רופאים ללא גבולות: טיוח וכשלים במחיר סיכון החולים ,
רן רזניק , ישראל היום , 14.01.2015
מדי שנה נופלים מאות חולים קורבן לניסיונות הסתרה של טעויות שעשו הרופאים במהלך הטיפול • תחקיר "שישבת" חושף שורה של פרשות קשות, שבהן נטען כי רופאים בכירים ובתי חולים טייחו טעויות בניסיון להגן על שמם הטוב רק לאחר יותר מעשרים שנה גילו הוריה של ס', היום בת 24, על הכשלים הקשים שאירעו בעת הטיפול בבתם בבית החולים סורוקה בבאר שבע. לטענתם במשך כל אותן שנים הסתיר מהם בית החולים את מה שבאמת אירע לס' והפרטים המלאים התגלו להם רק בעקבות החלטתם לערוך בירור משפטי בנושא.
תחילתו של המקרה באפריל 93', כשהוריה של ס', אז בת שנתיים וחצי, הבחינו, לחרדתם, שליד מיטתה יש בקבוק פתוח של אקמול נוזלי. מחשש שהתינוקת שתתה ממנו, הם הבהילו אותה לחדר מיון ילדים בבית החולים סורוקה, ושם הסתמכו על דברי המשפחה וטיפלו בילדה כאילו היא סובלת מהרעלת אקמול. היא קיבלה תרופה נוגדת הרעלה, שאמורה לנטרל את האקמול מהגוף.
אלא שהתרופה הזו היא כשלעצמה בעלת סיכונים גדולים מאוד, ולטענת ההורים היא גרמה לתינוקת לפגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. מאז, בין השאר, סובלת ס' ממחלת האפילפסיה ומפגיעה קשה בראייה.
הוריה של ס' היו בטוחים שהתופעות שמהן היא סובלת קשורות להרעלת האקמול; אולם לפני כשנה החליטו בכל זאת לפנות לייעוץ משפטי. רק אז התברר להם, לתדהמתם, כי הרופאים הבכירים במחלקת הילדים בסורוקה ידעו כל השנים כי בטיפול הרפואי שקיבלה ס' היו כשלים רבים, וכי התרופה שגרמה לה נזקים ניתנה במשך זמן רב מדי - מאחר שבעת הטיפול, בסוף השבוע, לא פעלה בבית החולים מעבדה שיכלה לבדוק בזמן אמת אם התינוקת בכלל סובלת מהרעלת אקמול.
עובדות אלו התבררו לא מדו"ח פנימי חסוי, אלא ממאמר מדעי שפירסמו ב־1996 ארבעה רופאי ילדים בכירים בסורוקה בכתב עת בינלאומי לרפואה. במאמר הם מתארים את המקרה של ס' וכותבים כי הטיפול בתרופה נוגדת האקמול הוא שהביא כנראה לפגיעה המוחית אצלה.
הרופאים כותבים כי למדו מהמקרה שאסור לסמוך רק על דברי ההורים בקביעת היקף ההרעלה מתרופה שנלקחה בבית, וכי חשוב שהמעבדה תפעל סביב השעון - כדי לוודא את הרמה האמיתית של התרופה החשודה כמרעילה וכדי לתת את הטיפול נגד הרעלה רק במקרים הנחוצים. גם אז, יש לתת טיפול רק במינון הנכון ולמשך הזמן המתאים. ממצאים אלה לא דווחו מעולם למשפחתה של ס'.
בעקבות המידע החדש, הגישה המשפחה במאי האחרון תביעת רשלנות רפואית נגד קופת חולים כללית, הבעלים של בית החולים סורוקה, באמצעות עורכי הדין צפריר אושרי ושי פויירינג. בכתב התביעה נטען כי אילו נבדק דמה של התינוקת (באמצעות דגימת דם ובדיקת מעבדה בזמן אמת), היה מתברר כי התינוקת לא סבלה כלל מהרעלת אקמול, וקיבלה את התרופה נוגדת האקמול לשווא.
לטענת התביעה, "דגימת הדם נלקחה רק אחרי 48 שעות, ואז התברר כי לא היתה כלל הרעלת אקמול, ולכן הטיפול בתרופה היה בלתי סביר ומיותר לחלוטין, ורק הזיק לתובעת. אולם הרופאים לא דיווחו להורים על ממצאי דגימת הדם". התביעה גובתה בשתי חוות דעת, שכתבו שניים מבכירי רופאי הילדים בארץ.
"מאז פרסום המאמר, במשך כמעט 20 שנה, הסתירו הרופאים מהמשפחה את העובדות והתובנות הללו", אומר עו"ד פויירינג. "תחת זאת הם סיפרו למשפחה שמה שקרה נגרם מהרעלת אקמול שקרתה בביתם. הדבר רק העצים את רגשות האשם של ההורים כאילו הנזק נגרם בגללם".
בית החולים דחה בתוקף את כל טענות המשפחה וטען בין השאר כי "בזמן אמת, לאור הסיכון הנמוך הגלום במתן התרופה נוגדת האקמול, והסיכון המשמעותי והממשי לנזק בלתי הפיך לכבד - לא היה מקום לפעול אחרת. כל טענות התביעה והמומחה מטעמה אינן אלא בגדר חוכמה שלאחר מעשה...
"עד למקרה של התובעת לא דווח בספרות הרפואית על סיכון להתפרצות אפילפסיה כתוצאה ממתן התרופה נוגדת האקמול. לא אחת מתרחש אצל הילדים התקף אפילפטי ראשון בשנות הילדות המוקדמות, ולכן אין בנסיבות האירוע כל דבר חריג שיש בו כדי להוכיח קשר סיבתי...
"ס' טופלה במסירות ובמקצועיות ובאופן הולם וראוי על ידי בית החולים, והתייחסו אליה במלוא כובד הראש, האחריות והרצינות. להוריה ניתנו הסברים מלאים על אודות הסיכונים והסיבוכים בהתייחס למצבה ובאשר לאפשרויות הטיפול השונות".
כעס, מרירות ותחושת בגידההמקרה החמור של ס' עדיין מתברר בבית המשפט, אולם הוא לא היחיד שבו מיוחסים לרופאים ניסיונות טיוח של מחדלים שעשו לכאורה. תחקיר "שישבת" חושף כיצד רופאים, אנשי צוות רפואי ובתי חולים בישראל אינם מדווחים, מטייחים ואף מסתירים באופן יזום טעויות וכשלים שביצעו במהלך טיפולים - הכל בניסיון להגן על שמם הטוב, לעיתים אפילו במחיר סיכון חייו של החולה.
