אוגוסט 2015 - מתוך סטטוס פייסבוק של עו"ד יוסי נקר:
"השתתפתי" אחר הצהרים בישיבת ועדת החלטה שהיתה אמורה להיות המשך לועדת ההחלטה מיום חמישי האחרון שבה הוחלט על החזרת קטינה בת חמש, ששהתה בארבע השנים האחרונות במשפחת אומנה בצפון הארץ. לישיבה שזומנה בדחיפות למשרדי עמותת מט"ב ברח' ירושלים 12, קרית ביאליק, היתה מטרה לקבוע את סדרי החזרת הקטינה לאמה. זומנו לשעה 15:30 ואולם כבר בכניסה לישיבה שוב התברר לי ששום דבר שעושה הרווחה הוא לא תם לב. תמיד מחפשים להתחכם, לא לגלות את כל הקלפים. אבל למה להקדים את המאוחר למוקדם. בכניסה לבניין פגשה פגשה האמא את אם האומנה. הסתבר כי הורי האומנה הוזמנו לפגישה מוקדמת יותר בהשתתפות אנשי הרווחה, עמותת האומנה מט"ב והאפוטרופוס לדין, עו"ד גרשון גרונפלד. למה לא זומנו לפגישה משותפת? אחרי הכל מדובר בתהליך חזרה הביתה שצריך להיות בשיתוף פעולה? לרווחה הפתרונים. אם האומנה אמרה לאם כי הם במצב נפשי קשה ביותר וכי הם בוכים מאז ההודעה על חזרת הקטינה ביום חמישי (למה שיבכו? מה הם הורים שכולים לילדים חיים"?). אם האומנה ממש בכתה בפני האם (מסתבר שגם לאמאות אומנה מותר לבכות, לא רק לצנחנים בכותר). אב האומנה, זה שאמר לאם בעבר "הילדה כבר לא שלך, היא של המדינה", לא העז להתקרב להראות פרצופו. עמד מרחוק. אם האומנה אמרה עוד לאם שהם ביקשו מהרווחה אומנה עד גיל 18 ולא העלו על דעתם שזה יסתיים. "יש עוד שני ילדים באומנה אצלנו בישוב", אמרה אם האומנה, "ושניהם עברו לאימוץ". "אנחנו לא מתכוונים להיות בקשר עם הילדה לאחר שתחזור", אמרה אם האומנה שגם ביקשה מהאם לאשר את יציאת הילדה לחו"ל, לארה"ב ולקריביים, בזמן הקרוב, עוד שבועיים (יציאה וחו"ל שאני ואם האומנה מתנגדים לה, באשר לא יעלה על הדעת שילדה שאמורה להתחיל בתהליך חזרה הביתה מידית תצא לחודש לארה"ב ולקריביים). "בזבזתי על הבת שלך 15,000 ₪ על הכרטיסים", אמרה אם האומנה לאם, "את תודיעי לה שהיא לא נוסעת לחו"ל. "אין בעיה", השיבה האם, "אני אודיע לה". עלינו לקומת הישיבות ואז התברר לנו כי המשתתפים מהישיבה מוקדמת ספונים בחדר. לאחר כמה דקות נכנסנו ואז החלה פקידת הסעד לדבר. מדבריה עלה, שלמרות ששתי פקידות סעד מחוזיות, היפא וסלעית, הביעו ביום חמישי האחרון הסתייגות מהנסיעה לחו"ל, במהלך תהליך חזרה של קטינה הביתה, ולמרות שהשופטת קבעה שהנסיעה לחו"ל תשקל שוב אם יהיה שינוי נסיבות, אין בכוונת הרווחה לבטל את נסיעת הקטינה לחו"ל. החזרת ילדה זה כנראה לא שינוי נסיבות. פקידת הסעד עצמה ציינה בדבריה כי משפחת האומנה נמצאת באבל (כך בפירוש), ביטוי שקומם את האם: "הבת שלי חיה". כאן המקום לציין כי התברר לנו כי משפחת האומנה הודיעה לרווחה שאם הילדה לא תצא לחו"ל אז הם מבקשים להחזיר את הילדה עכשיו. האם הטיחה זאת בפקידת הסעד שהחליפה צבעים. הרווחה שיודעת על האולטימטום של הורי האומנה נמצאת בלחץ ולמרות שלכל הדעות יציאה לחו"ל בשלב הזה אין לה שום אפקט טיפולי, להפך, החליטו להמשיך עם תוכנית היציאה לחו"ל. ואז הגב' אלונה, נציגת מט"ב, מעסיקת משפחת האומנה, עמדה על כך שהקטינה תצא לחו"ל (לאור האולטימום של משפחת האומנה). אמרתי לה שאין לה יושרה ואין לה אינטגריטי משום שעמדתה לא נובעת מטובת הקטינה אלא מדאגה למשפחת האומנה. אמרתי לה שגם ביום חמישי בישיבה, למרות שידעה את עמדת משפחת האומנה לא להחזיק בקטינה, אם תהיה החלטה על החזרה, הסתירה את עמדתה. שאלתי אותה אם היא הבטיחה למשפחת האומנה את הילדה עד גיל 18. "אני לא מוכנה שאתה תקרא לי כך", אמרה גב' אלונה. "הישיבה הסתיימה". עו"ד גרונפלד עוד ניסה למנוע את סגירת הישיבה אך גב' אלונה בשלה. "לא מוכנה שידברו אלי ככה במשרד שלי". יצאנו, אני והלקוחה, החוצה וגרונפלד בעקבותינו. הסברתי גם לעו"ד גרונפלד שאין שום יושרה ואינטגריטי בעמדתו. "מה אתה רוצה? שהילדה תחזור עכשיו בלי הכנה?", שאל גרונפלד. אמרתי: "כן, כמו ידעו להוציא אותה בלי הכנה, שיחזירו". ירדנו אני ולהלקוחה למטה. הישיבה הסתיימה. לא? כנראה שלא. אחרי דקה למטה הבנו שהישיבה שאמרו שהסתיימה נמשכת בלעדינו. עלינו למעלה. ואז מתברר שהסוציאלים וגרונפלד ממשיכים בישיבה בלעדינו, אחרי שאמרו שהסתיימה. אמרתי להם "איך אתם ממשיכים בלעדינו אחרי שאמרתם שהסתיימה הישיבה. אני לא זז מפה עכשיו". או אז התחילו משתתפי הישיבה לקום. לא ברור לי איך משפחת אומנה שהכריזה שהיא באבל ושהיא מתכוונת להתנתק מהקטינה ולא לשמור עמה על קשר, יכולה להמשיך ולהחזיק בקטינה עוד שלושה חודשים ועוד לקחת אותה לחו"ל למשך תקופה של כחודש נתק מהאם, בתקופת החגים, תקופה שיש לנצל אותה לחיזוק הקשר ההורי. לא ברור לי איך אינטרסים של משפחת אומנה שהיתה בטוחה שהיא מקבלת ילדה עד גיל 18 מקבלים עדיפות על אלו של האם והקטינה וזאת לאחר ההחלטה על החזרת הקטינה. אנשי "הטיפול" כבולים באינטרסים של משפחת האומנה של מגינתם, מעסיקתם, אלונה ממט"ב. יושרה? אינטגריטי? לא אצל הרווחה ועוזריהם. בטרם סיום. "אתה יכול לכתוב על זה בפייסבוק", אמרה אלונה. הנה כתבתי.
כך מסממים סובלים מפיגור שכלי בתרופות פסיכיאטריות, כדי לחסוך במטפלים במעונות
אלפי סובלים מפיגור המאושפזים במעונות מולעטים באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות, למרות שאינם סובלים מכל בעיה נפשית. המטרה: הפיכתם לשקטים, לרגועים ול"ניתנים לטיפול". המחיר: הידרדרות רפואית חמורה ותופעות לוואי קשות כהשמנה, אפאתיות ואובדן שליטה בצרכים. רוב הפסיכיאטרים הרושמים את התרופות מעולם לא הוכשרו לטיפול במפגרים, אבל גם מנהלי המוסדות מודים שזה הכלי המקובל. ובני המשפחה? הם פוחדים למחות, מחשש שבנם יסולק מהמוסד.
אפרת (שם בדוי), התיישבה מול הצוות המקצועי שטיפל בבתה, דניאל. היא הביטה בעובדות הסוציאליות, בפסיכולוג, במנהלת המחלקה ובמדריכים, והניחה על השולחן ארבעה צילומים עדכניים של הבת. היא לא יכלה עוד לשאת את העלייה המטורפת במשקל, את האפאתיות והריור שלא נפסק, את התנועות הבלתי נשלטות בידיים. "זה גוש בשר", היא אמרה להם, "זאת לא הילדה שלי. תראו מה עשיתם לה, ככה לא אמור להיראות בן אדם!". אנשי הצוות לא התכוננו להתפרצות הזאת. הם בסך הכל קראו לאם לעדכון שגרתי על מצב הילדה.
"זה היה השיא של שנתיים כואבות ומלאות סבל", משחזרת אפרת. "שבת קודם לכן לקחנו אותה הביתה כמו בכל סוף שבוע, וכשקילחתי אותה הרגשתי שאסור לי לשתוק יותר. הילדה המסכנה שלי, סך הכל 1.45 מטר, עלתה תוך חודש 15 קילו! היא לא יכלה לזוז ולא הצליחה ללכת. הדרך היחידה שלי לזעזע את המטפלים שלה, אלו שתמכו בטיפול התרופתי, היתה להראות להם איך זה נראה. היית צריכה לראות אותם, הם לא יכלו להסתכל בתמונות. הם ביקשו ממני לאסוף אותן".
דניאל אינה מקרה יחיד במינו. מרבית בעלי הפיגור השכלי השוהים במעונות מטופלים בתרופות פסיכיאטריות, אף שרובם אינם מאובחנים כחולי נפש והשפעת התרופות על מוחם אינה ברורה לפסיכיאטרים. קרובי משפחה ואנשי מקצוע מעידים שהטיפול התרופתי הקשה ניתן לעתים קרובות כ"אמצעי הרגעה", תוצאה של מחסור במטפלים מיומנים במוסדות, שיוכלו לתת ליווי צמוד לחוסים.
במסגרת הכנת הכתבה, הגיעו למערכת עדויות על תופעות לוואי קשות שמהן סובלים בעלי הפיגור השכלי כתוצאה מהטיפול התרופתי: השמנה קשה, אובדן עניין בסובב אותם, ואפילו מחלות שונות. לעתים בחרו קרובי המשפחה המזועזעים להוציא את המטופל מהמוסד, ובלבד שהטיפול התרופתי ייפסק. אלא שבעבור מרבית המשפחות, במיוחד אלו שאינן משופעות באמצעים, האפשרות הזאת אינה קיימת. בעלי פיגור שקרוביהם אינם מסוגלים לטפל בהם בעצמם או שפשוט אין מי שייאבק בשמם, נותרו לסבול מהשפעות התרופות המיותרות במשך חודשים ושנים.
ניסוי וטעייה במינונים
דניאל, כיום בת 23, אובחנה כבעלת פיגור בינוני עד קשה, עם קווים אוטיסטיים, כשהיתה בת שנתיים. רק בגיל שלוש וחצי למדה ללכת. עד גיל 14 נותרה בבית, כשאמה מלווה אותה בכל צעד. גם היום, תשע שנים אחרי ששלחה אותה למעון, נזכרת אפרת בכאב ובחרדות המלווים את הוצאתו של ילד בעל פיגור מהבית: "אלו ייסורים איומים, דבר שהוא בניגוד לטבע. תחשבי, אנחנו היינו כל עולמה. היא לא בחרה לעזוב את הבית, מצד שני היה ברור לכולנו שזה יהיה הדבר הטוב ביותר גם בשבילה וגם בשבילנו. החים בבית הפכו לבלתי נסבלים".
ארבע השנים הראשונות של דניאל במעון עברו ללא תקלות מיוחדות. מעולם לא עלתה האפשרות לתת לה תרופות כלשהן, ולא דווח להוריה על בעיות בהתנהגות. "תמיד ידענו שיש לה סף תסכול נמוך, ושבמצבים שמאיימים עליה היא צובטת את עצמה, אבל לא יותר מזה", אומרת אפרת.
בקיץ 2001 הועברה דניאל יחד עם בני קבוצתה למעון ההמשך, המיועד לבני 18 ומעלה. חודש לפני שמלאו לה 18, קיבלה אמה טלפון מהפסיכיאטר במוסד: "הוא הציג את עצמו והסביר לי שכדאי שאחתום על מרשם לתרופות פסיכיאטריות עבור הילדה שכן היא מתקרבת לגיל 18, ואחרי הגיל הזה היא לא תהיה זכאית לתרופות חינם. הוא אמר שרק ליתר ביטחון, כדאי לקחת בחשבון את האפשרות הזאת, ואם נצטרך, עדיף שיהיה". אפרת חתמה.
כמעט במקביל הוזמנה אפרת לפגישה במעון. היא באה להכיר את הצוות החדש המטפל בבתה, והופתעה לשמוע מהם כי לאחרונה, מאז שעברה, הפכה דניאל למסוכנת לעצמה ולאחרים. "הם אמרו שהם יצטרכו לטפל בה בעזרת תרופות וכי אין ביכולתי להתנגד, שכן היא פוגעת בחוסים אחרים והעניין נמצא באחריותם". רק כשיצאה מהפגישה הבינה את משמעות הדברים. היא הגיעה נסערת לביתה וכתבה לצוות המעון: "אל דניאל אפשר להגיע אך ורק בגישה חיובית: כלומר, לתת לה מחמאות, לדבר איתה, להגיד לה כמה היא נחמדה, יפה, אוכלת יפה, כל מיני דיבורים שהיא להפתעתכם מבינה ושמחה לשמוע. האמינו לי שזה עובד... היא ילדה שמוכנה למכור הכל תמורת חוט. וזה זול מאוד. כלומר: הצרכים שלה כל כך פשוטים וזמינים, מוזיקה, טיול רגלי, חוט, חוברת כרומו, חיוך = ילדה מאושרת".
המכתב לא עזר. דניאל החלה לקבל תרופות פסיכיאטריות. עם הזמן נרשמו לה בין השאר אטימין תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן. בין תופעות הלוואי: התכווצות שרירים, תנועות לא רצוניות. פרנגן, השפעה: ישנוניות, רספרדל תרופת דור חדש. השפעות דומות לאטימין, אם כי פחותות בהרבה, (סרוקסט) נוגד דיכאון. תופעות לוואי: השמנה, ישנוניות, ירידה בתשוקה המינית, פריסמה, תרופה ממשפחת הפרוזק. יכולה לגרום לאי שקט ולהפרעות שינה, סיפרקסה, תרופה אנטי פסיכוטית מהדור החדש. עלולה לגרום להתפתחות סוכרת, לעלייה במשקל ולעייפות. כל מספר חודשים השתנה הרכב התרופות.
"מהרגע הראשון היו תופעות לוואי קשות", אומרת אפרת. "חוץ מהמשקל הרב שהעלתה, מהרעידות והריור, היה לה בעיניים מבט שלא הכרתי. זה מבט של אדם שלא נמצא כאן בכלל. היא היתה בשני מצבים: בהייה או אכילה. לא היה משהו אחר. כל שבת, במשך שנים, היינו יוצאים לטייל. היא אהבה ללכת, שמחה לרדת מהאוטו ולצעוד במשך שעות. עכשיו היא לא עמדה על הרגליים".
אפרת ביקשה להיפגש עם הפסיכיאטר שרשם את התרופות. "היה לי ברור שאין לו מושג מה הוא עושה. הוא ביצע ניסויים על הילדה שלי. לבסוף נואשתי ממנו ובקשתי להיפגש עם הממונה עליו. אמרתי שזה מצב חירום". לאחר חמישה חודשים ארוכים של המתנה, נקבעה לאפרת פגישה בנוכחות שני הפסיכיאטרים, שבה הובהר לה כי הטיפול התרופתי יימשך. עוד אמר לה הפסיכיאטר הראשי: "אנחנו לא יודעים בדיוק מה עושה התרופה. הכל ניסוי וטעייה".
