פשעי המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה – נפגעות תקיפה מינית שביקשו סיוע חוו אונס בפעם השניה – חדר טראומה - הפסיכיאטרים המשוחדים של הביטוח הלאומי
כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , אוגוסט 2012
בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?
בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת?
"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.
"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.
בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.
עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".
"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".
למאמר השלם הקלק על התמונות
קישורים:
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל - תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה...
עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי - מציאות בלתי נסבלת - פברואר 2012 - רשת ב - יומן אזרחי עם פארלי שחר - משרד הרווחה מוזיל את הקשישים - ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן...
מדיניות העושק של משרד הרווחה - ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק - הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 - המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"...
כתבת תחקיר 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעם ברקן, שחר גינוסר , אוגוסט 2012
בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נפגעות תקיפה מינית לפנות לסיוע לביטוח לאומי. הן מבקשות עזרה, שיקום, דרך לחזור לחיים.
אלא שאז, בחדר הוועדה הרפואית, הן נאלצות לעמוד בפני זרים, לעתים לתאר מחדש בפרטי פרטים את האונס, להסביר איך בכלל הצליחו להמשיך בחייהן מאז או לענות על שאלות, כמו, למה שלא תבקשי כסף מאבא שלך? (התשובה: "כי הוא זה שאנס אותי").
והכל – בתוך כמה דקות, כי אין זמן, והתור בחוץ ארוך, ארוך, ארוך.
התוצאה: עוד חוויה טראומטית וצלקת נוספת בנפש מצולקת גם כך. האם כך צריכה מדינת ישראל לטפל בהצלת הקורבנות הרגישים הללו?
בבוקר 13.6.2011 צילצל הטלפון של רונית. מעברו השני של הקו היתה מזכירת הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. "התקשרתי להזכיר לך את הוועדה היום", אמרה לה המזכירה. רונית (שם בדוי) לא באמת היתה זקוקה לתזכורת הזו. היא ידעה שמדובר בישיבה גורלית מבחינתה, אבל כבר שבועות שבטנה התהפכה לקראת השעה שבה תתייצב מול שלושה אנשים שהיא לא מכירה, והחיטוט בפצעי נפשה – שמעולם לא הגלידו – יחל.
היא סגרה את הטלפון, ושוב הציפו אותה הרהורי חרטה. האם תיאלץ לספר על מה שעשה לה אביה בילדותה? לרדת לפרטים הגרפיים ממש? להסביר, להתנצל? "מאוד נלחצתי", כתבה רונית לעורכת דינה, רוני אלוני סדובניק. "אלא שהחלטתי", כתבה בפסקנות, "אני הולכת עם האמת שלי – שאף אחד לא יכול לערער עליה".
אבל כשהחלה ישיבת הוועדה, רונית קיבלה את התחושה שלביטוח הלאומי אין בעיה לערער על האמת שלה. "הרופאה היתה ממש לא נחמדה אלי, עד שהתפרצתי בבכי וביקשתי שתקרא את המכתב ממרכז לט"ם (לטיפול בנפגעי תקיפה מינית באיכילוב), כשבדוח הכל כתוב בצורה ברורה ומפורטת" כתבה רונית לעורכת דינה.
לטענתה, הרופאה לא התעניינה במסמכים שהציגה ושאלה אותה שאלות, כמו "מאיפה יש לך כסף לעורך דין?" או "ניסית לחתוך את עצמך?" ו"למה עכשיו את נזכרת?" "כל אותן שאלות ממש מוטטו אותי", כתבה רונית. "הן היו שאלות חודרניות שנשאלו בנימה של זלזול, של כאילו, מה את מתלוננת?
"ואני עוד משתפת אותה, שגם אחיותיי נפגעו, והיא שואלת אותי: למה לא התלוננתן. הסברתי לה שבגלל חוק ההתיישנות, לצערי אבא שלי לא נענש על מעשיו ועדיין מסתובב חופשי – ורק על זה בכיתי כפליים.
