיא מודה לו על כך. המחלוקת בינה לבין הרופאים התגלעה בנוגע לטיפול המניעתי - כשנה של מחזורי הקרנות משולבים בכימותרפיה. האם סברה שזהו טיפול אגרסיבי מדי.

הייתכן שחוסר תקשורת בין הצוות הרפואי לאם הוא שהעצים והקצין את סירובה? עובדים בבית החולים פוסלים את האפשרות הזו וטוענים כי הרופאים הקדישו שעות במאמץ לשכנע אותה. לטענתה, היא עזבה את בית החולים כי נדחקה אל הקיר ו"כי לא נותרה לי כל ברירה". כיום נראה שהיא משלימה עם האפשרות שבנה יהיה זקוק לטיפולי הקרנות וכימותרפיה, אך טוענת שהטיפול שמציע שניידר אגרסיבי מדי. מבית החולים נמסר שהרופאים הציעו להורים לקבל דעה שנייה ואף קבעו להם תור אצל הפרופ' מרים בן הרוש, מנהלת מחלקה אונקולוגית ילדים ברמב"ם, אך השניים בחרו שלא לבוא. האם אומרת שהיא איבדה כל אמון במערכת הבריאות בישראל, ושהיא סבורה כי בארצות הברית יציעו טיפול הולם יותר לבנה.

בשניידר אירע מקרה דומה לפני עשור, כשהצוות הרפואי ביקש לתת הקרנות לתינוקת שאך נולדה, עם מחלה נדירה בכבד. כמו בסיפור של מ', ההורים נעלמו ובית החולים הזעיק את הרשויות. מאוחר יותר התיר בית המשפט להורים לטפל בבתם בחו"ל, התינוקת נותחה בהצלחה בארה"ב וההורים, שסירבו לטיפול נוסף של הקרנות, חזרו לארץ מבלי שהבת תקבלו. גיל שבתיאלי, מטפל הוליסטי ואביה של הילדה שחגגה בימים אלה את יום הולדתה העשירי והיא בריאה לחלוטין, מתאר את המקרה ואת דעתו על יחסי הורים ורופאים בספרו "בריאה". בשיחה עמו הוא נשמע נסער כשנשאל על הרופאים ועל טיפולים כימותרפיים בילדים, וטוען שהם עלולים להרוג, במקום לרפא. אך למחרת הוא מתקשר ומבקש לסייג, ואומר שהמקרים של בתו ושל מ' לא זהים. בכל זאת, הוא מבקש להעביר את המסר שהאוטונומיה לטיפול בילד היא של ההורים וכי זכותם לפקפק בטיפול של הרופאים ולקחת אחריות על שלום ילדיהם.

גם אמו של מ' מאמינה בזכות שלה לפקפק בטיפול שמציע שניידר. על הספה שבמרכז הסלון בדירה הקטנה באלעד, פתוח מחשב נייד. כאן, מול המסך, היא מנהלת לדבריה מערכה להצלת בנה. היא הקימה קבוצה באינטרנט למאבק שלה, ועשרות הורים נכנסים כדי לחזק את ידיה. לדבריה, היא שואבת עידוד מהסיפור של שבתיאלי ושל הורים אחרים, ונראה שזה מפיח בה תקוות. ייתכן שתקוות שווא. אבל אולי זה מה שמעודד אותה בשלב זה להשלים עם המחלה של בנה. הסיפורים על מקרים דומים זורמים בזה אחר זה. הם מעלים למחשבה גם את רוח התקופה. כששבתיאלי פתח במאבק שלו, הוא היה מבודד לגמרי. אבל עידן האינטרנט מרחיב את הדיון בזכויות ההורים. התגובות הרבות של הורים מעלות נקודה נוספת - האם בעידן שבו אנחנו מודעים יותר מאי-פעם לדברים שאנחנו מכניסים לפינו ולגופנו, אין מקום להורה, ולכל אדם באשר הוא, לערער על יעילותם של טיפולים שמציעה הרפואה הקלאסית, שאין חולק על הנזק שחלקם עלולים לגרום.

הקרנות וטיפולים כימותרפיים, במיוחד בילדים, גורמים נזק ולעתים נזק בלתי הפיך. על כך אין עוררין. לדברי הד"ר פולינה סטפנסקי, אונקולוגית ילדים מבית החולים הדסה, אף אחד לא מציע טיפולים שמקלקלים איכות חיים אם יש ברירה אחרת. "איכות החיים יורדת, אין שאלה בכך", היא מסבירה. "לכן צריך להתמסר לרופא, צריך להאמין לו. ואני אומרת לחולים או להורים: 'אם אתה לא מאמין לי, אני לא רוצה להתחיל. ואני תמיד פתוחה לאפשרות שהחולים יקבלו דעה שנייה, ושלישית ורביעית". שאלת הנזק לבנה, היא אחת הסוגיות שמטרידות ביותר את אמו של מ'. "אני מסתכלת עליו שוכב על המיטה. והוא יפה כל כך ורגוע. מה אני בסך הכל מבקשת? שיתנו לו פסק זמן. שיהיה במעקב", היא אומרת. "אם הגידול יחזור, שיטפלו בו. אני לא מתנגדת לכימותרפיה והקרנות, אבל אני חוששת שאם יצליח לחיות בכל זאת, הוא יישאר פגוע מוח עם נזקים בלתי הפיכים".