מהפגישה הזאת יצאה אפרת אדם אחר: "עד אז נתתי צ'אנס לטיפול. משכתי שנתיים כי כל פעם שינו את המינון וחשבתי שהנה באה הישועה. אבל אחרי שהממונה הודה בפני שאין לו מושג מה הם עושים, ידעתי שהגיע הזמן לקחת אחריות על המצב".
היא הודיעה לצוות שמהיום אין יותר תרופות ושהיא עצמה תעבור להתגורר עם בתה במעון בכל תהליך הגמילה מהתרופות. כשהפסיכיאטר הטיל וטו על מגוריה של האם במעון, הציעה אפרת לשכור מטפלת פרטית שתהיה צמודה לדניאל בתקופה הזו. "הם טענו שעלולים להיות התקפי אלימות וקשיים גדולים שיתעוררו בלי התרופות, ואני התחייבתי לשלם את כל ההוצאות".
לאחר חודש וחצי ללא תרופות, כשהמטפלת הפרטית לצדה (בעלות של 5,000 שקל), ירדה דניאל את כל המשקל שהעלתה. מתופעות הלוואי האחרות נפטרה בקושי, אם בכלל: "היא היתה ילדה שאוהבת מוזיקה, משתוללת מהנאה במים ומכורה לטיולים. התרופות כיבו אצלה משהו. עד היום היא מסרבת ללכת, נהייתה פסיבית", מעידה אמה.
כבר שנתיים שדניאל אינה מטופלת כלל בתרופות. התנהגותה נוחה, וודאי שאינה אלימה כלפי עצמה או הסובבים אותה. אבל זהו מקרה אחד בלבד. לרוב הסובלים מפיגור אין מי שייאבק עבורם, יממן השגחה צמודה ויאפשר להם להשתחרר מאחיזתן של התרופות.
ללא ביקורת רפואית
כ-30 אלף אנשים הסובלים מפיגור חיים היום במדינת ישראל. 25 אלף מהם מטופלים על ידי האגף לטיפול באדם המפגר במשרד העבודה והרווחה, וכ-10,000 מהם גרים במסגרות חוץ ביתיות כמו מוסדות, פנימיות, הוסטלים, דירות ומערכי דיור. דוקטור חיה עמינדב, העומדת בראש האגף לטיפול באדם המפגר, מודה כי קרוב ל-60 אחוז מן השוהים במעונות מטופלים בקביעות בתרופות פסיכיאטריות. בחלק גדול מהמקרים מדובר בטיפול מיותר.
"אם היו לי הכלים המתאימים וכוח האדם הדרוש, הייתי מורידה לחלוטין את התרופות הפסיכיאטריות ל- 15 אחוז מהמטופלים", אומרת ד"ר עמינדב. "אם היה לי מטפל על כל חמישה או שישה חוסים, הייתי מורידה במינוני התרופות לרבים מהם, ואם היה טיפול קצת יותר צמוד, היינו מצליחים לעזור לחלק מהמטופלים להתמודד עם הקשיים שלהם בדרך טבעית יותר". אלו אינן הצהרות של עוד הורה מודאג, אלא של מי שעומד בראש המערכת.
מטפלים אחרים, כמו הורים רבים, טוענים כי כמות המטופלים שלא לצורך בתרופות פסיכיאטריות גדולה בהרבה. לטענתם, התרופות הללו הפכו לפתרון הקל והזמין ביותר תחת ידיהם של אנשי הצוות הטיפולי במעונות, וכך, מחלקות שלמות של מפגרים מטופלות בתרופות כדי להשיג שקט תעשייתי.
את התרופות רושמים פסיכיאטריים חיצוניים, המועסקים על ידי משרד הרווחה. הפסיכיאטרים, שלרובם אין כלל הכשרה לטיפול בסובלים מפיגור, מגיעים פעם בשבוע לכל מעון, לשעתיים בכל ביקור. לפעמים מדובר בשעתיים עבור 400 איש. באופן טבעי, הזמן הקצר הזה מוקדש למעקב שוטף ולטיפול ב"חריגים".
"זה הכלי הסטנדרטי, זה הכלי המקובל", אומרת ב', מנהלת מוסד גדול בצפון הארץ. "מי שעושה צרות או סתם נמצא באי שקט, הכלי הטיפולי הוא פסיכיאטר. הפעם הראשונה תהיה בחצר שלך, במוסד. הפעם השנייה תהיה כבר אשפוז במוסד פסיכיאטרי". מנהלת המוסד כלל אינה מבינה איך מצפים שפסיכיאטר יוכל לטפל בסובלים מפיגור: "רופא פסיכיאטר נוקט הליכים רפואיים. כלי הטיפול שלו הוא תרופות. הוא מאבחן חולה אחרי ששוחח איתו. דיברת פעם עם מפגר? ואם מפגר אינו מדבר, איך תאבחן אותו? מביאים רופא פסיכיאטר, שהוא מנהל באיזו מחלקה פסיכיאטרית, ומצפים ממנו שיעשה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, לרשום תרופות".
עמינדב עצמה מודה שחוסר שקט של חוסה במעון יביא לשליחתו במהירות לפסיכיאטר: "המטרה היא לשפר את איכות חייו במקום שבו הוא מתגורר. נכון מאוד שלפעמים התרופות הללו גורמות לתופעות לוואי איומות, נכון מאוד. זה שאין לנו ביקורת רפואית יום-יום זה נכון, וזה רע. אני עובדת בלי עזרה מצד גורמים רפואיים. בינתיים קבע המחוקק שמי שמטפל הוא משרד הבריאות ולא אנחנו".
בעלי פיגור הנמצאים במצב "מאוזן" עקב הטיפול בתרופות, כלומר, אינם מראים שום סימני מצוקה חדשים, ימשיכו לקבל תרופות בלי שייעשה שום ניסיון להפחית במינונים. "זה יכול להימשך שנים", אומרת עמינדב. "אם המטופל מאוזן, אף אחד לא יתפנה פתאום לבדוק אותו במטרה להוריד לו את המינונים. אין לנו כוח אדם מיותר, והיו מקרים שהוחלט להוריד את התרופות והתקבל מצב קטסטרופלי, אז בשביל מה צריך את זה?".
"תרופות פסיכיאטריות הם סמים שמטרתם להמם ולרסן", אומרת אלה שנר, יושבת ראש עמותת מגן לזכויות אנוש, הנלחמת בפסיכיאטריה. "הן ניתנות לחולי נפש או לבעלי הפרעות נפש. תופעות הלוואי שלהן מזעזעות וקשות". שנר מציינת כי לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, רק 20 אחוז מהמפגרים הם גם חולי נפש: "הנתון הזה מצביע על כך שלמעלה מ-40 אחוז מהמפגרים מקבלים תרופות שלא לצורך. זה בפירוש פשע".
יש לציין כי תופעות הלוואי שמהן סובלים המפגרים עלולות להיות חמורות הרבה יותר מאשר אצל שאר המטופלים בתרופות הפסיכיאטריות. "הפיגור והפסיכיאטריה אינם חיים בשלום", מסבירה עמינדב. "הפסיכיאטריה והפרמקולוגיה יודעות איך מתנהגת התרופה אצל אנשים רגילים, אך לא במוח פגוע, שם שונה המבנה הכימי האורגני מאצל אדם רגיל. ואז, כשאתה נותן למפגר תרופה פסיכיאטרית, אין לדעת איך יגיב". אז מה עושים בפועל? "הפסיכיאטרים לא יודעים. הם עובדים בשיטת ניסוי וטעייה. אצל רבים מהמפגרים בעלי פיגור עמוק יש עוד שלל בעיות קשות והערבוב שלהן עם תרופות פסיכיאטריות יוצר התנהגויות שאינן צפויות".
כל ביטוי של מצוקה, ולו גם הטבעית ביותר, עלול לשלוח את הסובל מפיגור למסלול ארוך וקשה של טיפולים תרופתיים מייסרים. המנהלת ב' מתארת מצב בלתי נסבל שבו מגיע הפסיכיאטר למוסד פעם בשבוע בלבד ורואה את המטופלים הכי קשים כבסרט נע. המציאות הזאת, היא טוענת, היא בין השאר תוצאה של איכות הצוות הטיפולי במוסדות: "העבודה בהוסטלים ובמוסדות האחרים היא מאוד אינטנסיבית ותובענית. חברי הצוות הטיפולי עובדים שם בשכר מינימום ובמשמרות ללא הדרכה כמעט. מטפלים כאלו עלולים להכניס את החוסה פעם אחר פעם למצוקה, לצעוק עליו, לגרש אותו, להפגין כלפיו חוסר סבלנות. משם הדרך לפסיכיאטר קצרה, ומי שיסבול מכך הוא דווקא המטופל שבסך הכל צריך עוד טיפה תשומת לב. תארי לך מה זה לטפל ב-12 איש. להאכיל, לקלח, להלביש, להקשיב. ככל שהמדריך פחות מיומן, תעלה רמת המתח בקבוצה, ואז גם יעלה מספר המטופלים שיישלחו לפסיכיאטר".
הילד חזר להרטיב
כשהגיע לגיל 21, הבינו הוריו של ברק (שם בדוי) שהגיע הזמן להיפרד ממנו. חבריו מבית הילדים בקיבוץ הצפוני בדיוק השתחררו מהצבא, וברק, הסובל מפיגור בדרגה בינונית, כבר לא מצא את מקומו בחדר הקטן הצמוד לבית ההורים. "הוא מאוד פחד מהיציאה מן הבית", מספרת אמו רונית. "כשהגענו איתו בפעם הראשונה למוסד שאליו נשלחנו, הוא הגיב בצורה קיצונית כמו שאף פעם לא ראינו אצלו: דפק על השולחן, הכה את עצמו והשתולל. הבנו שהוא מנסה להגיד לנו משהו, שהוא בשום אופן לא מוכן להישאר שם". כשיצאו מהמקום, נרגע ברק מיד.
הניסיון השני, במוסד אחר, כלל גם שהייה של לילה שלם, אבל ברק, שעד גיל 21 מעולם לא עזב את בית הוריו, לא הסתגל למציאות החדשה: "הילד בכה והכה את עצמו ואת הסובבים אותו. הוא צעק שהוא רוצה הביתה", נזכרת האם. גם משם הוחזר ברק לביתו, רק כדי להמשיך ולחפש מסגרת מתאימה בעבורו. בתום חודשים ארוכים של חיפוש, נמצא לברק מקום בהוסטל, בית בתוך שכונה רגילה שבו חיים מספר אנשים הסובלים מפיגור. החיים בבית מתנהלים תחת פיקוח תמידי של מדריך, והדיירים מתפקדים באופן השואף לעצמאות. "הם היו נהדרים. צוות מטעמם הגיע אלינו לקיבוץ כדי להכיר את ברק ולנסות להפחית כמה שאפשר מהקושי הראשוני של הקליטה", אומרת רונית. "אבל כשלקחנו אותו לשם הוא שוב החל להתנגד נורא. מנהלת ההוסטל אמרה בהתחלה ששלב המעבר קשה עבורו ולכן הוא מתנהג בצורה כזאת, אבל כשהם לא הצליחו להרגיע אותו, הפנו אותנו כעבור מספר ימים לפסיכיאטר".
רונית ובעלה אבי אומרים היום שלא בדיוק הבינו מה המשמעות של הפגישה הזו, שכן ברק מעולם לא טופל בתרופות ותמיד שיתף פעולה עם המדריכים והמורים במסגרות הקודמות שבהן שהה. "לא עלה בדעתנו מה עלולות להיות ההשלכות של הביקור הזה. היינו עייפים ושבורים מהנסיונות למצוא מקום שיתאים לו. היינו מוכנים לעשות הכל כדי להיטיב את כאב הפרידה מהבית", מסביר אבי. "זהו הבן הצעיר שלנו, אנחנו אנשים מבוגרים והרגשנו שהגיע הזמן לקבל קצת עזרה בטיפול בו. אחרי 21 שנים של התמודדות עם ילד חריג, הבנו שזה בסדר להכניס לתמונה אנשי מקצוע נוספים. גם בשביל ברק הפך הקיבוץ למסגרת שבה הוא לא מצא את עצמו".
הפגישה אצל הפסיכיאטר היתה ראשיתה של מסכת ייסורים עבור ברק ומשפחתו: "הוא רשם לנו ואבן וקלונקס, וכמה ימים לאחר מכן גם הוסיף איטמין, לאחר שברק הובא אליו על ידי מדריך מההוסטל. החזרנו את ברק, הבטחנו לו שאם יחזיק מעמד בהוסטל נזמין לשבת את כל החברים שלו הביתה, ונסענו לקיבוץ בלב כבד".
שום דבר לא הכין אותם למראה בנם בתום השבוע שחלף. לא היה זכר לבנם מלא החיים, המתעניין, זה שהתעקש לפני גיל שש ללמוד קרוא וכתוב כמו שאר חבריו. "הוא היה שבר כלי", נזכרת רונית, "נזל לו ריר מהפה, הוא פלט קטעי הברות ולא הצליח להגות אף מילה, רק שכב במיטה וייבב. היה בלתי אפשרי להעמיד אותו על הרגליים. הן פשוט לא נשאו אותו. בהוסטל הרגיעו אותנו והסבירו שככה משפיעות בהתחלה התרופות הפסיכיאטריות, ואין מה לעשות. ההלם היה נוראי, אבל אנחנו היינו חסרי ניסיון וקיבלנו בשקט את רוע הגזרה".
אלא שהמצב רק הלך והידרדר. בשבת ירד חום גופו בהדרגה, והוא הפסיק להגיב למתרחש סביבו. אחות הקיבוץ שהוזעקה לביתם הציעה להתקשר לפסיכיאטר. "הוא ענה בקרירות ואמר שאינו עובד בשבת ואיך זה שאנחנו מפריעים לו", אומרת רונית. "כשתיארתי לו את המצב של ברק, הוא ענה: 'זו תגובה צפויה, בהחלט ייתכן שהמצב יהיה אפילו קשה יותר. ובפעם הבאה כבר תתקשרו אלי מחדר מיון בבית חולים. עד שנגיע לאיזון של התרופות, זה יהיה המצב'. אמרתי לו שלברק מעולם לא היו בעיות פסיכיאטריות ואיך קרה שהוא נזקק פתאום לתרופות כאלו, הוא אמר: 'ידוע לי שאין לו בעיה פסיכיאטרית, אבל זו הדרך היחידה לשלב אותו בהוסטל'. הבנו שאין לנו עם מי לדבר. הילד החל להרטיב במכנסיים, ואנחנו היינו אבודים".
"חלק מהסממנים שמעלים את הצורך בטיפול פסיכיאטרי הם למעשה תקשורתיים", אומרת ב', מנהלת ההוסטל. "הערוץ הוורבאלי שלהם משובש או חסום. לעבוד איתם פירושו להבין את הג'סטות ואת הדרך שלהם לתקשר איתך, ומה שאתה לא מבין, לעזור להם להשלים. כמנהלת, אני רואה באופן קבוע ששתי הסיבות העיקריות שמביאות את הצוות לשלוח מטופל לפסיכיאטר הן דיכאון או אי שקט". "הרבה פעמים משהו מעצבן אותם והם לא יודעים לבטא את זה, מישהו מרגיז אותם אז הם שוברים כיסא או נותנים לו סטירה. יש פה יש שתי אפשרויות: או לשלוח אותם לפסיכיאטר או לברר מה מפריע להם. לשלוח לפסיכיאטר זו הדרך הכי קצרה להפסיק את ההתנהגות הבלתי רצויה. ומי לא יבחר בדרך הקלה? אני אומרת לך שב-70 אחוז מהמקרים יש דרך מקצועית שאינה פסיכיאטרית לפתור את הבעיה. אצל מפגרים תרופה פסיכיאטרית זה כמו כיסא גלגלים: ברגע שהושבת אותו בכיסא, הוא כבר לא יקום ממנו".