משיחות עם עשרות רופאים, מנהלים, מטופלים ועורכי דין, ועל פי נתונים שאוספים בכירים במערכת הרפואית בישראל, עולה כי מאות חולים נופלים מדי שנה קורבן לניסיונות הסתרה וטיוח של תקלות שהתרחשו במהלך טיפול רפואי שעברו. הטיוח הוא לעיתים כל כך מוצלח, שהטעויות מתגלות במקרה רק אחרי שנים, לאחר שלחולה כבר נגרמו נזקים קשים ובלתי הפיכים. שורה של פרשות רפואיות קשות, הנחשפות כאן לראשונה, מאפשרות לשפוך אור על התופעה, ששותפים לה מיטב המוסדות הרפואיים ובכירי הרופאים בארץ.
נוסף על ניסיונות הטיוח, בתי החולים מסתירים פעמים רבות את תוצאותיהן, ואפילו את עצם קיומן, של בדיקות פנימיות שהם עורכים בעקבות מקרים של טעויות ותאונות רפואיות. לאחרונה ניתנו בנושא שני פסקי דין חשובים, שכפו על שני בתי חולים גדולים להעביר למטופלים את ממצאי הבדיקות שערכו בשני מקרים של טיפולים כושלים, בדיקות שאכן העלו שאלות רבות על טיב הטיפולים.
חשוב להבהיר: התשתית החוקית למלחמה בתופעת הטיוח במערכת הרפואית קיימת, והיא מקיפה וברורה מאוד. כבר ב־1995 קבע פסק דין מכונן של נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, כי "מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון, אלא פתיחות וגילוי האמת".
פסק הדין, שעליו חתומים גם שופטי העליון מישאל חשין ודליה דורנר, ניתן בפרשה של חולה שהצליח לקפוץ אל מותו מחלון הקומה השמינית בבית החולים הדסה עין כרם ביולי 1991, וזאת לאחר שאושפז בעקבות ניסיון התאבדות קודם. בעקבות ההתאבדות בדק בית החולים את הטיפול בחולה על ידי צוות רופאים פנימי. משפחתו של החולה דרשה לקבל את ממצאי החקירה הפנימית, ונתקלה בסירוב; אולם בית המשפט המחוזי בירושלים לא קיבל את עמדת בית החולים והורה לו להעביר למשפחה את דו"ח הבדיקה הפנימי. בית החולים הדסה עירער לבית המשפט העליון - וערעורו נדחה.
בפסיקתו קבע ברק כי חובה על בית חולים למסור לידיהם של המטופלים וקרוביהם כל מידע על הטיפול שהם עוברים, כולל דו"חות של בדיקות פנימיות שערך בית החולים. "עניינו של הרופא הוא האדם החולה ולא המחלה שבאדם", נכתב בפסק הדין, "ועל כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל ומהו הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב שבו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול".
הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית קבעה כבר במאי 2004 כי "בכל מקרה של תקלה בטיפול בחולה יש ליידע אותו בדבר התקלה. גילוי התקלה לחולה ייעשה מוקדם ככל האפשר, וזאת תוך הבעת אמפתיה וצער על התקלה שהתרחשה. הגילוי ייעשה על ידי הרופא האחראי, והוא יכלול מידע שישיב על השאלות: מה קרה, מתי קרה, כיצד קרה ואילו צעדים ננקטו כדי שתקלה כזו לא תישנה בעתיד. הגילוי יכלול גם מידע לגבי השפעה אפשרית של התקלה על בריאותו של המטופל ועל הצעדים הננקטים כדי לתקן תקלה זו.
"עבודות מחקר רבות מורות כי אנו, הרופאים, נוטים להעלים מידע מהחולים שלנו, ואין אנו נוטים לחשוף טעויות שעשינו. פער זה, הנגלה במהירות בפני החולה, פוגם קשות ביחסי האמון בינו לבין הרופא, והוא שעומד ביסודן של מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית המוגשות נגד רופאים. מרבית החולים התובעים מבטאים תחושות של כעס, מרירות, בגידה והשפלה כאשר הם חשים כי מידע חיוני הוסתר מהם".
עו"ד ד"ר פויירינג, שהוא רופא בהכשרתו, טוען כי במאות מקרים של פרשות ותביעות רשלנות שבהם טיפל, "היה זה מחזה נדיר שהרופא והצוות הרפואי מסרו לחולה בפתיחות, בהגינות ובתום לב שחלה תקלה בטיפול. היו גם מקרים של הסתרה מכוונת מהחולה, ובכמה מהמקרים הדבר העמיד אותו בסכנת חיים. אין ספק שהדבר הזה מנוגד באופן גמור לפסיקות בית המשפט, לאתיקה הרפואית ולחובה המוסרית והחוקית שחלה על הרופא.
"עם זאת, פעמים רבות, כשמתרחשת תקלה או טעות בטיפול, חל שינוי מחפיר ביחס של הצוות הרפואי לחולה, שהופך בבת אחת ממטופל לתובע ולאויב, לאיום שיש להיפטר ממנו ולהסתיר ממנו את מה שקרה. ברגע זה, כל האתיקה הרפואית מתפוגגת ומגיעים כללים חדשים של ניתוק, ניכור, התעלמות, הסתרה והכחשה. מערכת שלמה מתגייסת כדי לסכל את האפשרות של החולה האומלל, שנפגע מהטיפול הרפואי, לקבל פיצוי שיאפשר לו לחיות חיים ראויים למרות הנזקים שגרם לו הצוות הרפואי".
פויירינג מספר על מקרה שבו נתקל, של אישה שחשדה כי טיפול רשלני שקיבלה באחד מבתי החולים במרכז הארץ גרם לכך שהעובר ברחמה נפטר. "בעקבות התלונה, זימן בית החולים את האישה לפגישה עם גינקולוג בכיר מאוד. בהתחלת השיחה שלל הרופא את האפשרות שהעובר מת כתוצאה מטעות של הצוות הרפואי, אבל בהמשך אמר לה, 'לאוזניה בלבד', שאכן היתה שם רשלנות קשה. בסוף הפגישה הוא נתן לה מכתב שבו טען שהטיפול שקיבלה היה ראוי. לאחר הפגישה התקשרה האישה לרופא ושאלה אותו שוב לפשר הפער, והוא אמר לה: 'את לא באמת מצפה שאני אכתוב את האמת במכתב. אני לא יכול לעשות דבר כזה'".