קישורים:

 קריאתה של אמא שבית חולים שניידר רוצים לבצע בבנה טיפול כימותרפי והקרנות בניגוד להסכמת הוריו


דצמבר 2012 - תעזרו לי בבקשה להציל את החיים של הבן שלי (מחר זה ח"ו יכול להיות גם הבן שלכם) אני ש' אמא של מ' המתוק שלי בן השש שנתגלה אצלו גידול סרטני במוח. הוא עבר ניתוח מוצלח מאד להסרת הגידול בשלמותו, בשניידר. אני מודה לרופא המומחה מנתח היקר, שהציל את הבן שלי ונתן לנו אותו בחזרה במתנה. אם לא הוא, הוא היה ח"ו כבר לא בחיים.

בית חולים שניידר פתח תקווה - טיפולים כימותרפיים בכפייה לילדים בניגוד לרצון הוריהם

האם ובנה
דרכי רמיה של בית חולים שניידר ופקידת סעד לטיפולים כימותרפיים בכפייה לילדים

המאמר  בהוראת הרופא || ההורים נגד בית החולים: למי הזכות לטפל בילד חולה סרטן ,  תמר רותם, דצמבר 2012 , הארץ

אמו של מ' בן ה-6 מסרבת לאפשר לבית החולים לתת לו טיפולי הקרנות וכימותרפיה, מחשש לנזק אפשרי. לדברי הרופאים, בלי הטיפולים הוא לא ישרוד

על מיטתו בבית החולים שניידר יושב מ' בן ה-6, חלש למראה, סובל, אך מנסה לחייך. מ' לא מודע לדרמה המתחוללת סביבו. בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה על אמו, שחטפה את בנה ממיטת חוליו, בתואנה שהיא מסרבת שיקבל טיפול משולב של הקרנות וכימותרפיה.

הרופאים פנו לבית המשפט, עירבו את רשויות הרווחה, המשטרה ניהלה מרדף אחר האם ובנה. לבסוף הוחזר הילד לבית החולים באמצעות פקידת סעד. בתקשורת ובאתרי החדשות השונים תוארה האם כמזניחה, תמהונית במקרה הטוב, המבקשת לתת טיפול אלטרנטיבי לבנה, במקום הטיפול שיציל את חייו, אך נראה שהתמונה מורכבת בהרבה.

הפרשה, שעדיין לא הסתיימה, מעלה סוגיות מרתקות הנוגעות למקרה המיוחד של זכויות הילד החולה. במקרה של קטין, ההורים, שהם האפוטרופוסים הטבעיים שלו, אמורים להסכים או לסרב לטיפול בו. השאלה העומדת לדיון היא עד כמה חזקות זכויות ההורים מול תפישת המדינה על הטיפול הנכון והראוי לילד, ומתי מותר למדינה להתערב ולהפקיע את זכות ההכרעה מההורים, כמו שקרה לאם שעניינה עדיין מתברר בבית המשפט.

בניגוד לעמדת שניידר על דחיפות הטיפול, בית משפט השלום בראשון לציון שדן במקרה, הורה לעצור לפי שעה את מתן הטיפולים שלא בהסכמת ההורים (גם אביו של מ' סועד אותו בבית החולים). השופט אמור להכריע בקרוב אם הילד יקבל את הטיפולים בישראל או בארצות הברית, כפי שהורי הילד מבקשים. בשלב מסוים מונה הרב פירר כיועץ חיצוני שיחליט על מקום הטיפול, אך מאחר שטען כי שניידר הוא המקום המתאים והדבר לא היה מקובל על ההורים, ההכרעה תינתן בהתאם לאבחנה שימסור בית החולים בארצות הברית (שתתקבל לאחר ששניידר ישלחו אליו את הממצאים הפתולוגים).

נראה שבסיפור הזה גבול דק מפריד בין דימויה של האם כדמות הרואית שרוצה את טובת בנה, לבין תפיסתה כאם מזניחה. "אינני מבין את הטענה שלפיה היא חטפה את הילד", אומר עורך הדין יצחק חושן, המייצג את האם. "האם הילד הוא רכוש של בית החולים?"

האם בת ה-37 היא כבדת שמיעה, אמא לשלושה ילדים שעד לאחרונה טיפלה בהם לבדה, אשה שנסיבות חייה אינן פשוטות, בלשון המעטה. על המקרר בבית המשפחה תלויה תמונה של שלושת הילדים, שלווים ומחייכים ביום שמשי. תזכורת לזמנים טובים מאלה. הדירה דלה, את פרטי הריהוט המעטים קיבלה משכנים טובי לב שעזרו לה במצוקתה. יש משהו ארעי בדירה, באופן שבו ארגזים מלאים בציוד ובגדים עומדים זה על זה בסלון לאורך הקיר. כאילו נכנסו אליה בבהילות, ועדיין לא היה די זמן לפרוק. רק לפני כשנה באה האם לארץ עם ילדיה, לאחר גירושים מבעלה, אבי הילד. האב השתייך לקהילת סאטמר הסגורה במונרו שבארצות הברית ומשפחתו לחצה על הזוג לחנך את ילדיהם במוסדות הקהילה. האם התנגדה. על רקע זה היו בין השניים חיכוכים ולבסוף היא ביקשה גט ועברה לישראל. בתקופה האחרונה עזבו שני ההורים את אורח החיים הקיצוני, גם היחסים ביניהם השתפרו מאוד. למעשה, כיום הם מהווים משען זה לזה וחולקים ביניהם את הטיפול בילדים.