"יצאתי מהחדר בוכה, שבורה וחסרת אונים… הגעתי הביתה מבוישת ומה שרציתי היה רק שהאדמה תבלע אותי, למות. הייתי חסרת אונים, כל היום אני מנסה להיעזר בכל דרך אפשרית, להישאר שפויה ולהמשיך להיות אמא. לא תפקדתי כאם ונאלצתי להוציא את הילדים לפנימיה, וגם על זה היה לה (לרופאה) מה להגיד… המצפון שלי שוב התערער. אין לי מושג מה לעשות. אני מתוסכלת ובודדה. ממש קשה לי".
הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי הן זירת התנגשות ידועה בין האזרח לבין המוסד שתפקידו לסייע לו בעת צרה. בוועדות הללו יושבים רופאים, שתפקידם לשמוע את המבוטח המופיע מולם, לקבל ממנו את המסמכים הרפואיים ו"לשקלל" בסופו של דיון אם מגיעות לו הקלות וזכויות ובאיזה שיעור (מה שמכונה "אחוזי נכות").
המתח במפגשים הללו מובנה: הרופאים רואים ב"סרט נע" עשרות פונים, בעוד שעבור האזרח שנכנס ועומד בפניהם זהו כל עולמו; הרופאים נאלצים להיצמד לסעיפים יבשים של לקויות, בעוד שמצבים בריאותיים הם לעיתים מורכבים; וכמובן, אנשי הוועדה פגשו לא פעם ולא פעמיים מבוטחים שניסו לרמות את המוסד ו"להוציא" יותר, מה שעלול להשפיע גם על אזרחים שבאמת ובתמים זקוקים לעזרה.
עיקר המופיעים בפני הוועדות הרפואיות הם קשישים סיעודיים, נכים והורים לילדים בעלי נכויות, נפגעי תאונות דרכים או עבודה ואנשים שסובלים מנכות תפקודית על רקע נפשי.
אלא שבשנים האחרונות החלה להגיע לוועדות קבוצה רגישה נוספת: נפגעות תקיפה מינית. רובן קורבנות תקיפה בילדותן – במקרים רבים על ידי בן משפחה – שסובלות מפוסט-טראומה, אשר מקשה עליהן לתפקד בבגרותן (אגב, יש גם גברים נפגעי תקיפה מינית שפונים לביטוח הלאומי, אך מספרם נמוך).
אם הסיטואציה של נכה העומד מול הוועדה היא קשה ודורשת עדינות, ברור שנפגעות התקיפה המינית ניצבות בפני דילמה של ממש.
אלא שעל פי עדויות שהגיעו ל"7 ימים", יש מקרים שבהם חרף מצבן המורכב והרגיש, נפגעות תקיפה מינית תוחקרו על פרטי התקיפה; נפגעות שהציגו פסק דין שהרשיע את התוקף וקבע שנגרמו להן נזקי גוף נפשיים חשו שלא מאמינים להן; נפגעות אחרות מספרות על יחס קר, מתנשא ומזלזל; אחרות מעידות שאמנם הסיוע המיוחל ניתן לבסוף, אבל רק לאחר הליכים של ערעור, דיונים חוזרים והמתנה מורטת עצבים.
בחלק השני של סדרת הכתבות "המוסד לקיפוח לאומי" בחרנו להאיר צד חבוי ופחות ידוע של הוועדות הרפואיות: הרגע שבו נפגעת תקיפה מינית נכנסת לחדר הוועדה ומנסה להסביר: למה היא זקוקה לעזרה; למה קשה לה לספר על כך; למה למרות העובדה שלפעמים מבחוץ נראה שהכל בסדר איתה – בפנים גיהינום.
ולמה, המפגש הזה מסתיים לעתים בטראומה לא פשוטה עבורן.
"אין לי מה להפסיד"
שירה היתה בת שמונה כשאביה החל לתקוף אותה מינית. לפני חמש שנים, כשהיתה כבר חיילת בת 19, הורשע האב במעשים ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא ערער לבית משפט עליון, אך נדחה.
בהחלטתם ציינו השופטים את הנזק הנפשי הרב שנגרם לה ואת השפעותיה ארוכות הטווח של הפגיעה. "קשה שלא לייחס משקל לנזק הנפשי הכבד למתלוננת ולפגיעה ארוכת הטווח בה", קבעו השופטים. "כפי שצויין לעיל, נזק נפשי זה כולל, בין השאר, רתיעה מאינטימיות מינית, הפרעות אכילה ואף נסיונות אובדניים".