מקרה נוסף שבו טיפל פויירינג אירע לפני כארבע שנים. חולה בשנות ה־60 לחייו, שעבר ניתוח להסרת גידול בראשו בבית חולים ציבורי גדול, נותר בעקבותיו עם נזק מוחי. בני משפחתו סברו שמדובר בסיבוך אופייני למקרים כאלה, אבל לאחר שבדקו את התיק הרפואי גילו כי במהלך הטיפול נתקלו הרופאים המרדימים בבעיה בביצוע ההרדמה, אך לא הודיעו על כך בזמן לרופא המנתח, שאילו ידע, היה מפסיק את הניתוח.
"גם במקרה הזה הצוות הסתיר מהחולה את מה שקרה באמת בניתוח, את הכשלים בהרדמה ואת העובדה שהיה נתק חמור בתקשורת בין הרופאים", אומר עורך הדין. "הנתק הזה יצר נזק מוחי קשה ובלתי הפיך".
רגישות הציבור לנושא עלתה
"התמונה בנושא הזה עגומה מאוד", מודה אריה פז, שכיהן כ־30 שנה כמבקר הפנים של משרד הבריאות. "ההסתרה נעשית בדרכים שונות ומשונות. מדובר בתופעה מבישה שמנוגדת לחוק זכויות החולה, לשבועת הרופא ולבסיס האתיקה הרפואית. אבל קשה מאוד למגר אותה, בעיקר מכיוון שפעמים רבות שותפים לה גורמים רבים במערכת הרפואית, נוסף על הרופא שביצע את השגיאה.
"התופעה הזו זוכה לסלחנות גלויה או סמויה של חלק מהממסד הרפואי, שרואה בהסתרה אמצעי לגיטימי במאבק של רופאים בכירים נגד תביעות רשלנות. היה מצופה שהנהלות בתי החולים יפעלו למיגור התופעה".
פרופ' אלכסנדר (אליק) אבירם, יו"ר המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות ומי שכיהן בעבר כמנהל של בתי חולים ושל קופת חולים מכבי, טוען שמדובר בבעיה ארוכת שנים, שבתקופה האחרונה ניכר בה שיפור. "כללי המשחק השתנו", הוא מסביר, "האווירה הציבורית בנושא השתנתה, והרגישות הציבורית לשקיפות גדלה. ברור שלא כל הרופאים הפנימו את זה ושעדיין יש מקום רב לשיפור, ברור שיש רופאים שמתנהגים בדרך של הסתרה ויש כאלה שמנצלים את התמימות של החולים ואת הפרצות בחוק. אבל אני זוכר מקרים שבהם לפני 50-40 שנה ממש רימו את החולים בכוונה.
"אני זוכר מקרה שבו השאירו מכשיר כירורגי בבטן של חולה ואמרו לו שהוא צריך ניתוח נוסף בגלל שהתפתח בגופו זיהום. לאף אחד לא נעים לספר על הפאשלות שלו, ובתחום הזה, ההתנהגות של הרופא תלויה תמיד בחינוך הרפואי שקיבל ובאופי שלו".
גם ד"ר מיקי דור, מרצה בכיר למינהל מערכות בריאות באוניברסיטת אריאל ולשעבר ראש אגף בתי החולים במשרד הבריאות, סבור שמדובר בבעיה מערכתית. "בעקבות הפסיקות של בתי המשפט, שמחייבות את בתי החולים להעביר לחולים את הבדיקות הפנימיות על כשלים בטיפול הרפואי, מחנכים את הרופאים שכל מילה יכולה לשמש נגדם בתביעה אזרחית או פלילית. למעשה, מחנכים אותם שהכסת"ח חשוב יותר מהטיפול בחולה.
"המצב הזה רע מאוד. הוא פוגע ביושרה של הרופאים ובהפקת הלקחים המערכתית בגלל טעות או תקלה רפואית. כולנו נפגעים מזה, גם הרופאים וגם החולים".
אביאל שיפמן. "לפרופ' שכנר היה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה" // צילום: אפרת אשלהמשפחה התריעה
א', בשנות השישים לחייו, עבר ביוני 2012 טיפול שיניים שכיח ומקובל במרפאה של רופא השיניים שלו, ולקה בזיהום. כשהזיהום התפשט מחלל הפה אל הצוואר ודרכי הנשימה, אושפז א' בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.
הצוות הרפואי החליט כי יש לנתחו, כדי לנקז את הזיהום. הוא עבר ניתוח אחד שלא עלה יפה, ואחריו עוד אחד, שגם בו לא הצליחו הרופאים להפסיק את הזיהום. אחרי שגם ניתוח שלישי כשל, והזיהום הלך והתפשט, אושפז א' ביחידה לטיפול נמרץ של בית החולים.
בשעת לילה, למרות שא' היה מונשם, מורדם וקשור בשתי ידיו כדי שלא יוציא את המכשירים שאליהם היה מחובר, הוא התעורר מההרדמה והתכופף במיטתו, וכך שלף וניתק את צינור ההנשמה. האחות המבוהלת הזעיקה מייד צוות רפואי וסיעודי בכיר למחלקה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: ניסיונות ההחייאה כשלו, ומותו נקבע ב־3 לפנות בוקר.
בני משפחתו של א' הוזעקו לבית החולים. לדבריהם, הם דרשו מהרופאים לבצע נתיחה שלאחר המוות, כדי לברר באופן מדויק את נסיבות המוות. רעייתו של א' מספרת כי למחרת היא שוחחה עם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ, פרופ' פייר זינגר, שהבטיח לה כי "בית החולים יבדוק את נסיבות הפטירה וימסור לך את הממצאים לאחר תום ימי השבעה". אולם כמו במקרים רבים נוספים, השבעה הסתיימה, ובית החולים סירב להעביר למשפחה את ממצאי הבדיקה שערך.