דומה שהאשה מתעלה מעל הנכות שלה. התקשורת אתה בעל-פה אינה פשוטה, אך אם מצליחים להקשיב לה מבעד הלקות או מנהלים אתה שיחה באמצעות תכתובת אלקטרונית, אפשר להתרשם שהיא אשה דעתנית המצויה בפרטי המחלה של בנה. היא נחושה בדעתה לא לקבל את דבר הרופאים כתורה מסיני.

האם הבחינה שמשהו לא כשורה עם מ' רק לפני כחודשיים. הילד העירני והעליז החל לשכב על הספה באפיסת כוחות, הקיא לעתים תכופות, וההליכה שלו היתה לעתים לא יציבה. גם הגננות טענו שהוא תשוש וחלש. כשהיא לקחה אותו לקופת החולים, במה שהתברר כיום טוב יחסית, הרופא לא הבחין בתסמינים. הוא שלח את הילד לבדיקות, אבל האם התעקשה ללכת למיון. "לחצתי, כי ידעתי שהוא לא בסדר", היא אומרת. בשניידר, לאחר כמה בדיקות התברר שיש למ' גידול במוח. "כשהרופא נכנס ואתו פרופסור, תיארתי לעצמי מה הם הולכים להגיד לי", היא מספרת. "כשהם בישרו לי שהגידול ממאיר, לא בכיתי. הרופא חשב שאני לא מגיבה. הוא לא ראה מה מתחולל אצלי בפנים, הוא התחיל לצרוח עלי ולהגיד: 'את לא מבינה? יש לו גידול ממאיר'. מה הוא רצה? שאפול על הרצפה, שאתמוטט? אני הבנתי טוב מאוד מה זה אומר".

לפני כחודש נותח הילד בהסכמתה המלאה, והגידול הוסר בהצלחה. האם מתארת את הניתוח כנס משמים. לדבריה, הרופא הציל את בנה ממוות, והיא מודה לו על כך. המחלוקת בינה לבין הרופאים התגלעה בנוגע לטיפול המניעתי - כשנה של מחזורי הקרנות משולבים בכימותרפיה. האם סברה שזהו טיפול אגרסיבי מדי.

הייתכן שחוסר תקשורת בין הצוות הרפואי לאם הוא שהעצים והקצין את סירובה? עובדים בבית החולים פוסלים את האפשרות הזו וטוענים כי הרופאים הקדישו שעות במאמץ לשכנע אותה. לטענתה, היא עזבה את בית החולים כי נדחקה אל הקיר ו"כי לא נותרה לי כל ברירה". כיום נראה שהיא משלימה עם האפשרות שבנה יהיה זקוק לטיפולי הקרנות וכימותרפיה, אך טוענת שהטיפול שמציע שניידר אגרסיבי מדי. מבית החולים נמסר שהרופאים הציעו להורים לקבל דעה שנייה ואף קבעו להם תור אצל הפרופ' מרים בן הרוש, מנהלת מחלקה אונקולוגית ילדים ברמב"ם, אך השניים בחרו שלא לבוא. האם אומרת שהיא איבדה כל אמון במערכת הבריאות בישראל, ושהיא סבורה כי בארצות הברית יציעו טיפול הולם יותר לבנה.

בשניידר אירע מקרה דומה לפני עשור, כשהצוות הרפואי ביקש לתת הקרנות לתינוקת שאך נולדה, עם מחלה נדירה בכבד. כמו בסיפור של מ', ההורים נעלמו ובית החולים הזעיק את הרשויות. מאוחר יותר התיר בית המשפט להורים לטפל בבתם בחו"ל, התינוקת נותחה בהצלחה בארה"ב וההורים, שסירבו לטיפול נוסף של הקרנות, חזרו לארץ מבלי שהבת תקבלו. גיל שבתיאלי, מטפל הוליסטי ואביה של הילדה שחגגה בימים אלה את יום הולדתה העשירי והיא בריאה לחלוטין, מתאר את המקרה ואת דעתו על יחסי הורים ורופאים בספרו "בריאה". בשיחה עמו הוא נשמע נסער כשנשאל על הרופאים ועל טיפולים כימותרפיים בילדים, וטוען שהם עלולים להרוג, במקום לרפא. אך למחרת הוא מתקשר ומבקש לסייג, ואומר שהמקרים של בתו ושל מ' לא זהים. בכל זאת, הוא מבקש להעביר את המסר שהאוטונומיה לטיפול בילד היא של ההורים וכי זכותם לפקפק בטיפול של הרופאים ולקחת אחריות על שלום ילדיהם.

