שעת בוקר מוקדמת, מירי (שם בדוי) יוצאת את דלת הבית עם בנה הקטן לכיוון הגן. היא תיסע איתו בשני אוטובוסים לקרית חיים ותחזור בשני אוטובוסים לקרית ים. שם היא תבלה את יומה בין משרדי הרווחה, לקופת חולים, לספסלים במרכז ניצן המוכרים לה כל כך.
"יש לי בלילה מיטה אבל כל היום אני מסתובבת ברחובות". המיטה של מירי היא כרגע בבית של חברה, שבינתיים מוכנה לשכן אותה אצלה. הכל בחיים של מירי הוא "כרגע", הכל ארעי, אין לה בסיס יציב, אין לה קורת גג משל עצמה והכי גרוע מבחינתה הוא שכל ילדיה לא איתה.
מירי סובלת מגידול בבלוטות, דלקת פרקים קשה, שמונעות ממנה לעבוד, ונאלצת לנדוד עם בנה הקטן ברחובות, כשמחלקת הרווחה בקרית ים, לדבריה, לא עושה דבר כדי לסייע לה.
הרווחה מזלזלת בי"
זה שאני לא עם הילדים זה הכי קשה לי, זה לא הגיוני. הם לא מתעוררים איתי בבוקר ובפורים אני לא איפרתי אותם, ואני לא מכסה אותם בלילה. ילדים צריכים להיות עם אמא", אומרת השבוע מירי עם דמעות בעיניים.
השאלה הראשונה שעולה לראש כשנתקלים במקרה של מירי היא 'איך מגיעים למצב כזה?'. התשובה היא לא חד משמעית והיא נגזרת מסיפור חיים לא שיגרתי שהוביל למצב בלתי אפשרי והתמודדות לא פשוטה מול הבירוקרטיה של הרווחה.
"
מבחינתי היחס אלי ברווחה, זה זלזול משווע. מספטמבר אני מטופלת ברווחה בקרית ים, והעזרה היחידה שהם נתנו לי זה גן לילד. הגן נמצא רחוק ואני לא יכולה להרים אותו, כבר נפלתי איתו פעמיים. וזה גם מצריך כסף לנסיעות, שאין לי".
אבל זה סוג של התקדמות"אני מזמן כבר הייתי צריכה לקבל עזרה בשכר דירה ולהיות בפינה משלי, לולא הטיפול הלקוי של העובדת הסוציאלית. היא הייתה איתי פעם אחת ב'מתן חן', חברה שנותנת סיוע לשכר דירה מטעם משרד השיכון. היא התבקשה להגיש דו"ח סוציאלי, כי זה דחוף. לא הגיוני שאני אסתובב עם תיקים ועם ילד ברחובות".
למה את לא יוצאת לעבוד?"אני לא יכולה לעבוד. אני סובלת מדלקות פרקים. את הדברים הכי קטנים אני לא מסוגלת לעשות, לשטוף כוס, לסרק את הילד, לפתוח ברז. מצאו לי גידול בבלוטות ואני לא יכולה לטפל בעצמי, אני לא יכולה להתקדם לשום מקום, כי אני לא יכולה להתאשפז כשיש לי ילד. הכסף לא מספיק לתרופות שלי. יש לי רצפטים לתרופות שאין לי אפשרות לקנות".
ואיפה זה נתקע ברווחה?"בהתחלה רצו לעשות ביקור בית, אבל אין לי בית. הם לא מסתכלים עליי כדיירת רחוב, הם רוצים פיזית לראות אותך ברחוב. עכשיו לא כל אחד שמוכן לשכן אותך, מוכן שיעשו אצלו ביקור. ואני לא מוכנה לסכן את השהות שלי שם בשביל זה. על זה הכל מתעכב. רק כשהגעתי לחברה שלי שמשכנת אותי היום, הם קבעו ביקור בית ואז פרצה שביתת העובדים הסוציאליים".
הטעויות שלי בחייםצרוף המקרים האומלל הזה הוא עוד חוליה בשרשרת של אירועים חסרי מזל או בחירות לא נכונות שהובילו את מירי למקום בו היא נמצאת היום. היא לא מהטיפוסים הקבועים שפוקדים את לשכת הרווחה. היא מדברת בצורה מושכלת, בוררת פרטים שלא להסב נזק לילדים, לא מתלהמת. בעיקר מותשת. כמו שהיא מסכמת בצער: "אין לזה צבע, אין לזה, דת אין לזה לאום, זה יכול לקרות לכל אחד. זאת מעידה, אחרי מעידה, אחרי מעידה".