באפריל 2013 פנו בני המשפחה לבית המשפט המחוזי מרכז באמצעות עורכי הדין דורי כספי ונאוה לאונר, ממשרד עורכי הדין כספי סרור ושות', בדרישה שיחייב את המרכז הרפואי רבין להעביר למשפחה את כל ממצאי הבדיקה הפנימית בנושא. מנהל המרכז, ד"ר ערן הלפרין, סירב, והצדדים נגררו לעימות ארוך וקשה בבית המשפט.
בעדותה בבית המשפט סיפרה רעייתו של א' כי בשעות שלפני מותו, הבחינו בני המשפחה כי ההרדמה אינה משפיעה על אביהם כנדרש ואף יידעו את הצוות הרפואי, אך זה, לטענתם, התעלם מהאזהרות. "שמנו לב שהפחיתו לו את ההרדמה, הוא נע במיטתו כמו אריה מסוגר, בכאב נורא. זה היה מחזה מאוד קשה. בפעם האחרונה שראינו אותו בחיים ידיו היו קשורות.
"באותו ערב היתה לי שיחה מאוד לא נעימה עם רופא במחלקה. ביקשנו ממנו שיחזק לו את ההרדמה, כפי שנאמר לנו שצריך היה לעשות, אבל הוא לא התייחס אלינו".
באוגוסט האחרון החליטה השופטת בלהה טולקובסקי, באופן חסר תקדים וחשוב לקידום זכויות החולה בישראל, כי חובה על ד"ר הלפרין להעביר לידי המשפחה את כל מסמכי הבדיקות הפנימיות שעשה בית החולים - כולל אלו שאינן מוגדרות רשמית כ"ועדת בדיקה" בחוק זכויות החולה, ואין זו זכותו להסתירם תחת כותרות כגון "חסוי", "סודי" או "פנימי". השופטת דחתה אחת לאחת את כל טענות בית החולים מדוע יש לשמור על סודיות המסמכים, ואף מתחה ביקורת קשה על מה שנראה כניסיון מכוון להסתיר את נסיבות מותו של א'.
"בתיקו של החולה לא נזכר אף לא ברמז כי המנוח, שהיה אמור להיות מונשם ומורדם, התכופף קדימה במיטתו ובכך נשלף אביזר ההנשמה מאפו", הדגישה השופטת. בית החולים החליט לא לערער על ההחלטה, והעביר לידי המשפחה את תיק הבדיקה.
אבל רק כשמשרד הבריאות הגיש לידי המשפחה את ממצאי ועדת החקירה שהוא הקים לצורך בדיקת המקרה, נודע למשפחה על חומרת הכשלים. ועדת החקירה של המשרד שפעלה לאורך שנת 2013 שמעה עדויות מבני משפחתו של א' ומ־19 אנשי הצוות הרפואי שהיו מעורבים בטיפול בו מאז אושפז לראשונה עם זיהום, בעקבות טיפול השיניים שעבר. בין הרופאים שהעידו - גם מנהל המחלקה לכירורגיית פה ולסת בבילינסון, פרופ' גבי צ'אושו, ומנהל מחלקת טיפול נמרץ, פרופ' זינגר.
ממצאי הדו"ח, שנחשפים כאן לראשונה, מזעזעים ומקוממים. על פי קביעת משרד הבריאות, רופאי המחלקה, ובהם המנהל, פרופ' צ'אושו, לא העריכו נכונה את חומרת מצבו של א', ש"חייבה התייחסות שונה לחלוטין" מהטיפול שאותו קיבל. גם לאחר האבחון השגוי, הטיפול שקיבל א' לא היה מקיף מספיק, והניתוח שבוצע לניקוז הזיהום בגופו לא היה נרחב מספיק.
הדו"ח חשף שורה של תקלות מערכתיות בבית החולים: במחלקה לכירורגיית פה ולסת יש רופא תורן רק עד חצות, ולא 24 שעות 7 ימים בשבוע; המנהל פרופ' צ'אושו אינו מכיר את חוזר מנכ"ל משרד הבריאות הקובע כי האחריות מוטלת עליו ככונן־העל בתחומו בבית החולים; והטיפול שניתן לא' לא נוהל בידי מומחה יחיד, אלא בידי יותר מעשרה רופאים מארבע מחלקות שונות.
"מקרה מורכב כזה, מן הראוי שלא יתנהל על בסיס 'מי שנמצא היום יטפל בחולה'", קבעה הוועדה, "ועניין זה בולט על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שחלק מהרופאים המטפלים היו מתמחים בשנתם הראשונה ומומחים המועסקים בחצי משרה.
"כתוצאה ממחסור בשיח בין הרופאים, הטיפול בחולה היה בלתי מתואם, והעברת המידע והמסרים העיקריים היתה לקויה. בשום שלב לא נעשה ביקור משותף של כל הגורמים המטפלים בחולה, ובהיעדר ייעוץ מסודר, הוגדר החולה כנמצא במצב 'יציב', בעודו למעשה במצב של הלם זיהומי".
הוועדה מצאה כשלים בטיפול גם לאחר הניתוח השלישי: במרבית ימי האשפוז שכב א' במחלקת ההתאוששות במקום במחלקת הטיפול הנמרץ, בגלל היעדר מיטות פנויות, והצוות הרפואי לא פעל כנדרש לאחר שהתגלה כי הוא הצליח לנתק את צינור ההנשמה.
הבדיקה הפנימית שערך בית החולים לאחר מותו של א' מוגדרת כשטחית, דלה, לא מסודרת ולא מספיקה לצורך הפקת לקחים. "בית החולים לא ערך תחקיר מסודר, שיכלול את כל התחומים הרפואיים המעורבים, ולא הופקו הלקחים הדרושים", קבעה הוועדה.
בשיחה איתנו מתח מנהל בית החולים, ד"ר הלפרין, ביקורת על החלטת בית המשפט לחייב את הצוות הרפואי למסור למשפחתו של א' את כל המסמכים הנוגעים לבדיקת הטיפול. "אני סבור כי פסק הדין עלול להביא לשיתוק של הבדיקות והחקירות הפנימיות במקרים של תקלות רפואיות, ובדיקות כאלה הן עניין יומיומי. אם הצוותים הרפואיים יבינו שבדיקות אלה יכולות לשמש נגדם, הם לא ישתפו פעולה ולא יתקיימו דיונים פנימיים על מקרים של טעויות. הציבור עלול לצאת מופסד מכך, כי לא יופקו לקחים".