גם אמו של מ' מאמינה בזכות שלה לפקפק בטיפול שמציע שניידר. על הספה שבמרכז הסלון בדירה הקטנה באלעד, פתוח מחשב נייד. כאן, מול המסך, היא מנהלת לדבריה מערכה להצלת בנה. היא הקימה קבוצה באינטרנט למאבק שלה, ועשרות הורים נכנסים כדי לחזק את ידיה. לדבריה, היא שואבת עידוד מהסיפור של שבתיאלי ושל הורים אחרים, ונראה שזה מפיח בה תקוות. ייתכן שתקוות שווא. אבל אולי זה מה שמעודד אותה בשלב זה להשלים עם המחלה של בנה. הסיפורים על מקרים דומים זורמים בזה אחר זה. הם מעלים למחשבה גם את רוח התקופה. כששבתיאלי פתח במאבק שלו, הוא היה מבודד לגמרי. אבל עידן האינטרנט מרחיב את הדיון בזכויות ההורים. התגובות הרבות של הורים מעלות נקודה נוספת - האם בעידן שבו אנחנו מודעים יותר מאי-פעם לדברים שאנחנו מכניסים לפינו ולגופנו, אין מקום להורה, ולכל אדם באשר הוא, לערער על יעילותם של טיפולים שמציעה הרפואה הקלאסית, שאין חולק על הנזק שחלקם עלולים לגרום.

הקרנות וטיפולים כימותרפיים, במיוחד בילדים, גורמים נזק ולעתים נזק בלתי הפיך. על כך אין עוררין. לדברי הד"ר פולינה סטפנסקי, אונקולוגית ילדים מבית החולים הדסה, אף אחד לא מציע טיפולים שמקלקלים איכות חיים אם יש ברירה אחרת. "איכות החיים יורדת, אין שאלה בכך", היא מסבירה. "לכן צריך להתמסר לרופא, צריך להאמין לו. ואני אומרת לחולים או להורים: 'אם אתה לא מאמין לי, אני לא רוצה להתחיל. ואני תמיד פתוחה לאפשרות שהחולים יקבלו דעה שנייה, ושלישית ורביעית". שאלת הנזק לבנה, היא אחת הסוגיות שמטרידות ביותר את אמו של מ'. "אני מסתכלת עליו שוכב על המיטה. והוא יפה כל כך ורגוע. מה אני בסך הכל מבקשת? שיתנו לו פסק זמן. שיהיה במעקב", היא אומרת. "אם הגידול יחזור, שיטפלו בו. אני לא מתנגדת לכימותרפיה והקרנות, אבל אני חוששת שאם יצליח לחיות בכל זאת, הוא יישאר פגוע מוח עם נזקים בלתי הפיכים".

קישורים:

 קריאתה של אמא שבית חולים שניידר רוצים לבצע בבנה טיפול כימותרפי והקרנות בניגוד להסכמת הוריו


דצמבר 2012 - תעזרו לי בבקשה להציל את החיים של הבן שלי (מחר זה ח"ו יכול להיות גם הבן שלכם) אני ש' אמא של מ' המתוק שלי בן השש שנתגלה אצלו גידול סרטני במוח. הוא עבר ניתוח מוצלח מאד להסרת הגידול בשלמותו, בשניידר. אני מודה לרופא המומחה מנתח היקר, שהציל את הבן שלי ונתן לנו אותו בחזרה במתנה. אם לא הוא, הוא היה ח"ו כבר לא בחיים.

יום שישי, 1 בפברואר 2013

לשכת הרווחה באר שבע - הפקרת ילדי משתפי פעולה משפחות קשות יום לפשע

גורמי הרווחה "מטפלים" בעיקר בילדים ממשפחות טובות שקל לסחור בהם בין מוסדות הרווחה השונים. אולם כאשר מדובר בילדים בעייתים, רשויות הרווחה מדירות רגליהם בתואנות שונות, ואינן עושות מאומה לסיוע בקהילה, מאחר ולא ניתן לסחור בילדים אלו. להלן סיפור ילדי משתפי פעולה בני 10-11 הגרים בשיכון ד' באר שבע, ורשויות הרווחה באר שבע מפקירות אותם.

הכתבה ילדי ההפקר , שמעון איפרגן | מגזין mako |  , ינואר 2013 - העיר באר שבע מתמודדת לאחרונה עם איום מכיוון לא צפוי: כנופיות של ילדים צעירים, בנים של משתפי פעולה פלסטינים אשר קיבלו מקלט בישראל, משליטות מציאות של שוד, תקיפה ומעשים מגונים בשכונות. התושבים מאשימים את הרשויות בהזנחה שהובילה לפריקת העול, וקובעים: "מדובר בעברייני נוער מהסוג שלא הכרנו בעבר. שום דבר לא מפחיד אותם"



משת"פ וילדיו, השבוע בבאר שבע. "בעזה הם לא היו מתנהגים ככה"
צילום׃ שמעון איפרגן

מ', קשישה בת 70 המתגוררת בשכונה ג' בבאר שבע, חושבת כמה פעמים אם לצאת מהבית בשעות הערב. היא רוצה לבקר חברות או לקנות מצרכי מזון במכולת השכונתית, אבל הפחד שלה פשוט גדול מדי. בחוץ, היא יודעת, מחכים "הילדים הארורים", כמו שהיא קוראת להם. אלה שגנבו את התיק לחברות שלה מהשכונה ושדדו אחרים. בגללם, היא מעידה, בסוף היא תמיד בוחרת להישאר עם דלת נעולה.