איפה הייתה המעידה הראשונה?"התחתנתי בגיל 19 בפעם הראשונה. שם בעצם התחיל הבלגאן שלי. ישר אחרי שהתחתנו נכנסתי להריון. לא גדלתי עם אבא, לא מכירה אותו, הוא חי בבלגיה, הייתי בת יחידה ואמא שלי הייתה כל העולם שלי בגלל זה החלום שלי היה למלא את הבית בילדים. ילד שני ושנתיים אח"כ השלישי. לא היה לי טוב בעצם מהתחלה. וזו הרי השטות הכי גדולה, להישאר בגלל הילדים, לא משנה מתי, זה יתפוצץ."
אז מתי זה התפוצץ?"אמא שלי חלתה, סבלה מאותן דלקות פרקים שאני סובלת מהן עכשיו. בסוף היא נפטרה מסרטן. כשהיא נפטרה זה היה משבר גדול, שלא נראה לי שהתגברתי עליו עד היום, ואז אזרתי את האומץ להתגרש. היא תמיד פחדה שאני לא אסתדר לבד. כנראה בגלל זה, אחרי שהיא הלכה, לקחתי את הרגליים והלכתי. בגלל שהוא עשה בעיות ויתרתי על הבית".
למה ויתרת?"תראי, כבר במהלך הפרידה הכרתי את בעלי השני, גם הוא גרוש. הילדים שלי התאהבו בו במבט ראשון, אני לא. אבל הייתה כימיה מדהימה בינו לבין הילדים שלי. עברנו לגור ביחד. הוא בנה לנו בית מדהים והוא בן אדם מדהים, טוב. היה לילדים שלי כל מה שהם רק רצו. נכנסתי להריון והתחתנו. אבל כשאת מתחתנת עם מישהו, את מתחתנת גם עם המשפחה שלו.
"היה שם לחץ מאחורה ובכל מקרה לא כל כך הסתדר בינינו. הוא עשה איתי הסכם ממון שאמר, שבמקרה גירושין הוא משכיר לי דירה לשנה בלבד. הסכם הזוי.כשהילד היה בן כמה חודשים היה בינינו בלגאן ואחרי משהו כמו חצי שנה החלטנו להתגרש".
ומנקודת האפס הזו לאן את ממשיכה?"אחות של אמא שלי - שהייתה כמו אמא שנייה שלי - חיה בארצות הברית יותר מ-20 שנה. יום אחד היא מתקשרת ואומרת לי: 'די, את לבד, שבתות, חגים, מה דעתך להתקפל ולהגיע?'. זה היה בשבילי חלום. יש לה שם משפחה גדולה ועל זה תמיד חלמתי. היא אמרה שבית ההארחה שלהם צריך להתפנות, היא לא תיקח ממני כסף. היא תדאג שלילדים יהיה תמיד אוכל ולא יחסר להם כלום.
"כשבעלי השני מכר את הדירה הוא נתן לי את כל התכולה, שהייתה שווה המון. מכרתי הכל וככה רכשתי כרטיסי טיסה. בשביל שיהיה לי ממה להתחיל ביקשתי מבעלי השני שייתן לי מזונות מראש. הוא נתן לי סכום שכביכול שווה ל-5 שנים, לכן גם הוא לא משלם לי היום".
החלום ושברואז אתם מתחילים לחיות את החלום האמריקאי?מירי צוחקת במרירות לשאלתי ומגוללת את מסע הקסם שלה באמריקה: "עוד ביום הראשון שהגעתי הדודה ביקשה ממני 1000 דולר בעבור הבית הארחה. זה נגד את כל מה שהובטח. בית הארחה היה אורווה, הייתי בהלם. הוצאתי כסף ונתתי.
"הם גם גנבו לי כסף ולא הייתי מסוגלת לדבר מהלם. לא האמנתי שיתייחסו אלינו ככה. לא יזמינו לארוחת שישי, לא לטייל עם הילדים. מה עשיתי? בישלתי שם אצל משפחות יהודיות אבל הכסף לא הספיק, העבודה הלכה וירדה והגעתי למצב שאין לי איך לכלכל את הילדים, אין לי כסף לטיטולים. אנחנו מריחים את ריחות הבישולים מהבית של הדודה והם לא מזיז להם. כשהם הבינו שהכסף נגמר, בעלה בא והעמיד לי אולטימאטום: הזכיר שאם אני לא יכולה להתפנות, יגיע שריף ויפנה אותי בכח".
לאן אתם מתפנים?
"זו שבישלתי אצלה הפנתה אותי לרב של הקהילה והוא מצא איזה יהודי טוב שהיה לו קומפלקס של דירות, ונתן לי דירה שם לארבעה חודשים. קשה למצוא עבודות, כי את לא חוקית ושוב מגיע התאריך שצריך לפנות. אז הרב שלח אותי לאיזו אישה ישראלית חד הורית. גרנו במכונית תקופה מסוימת.