בינואר 2011 הגיעה שירה (כל השמות הנפגעות בכתבה בדויים) לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. לכאורה, מבחינת הוועדה, זהו מקרה חד: בית המשפט כבר פסק והכריע, וקבע שאכן הותקפה ושהפגיעה בה קשה וממשית.
"הבאתי את כל ההוכחות לקושי התפקודי-פסיכיאטרי שלי", היא מספרת. "השופטים הכירו פגיעה שלי לכל החיים, ובכל זאת ישב מולי הפסיכיאטר של הביטוח לאומי וחיפש להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה".
– מה גרם לך לחוש כך?
"דברים כמו 'אני רואה שעשית שירות צבאי מלא'. הוא לא יודע שבגיל 18 נזרקתי מהבית וגרתי ברחוב. הוא לא יודע שהתייגסתי כדי שיהיה לי מקום לישון בו, שהשירות הצבאי הציל אותי ממקומות איומים. התגייסתי עם פרופיל נמוך על רקע נפשי ונאבקתי במהלך השירות להעלות אותו כדי לא להשתחרר עם סטיגמה.
כל המידע היה חשוף בפני הפסיכיאטר, אבל אני מרגישה שהוא יושב ומציג בפניי את כל הפלוסים שנלחמתי כדי שיהיו פלוסים ולא מינוסים – ומשתמש בהם נגדי, כדי להוכיח שאני לא זקוקה לשום עזרה.
"יצאתי מהוועדה המומה. לא הצלחתי לתאר בפניו את הקשיים שעימם אני מתמודדת. אבא שלי פדופיל. הוא פגע גם בילדים אחרים. כילדה הייתי מנחמת את חברה שלי שאבא שלי נגע בה. אין לי כמעט אף אחד בעולם. יש לי סיוטים איומים בלילות. אני הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת לאחור. חזרתי פנימה מיואשת לחלוטין ובלעתי מול עיני הפסיכיאטר את כל הכדורים שהיו אצלי. אמרתי לו: אם אתה לא מצליח להבין מה זו טראומה – אין לי מה להפסיד", היא מספרת בקול חנוק מדמעות.
בסופו של דבר האריכה הוועדה הרפואית לשירה את אי כושר העבודה המלא למשך שנה, וזימנה אותה להארכה נוספת.
כלומר, גם נציגי הוועדה הסכימו עם שירה על כך שסיפורה קשה ומצדיק סיוע. אם כך, האם החוויה שלה בוועדה, כפי שהיא זוכרת אותה – קשה, חטטנית, פוגענית – היתה הכרחית?
לא בטוח. המקרה של לימור (44), למשל, מראה שמבחינת הנפגעות, זה ענין של מזל. או כמו שהפונות לוועדה אומרות, "תלוי על מי תיפלי". גם המפגש הראשון של לימור עם הוועדה הרפואית השאיר בה, לדבריה עלבון צורב. זה קרה בספטמבר 2010.
"היתה לי תחושה שהפסיכיאטר לא רואה אותי" סיפרה, "ועוד יותר שהוא לא מבין או לא רוצה להבין עד כמה התפקוד היומיומי הפשוט כביכול כרוך בקשיים עצומים – כמו אי יכולת להירדם בלילות לעתים קרובות, על אף שאני נוטלת כדורים שגורמים לי עייפות מאוד גדולה, חוסר ריכוז בעבודה, הדכאונות והתסכול העצמי שמונעים ממני לתפקד ולמצות את הפוטנציאל הקיים בי. חוסר הרצון לחיות, הקושי למצוא כח לקום מהמיטה בבוקר, המאבק היומיומי להיות או פשוט לחדול".
אביה החל להתעלל ולפגוע בה מינית כשהיתה פעוטה בת שנתיים בלבד. "הוא היה מאיים עלי שאם אספר למישהו, הוא ירצח את אמא שלי, שאותה מאוד אהבתי, או שירצח אותי. חייתי בפחד איום מפניו ולא היתה לי ברירה אלא להציג כלפי חוץ שהכל אצלי בסדר".
ובאמת, כלפי חוץ, לימור המשיכה לבנות בעמל ובמאמץ רב את חומת ההגנה הזו, של "אצלי הכל בסדר". היא שירתה שירות מלא בצבא, יצאה ללימודים אקדמיים והמשיכה לתארים מתקדמים, הקימה משפחה בת שלושה ילדים בצפון הארץ ומצאה עבודה במשרה חלקית. בינתיים האב הורשע במעשים ונידון ל- 11 שנות מאסר.