"אני מעדיפה לשבת בבית, כי הילדים האלה מסתובבים בחוץ ומחפשים כל הזמן איפה לשדוד ומה לגנוב מאנשים שעוברים ברחוב", היא אומרת. "הם מאוד אכזריים ­­- מקללים, מאיימים, וגם כמה פעמים ניסו לחטוף לי את התיק. אנשים חושבים שאני מגזימה, אבל אני יודעת שבפעם הבאה הם עוד ירצחו אותי. אין להם אלוהים".

היא מישירה מבט, והפחד ניבט היטב מבין עיניה החומות. "יש פה כמה שכנים שפרצו להם לבית, גנבו להם כסף, אופניים, הרביצו להם כשהם התנגדו. תגיד לי אתה, מה אני צריכה את כל זה? התושבים פוחדים מהם פחד מוות, והמשטרה בכלל לא ממהרת לטפל במה שקורה כאן. מזהירים אותם וזהו. אני מעדיפה להיות במעצר בית בחושך ולעשות את הסידורים שלי בבוקר. ככה אני שומרת על עצמי".

האויב הגדול עליו מדברת מ' הוא, כאמור, ילדים. ילדים של משתפי פעולה פלסטינים, שפעלו בעבר לטובת ישראל בשטחים העוינים בהם גרו, ובתמורה קיבלו מקלט בטוח בארץ. אם תרצו, חיים חדשים. אלא שמשהו קרה בדרך, ודור ב' של המשת"פים ההם, מתברר עכשיו, בחר לפנות למסלול אחר, אלים במיוחד. לאט לאט והרחק מאור הזרקורים מתבססות בדרום הארץ, במיוחד באזור באר שבע, כנופיות של ילדי משת"פים – לעיתים נערים בני 11-12, הנוהגים כעבריינים לכל דבר ומטילים אימה על שכונות שלמות. מלאי ביטחון הם מסתובבים ברחובות, עושים בהם כשלהם, ומכשירים כל פעולה כדי להשיג את המטרה: כסף, והרבה ממנו. רשויות החוק? מעדיפות להתרחק מהאש המשתוללת הזאת.

"לצערי כל הגורמים, בעיקר רשויות הרווחה, התעלמו מההתפתחות המדאיגה של התופעה הזאת", מעיד קצין משטרה המעורה בנושא. "כל אחד זורק על השני את הטיפול בהם, פוחדים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה. כולם שותקים, מעדיפים להעלים עין, להתחשב בעובדה שפעם המשפחות של הילדים האלה סייעו למגר את טרור ולשכוח שבשורה התחתונה המחיר שאנחנו משלמים כבר היום הוא יקר מאוד. מדובר בעברייני נוער מהסוג שלא הכרנו בעבר. שום דבר לא מפחיד אותם".


שכונה ד' בבאר שבע. תושבים רבים עוזבים בגלל האלימות
צילום׃ מיכאל יעקבסון

"אנשים מפחדים לצאת מהבית"

הכול התחיל לפני כעשור, כשמשרד הביטחון הבריח לישראל מרצועת עזה מאות משפחות של משתפי פעולה, בעקבות חשש כבד לחייהם. ארגוני הטרור סימנו אותם אז כמלשינים ששיתפו פעולה עם "האויב הציוני", והמשך שהייה ברצועה הייתה עבורם גזר דין מוות. בהסכמת ראשי רשויות בנגב הועברו רבים מהם ליישובים בדרום, כשמרבית המשפחות נשלחו לבאר שבע. הן שוכנו בשכונות כגון שכונה ד' ושכונה ג', המאופיינות במצב סוציו אקונומי קשה ובריכוז גבוה של עולים, ונתבקשו להסתגל במהירות לחיים בישראל.

התושבים הוותיקים בשכונות לא היו מרוצים. הם התנגדו להגעת המשת"פים, הזהירו מפני ירידה בערך הדירות ומפני חבית נפץ חברתית, אך שיכונן של המשפחות החדשות הפך לעובדה מוגמרת: ילדי המשת"פים החלו להשתלב בבתי ספר יהודיים בעיר, למדו את השפה העברית והסתובבו על המדרכות המוכרות. לא הרבה אחר כך, מתברר היום, הגיעה החבירה לעברייני נוער יהודיים – מהם למדו העזתים לשעבר איך באמת מתנהלים ברחובות האלה.