ד"ר עמינדב הודפת את ההאשמה כי ידם של צוותי הטיפול קלה על ההדק, וכי חוסים נשלחים לפסיכיאטר ללא חשיבה מקצועית קודמת: "זה אולי היה המצב במוסדות עד לפני 20 שנה, כשהיו פחות שיטות התערבות כמו תעסוקה, תוכניות קידום חברתי וכדומה. אז היה שימוש אינטנסיבי בתרופות כי אנשים נכנסו לאי שקט בגלל היעדר גרייה מתאימה". עוד טוענת עמינדב כי התרופות יקרות מאוד וזו סיבה נוספת לכך שאינם ממהרים להשתמש בהם, אולם מודה כי ישנן תקופות בחיי אדם שבהן הנטייה היא לתת יותר תרופות: "בגיל ההתבגרות הם נכנסים לחוסר שקט נוראי. מה שיכול לעשות נער רגיל, לצאת ולבלות ולהסתובב עם חברים, הם אינם יכולים. נשים מפגרות בתקופת מחזור לפעמים ממש יוצאות מדעתן. אם לא מבצעים התערבות נכונה, עלולים להגיע למצבים קיצוניים כמו אלימות ואפילו מעשי אונס. אנחנו חייבים לעזור להם, ולפעמים העזרה היחידה היא תרופות".
קשר השתיקה
מרבית המשפחות של הסובלים מפיגור מותשות ורצוצות מהטיפול בהם. קל להבין מדוע הם שותקים בראותם את השפעת התרופות על ילדיהם. "ההורים אינם מעיזים לצאת נגד המוסד או נגד הפסיכיאטרים", אומרת רונית, אמו של ברק. "הם יודעים שאם יתנגדו, עלולים לומר להם שייקחו בחזרה את הילד הביתה, ויטפלו בו בעצמם".
לאה (שם בדוי), אמו של חוסה כבן 40 במעון בצפון הארץ, אומרת שכבר שנים היא נאבקת בהנהלת המוסד, שמצדה מעוניינת להוציא את בנה ממנו: "אנחנו מנהלים תכתובת ארוכה עם המנהל. הבן שלי חי במסגרת חצי פתוחה ואינו מפריע לאף אחד. הם טוענים שאינו מגיע לחוגים אחר הצהריים וזו הדרישה של המקום, אבל בגלל זה הוא צריך לקחת תרופות פסיכיאטריות? למה הם אינם מסוגלים לקבל את זה שגם למפגר מותר להיות אינדיבידואליסט? בעלי ואני מבוגרים. אני חוששת שבגלל המאבק שלנו, הילד ייזרק מהמוסד ולא יהיה מי שיטפל בו".
ב', כמנהלת מוסד ותיקה, מודה גם היא כי אם המפגר מגיע לגיל מבוגר, והוריו זקנים, לא יהיה מי שייאבק עבורו: "במקרה הטוב יהיו לו אח או אחות שיבואו לבקר אותו פעם בחודש. במקרה הגרוע הוא יישאר גלמוד. אם ייקלע לדיכאון כמו כל בן אדם רגיל, הוא יקבל תרופות. אולם שלא כמו בן אדם רגיל, התרופות הללו עלולות לדרדר את מצבו לתמיד". מאחר שהמוסדות אינם עורכים בדיקות רפואיות סדירות שיעקבו אחרי תופעות הלוואי, על רבות מהן איש אינו יודע. "זה להוסיף חטא על פשע", אומרת שנר. "גם אם ישנן תופעות לוואי, אין סיכוי שהן יתגלו על ידי המפגרים. וההורים מפחדים שאם לא ישתפו פעולה יחזירו את ילדיהם הביתה, אז גם הם שותקים".
על דבר אחד כולם מסכימים: אם היו מסגרות מתאימות ותקנים נוספים להעסקתם של עוד מטפלים מיומנים, העניינים היו נראים אחרת לחלוטין. "הייתי רוצה לפתוח מקומות שיטפלו במפגרים חולי נפש, יידעו לאבחן אותם בלי להתבלבל עם מפגרים שאינם חולי נפש", אומרת ד"ר עמינדב. "הייתי רוצה לפתוח קורס לפסיכיאטרים עם התמחות בטיפול במפגרים". עד אז, היא ממליצה להורים לגלות מעורבות ומציינת שזכותם להתנגד למתן תרופות לילדם: "יש ועדת אבחון שמכונסת על ידי פקידת הסעד, ומותר להורה להביע את דעתו ולהתנגד". ההורים מוזמנים מראש לוועדה? "לא, אולם לאחר שהתקבלה ההחלטה אנו מתירים להם להביא חוות דעת נוספת מפסיכיאטר חיצוני ובוחנים אותה, אך לא מתחייבים לקבל אותה, היות שלנו יש פרספקטיבה מקצועית על הנעשה בתוך המעון". כל זה קורה בדיעבד. ההורים מעודכנים רק אחרי שבנם ראה את הפסיכיאטר. "לצוות יש הליך מסודר לפני ההגעה לפסיכיאטר. החוסה רואה קודם פסיכולוג, ורק אחר כך, בהתאם להחלטתו, מובא בפני פסיכיאטר". יש נוהל כתוב לנושא הזה? "לא, אבל בשטח מכירים את ההליך הזה ונוהגים על פיו".
להוריו של ברק לקח חמישה שבועות של טיפולים תרופתיים קשים שניתנו לבנם עד שהבינו שהם חייבים להתערב. בכל אותו זמן, תופעות הלוואי שמהן סבל ברק נמשכו ואף התחזקו. מחאותיהם הרפות של ההורים לא נשמעו, אולם במזכירות הקיבוץ התקבל מכתב מהפסיכיאטר של ההוסטל ובו מוצע לשלוח את ההורים עצמם לפסיכולוג: "הזוג נמצא בתהליך פרידה מהבן הסובל מפיגור", כך נכתב. "עקב קשר סימביוטי יש סכנה שהתהליך לא יצליח וברק לא ייקלט. הזוג זקוק לתקופת טיפול על ידי פסיכולוג על מנת לאפשר נפרדות מספקת לבן כדי להיקלט".
למרות התרופות, ברק התמיד בסירובו לעבור להוסטל. "הם הצליחו לשבור אותו פיזית. הוא כמעט ולא תפקד. למעשה הפך לזומבי, אבל בכל פעם שעמדנו להחזיר אותו לשם, הוא בכה והתנגד בשארית כוחותיו, וגם שם השתולל ולא הסכים להישאר. בחופשה האחרונה מההוסטל הידרדר מצבו כך שערמנו עליו שמיכות והוא המשיך לרעוד מקור למרות שהיה אמצע הקיץ. ידענו שהוא לא יכול לסבול יותר, וגם אנחנו לא".
רונית ואבי החליטו להפסיק את התרופות על דעת עצמם. המשפחה לקחה חופשה בלתי מוגבלת מהקיבוץ, ועברה לחיות בעיר גדולה בדרום הארץ יחד עם ברק: "בנינו עבורו תוכנית שיקום. לא התייעצנו באף רופא או פסיכולוג, פשוט ניסינו להבין מה הוא רוצה. הוא זה שקבע את הכללים ואת קצב ההתקדמות. מצאנו עבורו מקום עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ובאנו איתו לעבודה יום-יום במשך שבועות. רק כשהוא הרגיש מספיק בטוח, זזנו קצת משם. בשלב הבא ישבנו בחדר אחר, והוא בא בהפסקות לראות שאנחנו שם. כעבור חודש ליווינו אותו לכניסה והוא נפרד מאיתנו שם. הוא נקלט שם היטב, היה נפגש אחר הצהריים עם חברים ואפילו יוצא לחוג צילום. בבוקר שבו נשארנו במיטה והוא קם לבדו לעבודה, שמענו אותו אומר בלחש ליד דלת הכניסה: 'שלום אבא, שלום אמא. נשיקות וחיבוקים, להתראות בצהריים', בבוקר הזה ידענו שניצחנו".
היום ברק חי כעצמאי לחלוטין בדירה משלו במרכז הארץ. הוא מגיע לבקר את הוריו בכל סוף שבוע שני, ומטופל על ידי עמותה פרטית הדואגת לו לחונך שמבקר אותו מספר פעמים בשבוע ומוודא שהוא מתמיד להגיע למקום עבודתו: "ברור לי שאם לא היינו נאבקים על זכותו של ברק לחיות ללא תרופות פסיכיאטריות, הוא היה היום במוסד סגור", אומרת רונית. "הייתי במקומות כאלה, ראיתי מפגרים מסוממים, קשורים לכיסא, עם מבט ריק בעיניים. אנחנו לא פחדנו באף שלב. ידענו שאם היינו משאירים אותו שם, ככה ברק שלנו היה נראה היום".
היתה לי בבית ילדה מתה
לעתים, תגובות קשות של בעל פיגור הן בסך הכל ניסיון לבטא מצוקה או קושי ספציפי. מתן תרופות פסיכיאטריות לא רק שאינו פותר את הבעיה, הוא אף עלול להחמירה. על כך אפשר ללמוד מסיפורה הקשה של לימור, בתה בת ה-23 של מזל כהן, שאובחנה בינקותה כסובלת מפיגור קל בלבד. כילדה למדה לימור בבית ספר לחינוך מיוחד ותפקדה בבית באופן כמעט עצמאי, עד שבגיל 21 החלה להשתלב במרכז עבודה שיקומי (מע"ש) לא רחוק מביתה.
במשך שנתיים הלכה לימור לעבודה - לא בחדווה גדולה, אבל גם ללא בעיות מיוחדות - עד שבוקר אחד הכל השתבש. "היא סירבה לקום מהמיטה. ליטפתי, התחננתי, משכתי. שום דבר לא עזר, היא פשוט לא רצתה לקום", מספרת כהן. "המנהל הזמין אותי ואת בעלי ונזף בנו. הוא אמר שאנחנו רכים מדי ושאסור לנו לוותר לה בשום אופן. 'תוציאו אותה בכוח מהמיטה אם צריך', הוא אמר".
למחרת, כשחזרה כהן מהעבודה, סיפר לה בעלה שנאלץ לקחת את לימור בכוח למכונית בפיג'מה, ולהביאה ממררת בבכי לעבודתה במע"ש. "זה זעזע אותי כבן אדם, לא כאם. גם הוא היה שבור, ואמר שפעל לפי עצתו של המנהל, אבל לשנינו היה ברור שלא נגרור אותה שוב בצורה כזו וכנראה שמשהו נורא מפריע לה, רק לא ידענו מה".
בינתיים השתנתה התנהגותה של לימור באופן קיצוני: היא דפקה את ראשה בכוח בקיר, נשכה את עצמה, ויום אחד אף לקחה מספריים וגזרה את שערה הארוך. "כל הבקרים האיומים שלקחנו אותה לשם בכוח, יחד עם ההתנהגות הזאת, גרמו לי להרים ידיים. החלטתי לקחת אותה לתחנה לבריאות הנפש". הפסיכיאטרית קבעה כי מדובר בשינוים הורמונליים של גיל ההתבגרות (לעתים אצל הסובלים מפיגור מגיעים התסמינים הללו באיחור), וללימור נרשמו כדורים. אלא שהמצב לא השתפר, להפך. לימור הפכה תוקפנית ואלימה כלפי כל מי שהעז להתקרב אליה, הכתה אנשים במקום העבודה ונשלחה לביתה פעם אחר פעם. שבועות ארוכים היא ישבה בבית ובמע"ש טענו כלפי האם שאינה מקפידה על מתן התרופות. כאשר החלה יום אחד לדמם מן האף, המליצה העובדת הסוציאלית לאם לאשפז את הילדה במוסד פסיכיאטרי.
כהן נאלצה לעזוב את עבודתה כדי להיות צמודה ללימור, להשגיח עליה מפני עצמה ולדאוג שלא תפגע באחרים. בצר לה, פנתה שוב לפסיכיאטרית. "סיפרתי לה על המצב, התחננתי שתעזור לנו, ואז היא פתאום צעקה עלי 'מה את רוצה שאני אעשה? אני לא יודעת לטפל במפגרת!'. שתקתי. הבטתי בה ואמרתי: 'אז למה את לא אומרת? בשביל מה את מסממת אותה כבר חודשים אם את לא יודעת מה את עושה?'. לקחתי את לימור ויצאתי משם".
בבית החלו גירודים איומים בכל גופה של לימור. "היא גירדה את עצמה בכל הגוף, פצעה את עצמה ובכתה 'אמא מגרד לי נורא', ואז פשוט התמוטטה והתעלפה באמצע הסלון". כהן התקשרה לרופאת ילדים שהורתה לה להפסיק מיד את התרופות ולהתייעץ עם פסיכיאטר מומחה. הפסיכיאטר המומחה נתן לאם שלושה מרשמי תרופות חדשים. לימור סירבה לעבור בדיקות דם, כך שאי אפשר היה לבדוק את רמת התרופות בדמה. בכל פעם שחזרה למע"ש והתנהגה באלימות, הועלה מינון התרופות.
תוך חודשים אחדים העלתה לימור 30 קילו, ישנה שעות ארוכות או ישבה בבית במבט מזוגג, ריר נוזל מפיה. המכה הבאה היתה פסוריאזיס, מחלת עור הגורמת לגירוד ולקילוף העור. שוב שינה הפסיכיאטר את התרופות, אבל המצב המשיך להידרדר: "היא איבדה שליטה על הצרכים, צעקה ובכתה. החיים הפכו לגיהנום", נזכרת כהן, "לא ראיתי אור יום מבחוץ, הייתי צמודה אליה במשך חודשים. בעלי טיפל בילדים האחרים ואני הייתי איתה. מנקה, מחליפה, מאכילה. שמה מזרן ליד המיטה שלה, מורידה אותה למזרן ועושה לה כפיפות בטן כדי שלא יתפתחו לה פצעי לחץ".
מזל כהן המיואשת החליטה על מוצא אחרון: היא החלה להוריד, על דעת עצמה, את מינון התרופות של בתה. "התפללתי לאלוהים שאני עושה טוב. אין לי שום רקע רפואי, אבל בלאו הכי היתה לי בבית ילדה מתה, כך שלא היה לי מה להפסיד. ידעתי שאם הייתי נכנעת, היא היתה עכשיו במוסד זרוקה במיטה עם טיטולים". כעבור חודש הפסיקה לימור לחלוטין ליטול את התרופות. המשימה הבאה היתה להחזיר אותה לחיים: להוציא אותה מהמיטה, לתרגל הליכה, ירידה במדרגות, התכופפות פשוטה. הכל מהתחלה. "הנפיחות ירדה, היא החלה לרדת במשקל. היו דברים שמיד השתנו, ואני ביקשתי אבחון מחודש למצבה".
ועדה של רופא, פסיכולוג, עובד סוציאלי ופסיכיאטר קבעה שאין מחלת נפש. הם קבעו שהיא כשירה לחלוטין לחזור ולהשתלב במסגרת שיקומית ושאלו אותה אם תרצה לחזור למע"ש. "היא אמרה להם 'כן' כזה ביישני וחזרנו איתה הביתה מאושרים. בבית אמרתי לה שמחר תלך למע"ש, ונדהמתי ממה שקרה: היא התחילה להשתולל, לזרוק דברים, ובבת אחת נפל לי האסימון!. הבנתי שלפני שנתיים, ממש כמו עכשיו, הילדה שלי צעקה הצילו, ואני לא שמעתי. היא התחננה שלא ניקח אותה לשם, זאת היתה הדרך שלה להגיד לנו לא. כל מה שהייתי צריכה לעשות אז זה לא להכריח אותה ללכת לשם, ובמקום זה נתתי להם לשכנע אותי שהתרופות יפתרו הכל".
לימור נמצאת היום במעון יום בעיר מגוריה. זו לא אותה לימור, וזו אינה אותה משפחה: התרופות השאירו את חותמן, משהו בה השתנה. כהן עדיין לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, ומשלמת יחד עם בעלה את החובות שהצטברו מאותה תקופה, אבל הם קיבלו את בתם בחזרה: היא עובדת במטבח של המעון, מסייעת לטבחית, ומקבלת שכרחודשי סמלי. היא אוהבת ללכת עם אמא לקניות, ובחודש שעבר היתה הכוכבת הנולדת בתחרות השירה במעון: "היית צריכה לראות אותה. היא היתה כל כך יפה ומאושרת. כשראיתי אותה שם, חשבתי על זה שאם לא המאבק וההתעקשות שלנו, היא היתה היום עוד מפגרת חולת נפש במיטה באיזה מוסד סגור". תגובות - "מתן יתר של תרופות - בעיה נקודתית" בתגובה לטענות שעלו בכתבה, אומר ד"ר מייק סטבסקי, היועץ הפסיכיאטרי לאגף לטיפול באדם המפגר: "השימוש בתרופות פסיכותרפיות צריך להיות במסגרת 'חבילה טיפולית' שמטרתה לשפר את איכות חייו של המטופל. העיקרון המוביל בטיפול הוא שטובתו של המטופל היא היחידה שעומדת שלנגד עינינו, ולא טובת המעון או כל גורם אחר; טיפול מסוים בחסר ישע כדי לעזור למישהו אחר מנוגד לאתיקה הרפואית. על פי ההוראות במעונות, יש לדווח למשפחת המטופל על תחילת הטיפול בתרופות, ועל כל שינוי בטיפול".