למרות זאת, הלפרין מדגיש כי הוא "מעודד את הרופאים העובדים תחתיי לספר לחולים את האמת, גם במקרים של טעויות או כשלים שהם עשו. רק לאחרונה פנינו ביוזמתנו למשפחתו של חולה שנבדק בבית החולים, והתברר שהמידע שנמסר לו בזמן הטיפול בו לא היה מדויק. לחולה הזה נמסר תחילה שהגידול שאובחן אצלו אינו ממאיר, ואז גילינו שטעינו ושהגידול ממאיר. קראנו לו ואמרנו לו שטעינו בפענוח הבדיקה".
שארית אלקטרודה בלב
תקלות רפואיות מסוכנות וטענות לניסיונות טיוח והסתרה התרחשו על פי הטענות גם במקרה של אביאל שיפמן, היום בן 69 מקריית טבעון. שיפמן נותח בליבו בנובמבר 1997 בידי פרופ' אריה שכנר, מוותיקי מנתחי הלב בישראל ומי שעמד אז בראש מחלקת ניתוחי הלב בבית החולים וולפסון בחולון. שכנר ביצע לשיפמן ניתוח מעקפים באופן פרטי בבית החולים אסותא בתל אביב, שבמהלכו הושתלו בליבו אלקטרודות אלקטרוניות, שהיו אמורות להיות מחוברות בעתיד לקוצב לב חיצוני. במכתב השחרור מבית החולים רשם הרופא: "מהלך הניתוח היה תקין וללא סיבוכים".
בשבועות שלאחר הניתוח סבל שיפמן מכאבים הולכים ומחריפים, ובעקבותיהם החליט לחזור לבדיקה נוספת במרפאתו הפרטית של פרופ' שכנר. בכתב התביעה שהגיש נגד פרופ' שכנר באפריל 2013, טוען שיפמן כי הרופא איתר זיהום באחת מצלקות הניתוח, והחליט בשל כך לתלוש מגופו את האלקטרודות שהושתלו בניתוח - אך עשה זאת באופן לא מוצלח, כך שאחת האלקטרודות נקרעה, וחלק ממנה, באורך של 16 ס"מ, נותר בגופו.
על פי התביעה, משהבין הרופא את הטעות שהתרחשה, הוא נקט צעדים רבים על מנת להסתירה, לטשטשה ולטייחה. כך, למשל, הוא לא תיעד את הביקור הזה של שיפמן. "אין כל ספק שפרופ' שכנר היה מודע בזמן אמת לתקלה שאירעה - שהרי האלקטרודה ששלף היתה קצרה ב־16 ס"מ מזו שהוכנסה על ידו - ולמרות זאת, לא מסר מידע זה לתובע, לא הסביר לו את משמעות הדברים ולא הורה לו להיות במעקב קפדני כדי לוודא כי לא נגרמו סיבוכים.
"מקוממת במיוחד העובדה שהמנתח הסתיר משיפמן, באופן מודע, יזום ומכוון את התקלה שאירעה, כשהוא אדיש לגמרי להשלכות של הותרת האלקטרודה בגופו. הוא גם לא טרח לצייד אותו במכתב לרופא המשפחה המפרט את הבעיה הנוכחית ואת הפעולות שיש לנקוט במידה שיופיעו סיבוכים". כתב התביעה מתבסס על חוות דעת רפואית של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל.
שיפמן טוען בכתב התביעה כי במשך שנים לא היה מודע לכך שחלק גדול מהאלקטרודה נותר בגופו. "במשך עשור הוא פנה עשרות פעמים לרופא המשפחה ולרופאים מקצועיים בתלונות על כאבי חזה, כיח דמי, קוצר נשימה ושיעול. הוא עבר בדיקות רבות, אך לשווא: הגורמים המטפלים לא יכלו לקשור בין הסימפטומים שמהם סבל לבין ניתוח המעקפים שעבר, וזאת בהיעדר כל מידע על אודות הסיבוך שאירע לאחר הניתוח".
רק באוקטובר 2007, כעשור לאחר ניתוח המעקפים, הופנה שיפמן למומחה למחלות ריאה ואלרגיה בבית החולים איכילוב בתל אביב - שהצליח, בתום שורה ארוכה של בדיקות, לאבחן לראשונה כי גוף זר נמצא בריאתו.
בינואר 2012, כ־15 שנים לאחר ניתוח המעקפים ובתום שורה של התייעצויות של מומחים ומנתחי לב רבים, עבר שיפמן ניתוח נוסף, הפעם בבית החולים איכילוב, להוצאת האלקטרודה שהושארה בריאתו. בתום הניתוח העניקו הרופאים לשיפמן את חלק האלקטרודה שהוצא מגופו למזכרת, והיא שמורה עד היום אצל פרקליטיו, עו"ד ויקי בקשי ודני סרור.
"הבעיה התגלתה אצלי באופן אקראי לאחר יותר מעשר שנים", אמר לנו שיפמן. "לפרופ' שכנר היה כנראה קשה להודות בזמן אמת שהוא טעה, ודווקא בגלל שעברתי את הניתוח בבית חולים פרטי ולא הייתי מטופל על ידי מחלקה קבועה, למעשה נפלתי בין הכיסאות. האחריות כולה היתה על הרופא המנתח".
בכתב ההגנה שהגיש שכנר לבית המשפט הוא דוחה בתוקף את כל הטענות נגדו - ובראשן את הטענה שהסתיר ממטופלו מידע חיוני. "אין כל קשר סיבתי בין מעשה או מחדל של שכנר לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים", כתבו פרקליטיו, בעוד הם מתבססים על חוות דעת רפואית שכתב מנתח לב בכיר. "לשיפמן הוענק טיפול ראוי, הולם, מסור, מקצועי, אחראי ומיומן, שבמהלכו ננקטו כל אמצעי הזהירות הראויים והדרושים בנסיבות העניין".
לדברי עו"ד דני סרור, "פעולות ההסתרה חמורות לא פחות, אם לא יותר, מהכשל הטיפולי עצמו. בעוד בדרך כלל, הכשל הוא תוצאה של התרשלות בטיפול כתוצאה מעייפות, פזיזות, חוסר מחשבה או היסח דעת, ללא כוונת זדון, הרי הסתרת המידע נעשית במכוון. הסתרת מידע על כשל במהלך טיפול רפואי, בפרט כשמדובר בהתנהלות החוזרת על עצמה שוב ושוב בכל המערכות הרפואיות, היא כשל מוסרי חמור, פגיעה אנושה באתיקה הרפואית, הפרה בוטה של חוק זכויות החולה, ובמקרים מסוימים אף עבירה פלילית. בנוסף, התנהלות פסולה זו מונעת הפקת לקחים, ומהווה בעיניי תעודת עניות של ממש למערכת הרפואית בארץ.