"אחרי זה שוב זוג צעיר ישראלי פתחו לנו את הבית ונתנו לנו שני חדרים. אבל זה קיום בלתי נסבל. בסוף הרב ארגן לי תרומות לקנות כרטיסים חזרה לארץ, אבל אין לי לאן לחזור, אין לי משפחה. הם חשבו שאני מתלהבת ורוצה אמריקה. אני במשבר מטורף, אז חזרתי ומה מפה?. הרב ניסה לשכנע אותי שזו הארץ שלי ויעזרו לי".
מירי חזרה עם הילדים ארצה לפני כתשעה חודשים. שלושת ילדיה הגדולים נמצאים אצל אביהם והיא והילד הקטן מסתובבים על מזוודות ותלויים בחסדיהם של אחרים. ומה לגבי הארץ שלה, זו שצריכה לעזור לה? ובכן, השביתה נגמרה ומירי חזרה למשרדי הרווחה. הדו"ח שבו תלויים מגוריה לא היה מוכן וראש הצוות החליטה שהעובדת הסוציאלית לא תגיע איתה שוב למשרד השיכון.
"
החלטתי לגשת אליה ביקשתי שנייה שרק תסביר לי. אולי יש לי פתיל קצר, אבל לא יכולתי יותר והתפרצתי. היא ביטלה אותי, אמרה שלא מגיע לי. אמרתי לה שנמאס לי לחיות ככה, להסתובב כל היום ולשבת על ספסלים ובקור ובחום. אמרתי לה שאני גם רוצה בית ומקום לחזור אליו".
"
היא הייתה קרה וגועלית אלי. הייתי כל כך נסערת שיצאתי וטרקתי את הדלת. חברה שליוותה אותי סיפרה לי ששברתי את הדלת ואני אפילו לא זוכרת. ניסיתי לקבוע לנסות לדבר עם ראש העירייה, שמואל סיסו, אבל לא נותנים לי". על ההתפרצות הזו לא עברו ברווחה לסדר היום. המנהלת החליטה להוציא למירי צו הרחקה לחודשיים ועד אז היא לא תטופל, אלא רק טלפונית.
ממחלקת הרווחה של עיריית קרית ים נמסר: "למרות התנהגותה הבירונית של המתלוננת הטיפול בה נעשה כדת וכדין. נושא פתרונות הדיור אינו בתחום אחריותה של העירייה או אגף הרווחה. הכתובת היחידה לכך היא משרד השיכון לשם נשלח הדוח הסוציאלי".
קישורים:- עיריית עכו: חסרת דיור ביקשה עזרה, קיבלה תלונה - "על הדשא, עם הילדים והמקרר" - הכתבה: "על הדשא, עם הילדים והמקרר" , יפה ברנס , mynet , 15.07.2009 - אם לחמישה ילדים מעכו פונתה הבוקר מבית שאליו פלשה לאחר שנותרה חסרת קורת גג. "אם לא יסייעו לי אשים קץ לחיי". העירייה: תורם יממן שני חודשי שכירות, נדאג שהיא לא תישאר מחוסרת דיור...
- מודל ביורוקרטי לחיקוי: האימפריה הסוציאלית - ד"ר אסתר הרצוג
- לשכת הרווחה של עיריית פתח תקווה - אי סיוע לחסרת דיור - להלן המאמר "אני מרגישה שכלו כל הקיצין" , עינב יוסף זדה , ידיעות פתח תקווה - שוב מקרה של חסרת דיור בפתח תקווה: האישה, המתגוררת עם בנה הקטן במשרד מחשבים בעיר, טוענת כי העירייה וחל"ד מתעלמות ממצוקתה. "בשבוע הבא אני מתכוונת לשבת עם הילדים באוהל מול בניין העירייה", איימה...
- בת ים - "פעילות העשרה" - קטינים מהמרים בחצר בית ספר - הכתבה בת ים: קטינים מהמרים בחצר בית ספר , נעמה פרידמן , צילומים - קובי קואנקס , ידיעות בת ים , דצמבר 2009 - אין להם פעילות אחרת אחר הצהריים, ולכן הם נאספים בחצר בית ספר בבת ים ומהמרים. מדובר בילדים בני 13, והם מוצאים את עצמם בחברתם של מבוגרים בני שלושים. הוסיפו לכך גם צריכה של סמים ואלכוהול בסביבה, ותתחילו להבין את גודל הצרה. המשטרה: העניין ידוע ואנו נלחמים בו...