"עודף מתן תרופות פסיכיאטריות הוא בעיה נקודתית ולא גורפת. אנו משתדלים למנוע תופעה זו. הבעיה מבחינתי רחבה יותר משימוש יתר בתרופות. לא תמיד יש שימוש בכלים אחרים שאמורים לעמוד לרשותם של צוותי בריאות הנפש, כגון טיפול התנהגותי".
באשר לטענות בדבר שיטת ה"ניסוי וטעייה" וחוסר ההכשרה של הפסיכיאטרים לטיפול במפגרים, אומר ד"ר סטבסקי: "גם אצל מטופל שאינו לוקה בפיגור, הטיפול הפסיכותרפי מתחיל לעתים קרובות עם ניסוי וטעייה. הדבר לגיטימי כל עוד יש בסיס רציונלי לטיפול, ושיש סיכוי טוב שהוא יעזור ללא סיכון בלתי סביר של תופעות לוואי, ועם מעקב צמוד. לבעלי פיגור יש מוח רגיש יותר לתופעות לוואי, ולכן הרופא צריך להיות זהיר יותר איתם במתן התרופות".
"כעיקרון, כל פסיכיאטר שמסיים התמחות בישראל אמור לרכוש ניסיון, ידע ויכולות בתחום של פסיכיאטריה של פיגור, אולם בפועל הדבר לא קורה. יש ארצות, כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית, שבהן יש מסלול התמחות מיוחד לפסיכיאטרים בתחום הפיגור. בישראל אין תחום התמחות כזה. להערכתי, אם נגיע למצב שבו לכל פסיכיאטר יהיה לפחות ידע בסיסי בתחום, וברקע יפעלו פסיכיאטרים עם הכשרה מיוחדת שיטפלו במקרים הקשים יותר, מצבנו יהיה הרבה יותר טוב".
באגודה לקימום אנשים עם פיגור שכלי (אקי"ם) מצטרפים לקריאתו של ד"ר סטבסקי לשיפור הכשרת הפסיכיאטרים לטיפול בבעלי פיגור. לפני שנתיים נפגשה הנהלת אקי"ם עם שר הבריאות דאז ח"כ דני נוה, והעלתה בפניו את הבעיות והקשיים בשטח. "בהיעדר ההתמקצעות והידע הדרושים לטיפול באנשים עם פיגור שכלי שסובלים מבעיות התנהגות" אומר יוסי מלכה, מנכ"ל אקי"ם ישראל "וביקשנו שהפסיכיאטרים אשר עובדים במרפאות לבריאות הנפש בקהילה, יעברו הכשרות מיוחדות לטיפול באנשים עם פיגור שכלי. כמו כן ביקשנו שבבתי הספר לרפואה יפתחו מסלולים ייחודיים להכשרת פסיכיאטרים כפי שנהוג באנגליה ובסקנדינביה. אלא שמאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הכלי המרכזי לטיפול באנשים בעלי פיגור שכלי עם בעיות התנהגות נשאר טיפול תרופתי".
"הפניות שמגיעות מהורים לאקי"ם בנושא והנתונים העולים בכתבה מציירים מציאות קשה מאוד, שמחייבת התערבות מיידית של האגף לטיפול באדם המפגר ומשרד הבריאות. בחודש פברואר תיערך פגישה שלנו עם שר הבריאות הנוכחי, יעקב בניזרי, ובה נדרוש ממשרד הבריאות לקחת אחריות על נושא הטיפול הפסיכיאטרי בבעלי הפיגור השכלי בישראל".
יום שישי שעבר, .14:15 אני לצד סבתא שלי בשיקום, קומה שישית בבית החולים. הראש צלול, אבל האגן שבור. צריך להעביר אותה מהכיסא למיטה ולהחליף חיתול. אני ניגש לאחיות שב- 15:00 יחליפו משמרת. "תיגש ל-י,"' הן אומרות. י' משיבה שהיא סיימה, אז תיגש לבחור ההוא. ההוא אומר, "זהו, אני מסיים, לך למשמרת הבאה," למרות שנותרה לו עוד חצי שעה לעבוד. 15:05-ב אני תופס אחות סניטרית במשמרת החדשה. היא עוזרת לנו להעביר את סבתא ואומרת שהיא תחזור ב- 15:30 אני ניגש אליה שוב. סבתא שלי, אישה משכמה ומעלה, עזרה כל חייה לנצרכים ולחולים. הראש שלה עובד והיא ממתינה מושפלת כבר קרוב לשעתיים לחיתול. לקום אסור לה, ואת האחות שצעקה עלי "אני לא יכולה"! אני מוצא יושבת בחדר הצוות עם עיתון וקפה. והיא כבר 40 דקות במשמרת. לא ביקשתי שלוש אחיות על כל חולה, כמו בחו"ל. ביקשתי אחות אחת, לדקה, אחת לשלוש שעות. הרי מחר אמא של האחות תאושפז. חבל. בואו נעצור את השפל וההשפלה כבר עכשיו. שרגא אורצל
העמדה נטושה אבי נפטר לפני כחודש בבית חולים במרכז הארץ. בדקות האחרונות לחייו רצתי לרופאים ואמרתי להם שהדופק של אבא יורד במהירות. המוניטורים בעמדת האחיות נועדו כנראה לעשות רושם בלבד, והעמדה היתה נטושה. "אנחנו באמצע החלפת משמרת, אחר כך נבוא לראות," ענו לי הרופאים. הקשיתי עליהם ואמרתי: "מה לא ברור לכם? אבא מפסיק לנשום." כשהגיעו אליו בעצלתיים, הוא כבר נפטר. שי
הניסיון המר שלי
כתבתך היא אחת החשובות שנכתבו אי פעם בישראל, מאחר שהיא מציפה בעיה שקיימת שנים רבות בכל בתי החולים - ולי, לצערי, יש ניסיון מר משלי. ב- 7 באוקטובר 2001 אושפזה אמי במחלקה הפנימית בבית חולים במרכז הארץ. היא עברה עוד קודם לכן שני ניתוחי לב, כולל דום לב מסיבי שנגרם ממתן תרופות לא מבוקר. התחננו בפני רופא במחלקה שיחבר אותה למוניטור, והוא צחק לנו בפנים ואמר את המשפט שלעולם לא אשכח: "מצבה לא אקוטי!" לא עזרו התחינות שלנו, ולמחרת בבוקר היא נמצאה מתה במיטתה מדום לב. התלוננתי בכתב למשרד מבקר המדינה על כך שאיבדנו אמא יקרה בטרם עת, ושרק בגלל רשלנות וזלזול נותרנו יתומים. לפני חודשיים וחצי, 7-ב ביוני, עברתי טלטלה נוספת, כשבתי, הסובלת מבעיית לב של אאורטיק סטנוזיס וסומנה כיולדת בסיכון גבוה, הלכה ללדת בבית חולים אחר. היא לא זכתה להתייחסות רצינית, וגם שם התרחשה תקרית מסוכנת, בלשון המעטה, שהותירה אותי כעוסה וחרדה. אף שכתבתי והתלוננתי, זכיתי לקבל תשובה לא מחייבת מבית החולים, שהתנער מאחריות. אני מחזיקה גם באזרחות אמריקנית ויצא לי לראות את ההבדל בין היחס שמעניקים רופאים בארה"ב לבין רופאים בישראל. 1986-ב מסר לי מנהל מחלקה בבית חולים גדול במרכז הארץ כי אבי חולה בשלבים סופיים של סרטן ריאות. הוא אמר שאין מה לעשות עבורו, ושנוציא אותו מבית החולים - והכל, תוך כדי הליכה במסדרון. שוש
היכן הרגישות? רופא טוב אינו נמדד רק באופן הטיפול התרופתי שהוא נותן. רופא טוב צריך לגלות חמלה, אמפתיה ורגישות אין קץ, שאלמלא כן - מצבו הנפשי של החולה לא יעמוד לו במלחמתו במחלה, כפי שנכתב בשבועת הרופאים: "והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש." דומה כי חלק מרופאינו שכחו מזמן את השבועה שנשבעו, וראוי כי ייזכרו בה. מודה לך על הכתבה שפירסמת. כולי תקווה כי היא תשנה ולו במעט את רמת הרגישות של מרבית הרופאים שלנו. אילת אילון
תגובות לכתבתו של רן רזניק, "אין תרופה ליוהרה," מה - 21.08.2015
מבט לחדשות - אוגוסט 2015 - העובדות הסוציאליות עוקרות אלפי ילדים מביתם ומשפחתם מידי שנה, בדלתיים סגורות וללא ראיות, ומכפישות הוריהם בתלונות שווא במשטרה.
הילדים מושלכים לסחר במסגרות מופרטות של משרד הרווחה להזנחה והתעללות ללא פיקוח ואין מושיע. העובדות הסוציאליות זורות חול בעיני הציבור באמצעות ועדות כביכול לשיפור המצב אך מסקנות הוועדות לא מיושמות לעולם, כדוגמת ועדת גילת, ועדת סילמן, סלונים נבו ועוד...
פרופ' אסתר הרצוג: יש סתירה מאוד בולטת בין השיח על אמהות ועל טובת הילד לבין המדיניות, כי בפעול האישה היא למעשה רחם. היא עושה ילדים ואחר כך את הילדים האלה אפשר לקחת לה בקלות רבה.
נורית חכים [ועדת הילד, כנסת]: מתקשרת אלי עו"סית ממספר חסום בשעה שלוש וחצי בצהריים, מודיעה לי שיש חשד להתעללות בבית שלי בילד. לקחו אותו למקום חסוי, המידע מסווג, וסוגרת לי את הטלפון.
ח"כ אורלי לוי: הוציאו לך ילד עם מוגבלויות, עם פיגור.
נורית חכים: בלי שבחיים היא באה אלי הביתה לביקור, בלי שבחיים ראה אותי, מי שחתומה כאן. חתומות פה אולי עשר פקידות סעד ולא מכירות אותי, בחיים לא ראו אותי. אני אמא שלוש עשרה שנה, חד הורית לילדים שלי, אף אחד לא יכול לערער על הגידול והחינוך שלי. אני רוצה לתת תמונה כללית על כל המערכת, מדינה שלמה מול בן אדם אחד.
ענבל גרינברג [במאית]: לפני שנה וחצי פנתה נורית חכים, אם חד הורית לשני ילדים, לשירותי הרווחה בבקשה לסיוע כספי עבור הטיפול בבנה הסובל מפיגור שכלי. לפני שישה חודשים הודיעה לה פקידת הסעד על ההחלטה כי אינה מסוגלת לגדל את ילדיה. שני הילדים הוצאו בצו חירום מהבית, ולנורית אף אחד לא נתן הסבר מדוע.
נורית חכים: לאיזה ברוך כלכלי הם הכניסו אותי כדי לצאת מהבור הזה שהם הכניסו אותי, וכל הזמן הזה אף אחת מהן לא מתקשרת, לא באה, לא בודקת, כלום. אף אחת מהן לא נוטלת אחריות לבוא ולאסוף את השברים שהיא השאירה מאחוריה.
לורי שם טוב [מחאת עגלות ריקות, כיכר דיזנגוף]: כל אימא ואימא שנמצאת כאן, כל הורה עתידי, הילדים שלכם הם לא שלכם. משרד הרווחה יכול בכל רגע נתון לבוא ולקחת מכם את הילדים.
ענבל גרינברג [במאית]: חמש שנים נאבקת לורי שם טוב, גרושה ואם לשני ילדים, להשיב לחיקה את ילדיה שלקחו ממנה שירותי הרווחה. שני הילדים הוצאו מבית הספר ומגן הילדים והועברו למקום חסוי. וללורי, שהתנגדה בכוח, נאסר להיפרד מהם.
הקלטת פקידת הסעד אתי דור דוברובינסקי: אני חושבת, שאנחנו צריכים להוציא את הילדים מהבית.
[המשך הקלטה]: לורי: אני לא מוכנה, תיראי כמה מכתבים כתבתי, אני מתחננת לעזרה! תעזרו לי, תעזרו לי, שום דבר לא קיבלתי מלשכת הרווחה, שום טיפול, אני כאמא מתחננת כבן אדם, הם כל העולם שלי, אין לי כלום בלעדי הילדים שלי".
לורי שם טוב: הייתי בהליכי גירושין קשים מהגרוש. הגרוש הגיש נגדי עשרות תלונות שווא כוזבות במשטרה שאני אימא מזניחה, מתעללת בילדים. קבעו לי וועדת החלטה בלשכת רווחה גבעתיים, הילדים שלי היו אז בני ארבע ושש. "אנחנו מוציאים עכשיו את הילדים באמצעות צו חירום". המשטרה באו עם הבן שלי, עם אורם, והוא היה פה והילד אוחז ולא מרפה מהשער.
ענבל גרינברג [במאית]: ההחלטה על הוצאת ילדים מהבית בכפייה, העלתה לא מכבר מחלוקות בעניין הפגיעה בהורים וזכויותיהם. אף שישראל הצטרפה לאמנה הבין-לאומית לזכויות הילד, המדגישה את חובתה של המדינה להכיר בהורים כבעלי הזכות הראשונית על ילדיהם, עדיין החוק הישראלי מאפשר למנוע מהורים להיות שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות על גורל ילדיהם.
ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: הייתה וועדה שתפקידה היה ליישם את האמנה לזכויות הילד לחוק הישראלי, והוועדה הזאת קבעה שלא נכון לדבר על זכויות. שזכויות הוא מאבק כוחני ולכן מדובר על אחראיות של ההורים, אבל כן מדובר על זכויות הילד וזה אחרת ממה שמנוסח באמנה, כי באמנה כן מדובר על זכויות הורים.
מפגש אימהות עם פרופ' אסתר הרצוג. ענבל גרינברג [במאית]: לפני עשרים שנה התחילה פרופסור אסתר הרצוג את המאבק נגד המנגנון של הוצאת ילדים מהבית ומאז ליוותה מאות נשים ששירותי הרווחה לקחו מהן את ילדיהן.
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותה לזכויות ילדים והורים: אני רואה במהלך השנים את ההתדרדרות במצב. ההתדרדרות בכל מיני כיוונים. גם בחקיקה שנהיית יותר ויותר דרקונית, גם במוסדות שהולכים ומתרבים ויש יותר ויותר סוגים של מוסדות.
רחל חמיאס, מחאת עגלות ריקות, ככר דיזנגוף: אנחנו רחם להשכרה של מדינת ישראל.
ענבל גרינברג [במאית]: כשהיה בן שלוש הוצא מהבית בנה הצעיר של רחל, לאחר שפנתה לרווחה לקבלת סיוע.
רחל חמיאס: באתי לקבל עזרה יותר בחוגים, בהסעות, בגן, דברים שאני לא יכולה, שידי לא משגת, כי אני עובדת, ועם כל זה שאני עובדת, אף פעם אני לא מצליחה לשלם את כל הדברים האלה. ונכנסתי למבוי סתום כי בעצם במקום לעזור, הם פשוט החלישו אותי כלכלית. עכשיו אני צריכה לשלם מסוגלות הורית, פסיכיאטרים, אבחונים לילד, אבחונים לי כדי להראות שאני בחורה נורמטיבית בסך הכל. אין לי שום כלים להחזיר את הילד שלי הביתה וזה המצב הכי הכי חמור שיכול להיות לבן אדם.
ענבל גרינברג [במאית]: יותר מעשרת אלפים ילדים מנותקים בכל שנה מהוריהם על ידי שירותי הרווחה. בשנה האחרונה, שני שלישים מהם נלקחו מאימהות במשפחות חד הוריות. מצב כלכלי קשה או סכסוך חריף עם הגרוש הובילו במקרים רבים להחלטה שהאימהות אינן מסוגלות לגדל את ילדיהן. כמו רחל, אימהות רבות חשות כי במקום לסייע להן ולהבטיח את רווחת הילד בתוך המשפחה, המדינה מענישה אותן בגזילת הדבר היקר להן מכל, במהלך שלכאורה נועד להגן על הילד.
חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: ראשית, גורמים נזק לילד, אבל גם האמא ברגע שהיה לה איזה סיכוי לבנות את עצמה, עם הילד ועם וכשצריך תמיכה אז עם תמיכה, ברגע שלקחו היא מתדרדרת. לאף אחד זה לא חשוב?
ענבל גרינברג [במאית]: מעל מאה ושלושים אלף אימהות במשפחות חד הוריות חיות היום בישראל. שלושים אחוז מהן מתחת לקו העוני. כשאחת ההגדרות לילד בסיכון היא העדר תנאי מחייה בסיסיים לילד, המרחק בין משפחה חד הורית להזנחה, הוא לעיתים קצר מאוד.
רחל גלעד וולנר, עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז לאמהות חד הוריות: תחשבו על אמא חד הורית שצריכה לשלם שכר דירה, שיוצאת לעבודה, שעושה שתי עבודות, חוזרת הביתה, שהיא רק חושבת שמנתקים לה את החשמל, שכל רגע מגיעה אליה הוצאה לפועל.
לורי שם טוב: אני גרתי בדירה קטנה, בדירת חדר וחצי. שני הילדים שלי היו בחדר אחד ואני במרפסת. אני ישנתי במרפסת, אפילו מיטה לא הייתה לי. בעיני הפקידות סעד, אני לא איפשרתי להם את התנאים המינימאליים. בעיני הילדים שלי היו מאושרים.
חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: כל פעם התפארו בפני שלהורים המאמצים יש מחשב בבית, והם יתנו חדר לילד. אז זה נורא חשוב מחשב ונורא חשוב חדר, אבל ילד צריך עוד דברים. והוא בעיקר צריך חום, והוא צריך אהבה והוא צריך קשר, ואת זה פקידות הסעד שכחו.
ענבל גרינברג, במאית: אז איך הפכה בישראל התפיסה של הוצאת ילד מהבית כפתרון הטוב ביותר להגנה על הילד? כדי להבין זאת צריך לחזור אחורה לרעיון הציוני.
ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: בזמנו שכנעו הורים לשלוח את הילדים בלעדיהם לארץ, וגם כשהגיעו העולים החדשים בשנות המדינה הראשונות, שכנעו את ההורים שיותר טוב שישלחו אותם לקיבוצים, לפנימיות, שיקבלו את החינוך הישראלי הרצוי. אני חושבת שהאידיאולוגיה הזאת מאוד משפיעה בעיקר בהתייחסות לאוכלוסיות מוחלשות, מפני שאנחנו כביכול יכולים לתת לילדים האלה יותר, מה שלא נכון. ברוב המקרים לא נכון. והרבה פעמים, טובת הילד משמעה הדרת ההורים. אפילו לא מתן חלופה יותר טובה, קודם כל להרחיק אותו מההורים.
פרופ' אסתר הרצוג: למעשה יש פה תופעה שהיא לא רק מוגבלת לקבוצות החלשות, אלא היא מתפשטת, מתרחבת לכל הקבוצות, ואז המשמעות היא שיש פה שליטה על כל האוכלוסייה, והשליטה על האוכלוסייה היא באמצעות הכוח להגדיר מה זאת אימהות טובה, מה זאת הורות טובה. אצל מי נמצא הכוח הזה?
ענבל גרינברג [במאית]: לפי חוק הכשרות המשפטית, רשאי בית המשפט להטיל את ההכרעה על ענייני האפוטרופוסות על מי שימצא לנכון. בפועל, כמעט בכל המקרים מוטלת ההכרעה על פקידי הסעד לחוק הנוער.
חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: לשופטים יש נטייה לקבל עמדות של מי שנראה ניטראלי לכאורה, ומי שבעצם תפקידו לתת… יש היום יש סעיף בחוק שמאפשר לפקידות הסעד לקבוע, לא רק… שהשופט יכול להגיד לפקיד סעד, אתה תקבע, היכן יימצא הילד. אז אם שופט אומר, יש אדם שהוא מומחה, שיעשה, לי יש גם ככה ערימות גדולות של עבודה, תנו לי להתמקד במה שאני חייבת לעשות.
לורי שם טוב: עומדות שם אימהות שלא מבינות מה נפל עליהן. הן בטוחות שבית משפט יושיע אותן, שום כלום, זאת אלימות, אלימות בירוקרטית.
ענבל גרינברג [במאית]: בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולותיהן של אימהות המרגישות חסרות אונים מול פקידי הסעד האמונים לקבוע את גורלן. כדי להבין מדוע, צריך להבין כיצד פועלת השיטה. פקידת הסעד מאתרת ילד בסיכון. אם היא סבורה שהילד נמצא בסכנה, היא רשאית להוציא את הילד מהבית לשבעה ימים, ללא צורך לקבל על כך אישור מבית המשפט. את ההחלטה על מקום חסותו של הילד היא זו שתקבע, והיא זו שגם תגדיר את זמן ומקום המפגש שלו עם הוריו. כעבור ארבעה ימים פונה פקידת הסעד לבית המשפט לקבלת צו ביניים, המאשר להאריך את שהייתו של הילד מחוץ לבית לשלושים יום. את צו הביניים, מאשר השופט מבלי ששמע את ההורה ואת הילד ומבלי שהציגה לפניו פקידת הסעד ראיות או הוכחות כלשהן בעניין הנדון. עם קבלת צו הביניים, מעבירה פקידת הסעד את התיק לוועדת תכנון, טיפול והערכה, שם נקבע אם המשך הטיפול בקטין יהיה בקהילה או במסגרת חוץ ביתית. נוכחות ההורה בדיון, נקבעת על פי החלטת פקידת הסעד. אם החליטה הוועדה על הוצאתו של הילד מהבית, מזומן ההורה לבית המשפט לענייני משפחה, שם נקבעת סופית ההחלטה על אופן המשך הטיפול בקטין. הורה שאינו יכול לשלם בעבור עורך דין זכאי לסעד משפטי מהמדינה. אך בפועל, הורים רבים אינם מודעים לזכויותיהם המשפטיות ומגיעים לדיון לבדם. עד לשלב זה, פקידת הסעד אינה מאפשרת להורה לעיין בפרוטוקולים ובתסקירים שיוצגו לשופט. דבר זה מותיר את ההורה חסר אונים מול רשימה ארוכה של האשמות נגדו שמעולם לא נחשף אליהן קודם לכן.
אמא: הם עשו בית משפט בלעדינו, בית משפט אמר טוב, אם יש כל כך הרבה תלונות, מאיזה משוגע, הם לא בדקו, אז כנראה שכדאי לקחת את הילד. לקחו לי אותו מהנקה. יש שתי משפחות אומנה, חילקו אותם, חצי-חצי. הם אומרים בפירוש אנחנו לא ניתן לך לגור לידם, אנחנו נחלק אותם מצפון עד דרום ככה. אני השכרתי דירה מעליהם בשביל לשמוע כל מילה, להגן עליה. כל הזמן היא בורחת אליי. אני גם מנסה כל פעם לבקש שהיא תישן אצלי, אולי היום היא תישן אצלי, אולי היא תישן אצלי, כל פעם אני מבקשת.
פרופ' אסתר הרצוג: נכחתי בעצמי בכמה ישיבות כאלה, ואני מוכרחה לומר שאני שלא הייתי, לא עמדתי בסכנת אובדן האימהות שלי, ואובדן הילדים, אני עמדתי שם בתחושה של חוסר אונים מוחלט ושל השפלה.
חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: אני חושבת שזה גם אינטרס של הציבור שלאישה יהיה טוב, ואישה שלוקחים ממנה ילד אי אפשר לצפות שיהיה לה טוב.
ענבל גרינברג [במאית]: דוח ועדת סילמן ביולי 2014 כלל שורה ארוכה של המלצות לשינוי המדיניות של הוצאת ילדים מהבית, כמו מינוי ועדת ערר בעבור ההורים, ביטול סעיף 19 שימנע את העברת סמכות ההכרעה לידי העובדים הסוציאליים והקמת תוכנית שיקום למשפחות מזניחות. המלצות אלו, זהות לאלו שהומלצו בדוח וועדת גילת ב- 2002. ועדיין, איש לא יישם אותם.
לורי שם טוב: מעולם לא הציעו לי עזרה, לא אמרו לי לקחנו לך את הילדים, אז בואי תשקמי את עצמך. לא. הם ברגע שהם לקחו לי את הילדים, הפסקתי לעניין אותם.
ד"ר מילי מאסס: ברוב ארצות המערב צריך לתת עזרה להורים מולידים גם אחרי שהילד הלך לאימוץ, אצלנו הורים מולידים, גמרנו, הולדתם את הילד גמרתם את התפקיד שלכם.
ענבל גרינברג [במאית]: על פי הנתונים שפרסם משרד הרווחה, בישראל חיים שבעים וחמישה אלף ילדים במסגרות חוץ ביתיות. מתוכם שישים אלף בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, ורק חמישה עשר אלף במסגרות הרווחה לילדים בסיכון. מה שלכאורה הופך את ישראל לשנייה בעולם בשיעור הוצאת ילדים מהבית למסגרות רווחה. אך בפועל, קרוב לשמונה עשר אלף מהילדים בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, הגיעו לשם בשל מחסור במכסות במוסדות הרווחה. בשורה התחתונה, קרוב לשלושים אלף ילדים המוגדרים בסיכון חיים במסגרות חוץ ביתיות. שנים עשר ילדים לכל אלף ילדים, מה שהופך את ישראל לשיאנית בעולם בהוצאת ילדים מהבית.
שיעור הוצאת ילדים מהבית במדינת ישראל
ד"ר מילי מאסס: אנחנו רוצים להציל את הילד, לא רוצים להציל את היחסים שלו עם הוריו.
לורי שם טוב: אם הייתי יודעת שאני אחווה כזה כאב, אם הייתי יודעת שככה אני ארגיש חנק, שככה אני אסבול, לא הייתי נכנסת להיריון. לא הייתי רוצה את החיים האלה, זה סבל, זה סבל לא נורמלי. זה שכול, הילדים שלי חיים והם לא איתי.
אוגוסט 2015 - מדף פייסבוק של העיתונאי תחקירן מוטי לייבל - ארבעת ילדיה של שירן ליבוביץ נחטפו על ידי עובדת סוציאלית לחוק הנוער לשכת הרווחה עכו מירב רונן מעכו שמוגנת על ידי בעלה הקצין משטרה יניב רונן ששלח לעיתונאי מוטי לייבל את משטרת מחוז חוף חיפה עד הבית לחקירה. כל זה בשקרים ששירן שתיינית כי החוטפת הסוציאלית החליטה שהבקבוקים הריקים שאוספת שירן מחוץ לדלתה למיחזור לאוכל לילדיה הופכים אותה לשתיינית. 2 מילדיה נחטפו לבית הכלא לילדים "שבתי לוי" בחיפה ו ה 2 האחרים אין לה מושג לאן חטפו אותם ולא רוצים לומר לה ועל כן היא תצטרך להאזר בסבלנות לטענתם עד שיחזרו מהחופש ביום א' הקרוב ואז אולי יסכימו... לדבריהם אם היא תהיה בשקט ולא תפרסם כלום - יסכימו להגיד לה אולי איפה הם. בזמן ששירן מתחננת לילדים שלה, החוטפות הסוציאליות נסעו לחופשה ואין לה אפילו עם מי לדבר. שתפו ועיזרו לשירן לקבל את ילדיה חזרה. דייייי לחטיפות ילדים! יולי אוגוסט - עונת הצייד של המכשפות הסוציאליות כדי למלא מכסות לימודים.
איך נכה בשיעור 100 אחוז הפכה מחוסרת דיור? , mynet באר שבע , יעקב לוי , אוגוסט 2015
נכה מבאר שבע שמתגוררת לסירוגין בהוסטלים שונים ברחבי העיר מבקשת מזה תקופה ארוכה מהעיריה לדאוג לה לדיור קבוע. העיריה: פעלנו ופועלים ככל שניתן לסייע לאישה
"מחובתכם כרשות רווחה מקומית לדאוג לסידור הולם לשולחתי, ואם צריך אז תממנו לה שהייה במלון עד למיצוי זכויותיה לקבלת דיור ציבורי". כך כותב עו"ד יוסי נקר במכתב ששיגר לראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', בעניין צעירה נכה חסרת בית שהוא מייצג.
האישה (32) סובלת מנכות בשיעור של 100 אחוז, ומתפרנסת מקצבת נכות בסך כ־2,700 שקל. עקב יחסים רעועים במשפחתה, החליטה האם להוציא צו הגנה נגד בתה במרץ 2015, שאוסר עליה להיכנס לביתה.
אגף הרווחה בעיריה שהיה מודע למצב, פעל להעבירה להוסטל מחוץ לעיר, שם שהתה כמה חודשים עד שבאחרונה החליטה לעזוב את המקום בגלל
קשיים אישיים. מאז, היא מתגוררת לסירוגין בהוסטלים שונים ברחבי העיר כשהיא נודדת מקום למקום ללא קורת גג קבועה.
באמצעות עו"ד יוסי נקר פנתה האישה לעיריית באר שבע וביקשה לדאוג לה לדיור ציבורי, או לחילופין, לדאוג לה לשהייה בבית מלון עד למימוש זכותה לדיור ציבורי. "בכל התקופה מאז מועד ההרחקה מבית אמה ועד היום לא טרח אגף הרווחה של באר שבע להסדיר את זכאותה של שולחתי לדיור ציבורי", טוען עו"ד נקר בפנייתו לראש העיריה. "ביקשתי דיור ציבורי בבאר שבע. אם אין סידור לדיור ציבורי בבאר שבע, אז שיהיה במקום אחר".
עו"ד נקר התלונן במכתבו לראש העיריה על היחס הלא נעים שקיבל לטענתו בפנייתו לאחת העובדות הסוציאליות מהרווחה.
מהעיריה נמסר בתגובה: "מפאת צנעת הפרט אנו מנועים מלהתייחס למקרה. אגף הרווחה והשירותים החברתיים פעל ופועל ככל שניתן יחד עם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, בהם משרד הרווחה, לסייע לאישה במסגרת כל האמצעים העומדים לרשותו ובהתאם לקריטריונים נדרשים".
התנהלות קפקאית של רס"מ שוטר איתי הנדלסן מ.א. 1027078 נגד אזרח. השוטר הנדלסמן מתקשר בטלפון אל האזרח מבקש בצורה מאיימת פרטים אישיים, כגון כתובתו, כתובת הוריו. איתי הנדלסמן מתחמק מלמסור פרטיו האישיים כגון שם משפחה, דרגה, ומספר אישי, חרף העובדה שמדובר בחקירה בטלפון המבוצעת לראשונה מול האזרח.