אבל לדברי לימור, למרות שסיפרה כל זאת, בוועדה לא התרשמו.
"הפסיכיאטר יכול היה להבין את חומרת ההתעללות רק ממספר השנים שאבי קיבל", היא אומרת. "איך רופא פסיכיאטר יכול להתעלם מכך ובאמת לחשוב שהכל בסדר? אמנם כלפי חוץ אני נראית בסדר, אבל בפנים כל השנים דיממתי.
עד היום אני לא יודעת איך שרדתי.
הסברתי לפסיכיאטר בוועדה שהפגיעה גרמה לי לפחד מסמכות ושיש לי סיוטים בלילה ופחדים מבוסים-גברים ושאין לי אפשרות לשרוד במקום עבודה יותר מכמה שעות ביום. אני לא יכולה להכיל את הפחד האיום הזה. הוא ישב מולי ואמר בזלזול: 'או-קיי, אז יש לך חרדות. מה עוד?'
"זה נכון שעברתי התעללות קיצונית ולצד זה תיפקדתי על פני השטח באופן כביכול טבעי לחלוטין. אז הוא אמר: 'בסך הכל התגברת, התחתנת, יש לך ילדים, אז מה הבעיה?' ואני יושבת מולו רותחת.
כשאת עוברת התעללות בתוך המשפחה את בלתי נראית, וכאן שוב הייתי במקום שבו אני מספרת, בוכה, מנסה לתאר במילים משהו שאין לו באמת מלל, כי איך אפשר להעביר את גודל הטרגדיה?
איך אני יכולה לתאר בחמש דקות התעללות של שנים?
לא צריך להיות איש מקצוע כדי לנסות לדמיין איזה נזק עלולה לגרום כזאת התעללות לבן אדם".
הוועדה קבעה ללימור 30 אחוזי נכות, שכאמור אינם מקנים במקרה זה קצבה. באמצעות עו"ד רוני אלוני סדובניק היא ערערה על הקביעה וזומנה לוועדה נוספת.
עברו שלושה חודשים, ולימור נכנסה לחוצה ומתוחה לוועדת הערר. אלא שכאן חיכתה לה הפתעה נעימה. "יצאתי עם חיוך על הפנים. ישבו שם פסיכיאטר מקצועי, רופא נוסף ורשם – שלושה גברים. אבל הפסיכיאטר היה אנושי ורגיש. הרגשתי שמתייחסים אלי ברצינות, שהם פשוט הבינו מהמקרה עצמו שלא צריך להציק לי יותר מדי – שההשלכות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה – וקבעו לי 65 אחוזי נכות לצמיתות. זה מאוד עוזר לי. בלי הקצבה אני לא יודעת איך היינו מסתדרים".
– מה המסקנה שלך?
"אני חושבת שנפגעות תקיפה מיני זקוקות להליך נפרד. אסור לתת לאישה לעבור את ההליך המשפיל והמזעזע הזה ולגרום לה לחוות מחדש את הפגיעה ולהרגיש שלא רואים אותה. הרי כשהייתי ילדה אף גורם לא ראה שאני נפגעת ולא עזר לי. אחד אחד לא הציל אותי מהטורף שחייתי איתו – אז סוף סוף עכשיו עוזרים לי. אני חושבת שכשמישהי שנפגעה מוצאת אומץ לבקש עזרה מהמדינה, צריך לחבק אותה. צריך לומר לה: כבר סבלת מספיק".
"העלבון גדול"
עו"ד סמי אבו ורדה מגיע מדי שבוע לוועדות של ביטוח לאומי, בעיקר לאלו שפועלות בצפון הארץ. כשמדובר בנפגעת תקיפה מינית, הוא משוכנע, קשה מאוד לצאת מהמפגשים ללא עלבון. "הוועדות עובדות בלחץ עצום, הרבה תיקים וזמן קצר לכל מי שמגיע. כאן לא מדובר במבוטח רגיל עם בעיה אורתופדית שאפשר להבין בתוך חמש דקות. כשמדובר בפגיעה נפשית, הרופא המומחה מטעמי כבר ישב עם הנפגעת לפחות שעה וחצי, לפעמים שעתיים, מפני שזה מה שצריך כדי לתת חוות דעת מנומקת.