"גם במישור הפרקטי, פעולת ההסתרה אינה מועילה ולעיתים אף חמורה יותר מהכשל עצמו, ועלולה להזיק מאוד למערכת הרפואית. אירוע כשל בנאלי, שאילו נמסר למטופל בזמן אמת היה מסתיים בצורה שקטה, בהתנצלות או בפיצוי לא משמעותי, עלול להתפתח לתסבוכת שלמה, לעיתים ללא כל פרופורציה לכשל עצמו. כשמטופל מגלה כי רוּמה או כי הוסתר ממנו מידע במכוון, כעסו על הגורמים המטפלים גובר, והוא חדור מוטיבציה לבוא איתם חשבון".
מנחם ועמליה קלך. "הרופא היה מוכן להסתיר את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה" // צילום: זיו קורן"רק עוד שפיץ קטן"
באוקטובר 2011, לאחר שהתגלה ממצא חשוד בריאותיו, נותח מנחם קלך בן ה־72 בבית חולים פרטי בתל אביב על ידי ד"ר מילטון סאוטה, מנהל המחלקה לניתוחי ריאה במרכז הרפואי רבין. על הניתוח המליצו ד"ר סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר, מנהל המערך למחלות ריאה במרכז הרפואי רבין שבמרפאתם הפרטית טופל קלך. שניהם נחשבים מבכירי הרופאים בישראל בתחומם.
לדבריה של אשתו של מנחם, עמליה, לאחר הניתוח ניגש אליה ד"ר סאוטה ואמר לה: "בעלך עבר את הניתוח בהצלחה". היא מספרת כי ד"ר סאוטה סיפר שהניתוח היה קשה מהמצופה, בעיקר מכיוון שהרופאים נתקלו בקושי להגיע לגידול, אבל לבסוף הצליחו. כעבור שלושה חודשים, היא מספרת, הודיעו הרופאים לבעלה שהתברר כי בכל זאת נשאר "רק עוד שפיץ קטן" שנותר להסיר בריאה.
גם לאחר שמנחם שוחרר מבית החולים, כשבני הזוג באו למרפאה הפרטית של סאוטה וקרמר, הם שמעו דברים דומים: לדברי עמליה, הבהיר להם פרופ' קרמר כי הגידול הוסר, וכך גם האונה התחתונה של הריאה.
ההתאוששות מהניתוח המסובך היתה קשה, אבל עמליה ומנחם חשבו כי מדובר בתופעות טבעיות. חשדם התעורר כשחלפו שבועות וחודשים, והכאבים בחזה נותרו. קוצר הנשימה אף הלך והחריף. בצר להם, פנו בני הזוג לבדיקה אצל רופא נוסף, אחד מבכירי הקרדיולוגים בישראל. הוא ערך למנחם בדיקות מקיפות, וכשחזר עם הממצאים, מנחם ועמליה לא האמינו למשמע אוזניהם. "הגוש הסרטני בריאות כלל לא הוסר", אמר הרופא למנחם ההמום. "אין ברירה, חייבים לנתח שוב כדי להוציא אותו".
בספטמבר 2012 אושפז קלך שוב, הפעם בבית החולים רמב"ם בחיפה, ועבר ניתוח נוסף להסרת הגידול בריאותיו. הניתוח היה קשה ומורכב אף יותר מקודמו, אבל לפי הדו"ח הרפואי, הגידול הוסר בשלמותו.
ביוני האחרון החליטו בני הזוג להגיש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד פרופ' קרמר וד"ר סאוטה, שבה טענו כי לא רק שהשניים התרשלו בביצוע הניתוח הראשון - הם אף הסתירו את הטעות וניסו לטייח את הכשל המסוכן.
"באופן פסול ומקומם, משהבינו הרופאים, באיחור ניכר, כי הגידול כלל לא הוסר, הם הסתירו את הדבר הזה מהחולה ומסרו לו ש'נותר רק שפיץ קטן להסיר'", נטען בכתב התביעה. "הם פעלו בניסיון להסתיר ולטייח את מחדליהם, וזאת בניגוד לחוק, לכללי האתיקה ולחובותיו הבסיסיות ביותר של הרופא".
כתב התביעה מתבסס גם על חוות דעתו של אחד מבכירי מנתחי החזה בישראל, שקבע כי "הגידול שאובחן אצל קלך היה "גידול ממאיר שדרש ניתוח מיידי, אולם טופל תוך כדי שילוב בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית. הניתוח שערך ד"ר סאוטה לא תוכנן כהלכה ובוצע באופן רשלני, והדיווחים עליו, בכתב ובעל פה, אינם תואמים את המציאות. ההתנהלות לאחר הניתוח מהווה אחיזת עיניים והפרה בוטה של יחסי רופא־חולה".
בכתב ההגנה דחו פרופ' קרמר וד"ר סאוטה על הסף את כל הטענות נגדם, ובעיקר את הטענה כי פעלו במתכוון להסתיר את טעותם. לדבריהם, העניקו לקלך "טיפול רפואי מקצועי ומיומן, בהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים ובהתאם לממצאים שהיו בפניהם בזמן אמת". המקרה עדיין מתנהל בבית המשפט.
פרקליטיו של קלך, עו"ד דורון כספי ושירה פרידן, ממשרד כספי, סרור ושות', אומרים כי "רופא עלול לטעות במהלך עבודתו או להיכשל בהשגת התוצאות הטיפולית, אבל אסור לו בתכלית להסתיר את הדבר מהמטופל. כאן, הרופאים לא דיווחו למטופל שהגידול נותר בגופו, אף שהדו"ח הפתולוגי הראה זאת בבירור. גם בהמשך, לאחר שגם בדיקות נוספות העידו על כך, נמסר למטופל כי נותרה רק 'שארית גידול'".