אוגוסט 2015 - העיתונאי מוטי לייבל עוכב לחקירה ע"י איתי הנדלסמן משטרת מחוז חוף חיפה בעקבות תלונה של עו"ס מירב רונן חוטפת ילדים מלשכת רווחה עכו. בעלה הוא יניב עמרם רונן קצין חקירות באותו מחוז והבת שלהם ליפז רונן הפרה צו איסור פרסום לפי סעיפים 24 ו- 70 לחוק כשחשפה נתונים מתיק משפחה חסוי שאמא שלה מנהלת. כל מי שמפרסם נגד עו"ס מירב רונן חוטף תלונה מהבעל שלה – ראו בפרסום מטה
שוטר איתי הנדלסמן - התנהלות קפקאית נגד אזרח
העיתונאי מוטי לייבל עוכב לחקירה ע"י איתי הנדלסמן חוקר משטרה מ.א. 1027078, בהוראה של עו"ס מירב רונן, לשכת רווחה עכו, שחטפה 4 ילדים מאמא שלהם, ומיד אחר כך נסעה לחופשה בחו"ל. בעלה של עו"ס מירב רונן הוא יניב עמרם רונן, קצין חקירות במשטרת מחוז חוף חיפה, הנוהג לעצור כל מי שמפרסם נגד אשתו על העלבת עובד ציבור. בהחלטה בתיק אחר, מירב רונן חטפה ילדיו של אב ממשמורתו והוא הידרדר לשימוש בסמים, ראו בקישור כאן: מ"ת 21472-01-14 ביהמ"ש שלום עכו, מדינת ישראל נ' משה פרץ מואשם בהעלבת עובד ציבור. איים על קצינת ביקור סדיר עו"ס מירב רונן "אז מה אם בעלה של מירב קצין? אני אכניס לה כזה גדול", קובץ pdf עילת מעצר העיתונאי: העלבת עובד ציבור, פרסום אסור לפי חוק הנוער, הטרדה לפי מתקן בזק, פגיעה בפרטיות באמצעות פרסום משפיל. כפי שתוכלו לראות מיד, מי שהפרה את צו איסור הפרסום היא הבת של פקידת הסעד: ליפז רונן בתה של פקידת הסעד, אשר מעיינת בתיקים חסויים, בניגוד לסעיפים 24 ו-70 לחוק וחשפה פרטים חסויים מתוך תיקים שהיא אינה אמורה לדעת את תוכנם. כמו שאתם מבינים, מדובר בעסק משפחתי. מי שמתעסק עם פקידת הסעד מירב רונן, יש לו עסק עם הבעל שלה שוטר במשטרת מחוז חוף חיפה והבת ליפז, שמעיינת בתיקים חסויים של מטופלי הרווחה, בניגוד לחוק. ליפז רונן, כתבה בתגובה, כי 4 הילדים נלקחו מאמא שלהם מאחר והיא זונה נרקמונית ושתיינית אלכוהול. מדובר בהשמצות ושקרים של הבת כמו אמא שלה. הנה ההוכחה שהשקר עובר בדנ"א. מפאת כבודה של האם, השמטנו את התגובה המכפישה נגד האם הטובה והראויה,צפו בהשתוללות הבת של העו"ס חוטפת הילדים. מחשבו האישי והמכשיר הנייד של העיתונאי הוחרמו ממנו. לייבל, משמש פה להורים מוחלשים המנותקים מילדיהם, ומבצע מלאכתו העיתונאית נאמנה ללא חשש או מורא. העיכוב לחקירה לא ירתיע את העיתונאי להמשיך ולפרסם את עוולות המדינה נגד הורים וילדיהם. השחיתות במעצר העיתונאי מוטי לייבל הגיעה לשיאים מרקיעי שחקים. לעו"ס מירב רונן סמכויות שיטור והיא למעשה שוטרת ללא מדים. בתיקי גירושין, היא הופכת להיות שופטת גירושין, והשופטים בבתי המשפט הם חותמות הגומי שלה. את ילדיה של האם, היא חטפה תוך השמצות והכפשות האם. התוצאה של התערבות עו"ס מירב רונן בתיק המשפחה של האם, הייתה הרסנית. ילדיה פוזרו לפנימיות בחיפה וטבריה, כשהם חשופים לאלימות, חדרים מרופדים, משמעת נוקשה ועונשים על כל צעד ושעל. מזמן התרענו כי משרד הרווחה על שלל עובדיו איבד את המצפון המוסרי, כשכולן ביחד עוסקות יום וליל בצייד אחר לקוחות רווחה כדי להצדיק את המשכורות שלהן. הגיע הזמן להפסיק לחלוב את האוכלוסיה החלשה במדינת ישראל ולהפנות את תקציבי הרווחה לציבור, שיוכל לנשום אנחת רווחה. מי שהופך למטופל רווחה לא ייחלץ מהם לעולם, ודינו נחרץ להיות מטופל במשך שנים ארוכות ללא שום יכולת להיחלץ מלפיתת החנק.
מפאת כבודה של האם, השמטנו את התגובה המכפישה נגד האם הטובה והראויה, צפו בהשתוללות ליפז רונן הבת של העו"ס חוטפת הילדים.
זלזול, אדישות, התנשאות וניכור הם חלק מהתגובות שמקבלים חולים ובני משפחותיהם מהצוות הרפואי, דווקא בשלבים הקריטיים של הטיפול בבתי החולים • רופאים ואחיות מודים שהזלזול שלהם במטופלים הוא הגורם המרכזי למקרי אלימות נגדם • פרופ' שוש ארד, הטוענת שבעלה נפטר בגלל אדישות הצוות בחדר המיון: "עד היום יש לי תחושה שאם הייתי מתפרעת שם, הייתי מצילה אותו"
תחקיר בתי חולים - אין תרופה ליוהרה - ישראל היום - אוגוסט 2015 - רן רזניק , רות גוילי
יהודה ארד כיהן כסמנכ"ל גלובלי ב"טבע," חברת התרופות הגדולה בישראל ואחת הגדולות בעולם. עבודתו היתה כרוכה בנסיעות רבות, ולאחת מהן, בהונגריה, לפני שלוש שנים וחצי, יצא כשהוא סובל מתסמינים קלים של שפעת. בעת הטיסה חזרה לישראל, 2-ב במארס ,2012 חלה החמרה במצבו והוא סבל מקוצר נשימה.
מייד עם הנחיתה, ב־4 בבוקר, הובהל ארד למרפאה בשדה התעופה, ומשם פונה בניידת טיפול נמרץ לחדר המיון בבית החולים שיבא בתל השומר. ב־5:30 הוא כבר היה שם, וב־8 בבוקר הוזעקו למקום רעייתו ובנו. ב־9:30 נקבע מותו, והוא בן 65. כעת תובעת אלמנתו, פרופ' שוש ארד, את בית החולים שיבא בגין רשלנות רפואית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, והיא גם הגישה תלונה נגד בית החולים למשרד הבריאות. בתביעה ובתלונה, הנחשפות כאן לראשונה, עולות שורה של טענות על כשלים, טעויות ומחדלים באבחון ובטיפול הרפואי, שגרמו, לדבריה, למותו של בעלה. התביעה מבוססת על חוות דעתו של פרופ' אדוארד אבינר, שניהל את המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, והיא הוגשה על ידי עורכי הדין טניה יארובצקי ושי פויירינג, שהוא גם רופא בהכשרתו. אחת הטענות המרכזיות של האלמנה מופנית כלפי הצוות הרפואי בחדר המיון, שמואשם כי התעלם למעשה מקריאות העזרה של החולה ושל רעייתו, שלדבריה חזרה והפצירה בצוות הרפואי למהר ולהתייעץ עם קרדיולוג בכיר ולטפל בו בדחיפות. "הצוות הרפואי נהג באדישות, תוך שהוא מאשים אותה שהיא 'היסטרית'", נטען בתביעה. פרופ' ארד, נשיאת המרכז האקדמי רופין בעמק חפר, יוצאת בביקורת חריפה מאוד על בית החולים שיבא. לדבריה, בדרכה לשם, כשנודע לה שבעלה אושפז, היא שוחחה עם רופא בכיר, שביקש מההנהלה לוודא שיהודה ארד מקבל טיפול רפואי מסור. זה לא עזר. "בחדר המיון היתה לי כל הזמן הרגשה שאני רק מפריעה ומנדנדת להם. עד היום אני אוכלת את עצמי שלא התפרעתי שם, שלא השתוללתי, שלא עשיתי מהומה, שלא עמדתי על שלי ושלא הייתי נחושה וחזקה יותר מול הצוות הרפואי במיון. אני מכה על חטא שלא פעלתי אחרת. יש לי הרגשה שאם הייתי מתפרעת, הייתי מצילה את בעלי. זה מעיק עלי מאוד". גם לאלעד ארד (24), שבא עם אמו לחדר המיון, ביקורת קשה. "כשהגענו למיון, ראינו שאבא סובל מקשיי נשימה גדולים ומלחץ בחזה. ניסינו להבין מהרופאים במה מדובר, ורוב המידע הגיע אלינו מהשיחות בינם לבין עצמם, כלומר עם ביטויים ומושגים בלטינית, לא ממידע שמסרו לנו ישירות. כשביקשנו להבין מה קורה לאבא, הם אמרו שהם בודקים כמה כיוונים וכמה אפשרויות טיפוליות, והיתה לנו תחושה שהם לא מספיק ממהרים. "אחר כך אמרו לנו שמשאירים אותו להשגחה, ובאתי להיפרד ממנו כי הייתי חייב להגיע לצבא, אבל אז הוא קם והתמוטט לנגד עינינו. קראנו בדחיפות לצוות, והם הסתכלו על אמי כאילו היא היסטרית. רק כשאחת האחיות הואילה להגיע, היא צעקה לצוות שיביאו ערכת החייאה. אבל הם לא הצליחו להחיות אותו. "בדיעבד אני מבין שצריך לצעוק יותר חזק בבתי החולים, ובמיוחד בחדרי המיון. באותם רגעים הסתכלתי על אמי וחשבתי שהיא מגיבה באופן חריף מדי, אבל זה היה כלום לעומת מה שהיה צריך לעשות. יכול להיות שאם היינו לוחצים וצועקים עוד קודם, הטיפול היה טוב ומהיר יותר, וייתכן שהיינו מצילים את אבא.
אלעד ארד. "בדיעבד אני מבין שצריך לצעוק יותר חזק בבתי החולים" // צילום: דודו גרינשפן
"היינו צריכים לעשות הרבה יותר רעש. להתקשר לכל מי שאנחנו מכירים. היינו צריכים לצעוק שם ולהפעיל לחץ על הצוות, ולא לתת להם לעבור לחולה הבא עד שלא מסיימים את הטיפול באבא. זה היה גורם להם לטפל בו מהר יותר ולהזעיק למיון קרדיולוג מומחה, במקום הרופאים התורנים, שלצערנו לא הקדישו את תשומת הלב הראויה. "מי שמגיע לבית החולים צריך להתנהג כמו ערס אגרסיבי, כי רק ככה אפשר להשיג את תשומת הלב של הצוות הרפואי ולקבל טיפול מהיר יותר. המקרה שלנו מוכיח שאף אחד לא חסין מפני האדישות או חוסר תשומת הלב של הצוות הרפואי. אנחנו רוצים לעורר הד ציבורי כדי לנסות לתקן את מה שמחייב תיקון יסודי בבתי החולים".
התעלמות מקריאות מצוקה
טענות דומות לאלו של שוש ואלעד ארד העלתה משפחתו של אלי הורביץ ז"ל, יו"ר "טבע", שנפטר שנה לפני כן באותו בית חולים, בגיל 79. בהלוויה נשאה בתו, ורד שליו־הורביץ, הספד מהדהד ואמרה: "בשעות ערותך האחרונות ראיתי את פניה המכוערות של המדינה. במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה שבה היית, ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות מאח אטום לב, שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אך כבר היה מאוחר מדי. האטימות הזו חייבת להיפסק". פרופ' חיים הרשקו, נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים במשרד הבריאות, קבע כי הרופאה התורנית במחלקה הפנימית שבה טופל הורביץ לא נענתה במשך ארבע שעות לבקשות המשפחה והצוות הסיעודי לבדוק אותו, והדגיש כי התנהגותה היתה חמורה, אם כי יש להתחשב בעומס הגדול שהוטל עליה בגלל טיפול במקרים דחופים אחרים. הרשקו התריע כי מנהל המחלקה לא עודכן בהידרדרות במצבו הרפואי של הורביץ, למרות שהיה נוכח במקום, וגם לא טרח להתעדכן בעצמו בנעשה במחלקה, למרות שחובתו לעשות זאת. ועדה מיוחדת של משרד הבריאות, שחקרה את הנושא, העלתה אף היא שורה של כשלים בטיפול הרפואי, אם כי ציינה ש"הטיפול הרפואי היה על פי סטנדרטים מקובלים". ואולם בסיכום החקירה, שכתב ד"ר בועז לב, המשנה למנכ"ל המשרד, נקבע בסופו של דבר כי "לא נפל פגם מהותי באבחון ובטיפול של אלי הורביץ במסגרת המחלקה הפנימית (...) לנוכח עומס היתר הבלתי מתקבל על הדעת של המאושפזים במחלקה וכלל המחלקות הפנימיות בבתי החולים". ואולם מתברר שהתלונה של משפחת ארד אינה חריגה או יוצאת דופן. על פי נתוני משרד הבריאות, כ־1,000 תלונות מועברות בשנה על בתי החולים הכלליים, ו־40 אחוזים מתוכן קשורות ליחס הצוותים הרפואיים והסיעודיים למטופלים - חלקן תלונות קשות על מקרים שבהם הצוותים התעלמו מקריאות מצוקה של החולה או בן משפחתו, והדבר עלה בהידרדרות חמורה במצבו. בכירים במערכת הבריאות מעריכים כי הטיפול הרפואי באלפי חולים בשנה בישראל נפגע מאחר שהצוות הרפואי לא פעל במהירות הנדרשת או שהגיע לאבחנות חלקיות מוטעות מאחר שלא קיבל את כל המידע והתלונות שניסו למסור לו החולה ובני משפחתו. להערכתם, במאות מקרים מדי שנה מדובר בפגיעה קשה ולעיתים בלתי הפיכה - עד כדי מוות.
ד"ר יצחק ברלוביץ'. "פנייה של רופא בכיר או מנהל גורמת לצוות להיות קשוב יותר" // צילום: מאיר פרטוש
מתחקיר "שישבת" עולה כי במקרים רבים ההתעלמות של הצוותים הרפואיים נגרמת לא רק מעומס האשפוז הקשה בבתי החולים ומשחיקת הצוות הרפואי - אלא גם נובעת מיחס של התנכרות, יוהרה ואפילו לעיתים יחס של זלזול ואדישות. על פי מחקר שנערך ב־2011 בקרב 705 רופאים ואחיות באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, ההתנהגות של הצוות הרפואי מסבירה, גם אם לא מצדיקה, חלק מאירועי האלימות נגד הצוותים הרפואיים. כמחצית מהרופאים ומהאחיות העריכו כי התנהגות הצוות הרפואי תורמת להתפרצות האירועים האלימים; שליש ציינו שהתנהגותם שלהם עצמם היא שתרמה לכך. במסגרת המחקר התבקשו המשתתפים לציין כ־4,000 היגדים הקשורים להיווצרות אלימות בבית החולים. כ־40 אחוז מההיגדים שצוינו עסקו בהתנהגות הצוות - כמו יחס מתנשא, זלזול, טון דיבור גבוה ולא מכבד ועוד. התנהגויות אלו יוצרות אצל המטופל מעין "לגיטימציה" להתנהגות תוקפנית כלפי הצוות הרפואי. 30 אחוז מההיגדים עסקו בהתנהגות המטופלים, 16 אחוז - בהתנהלות בית החולים ו־10 אחוזים - בהמתנה הממושכת לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. על פי המחקר, הנטייה הגדולה ביותר לאלימות היא בחדרי המיון בבתי החולים: אחות בחדר מיון נמצאת בסיכון לאלימות הגבוה פי 5 מזה של אחות במחלקה פנימית. ד"ר יצחק ברלוביץ', מנהל בית החולים וולפסון בחולון ובעבר המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, מודה כי "התופעה של התנכרות או התעלמות מפניות המטופלים היא אחת הבעיות הקשות במערכת הבריאות הציבורית בישראל. מטופלים מרגישים זרים ומנוכרים בתוך בתי החולים, ולא תמיד יש מי שדואג להם או מקשיב. לא תמיד הם מרגישים שלצוות הרפואי יש מחויבות אישית לדאוג לבריאותם, ובכלל לא משנה מה מקצועם ותפקידם, כולם נפגעים מזה באותה מידה. "במערכת הציבורית חלק מהציבור מרגיש שכשהוא מטופל הוא הופך לאנונימי, לכלום, ללא חשוב. ההרגשה הזו היא גם אחת הסיבות המרכזיות שאנשים הולכים לקבל טיפול ברפואה הפרטית. שם הם מרגישים שהם כבר לא אנונימיים, אלא שיש רופא שאמור להיות מחויב להם, ושהם לא צריכים להתנצל על כך. "כמנהל בית חולים, וגם בתפקידיי הקודמים, רוב הפניות שהגיעו אלי היו ממטופלים שהכירו אותי, והיו מבקשים ממני, בעיקר בשעות הערב והלילה, שאתקשר לרופאים כדי לומר להם שאני מכיר את המטופל ואדרוש בשלומו. עם כל הכאב והתחושה המסתכלת - זה באמת עובד, גם מבחינת הצוות הרפואי וגם מבחינת המטופל, שפתאום מרגיש שלא מתייחסים אליו כאל מספר או כאל אדם אנונימי. "זה חוזר על עצמו הרבה מאוד פעמים, ויש לזה גם חשיבות רפואית, כי אנשים מרגישים טוב יותר כשמתייחסים אליהם טוב יותר ומתייחסים לתלונות שלהם. "אני חייב להודות שפנייה של רופא בכיר או מנהל גורמת לצוות להיות קשוב יותר ולהתייחס ברצינות רבה יותר לתלונות של המטופל, ואז יש גם סיכוי שהטיפול הרפואי יהיה טוב ואיכותי יותר. ברור שגם האמון של המטופל במערכת הרפואית ובצוות גדל". ברלוביץ' מעיד שיש חשיבות קריטית לכך שהצוות הרפואי יהיה קשוב למידע של המשפחה שמלווה את החולה. "צריך להתייחס למשפחה של החולה כחלק מהאמצעים לעזור לחולה ולהגיע לאבחנה ולטיפול הנכונים. זה אחד הדברים שלצערי הרב לא הצלחתי ליישם בביה"ח שאני עצמי מנהל, כשניסיתי להנהיג שיטת עבודה חדשה, שלפיה, בזמן ביקור הרופאים הבכירים ליד המיטות, יישאר במקום בן משפחה אחד, על פי בחירתו של החולה. נכון שהביקור הופך למסורבל וארוך יותר, אבל יש לכך ערך רפואי ורגשי שלא יסולא בפז לצורך האבחנה והטיפול - כי הרי מי מכיר את החולה יותר טוב מאשר בן המשפחה הקרוב אליו שנמצא לידו?" ברלוביץ' אומר עוד כי בחדרי המיון מאפשרים למלווה של החולה להיות לצידו, "אבל עדיין, ההתייחסות אליו היא לרוב כאל מטרד, מישהו שמבלבל את המוח. ואסור שזה יקרה. חלק מהצוותים הרפואיים בבתי החולים לא תמיד מקשיבים לחולה ולבן משפחתו, ולא נותנים משקל מספיק גדול למידע שמגיע מהם. ההסתמכות ההולכת וגוברת של הרופאים על המכשור ועל הטכנולוגיה הרפואית משכיחה את החשיבות הקריטית של הקשבה, ולכך יש צורך דחוף במאמץ של משרד הבריאות לחנך ולהעביר סדנאות לכל עובדי המערכת".