"החיבור בין ילדי המשת"פים לילדים בשכונה שהוגדרו כנוער שוליים-עברייני היה כמעט מיידי", אומר סמי בוזגלו, עובד בכיר בעיריית באר שבע ולשעבר חבר ועד שכונה ג'. "הם למדו מהם איך לגנוב במכולת, איך לחטוף תיקים וטלפונים סלולריים, איפה אפשר לגנוב זוגות אופניים ואיך מקללים בעברית. זה הגיע למצב כזה, שכיום הם כבר צברו בטחון רב והם פועלים עצמאית בשטח ועושים באמת ככל העולה על רוחם. אנשים מפחדים לצאת מהבית".

בוזגלו, שמעיד כי כבר לפני שמונה שנים התריע על כך שהרשויות אינן פועלות לשילוב ילדי המשת"פים בקהילה, מספר שאיש לא הקשיב ברצינות לתחזית הקודרת והעגומה שהציג. "הזהרתי שהילדים הללו יהוו סכנה לאוכלוסיה אם לא יזכו לטיפול ולליווי צמוד של השב"כ, אבל במשרד הביטחון ובעירייה צחקו עליי. אמרו לי שהם ישתלבו ויתערו באוכלוסיה כמו כל עולה חדש. תשמע, הבנות שלי היו חוזרות בלילה מהבסיס ופוחדות ללכת לבד מהתחנה עם הרובה הצה"לי, מחשש שהילדים של המשת"פים יחטפו להן אותו. והיו ניסיונות כאלה".


משפחת משת"פים. הסמכות ההורית הולכת לאיבוד, והילדים פועלים בלי פיקוח
צילום׃ שמעון איפרגן

לדבריו, ריבוי מקרי הפשיעה מצד ילדי המשת"פים אילץ אותו לעזוב עם משפחתו את שכונה ג' לטובת שכונה שקטה ונינוחה יותר. "גרתי שם יותר משלושים שנה, אבל אשתי והבנות לא רצו שנחיה במקום מסוכן כזה. זה כבר נהיה בלתי אפשרי", הוא אומר. "כל האוכלוסייה החזקה בשכונה ברחה, נשארו רק המשפחות החלשות, שלא מסוגלות להתמודד עם הילדים המסוכנים האלה. הן ממשיכות לסבול מהם, ופוחדות להתלונן מחשש שהם ינקמו בהן. ואף אחד לא מתערב, אף אחד. אולי כשהם ירצחו מישהו הרשויות יתעוררו".

אולרים בכיסים, הורים מיואשים

בוזגלו, יסכימו רבים מתושבי השכונה, עזב בדיוק בזמן. בשנתיים האחרונות, הם מספרים, פשיעת ילדי המשת"פים עלתה מדרגה, כשהיא משאירה מאחור ענן אבק מפוקפק במיוחד לעברייני הנוער היהודיים. חלק מ"הילדים שלהם", כפי שקוראים כאן, מסתובבים ברחובות עם סכינים, מברגים ואולרים בכיסים, כשהם מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי לסייע להוריהם, הסובלים ממצוקה כלכלית קשה. זה כולל תלישת שרשראות זהב מצווארם של עוברי אורח, חטיפות תיקים, פריצות לדירות, גניבות שערי ברזל מבתים ואפילו גביית דמי חסות מאולתרים מבני נוער אחרים. המצוקה הקשה שלהם, מעידים כאן, מנטרלת אצלם כל חשש.

"הם מעורבים בפשיעה חמורה, ולא מהססים לפעול באור יום, ממש לא מפחדים", טוען פקד חיים דמרי, קצין הנוער בתחנת משטרת באר שבע. "לחלקם יש סכינים או דוקרנים איתם הם מאיימים על אנשים ושודדים אותם. אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי למגר את הפשיעה שלהם, אבל כשמדובר בילדים ובנערים שהם אפילו פחות מהגיל שבו אפשר לבצע מעצרים או להגיש כתב אישום (מתחת לגיל 14 לא ניתן לעצור בני נוער – ש"א), אז בלית ברירה הם משתחררים וחוזרים שוב לרחוב. זה רק עניין של זמן עד שאחד מהם יהיה מעורב ברצח".


עו"ד יוסף. "הם מוכנים לעשות הכל בשביל כסף"
פקד דמרי יודע בדיוק מה גודל התופעה ממנה הוא מזהיר. רק בסוף השבוע שעבר, הוא מספר, בהפרש של חצי שעה, ביצע נער בן 13, בן למשפחת משת"פים המתגוררת בשכונה ד', שני פשעים מטרידים. תחילה שדד שרשרת זהב מעובר אורח, ולאחר מכן איים בסכין על אדם אחר וגנב את מכשירו הסלולרי. "הבחור הזה, למשל, הוא פצצה מתקתקת", הוא אומר. "אתה מנסה להבין איך לילד כזה צעיר כבר יש עבר בתחום האלימות ועבירות הרכוש, ומגלה שההורים שלו פשוט מיואשים ולא מסוגלים לרסן אותו ולטפל בו. הוא כל הזמן חוזר לרחובות ומבצע פשעים חמורים".