גם היום, שלוש שנים אחרי הניתוח, לא שוכך הזעם שחשים מנחם ועמליה קלך על הטיפול שקיבלו מד"ר סאוטה ופרופ' קרמר. "בחרנו לקבל טיפול פרטי אצל רופאים בכירים והאמנו בהם", אומרת עמליה, "וזו הפגיעה הכי גדולה - בתחושה שהרופאים היו מוכנים להסתיר את האמת מהחולה שלהם ולקבל החלטות שנועדו להציל את שמם הטוב. אנו מרגישים שנבנה כאן שקר על שקר ושהם ניסו לטשטש את הפאשלה שלהם, בגלל יוהרה".
ומנחם מודה שבעקבות המקרה הוא אינו מצליח לתת אמון ברופאים שמטפלים בו. "אני מרגיש שהרופא שטיפל בי היה מוכן להסתיר ממני את מה שקרה, כדי שהטעות שלו לא תתגלה, ובכך להציל את שמו".
• • • • • •
"אם היו מגלים לחולים - היו הרבה פחות תביעות"
"הנתון המספרי של מקרי כשל רפואי בישראל הוא מפחיד", אומר עו"ד דורון כספי, שמתמחה בתביעות רשלנות רפואית. "בכל שנה מתרחשות בישראל כמה אלפי פטירות בשל תקלות רפואיות. מכאן ברור כי מספר המקרים שבהם נגרם נזק מטיפול רפואי כושל, שלא מסתיים במוות, מגיע לעשרות אלפים.
"אל מול אלה, מספר תביעות הרשלנות הרפואית המוגשות בפועל הוא זעום. המשמעות היא שאלפי נפגעים מרשלנות רפואית לא יודעים בכלל כי נזקיהם הם תוצאה של טיפול רפואי רשלני, וכי יש להם עילה לתבוע את נזקיהם. נפגעים אלה מתמודדים עם נכותם בעזרת הסכומים הזעומים שמשלם להם המוסד לביטוח לאומי, למרות שיש גורם שאמור לפצותם על הנזקים, והם כלל לא יודעים על כך".
לדברי כספי, "המערכות הרפואיות משקיעות משאבים ומאמצים רבים כדי לזהות את מקרי הכשל הטיפולי העלולים להסתיים בתביעה, והן מתארגנות סביב מקרים אלו ומדווחות עליהם מבעוד מועד לחברות הביטוח שלהן. כל אותה עת, לנפגע עצמו אין מושג שהמערכת שטיפלה בו מודעת היטב לכשל הטיפולי שגרם לו נזק.
"חדשות לבקרים אנו מגישים לבתי משפט עתירות משפטיות לחשיפת מידע פנימי הנמצא בידי המערכות המטפלות, ומתמודדים מול מאמצים כבירים המושקעים על ידי גופים אלה אך ורק למטרה אחת: להסתיר מהמטופל את מה שהמוסד המטפל יודע לגבי מה שקרה לו, ומדוע קרה, ומה חושב על כך המוסד הרפואי עצמו. את מצב הדברים הזה, שבו יודעת המערכת כולה שכשלה ושלמטופל נגרם עקב כך נזק, ובו בזמן היא משקיעה מאמצים עליונים כדי להסתיר מהמטופל מידע זה - יש להכחיד.
"שקיפות וגילוי יזום, הנסמך על תשתית ארגונית תומכת, יפחיתו משמעותית את המתח שבו נתונים אנשי צוות רפואי לאחר ביצוע טעות, ויתפוגג הצורך הרגשי של מטופלים 'לנקום' במערכת מסתירה ומסוגרת. מספר תביעות הסרק צפוי לרדת, ומספר המקרים שיפוצו בפועל יעלה. עלויות משפטיות יפחתו בשל יישוב מוקדם ונקי של תביעות פוטנציאליות, ללא צורך בבית המשפט כמתווך. וחשוב מכל - תישמר זכותו היסודית של האדם לדעת את שנעשה בגופו".
עו"ד כספי. לא להסתיר מהציבור• • • •
תגובת משרד הבריאות: "נוהגים בשקיפות, אין טיוח"
ממשרד הבריאות נמסר: "המשרד תומך ונוהג בשקיפות ומצפה כי במקרה של טעות בטיפול רפואי, הצוות המטפל יעדכן את המטופל ובני משפחתו, כי ידווח למשרד במקרים המחויבים בדיווח, וכי יעדכן את התיק האישי של החולה בהתאם. בחוזר של משרד הבריאות, המתייחס לאירועים רפואיים שאסור שיקרו, הומלץ לנהוג בצעדים הבאים:
* לדווח למטופל ו/או לבני משפחתו הרלוונטיים ולשתף אותם בפעולות שננקטו ויינקטו למניעת הישנות האירוע.
* לדווח על האירוע לנוגעים בדבר, בהתאם לתקנות ולנהלים הקיימים, ככל שהאירוע מחייב דיווח.
* לבצע תחקיר מיידי ומעמיק, ואף להורות במידת הצורך על בדיקת האירוע במסגרת ועדת בקרה ואיכות (ובמידת הצורך - ועדת בדיקה), כדי להבין מה היתה השתלשלות העניינים, ללמוד ולהפיק לקחים מהמקרה ולהטמיעם במהירות, מתוך מטרה למנוע את הישנותו.
* לוודא כי המטופל לא נושא בעלות הטיפול או האשפוז, שבמהלכו התרחש האירוע.
"בהתאם להוראות חוק זכויות החולה התשנ"ו 1996, על כל מטפל לתעד את מהלך הטיפול הרפואי במטופל, לרבות טעויות או תקלות. למטופל עומדת זכות לקבל את העתק המידע הרפואי על אודותיו, כפי שתועד ברשומה הרפואית.
"משרד הבריאות עומד לרשות המטופלים לשם בירור תלונות ספציפיות באתר משרד הבריאות ובמוקד קול הבריאות (5400*)".
לגבי המקרה של מנחם קלך מסרו ד"ר מילטון סאוטה ופרופ' מרדכי קרמר: "מדובר בחולה עם גידול זעיר לא סרטני, שגדל באופן איטי במשך יותר משנתיים. בעקבות שינוי בצורתו בבדיקת סי.טי, בוצעה בבילינסון ברונכוסקופיה על ידי פרופ' קרמר, מנהל מערך הריאות. במהלך הבדיקה נצפה גידול ונלקחה דגימה גדולה לביופסיה שאישרה את האבחנה של גידול שפיר.