– ובוועדה?
"הנפגעת מגיעה לוועדה ושם אין זמן, כשהבדיקה לנפגעים רגילים נמשכת בין חמש לעשר דקות, זה הכל. לנפגעת תקיפה מינית זה כמובן לא מספיק לצורך אבחנה, וכשאומרים לה לצאת מהוועדה במהירות, ואחר כך מגיעה תשובה שלילית, ברור שהעלבון גדול".
גם במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס מכירים היטב את הבעייתיות של המפגש בין הנפגעות לוועדות הרפואיות. "בהיעדר מענה ממשלתי אחר, הביטוח הלאומי הוא רשת הבטחון הסוציאלי בישראל והוא עדיין המוסד היחיד שמאפשר איזשהוא קיום מינימלי. לכן הוא הכתובת העיקרית עבור נפגעות ונפגעים", אומרת עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של המרכז.
"אלא שנכון להיום, ההליך מול הביטוח הלאומי לא רק שאינו מותאם לנפגעות, אלא אף עלול להיות טראומטי עבורן. ואכן, נשים רבות שפונות למרכזי הסיוע מצביעות על קושי אדיר בהליכים ונפגעות רבות בוחרות שלא למצות את זכותן ולא לפנות למוסד לביטוח לאומי. גם אלו שכבר פנו לביטוח לאומי פעמים רבות לא נמצאו זכאיות, בשל חוסר התאמה של המוסד ליחודיות של הפגיעה המינית והשלכותיה והנוהלים הקיימים.
כך, למשל, צריך לזכור שמי שבוחרת לפנות לביטוח הלאומי נאלצת בזמן קצר של 7 – 15 דקות לדבר על החוויה הכי אינטימית – טראומטית שלה ולהציף אותה מול אנשים זרים, כשלכך יש להוסיף כי מרבית הפסיכיאטרים היושבים בוועדות הרפואיות לרוב אינם מומחים בתחום הפגיעה המינית והם חסרי הבנה יעודית בנושא".
"7 ימים" הפנה לביטוח הלאומי שאלה על האפשרות למסלול מיוחד עבור נפגעות תקיפה מינית. בעקבות הפניה הגיב דובר המוסד חיים פיטוסי: "בכוונתנו, לאור רגישות הנושא, ליצור מסלול מיוחד לנפגעות תקיפה מינית בכמה סניפים מרכזיים, שם יתייצבו הנפגעות בפני הוועדות הרפואיות".
עכשיו רק צריך לראות אם התוכנית הזו ממומשת.
אולי אם מסלול כזה כבר היה קיים, היה נחסך מיערה הרבה מאוד סבל.
היא סטודנטית בת 24. במשך שנים היא הותקפה על ידי קרוב משפחה, שחלק עימה חדר. בגיל 12, כך היא מספרת, התעמתה עימו והצליחה לעצור את התקיפות. אלא שבגלל המצב בבית, מיטתו של קרוב המשפחה נשארה ליד מיטתה גם שנים ארוכות אחר כך.
"במשך שנים לא יכולתי לעצום עין בלילה – מחשש שהוא יתקוף אותי", היא אומרת. ילדה בת 12, שוכבת לילה אחרי לילה בעיניים פקוחות, קופצת מכל ניע של הצעיר הישן לידה. והטראומות והסיוטים לא מרפים, גם כשהיא מגיעה לבגרות.
וכך מצאה עצמה יערה בתחילת שנות ה- 20 לחייה שבורה ומרוסקת. בשלב מסוים הבינה שהיא זקוקה לעזרה ופנתה לביטוח הלאומי.
שם נשלחה, כמובן, לוועדה רפואית.
"באותה תקופה הייתי במצב איום", היא משחזרת. "סיפרתי להם שיש לי מחשבות אובדניות, אבל הרבה דברים שאמרתי לא הופיעו בפרוטוקול".
הוועדה קבעה ליערה עשרה אחוזי נכות בלבד. "הייתי מפורקת לחלוטין", היא ממשיכה, "ולקח בערך שנה עד שקיבלתי מועד לוועדה נוספת. בדיון השני ישבתי מול שלושה רופאים גברים: פסיכיאטר, רופא אף-אוזן-גרון ורופא גסטרו. שלושתם ישבו מולי, כולם הציגו לי שאלות, בקושי נתנו לי לסיים משפט.