הרופא התורן סירב לבדוק
שלושת ילדיה של הלן וגנר, בת 72 במותה, מנהלים מאבק יוצא דופן בחריפותו נגד בית החולים הממשלתי אסף הרופא בצריפין. הלן, שהיתה אחות במשך כמעט 50 שנה, אושפזה במחלקה ג' באסף הרופא ב־14 במארס השנה, ומתה כעבור 11 ימים במחלקה לטיפול נמרץ. לילדיה, גיא, ורד ורונן, טענות קשות על הטיפול הרפואי בבית החולים ועל התעלמות של חלק מהצוות הרפואי מפניות חוזרות ונשנות שלהם, לאחר שהידרדר מצבה. הם טוענים כי נתקלו בסירוב עיקש למסור להם את התיק הרפואי המלא שלה בעת אשפוזה, לצורך קבלת ייעוץ חוות דעת רפואית. כחלק מהמאבק פתחו השלושה את עמוד הפייסבוק "היוהרה הרגה את אמא", שמטרתו לאגד את הציבור, להביא לידיעתו את ההכרח "לרפא את מחלת היוהרה שהורגת חולים" ולפעול כדי ש"חולים יזכו ליחס ראוי ומכובד שלו הם זכאים. לא עוד זלזול ואטימות של רופאים, אלא יחס הולם ואנושי!" עמוד הפייסבוק גרר תגובות רבות, ובתוך חודשים הצטרפו אלפי אנשים, חלקם שיתפו מקרים שבהם יוהרת אנשי הצוות פגעה בחולים ובבני משפחותיהם. בהספד שנשא גיא וגנר לאמו בהלווייתה, הוא אמר: "אמא שלנו, בת 72, אושפזה לפני כעשרה ימים בשל דלקת בריאה הימנית במחלקה פנימית בבית החולים אסף הרופא והיא נפטרה אתמול. העובדה שהיית אחות במקצועך, וטיפלת בחולים במשך 47 שנים, לא סייעה לך. אנחנו האמנו במערכת הרפואית. "ביום שבת בשעה 10:46 התקשרת אלי ואמרת לי: 'גיא, בוא, אני מרגישה לא טוב, אני מרגישה שאני הולכת למות'. באתי. ניסיונותינו הרבים לפנות לצוות הרפואי, לומר שמצבך מידרדר, נתקלו באטימות. הם טענו שאנחנו לא מבינים, שאלו תגובות לוואי של התרופות שאת מקבלת, 'תבואו מחר בקבלת קהל, נסביר לכם, אנחנו עסוקים עכשיו', עד שאתמול גופך קרס. ובכן, אמא, לצערי, גם הפעם את צדקת והם טעו. אמא יקרה שלנו, לא היית צריכה ללכת מאיתנו. בטח לא עכשיו".
ורד, גיא ורונן, ילדיה של הלן וגנר ז"ל. מתלוננים כי פניותיהם לרופא התורן התקבלו באדישות // צילום: מאיה באומל בירגר
באזכרה במלאות 30 יום למותה של הלן נשא גיא הספד נוסף בשם שלושת הילדים. "בבית החולים לא רצו לעזור, לא התעניינו ולא היה אכפת להם", אמר. "את היית בשבילם עוד אישה שאין להם כוח אליה. הרופאים אמורים לעזור, לרפא, להציל חיים, אבל היוהרה, האגו המנופח והחשיבות העצמית סינוורה אותם ומנעה מהם לטפל בך... לא נשקוט, אמא, ולא ננוח... הקמנו קהילה ומחאה ציבורית, נרעיש ולא נחריש, לא עוד מקרה של הלן וגנר, לא עוד יוהרה ואטימות לב מול חולים". ילדיה שיגרו מכתב תלונה חריף לנציב קבילות הציבור למקצועות הרפואיים במשרד הבריאות. במכתב הם פירטו שורה ארוכה של תלונות וטענות על הטיפול הרפואי וביקשו שתוקם ועדה לבדיקת מות אמם. בין היתר, הם דורשים לבדוק מדוע פניותיהם לצוות הרפואי במחלקה פנימית ג', כשהתריעו על הידרדרות קריטית במצבה של אמם, "התקבלו בביטול, בזלזול, וללא כל התייחסות או בדיקה מצד הצוות הרפואי". תלונת המשפחה מתמקדת בעיקר בשבת, 21 במארס, היום שבו הגיע כל אחד מהם בנפרד לסעוד אותה, ולדבריהם, כל אחד בתורו פנה לצוות הרפואי והסיעודי לטפל בדחיפות באמם משום שמצבה הולך ומידרדר, אולם הם נענו בשלילה ובזלזול, והרופא התורן סירב להגיע לחדרה ולבדוק אותה. תיאור אותנטי של הדברים נמצא גם בתכתובת בקבוצת הווטסאפ המשפחתית מאותו יום, שבה כל אחד מהילדים כתב בזמן אמת מה עובר עליו ליד מיטת האם. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' הרשקו, החליט שלא להקים ועדת בדיקה כפי שדרשה המשפחה. הוא לא זימן את המשפחה להעיד בפניו והסתפק בתשובות כתובות של הרופאים ובית החולים. הרשקו בחר לבדוק לעומק רק חמישה נושאים מתוך יותר מעשרה שהועלו בתלונה של המשפחה; בין השאר לא בדק את אותו חלק בתלונה שמתייחס לטענות של המשפחה על הזלזול ועל האדישות לבקשות לבדוק את הלן וגנר בזמן שמצבה הידרדר במחלקה הפנימית. במכתב סיכום הבדיקה ששלח הרשקו למשפחה מובאות תגובות מנהלי המחלקות בבית החולים, כפי שנשלחו אליו. פרופ' מיכה רפפורט, מנהל מחלקה פנימית ג' באסף הרופא, כתב לו כי "מדובר בחולה מבוגרת עם מספר מחלות רקע קשות, שהתקבלה בתמונה של מחלה זיהומית קשה, ושבסופו של דבר נפטרה למרות טיפול אופטימלי ומסור של המחלקה והיחידה לטיפול נמרץ. "מהלך זה אינו חריג בזמן אשפוז, ואיני רואה כל פגם בהתנהלות הרפואית. המכתב הארוך (של המשפחה; ר"ר) גדוש בטענות הקשורות לתחושות האישיות הקשות של המשפחה, שאני מצר עליהן, ושלמיטב הכרתי את הצוות המטפל, גם להן אין בסיס כלשהו".
הלן וגנר ז"ל // צילום באדיבות המשפחה
גם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, ד"ר יובל לאונוב, דחה בתוקף את הטענות שהעלתה המשפחה על הטיפול הרפואי שקיבלה הלן במחלקתו ועל התנהגותו כלפי המשפחה. "אני מנהל מחלקה לטיפול נמרץ עם 18 מיטות, שישה רופאים מומחים ו־50 אחיות; מחלקה עם גאוות יחידה, הדוגלת במסירות לחולים, ובמיוחד ביחס אמפתי של כולנו לבני המשפחות, שלדעתי הם הנציגים של החולים שרובם אינם בהכרה". לאונוב כתב כי ההערות הקשות נגדו "מעליבות, והן סוג חדש של אלימות נגד רופאים - האשמות שווא בצורה 'מכובדת', דבר שלכאורה נותן למילים אצטלה של אמיתות כלשהי, וכן העלאת הנושא ברשת החברתית, שגורם לי 'שיימינג'. זה למעשה סוג של אלימות כלפיי, ואני מוחה על כך. "אנחנו, הצוות הרפואי והסיעודי, יחד עם המשפחות, נלחמים בקרב להצלת יקיריהם, וידענו כבר עליות ומורדות ביחסים עם המשפחות, ותמיד במסגרת התחשבות בצערם. אך יש גבול מסיים שאותו, גם אם המשפחה במצוקה וצער, היא אינה יכולה לעבור. אני מתבייש בשמם על המילים הבוטות שנאמרו על רופא, שכל מעייניו להצלת חייה של יקירתם". בסיכום המכתב למשפחה כתב הרשקו: "אני מבקש להביע את השתתפותי בצער המשפחה על אובדן אם יקרה לאחר מאבק עיקש ומקצועי להצלת חייה, על ידי צוות מסור ומיומן". בינתיים לא תם ולא נשלם המאבק של בני המשפחה, והם מתכוונים לפנות שוב למשרד הבריאות ולדרוש חקירה יסודית של טענותיהם. הם ידרשו גם להופיע בעצמם בפני משרד הבריאות ולהציג ראיות נוספות שמחזקות את הטענות, לרבות עדות מוקלטת של שיחה שנערכה בזמן אמת עם אחד מאנשי הצוות הרפואי.
הד"ר שעבר צד ונפגע
ד"ר חגי קדם מוכן לספר באופן גלוי על הניכור שקיים במערכת הבריאות מול המטופלים והחולים, והוא מדבר הן כאיש מקצוע ותיק והן מניסיונו האישי כחולה סרטן, שנזקק לטיפולים ולאשפוזים במערכת הרפואה הציבורית. קדם (63) כיהן בשורה של תפקידים ניהוליים בכירים בקופות חולים כללית ומכבי, והיום הוא מנהל האגף לתכנון מדיניות במינהל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות. לפני תשע שנים אובחן אצלו סרטן העור (מלנומה) והוא עבר ניתוח לכריתת הנגע ברגל. אחרי שבע שנים שקטות, ב־2013 התגלתה המחלה מחדש, וקדם עבר ניתוח מורכב לכריתה רחבה של הנגעים הסרטניים. אשתקד התגלו עדויות לגרורות סרטניות בכבד, בריאות ובמוח, ומאז מטופל קדם בתרופות ביולוגיות (שמערבות את המערכת החיסונית בגוף) ובתרופה כימותרפית. למרבה השמחה, המחלה נמצאת כעת בנסיגה מתמדת. "בשנה האחרונה הייתי בשני אשפוזים אינטנסיביים בשני בתי חולים ציבוריים, והבחנתי שהמלווה עדיין לא נתפס כחלק לגיטימי וחיוני מהחולה עצמו, כמי שיכול במקרה הצורך לדבר במקומו כשמצבו של החולה אינו מאפשר זאת או כשדבריו אינם מובנים מספיק - ולספק לצוות הרפואי מידע חיוני ותובנות חשובות". יעל קדם, רעייתו של חגי, היתה צמודה אליו בעת האשפוז במחלקה, ובכמה מקרים נשאלה על ידי הצוות הסיעודי על תרופות שניתנו לו ולא תמיד ידעה לענות. בעקבות זאת החליטה, יחד עם בני המשפחה, לנהל רישום של כל התרופות, הבדיקות, הטיפולים שהוא מקבל בביה"ח, כך שהמשפחה תוכל לעקוב ולוודא שהוא מקבל תמיד, ובזמן, את כל מה שהוא אמור לקבל. "במהלך האשפוז, המידע שמסרתי לצוות עזר מאוד לטיפול הרפואי", היא מספרת. "במקרים רבים, בן משפחה הקרוב לחולה מסוגל להבחין בשינויים במצבו הרבה לפני הצוות. כך היה גם באחד הלילות, בזמן האשפוז של חגי, כשהתרעתי בפני האחיות על הידרדרות במצבו, והן חשבו שאני סתם מבוהלת, בגלל אירוע שהיה בלילה שלפני כן. הבדיקות בבוקר הראו שצדקתי, ושחגי סובל מרמה נמוכה חריגה ומסוכנת של סוכר בדם. בחלק מהזמן, האחיות והרופאים נתנו לי הרגשה שאני מטרידה אותם. "אני לוקחת בחשבון את הלחץ והעומס שיש עליהם, אבל הם צריכים לראות במלווה כאילו הוא הפה של החולה, ולא לבטל אותו, אלא להקשיב לו". ד"ר קדם מנסה ליישם לכלל מערכת הבריאות את הלקחים מהאשפוז שלו בבתי החולים ומההתנהלות השוטפת שלו מול קופת חולים מכבי, שבה הוא חבר. בתחילת השנה הפיץ להנהלת משרד הבריאות מסמך תחת הכותרת "החולה במרכז", לאחר שהשתתף בכנס השנתי של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות. הוא קרא למשרד לשנות את התפיסה של מערכת הבריאות בישראל. "בעשרות השנים האחרונות שימשתי במספר תפקידים במערכת הבריאות, בקהילה ובבתי החולים", כתב, "ולא היה לי ספק שאני מכיר את מערכת הבריאות על בורייה. בשנה האחרונה השתנתה תמונת העולם שלי על המערכת מן הקצה אל הקצה, עם הצטרפותי למועדון החולים ב'מחלה קשה'. גיליתי שנוסף על ההתמודדות עם המחלה, עלי להתמודד עם המערכת הרפואית שנועדה לטפל בי". הוא כתב עוד: "אנחנו, במערכת הרפואית, מרבים לדבר על 'העצמת המטופל', ובמהלך הכנס אף הגענו למסקנה ש'שיתוף המטופל' הוא מונח עדיף ופחות מתנשא. אלא ששותפות כזו מחייבת אמון של המטופל במערכת - אמון שהיא נמצאת שם ופועלת בראש ובראשונה בשבילו... במגעי עם כלל המערכת גיליתי שהחולה ממש לא במרכז! האינטרס של החולה, פעמים רבות, משני לשיקולים מקומיים או גלובליים הפועלים במפורש כנגד אינטרסים אלה". ד"ר קדם גיבה את התובנות בכמה דוגמאות שממחישות את הבעיה. "לפני זמן מה שאלתי חבר טוב, שהוא במקרה גם מנכ"ל בית חולים גדול, אם היה לו סרטן, כמה זמן הוא היה מוכן להמתין אחרי ביצוע בדיקת דימות לתשובה לשאלה האם יש לסרטן גרורות. הוא ענה לי ללא היסוס: '24 שעות לכל היותר'. אלא שבבית החולים שלו, כמו ברוב בתי החולים בארץ, התשובה מתקבלת תוך עשרה ימי עבודה, שם קוד לשבועיים, לא כולל זמן דואר ישראל. "לפני פחות משנה הייתי בדיוק בסיטואציה הזו והמתנתי בסבלנות לתשובה. לאחר התערבות של כל מי שהיה יכול מבין חבריי חסרי המנוח, קיבלתי את התשובה לאחר חמישה ימים. חקרתי ומצאתי שמה שהכתיב את לוח הזמנים לא היה היכולת האמיתית והזמינות של הרופאים המפענחים במכון הדימות, אלא שהבדיקה שלי חיכתה לרופא מסוים, שאמור היה לפענח אותה דווקא במסגרת העבודה הנוספת אחר הצהריים. "במערכת הבריאות שלנו, החולה אינו תמיד במרכז. נראה שאף אחד במכון הדימות בבית החולים לא חשב על מה שעובר עלי בימים ובלילות הארוכים של ההמתנה לתשובת בדיקת הדימות, ולא שאל את עצמו איך הוא יכול לקצר אותה. גם בקופת החולים שלי אף אחד לא חשב מה המשמעות של הגעה לבית חולים לקבלת טיפול עם התחייבות לבית חולים שנמצא בצד השני של המדינה. בכל מקרה, יש לי תחושה ברורה כי המחשבה עלי כחולה היתה משנית לשיקולים אחרים במערכת, ולא הייתי בראש מעייניהם של מקבלי ההחלטות והמוציאים לפועל". קדם קרא למשרד הבריאות להכריז על "מערכת בריאות שבה החולה במרכז, שבה כל נותן שירות מברר לעצמו בכל פעולה שבה הוא מעורב, ובכל רגע נתון, באיזה אופן היא משרתת את החולה המקבל את השירות. זהו שינוי תודעתי הנוגע לכל הרמות במערכת. "אחת הדרכים לעשות זאת, כמתכנן או כנותן שירות רפואי, היא לשים עצמך לרגע קטן במקום אלה שאתה נותן להם שירות. זוהי טכניקה מחוללת פלאים. "כל מה שאמרתי לא מפחית כהוא זה מהערכתי לכלל העובדים במערכת הבריאות, העושים לילות כימים עבור מטופליהם ושאת חלקם פגשתי. דווקא המפגש עם מטפלים הנותנים ביטוי ברור ויומיומי בעבודתם לתפיסה של 'המטופל במרכז' מוכיח שזה אפשרי ומאתגר את מערכת הבריאות. אני סבור שכולנו, כולל אני, יכולים לעשות טוב יותר".