שיחה קצרה עם אמו של הנער מבהירה כי היא מזמן כבר לא מצליחה לעקוב אחרי פעולותיו. היא נשמעת חסרת אונים. "אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני אומרת לו להישאר בבית, ללמוד ולא לעשות שטויות, אבל הוא בורח והולך לרחוב וגונב", היא אומרת. לשוטרי מחלק הנוער אמרה לא פעם: "כבר אין לנו כוח בשבילו, תטפלו בו אתם".

אלא שהמשטרה לא מצליחה להשתלט על הנערים הזריזים, והם מצידם מקבלים עוד ועוד ביטחון. לפני כחודשיים, למשל, עלו שלושה ילדי משת"פים בני 13 על קו 4 של חברת "מטרופולין" בבאר שבע, והחלו לתקוף קשישים ונוסעים אחרים, לקלל את הנהג ולהפריע לנסיעתו."זה היה נס שהאוטובוס לא התהפך", העיד אז אחד הנוסעים. "הם השתוללו, בעטו באנשים, קיללו ותקפו זקנים. זה היה מאוד מפחיד. הנהג ביקש מהם לרדת וניסה לעשות משהו, אבל הם ירדו רק אחרי שכמה נוסעים צעקו עליהם. אחרי זה הם זרקו אבנים ששברו חלון ופצעו את אחד הנוסעים".


משפחת משת"פים. היהודים מתרחקים, הערבים מתנכרים
שלושת הנערים נמלטו לואדי סמוך, ולאחר מרדף קצר נעצרו על ידי שוטר יס"מ. שלושה ימים מאוחר יותר, נעצר אחד מהם שוב לאחר שביצע מעשים מגונים בילדה בת 8. הוגש נגדו כתב אישום, אך בית המשפט החליט לשחרר אותו למעצר בית אצל סבו.

"לצערי מערכת המשפט קצת סלחנית עם ילדי המשת"פים, אולי בגלל שהוריהם סייעו למדינה למנוע פיגועים ולעצור מחבלים", אומר גורם במשטרה. "עם כל הכבוד לשופטים, חשוב לזכור שהילדים וההורים שלהם הם שווי זכויות וחובות כמו כל אזרח אחר. לפעמים יש צורך במעצר של נערים כאלה שמבצעים עבירות חמורות מהסיבה הפשוטה: הגנה על שלום הציבור. הרי ברור שהם יברחו ממעצר בית ויחזרו לרחוב לבצע מעשי שוד ותקיפות".

"הגענו לנקודת האל חזור"

לצד האמירות הקשות, יש גם כאלה שמבקשים להזכיר את ההקשר הרחב שהוביל את ילדי המשת"פים למציאות האלימה הזאת. הפשעים אכן חמורים, מודים אלו המבקשים להגן עליהם, אך אסור להתעלם מרעידת האדמה המטלטלת שבני הנוער האלה מחזיקים בעברם.

"צריך להבין שכשהמשת"פים הגיעו לישראל, המבנה ההיררכי במשפחות שלהם קרס לגמרי. דמות האב מתה, התפוררה לחלוטין", טוען עו"ד מוטי יוסף, אשר ייצג כמה מילדי המשת"פים שהואשמו בעבירות קשות. "להורים, בעיקר לאבות, אין שליטה על מה שעושים הילדים שלהם ברחובות: הם כבר לא מסוגלים לשלוט עליהם כמו בתקופה שגרו ברצועה. שוחחתי עם הרבה משפחות והתמונה הזו חוזרת על עצמה פעם אחרת פעם - לאב אין כוח, אין סמכות, וההורים הופכים להיות בובות חסרות אונים. הילדים, שבאו לכאן עם ציפיות בשמיים ועכשיו הם סובלים מחסכים כלכליים וחוסר סיפוק, הופכים להיות השולטים והקובעים בבית – ולגנגסטרים ברחובות. יש להם תחרותיות גבוהה מול הילד הישראלי השבע, והם מוכנים לעשות כל דבר כדי לרכוש מעמד וסטטוס. גם אם זה אומר לשדוד ולגנוב תכשיטים וטלפונים. הילדים האלה הם חומר נפץ, ואם הם לא יקבלו טיפול שיקומי מיידי אז החברה הישראלית, אפילו בטווח הלא רחוק, תשלם ביוקר".

א' משת"פ בעברו ומי שבנו הסתבך בפלילים לאחר ששדד עובר אורח, מספר כי המעבר מהרצועה לישראל אמנם הציל את משפחתו מגזר דין מוות, אבל הכריע את החוסן החברתי והמשפחתי שלהם. "הילדים שלי רוצים הכול ומהר, ולנו אין כסף לתת להם את מה שיש לאחרים - מפה מתחילה הבעיה", הוא אומר בקול שקט. "באנו לשכונות עם בעיות, עם עבריינים ברחוב, והם למדו מהם איך לגנוב ולקחת דברים שהם לא שלהם. בעזה זה בחיים לא קרה, הם פחדו שם לעשות שטויות. אין לנו זמן לתת להם תשומת לב ולשבת איתם על שיעורי בית, יש לנו צרות כלכליות, והם יוצאים לרחוב ועושים בעיות. אין לי עם מי לדבר כי אני לא מתערבב עם היהודים, ובשביל הערבים והבדואים אנחנו בוגדים".