הרגשתי שהם מנסים להוציא אותי שקרנית, שהם לא הבינו את מורכבות הפגיעה שלי. היתה לי הרגשה של טראומה נוספת.
הרי, להבדיל, גם בבית אמרו לי 'הנה את מתפקדת, את הולכת לבית הספר – הכל בסדר'. כך הרגשתי בוועדה – שהם בעצם אומרים לי שאני נראית להם בסדר. הרגשתי שאין לי קול ושלא באמת אכפת להם.
למרות התחושה של יערה, נראה שמשהו חילחל לרופאים שישבו מולה, והם החליטו לשלוח אותה לאבחון פסיכו-דיאגנוסטי אצל פסיכיאטר מומחה. "אצלו הרגשתי שהוא באמת מבין אותי, שהוא מקשיב, שהוא אנושי", היא מספרת. האבחנה שלו הועברה לביטוח הלאומי.
בניגוד לוועדה הראשונה (שכאמור קבעה עשרה אחוזי נכות בלבד), הפעם קיבלה יערה את המגיע לה. "בזכות האבחנה אני מקבלת היום סל שיקום שפשוט הציל לי את החיים. אני מקבלת קצבה ומימון לימודים ומימון מעונות. בלי סל השיקום אני לא חושבת שהייתי שורדת".
"קבוצת נפגעות ונפגעי גילוי עריות ופדופיליה היא הקבוצה הפגועה ביותר מבחינה תפקודית והשקופה ביותר בעיני המדינה", קובעת עו"ד רוני אלוני סדובניק, שהקימה את פרויקט מג"ע (מיגור גילוי עריות ושיקום נפגעות ונפגעי פדופיליה) ומלווה נפגעות ונפגעים לוועדות הרפואיות.
"התוצאה של התקיפה היא בדרך כלל הפרעת דחק פוסט טראומית כרונית, ולכן הייתי מצפה מהנהלת המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפגעות אלה כזכאיות לתמיכה כלכלית ושיקום לכל ימי חייהן ולא לזמן אותן כל שנה-שנתיים מחדש לעבור את התהליך הקשה נפשית והמשפיל עבורן. מדובר באוכלוסיה שחלק נכבד ממנה ניתן לשקם ולהביא להישגים מדהימים מבחינה חברתית ותפקודית".
למאמר השלם הקלק על התמונות
קישורים:
המוסד לקיפוח לאומי של משרד הרווחה - המנגנון המשפיל, המייגע, המייאש והאטום שנגדו זעק משה סילמן ז"ל - תחקיר ידיעות אחרונות 7 ימים, המוסד לקיפוח לאומי - סילמנים של שחיקה, שחר גינוסר, אוגוסט 2012 - אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, החליטו כמה עובדים לשעבר בביטוח לאומי שהם לא יכולים לשתוק עוד. עכשיו הם מספרים ל"7ימים" איך פועל מבפנים המנגנון האטום והשוחק שביותר מידי מקרים דורס דווקא את האזרחים הכי חלשים במדינה...
עובדי סיעוד לקשיש מביטוח לאומי - מציאות בלתי נסבלת - פברואר 2012 - רשת ב - יומן אזרחי עם פארלי שחר - משרד הרווחה מוזיל את הקשישים - ביטוח לאומי שוכר חברות קבלן המעסיקות עובדות סיעוד אשר אמורות לתת שירותי סיעוד לקשישים. מתברר שבפועל עובדות הסיעוד אינן מבצעות עבודתן והקשישים נאלצים לסבול בשקט מחשש להסתכסך עם חברות הסיעוד, או עובדיהן...
מדיניות העושק של משרד הרווחה - ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק - הכתבה ביטוח לאומי גבה מאות מיליוני שקלים בניגוד לחוק , רותם סלע , אפריל 2012 - המוסד גבה תשלום כפול ממעסיקים ומחברות ביטוח עבור עובדים שהיו מעורבים בתאונות עבודה ושלשל לקופתו את הפיצויים. עו"ד עופר רון, שזכה בתביעה בנושא: "מעניין איזה הסבר יוכלו האחראים למחדל לתת"...