נותרו במצוקה לבדם
טענות על התעלמות מקוממת של רופא תורן מפניות של בן משפחה עולות גם מהתביעה שהגיש כירורג בכיר באחד מבתי החולים הציבוריים הגדולים בארץ נגד קופת חולים כללית ובית החולים בילינסון, על הטיפול בבת זוגו. על פי התביעה, שהוגשה לפני כחודשיים לבית משפט השלום בתל אביב על ידי עו"ד שירי לידאי, א', בת 53 מתל אביב, עברה בנובמבר 2010 ניתוח לכריתת המעי הגס לאחר שהתגלה אצלה חשד לגוש סרטני במעיים. כעבור שמונה חודשים היא עברה אצל אותו כירורג ניתוח חיוני נוסף, לתיקון בקע בצלקת הניתוח. כעבור שלושה ימים פנתה לחדר המיון בבית החולים בילינסון בפתח תקווה בגלל חשד לדלקת במעי ואושפזה במחלקה כירורגית ב'. על פי כתב התביעה, למרות שהיא היתה בסיכון מוגבר ולמרות שהסימנים הגופניים שלה העידו על חסימה מסוכנת במעיים, האבחנה לא בוצעה בזמן והיא לא טופלה באופן הולם במשך שבוע שלם. בתביעה נטען עוד כי גם כאשר סוף סוף אובחן שא' סובלת מנקב במעי, לא נחפזו הרופאים לנתח אותה כנדרש, אלא רק כעבור 12 שעות נוספות, שבמהלכן נגרמה אצלה החמרה נוספת בנמק במעי והדלקת התפשטה בחלל הבטן. בעקבות זאת החריפה מאוד הדלקת במעי, וא' נאלצה לעבור ניתוח לכריתת המעי הדק, ובעקבותיו עוד כמה ניתוחים. היא נותרה עם בעיות בלתי הפיכות בתפקודה הגופני. בכתב התביעה מתוארות גם טענות רבות על השתלשלות העניינים במחלקה כירורגית ב'. בין השאר נטען כי ב־2 באוגוסט 2011 הופיעו אצל א' כאבי בטן עזים והיה נראה שמצבה רק הולך ומחמיר. בעקבות זאת, בן זוגה של החולה, כירורג בכיר במקצועו, "חשד מייד שמדובר בדלקת שנגרמה עקב סיבוכים של הניתוחים, וביקש שרופא יבדוק את התובעת בדחיפות. "לאחר שנענה שהרופא התורן מיודע לגבי מצבה אך יגיע רק בסוף ביקור הערב, פנה בן זוגה של התובעת לרופא התורן באופן ישיר ודרש שיטפלו בה באופן מיידי, ביודעו שמדובר במצב מסכן חיים. לאחר שגם הפעם נענה בשלילה, בתואנה ש'יש מאושפזים דחופים יותר במחלקה', הוא התקשר לרופא המנתח וביקש את התערבותו. רק עקב התערבות הרופא המנתח, ולמרות ההחמרה הברורה במצבה של התובעת, בוצעה סוף סוף בדיקת סי.טי בטן, וזאת רק בחצות הלילה". כאן לא תמה, לפי התביעה, מסכת הייסורים של החולה. "בעודה ממתינה במסדרון לביצוע בדיקת הסי.טי היא החלה להקיא, ולמרבה התדהמה, על אף שרופא המחלה התורן יצא באותה עת מחדר הסי.טי וראה את התובעת מקיאה, הוא פשוט התעלם והמשיך ללכת. "בן זוגה של החולה סבר לתומו שהרופא התורן בדרכו למחלקה וישלח איש צוות סיעודי שיעזור לו בטיפול, אולם משחלף הזמן והם נותרו במצוקה לבדם, עלה בן הזוג חזרה למחלקה ומצא את הרופא התורן יושב ואוכל בחדר הצוות הרפואי. "מתוסכל ונואש, הפציר בן הזוג ברופא התורן שיעזור לו לזרז את הבדיקה לאור דחיפות המקרה והחשד להתנקבות המעי, וכן שיבקש מאיש צוות סיעודי לגשת לתובעת על מנת להקל בסבלה ולנקותה מהקיא. בתשובה ענה הרופא התורן שהוא מפריע לו לאכול ושהוא חצוף וחסר סבלנות, ובהמשך אף קרא לאנשי הביטחון שיוציאו אותו מהמחלקה. "בינתיים בוצעה בדיקת הסי.טי והחולה הוחזרה למחלקה, נוקתה וקיבלה תרופה משככת כאבים. סיכומה של הבדיקה אכן אימת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את חשדו המוצדק של בן זוגה של החולה, שמדובר במצב רפואי מסוכן מאוד. אלא שלמרבה התדהמה, ניגש אז רופא המחלקה לבן זוגה של החולה ואמר לו ש'הבדיקה תקינה' - על אף שברור כשמש שלא כך היה". על פי התביעה, בעקבות העיכובים הרבים בטיפול ובאבחון בחולה היא נאלצה לעבור ניתוח שבו נכרת המעי הדק, ולעבור עוד שורה ארוכה של אשפוזים וניתוחים. מאז נפגע התפקוד הגופני שלה באופן בלתי הפיך, כולל כאבי בטן תדירים, חסימות מעיים, עייפות כרונית ומצב תזונתי ירוד. בית החולים טרם הגיש כתב הגנה.
"הבעיה אצלה בראש"
משרד הבריאות חוקר בימים אלה פרשה נוספת, שבמרכזה טענות על התעלמות מתמשכת של רופאים ממצוקותיה של אישה בת 56 ועל טעויות מתמשכות בקבלת אבחנתה הרפואית, שבעקבותיהן היא נותרה משותקת באופן בלתי הפיך, סיעודית ונתמכת בזולת. משפחתה של שמחה חזן, תושבת בת ים, הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים מכבי ובתי החולים וולפסון, איכילוב ושיבא (שבעליהם היא מדינת ישראל) בעקבות הטיפול שקיבלה החל מאפריל 2013. על פי כתב התביעה, שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, סבלה חזן במשך כשישה שבועות מכאבי תופת, שבגינם פנתה לא פחות מ־16 פעמים לרופאים של קופת חולים מכבי. "בנוסף, נבדקה על ידי רופאים שונים ב־12 ביקורי בית, וארבע פעמים הגיעה לחדרי המיון של בתי החולים וולפסון, איכילוב ותל השומר. ואולם למרבה הצער, רק לאחר התפתחות נזק בלתי הפיך של שיתוק עם חוסר שליטה על הסוגרים, הואילו מוסדות הבריאות להתייחס לתלונותיה. "אין מדובר במקרה סטנדרטי של רשלנות רפואית, כי אם במקרה מקומם, חריג בחומרתו, שבבסיסו אי אכפתיות ואדישות של מערכת שלמה, הן בקופת החולים והן בחדרי המיון, מול סבל מתמשך וחריג בעוצמתו והתנהלות פסולה המותירה תחושת זלזול בחיי אדם - התנהלות שלמרבה הצער, הותירה את התובעת עם נזקים אנושים ובלתי הפיכים". כתב התביעה מגולל טענות על אבחנות שגויות, אבל גם כאלו שלפיהן "קשה לא פחות היתה ההתמודדות של חזן עם התנהלות רופאים כלפיה, ובתוך כך, חוסר האמון בתלונותיה והתגובות הציניות, המתנשאות והמזלזלות שאותן נאלצה לספוג פעם אחר פעם. "בין היתר נאמר לה כי הכאבים שמהם היא סובלת נובעים ממשקל גוף עודף, כי היא מגזימה בהבעת הכאב שהיא חשה, וכי מדובר בכלל בבעיה נפשית, ובלשון המטפלים: 'הבעיה אצלה בראש'. חרף ההשפלה והמבוכה אשר היו כרוכות בכל פנייה נוספת לרופא - הקושי לשאת את הכאב והתקווה למזור למכאוביה הובילו את חזן לחזור שוב ושוב, לעיתים גם פעמיים ושלוש באותו יום, אל רופאי קופת החולים ובתי החולים".
אידה דן ושמחה חזן. "מקרה שבבסיסו אי אכפתיות ואדישות מול סבל חריג בעוצמתו"צילום: מאיה באומל בירגר
אידה דן, בתה היחידה של חזן, ליוותה אותה בחלק גדול מהביקורים אצל רופאי הקופה ובחדרי המיון. לדבריה, "קיבלנו תגובות מזלזלות מהרופאים, שהיא 'משוגעת' ו'שמנה'. רופא אחד אמר לה: 'אני מבטיח לך שאם היית 20 ק"ג פחות, לא היית מרגישה את הכאבים'. "באחד מחדרי המיון, אחרי המתנה מאוד ארוכה ומתן משככי כאבים רבים כמו מורפיום בעירוי, אמר לי רופא 'לא יכול להיות שעדיין כואב לה', ורמז לי, תוך כדי הצבעה על ראשו, שאמי בעצם משוגעת. עניתי לו: 'איך זה קשור לכאבים שלה?' והוא השיב לי בשאלה: 'במה אמך עובדת?'. השבתי לו שהיא לא עובדת, והוא אמר לי: 'אז היא בבית, וזה אומר שהיא לא בסדר'". אידה מספרת עוד כי באחת הפעמים בחדר מיון, "כשכבר הגענו עם בדיקות שמראות בעיה גופנית אמיתית, צעקה עלינו הרופאה ש'הגענו למקום הלא נכון' וראיתי איך היא מתארת אותה בפני רופאים אחרים כשמנה ומתעלמת מכל הממצאים שהצבענו עליהם". בכתב ההגנה שהגישה לאחרונה קופת חולים מכבי היא דוחה את כל הטענות וטוענת בין השאר כי "בנסיבות המקרה ננקטו כל אמצעי הזהירות המקובלים והסבירים באבחון ובטיפול, והכל בהתאם לתלונות ולממצאי הבדיקה. המורסה בעמוד השדרה היא מצב רפואי נדיר וקשה לאבחון, כשהתנהלותה של התובעת, שעברה מרופא לרופא ומבית חולים לבית חולים, מבלי לאפשר רצף טיפולי, היא שהקשתה על האבחון. "הנזקים הנטענים של התובעת, המוכחשים כשלעצמם, אינם תוצאה של רשלנות אלא של מצבה הרפואי הבסיסי של התובעת, ומכל מקום, לא היה באבחון או בטיפול מוקדם יותר כדי לשנות את הטיפול או את התוצאה הרפואית". משרד הבריאות והמדינה עדיין לא הגישו כתב הגנה. ועדת הבדיקה שמינה המשרד לפרשה עדיין לא סיימה את עבודתה. עורכי הדין של חזן, דני סרור ודניאל אביבי־נחום ממשרד כספי, סרור ושות', סבורים כי "השתלשלות העניינים במקרה זה מהווה תעודת עניות וציון 'נכשל' למערכת שהתעלמה מזעקות הכאב של אישה קשת יום שהתדפקה עשרות פעמים על דלתות המוסדות הרפואיים - בקהילה ובחדרי המיון, ללא מושיע. "מדובר באטימות של מערכת רפואית שלמה, אשר זילזלה בתלונות התובעת, ייחסה אותן למשקלה העודף ולמצבה הנפשי, וכתוצאה מכך הותירה אישה בת 56 משותקת עם נזקים קשים ובלתי הפיכים. "אנחנו מקווים שוועדת הבדיקה של משרד הבריאות תקבע נהלים שימנעו את הכשל הבא ויחייבו את הגורמים הרפואיים להתייחס באופן שונה, רציני ומקצועי יותר למטופל הזועק שוב ושוב לעזרה, כולל בביקורים חוזרים ונשנים בחדרי המיון". ranr@israelhayom.co.il - - - - - - - - - - - - - - - -
איך באמת יקשיבו לך בבית החולים?
√ בזמן טיפול רפואי מומלץ תמיד לבקש בנימוס מאיש הצוות הרפואי (אחות, רופא, טכנאי רנטגן, פיזיותרפיסט) להציג את שמו המלא ואת תפקידו. הבקשה הפשוטה הזאת יוצרת לא פעם יחס אחר ומחויבות גדולה יותר. √ בעת טיפול רפואי, בעיקר בחדרי המיון אבל גם במחלקות האשפוז ובבדיקות רפואיות, מומלץ שיהיה לצידכם בן משפחה שיוכל לסייע לכם - וגם ייצג אתכם טוב יותר מול הצוות הרפואי בבקשות, בשאלות, בעזרה ובמתן מידע. √ כשאתם מוסרים מידע חשוב או בקשות שחשובות לכם, אל תהססו לדרוש שהדבר יתועד לפרטיו בתיק הרפואי של הרופאים ובתיק הסיעודי של האחים והאחיות. התיעוד יוצר לעיתים מחויבות גדולה יותר. √ אם אתם מרגישים שהטיפול הרפואי אינו טוב מספיק או קשוב מספיק - בקשו לקרוא לרופא הבכיר או לאחות הבכירה במחלקה שיבואו ויבדקו אתכם. לא תמיד הם יוכלו להיענות לבקשתכם, אבל עצם העלאת הבקשה עשוי לדרבן את הצוות למתן טיפול רפואי טוב יותר. √ בכל זמן, גם בלילה ובשבתות, יש בבית החולים גם מנהלים בכירים, שאחראים רפואית וסיעודית לכל בית החולים. במקרה הצורך ניתן לבקש לדבר איתם או להתלונן בפניהם. לעיתים קרובות, עצם הבקשה עשוי להועיל. √ אל תהססו לתעד, גם בהקלטות ובצילומים, מצבים שבהם אנשי הצוות הרפואי אינם מקשיבים לכם. √ העלאת תלונות ברשתות החברתיות בזמן אמת עשויה לזרז מאוד תהליכים רפואיים ולשפר את היחס לחולים. אפשר להעלות תלונות גם לאתרי הפייסבוק של בתי החולים.