"יש לילדים היהודים בגדים יפים, נעליים חדשות, אופניים, אייפונים, ולנו כמעט כלום, אנחנו רוצים חיים טובים", אומר ג', בן 12, בנו של משת"פ. "לא כולנו גנבים, אבל אני מבין את מי שרוצה להיות עשיר ולחיות טוב".


פריינטי. "הילדים האלה אבודים"
יורם פריינטי, מנהל מתנ"ס "מרגליות" בשיכון דרום אשר מסייע למשפחות משת"פים ומאפשר לילדיהם להשתתף בחוגי מחשב וספורט, שומע לא פעם את המילים האלה – ולא יכול שלא להתעצב. בעיניו, הסיכויים לשקם אותם ולהוציאם ממעגל הפשיעה שואפים לאפס.

"הילדים האלה אבודים לדעתי", הוא אומר. "כשהיה צריך לטפל בהם באמת, כל הרשויות, ובכלל זה משרד הביטחון, המשטרה והרווחה, פשוט לא עשו כלום, נתנו להם להידרדר לפשע. היה להם נוח אז להתעלם מקיומה של הבעיה - ותראה את הילדים האלה היום. עוקרים עצים, קורעים דגל ישראל, גונבים מהמכולות, דוקרים, שודדים. האוכלוסייה החלשה בשכונות שלהם משלמת את המחיר, ומסתגרת בבתים כמו במבצר. אם תשאל אותי, הגענו לנקודת אל חזור: העוד חמש או עשר שנים הם יקימו ארגוני פשיעה, ישתלטו על הרחובות בבאר שבע, ואז כבר יהיה מאוחר. מי אשם בזה? רק המדינה. היא זרקה אותם בשכונות של אוכלוסיות קשות יום, לא השקיעה בהם חברתית וקהילתית, ועכשיו כולם מתפלאים שהתופעה הזאת מתחילה להגיע למימדים מפלצתיים. הדברים הנוראיים באמת מחכים עוד להגיע, וזה יקרה. תזכור מה אני אומר לך".

תגובות:

דובר משטרת מרחב הנגב, רפ"ק נאווה טאבו: "בעיר באר שבע בפרט ובמרחב הנגב בכלל לא קיימת תופעה פשיעת ילדים ונערים מקרב האוכלוסייה של משתפי הפעולה שבנגב. מעורבותם של בני נוער בפשיעה, ללא קשר למוצאם, הינה תופעה מוכרת המטופלת על ידי מחלק הנוער. אין מקום לתייג את המעורבים בפשיעה על פי מוצאם. אנו משקיעים רבות בתהליכי מניעה ושיקום במטרה להעניק לבני נוער את האפשרות האמיתית להשתלב במעגל החיים הנורמטיבי, ולשם כך משלבים זרועות עם גורמים נוספים דוגמת רווחה, משרד החינוך ועוד. פרויקט מרכזי הינו 'מיל"ה' (מובילים יחד למען הנוער) באמצעותו אנו מצליחים להגיע לבני נוער שהיו מעורבים בפשיעה ולמעשה לשלוף אותם אל מסגרת נורמטיבית ותומכת המציידת באותם בארגז כלים לחיים. בוגרי התוכנית מסיימים לימודים ומתגייסים לצה"ל ומשתלבים במעגל החיים הנורמטיבי".

דובר עיריית באר שבע, אמנון יוסף: "הטיפול באוכלוסיה הנ"ל הוא באחריות משרד הביטחון. ההתערבות של אגף הרווחה היא במקרים של ילדים בסיכון ונשים בסיכון. טיפול רווחתי הוא באחריות משרד הביטחון. עבריינות ופשיעה באחריות המשטרה".

תגובת המנהלה הביטחונית לסיוע: "המנהלה הביטחונית לסיוע הוקמה בהתאם להחלטת ממשלה, לשם טיפול בשיקומם של סייעני זרועות הביטחון שהוכרו כזכאים לכך על ידה,על פי קריטריונים ונהלים שנקבעו בעניין. עוד נקבע בהחלטה כי המנהלה מסייעת לפנים משורת הדין ומטעמים הומניטאריים מובהקים.
"המנהלה מסייעת למטופלים על ידה להיקלט ולהשתלב במדינת ישראל, בין היתר באמצעות קישורם לרשויות במדינה השונות במטרה לשלבם בחיי הקהילה.כמו כן, מטפלת המנהלה בילדי הסייענים במגוון רחב של תחומי חיים, בדגש על חינוכם לערכים ולקיום חיים נורמטיביים.המנהלה מקיימת קשר הדוק עם רשויות הרווחה והאכיפה השונות."האוכלוסייה המטופלת ע"י המנהלה הינה במעמד של תושבי מדינת ישראל לכל דבר ועניין, וככאלה הינם רשאים לבחור את מקום מגוריהם ככל תושב ישראלי אחר.יודגש כי האוכלוסייה המטופלת על ידי המנהלה, נדרשת לשמור על החוק ככל אזרח ישראלי אחר".