"החולה הופנה לניתוח לד"ר מילטון סאוטה, מנהל מחלקת ניתוחי ריאות בבית החולים, הידוע כמנתח מקצועי בעל ניסיון עשיר בניתוחי והשתלות ריאה. הניתוח בוצע בבית חולים פרטי ואחריו, באופן בלתי צפוי, לא נמצא גידול בבדיקה הפתולוגית שנלקחה בזמן הניתוח. הועלתה ההשערה כי הגידול נכרת כולו בעת הביופסיה, אולם ליתר ביטחון, המטופל עבר בדיקות אבחון חוזרות, שכללו סי.טי וברונכוסקופיה חוזרת על ידי פרופ' קרמר בבית חולים בילינסון.
"בדיקת הסי.טי והברונכוסקופיה החוזרת הראו כי הגידול עודנו בגופו של המטופל. עוד במהלך הברונכוסקופיה התייעץ פרופ' קרמר עם ד"ר סאוטה, ונקבע כי הגידול לא הוסר וכי יש לבצע ניתוח חוזר להסרתו. דבר זה הוסבר לחולה ומשפחתו מייד בתום הבדיקה וגם לאחר מכן, בצורה ברורה.
"ד"ר סאוטה ופרופ' קרמר נהגו לפי כל אמות המידה המקובלות ביחסי רופא ומטופל ושוחחו באופן גלוי וישיר עם החולה על ממצאי הניתוח, על כך שהנגע לא הוסר ועל הצורך בניתוח חוזר. ניתן להבין את סבלו ותחושותיו הקשות של החולה שנדרש לניתוח נוסף, אולם אין כל מקום לטענה בדבר הסתרה או טיוח".
לגבי בדיקת נסיבות פטירתו של א' מסר בית החולים בילינסון: "בית החולים מביע את תנחומיו ומשתתף בצערה של משפחתו של א'. בית החולים הוא מוסד רפואי אקדמי, שקיבל תו תקן בינלאומי יוקרתי של ארגון JCI, על איכות ובטיחות של הטיפול הרפואי. כחלק מתהליכי בקרה ושיפור מתמיד, בית החולים מקיים תהליכי למידה ותחקור של אירועים למניעת הישנותם באמצעות צוות ניהול איכות של בית החולים.
"משפחת הנפטר קיבלה את דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, שבו מתוארת בפירוט התנהלות המחלקה באירוע זה, וכן מידע ממנהל המחלקה, ששוחח עימה ארוכות. מסמכי הבקרה שבית המשפט הורה למסור למשפחה אינם מוסיפים דבר על המידע שנמסר לה. מאידך, חיוב בית החולים להעבירם לגורמים חיצוניים עלול לפגוע בתהליכי בקרה ואיכות עתידיים, שנועדו אך ורק לטובת כלל הציבור. לא מדובר בתקדים, אלא בקביעה הנוגעת למקרה זה בלבד".
לגבי המקרה של אביאל שיפמן מסרו פרקליטיו של פרופ' אריה שכנר: "אין בעניינו של שיפמן, ולא היתה, כל הסתרת מידע, לא מצד פרופ' שכנר ולא מצד בית החולים אסותא, ואין זאת אלא שהולדתה של התביעה הזאת בטעות, שלא לומר הטעיה מכוונת. התביעה וחוות הדעת מטעמה מסתמכות על ההנחה שהאלקטרודות לא הוצאו. האמת היא שהתביעה החמיצה את העובדה שהאלקטרודות הוצאו לאחר הניתוח של מר שיפמן וטרם שחרורו מבית החולים.
"למען שלמות התמונה נציין כי יש אמנם טענה שלפיה הושאר חלק מהאלקטרודה, אולם על כך יש מחלוקת עובדתית משמעותית: בעוד טענת התביעה היא שהאלקטרודה שהושארה היא באורך 16 ס"מ, אזי בבדיקות הדמיה שבוצעו שנים אחרי הניתוח לא הודגם גוף זר כלשהו. סי.טי מאוחר, שבוצע לאחר שבתובע בוצעו פרוצדורות פולשניות אחרות, הדגים מבנה באורך 45 מ"מ בלבד - כנראה מתאים לקטטר ולא לאלקטרודה שהיא מתכתית - ובמיקום אחר מהנטען.
"אפילו הושארה שארית אלקטרודה מניתוח המעקפים, כי אז מדובר בפרקטיקה נוהגת, שנועדה למנוע נזק לדופן הלב כתוצאה מהוצאתה כליל, כפי שכותב מנתח הלב שחיווה דעתו מטעם פרופ' שכנר.
"באשר לטענה כי נגרם נזק לתובע, חשוב לציין כי נזקיו של התובע קשורים להיותו מעשן כבד, הם דו־צדדיים וממוקמים במיקום אחר לגמרי מהמיקום שאליו מתייחסת טענת התביעה בהתייחס לאלקטרודה. מחמת סודיות רפואית, לא נטען להוסיף ולפרט בעניין. פרופ' שכנר ובית החולים אסותא אינם חולקים על הצורך לשמור על שקיפות מלאה ביחסי מטפל־מטופל, אך דומה שהמקרה הנ"ל פשוט אינו מתאים לנושא של הסתרת מידע מחולים".
לגבי המקרה של ס' מסר בית החולים סורוקה: "אנו שוללים מכל וכל את הטענה בדבר טיפול רשלני ו/או הסתרה של מידע רפואי כלשהו מהמשפחה. על פי האנמנזה ודיווח ההורים, הילדה שתתה כמות רבה של אקמול - מינון רעיל שעלול לגרום לנמק כבדי קשה ובלתי הפיך, לעיתים עד צורך בהשתלת כבד, ועלול לגרום אף למוות, במידה שלא מקבלים טיפול נכון ובזמן הנכון.
"הטיפול באנטידוט זה הוא מציל חיים, בטוח ומקובל, עם מיעוט תופעות לוואי, שהן קלות בדרך כלל. נציין כי הסיבה הראשונה בעולם לנזק כבדי ולהשתלת כבד היא הרעלת אקמול שלא מטופלת בזמן. הסימנים החריגים שפיתחה הילדה לא דווחו לפני כן בספרות הרפואית, ולא ידוע על מקרים נוספים. בניגוד להיום, בזמן המקרה לא פעלו במרבית בתי החולים בארץ מעבדות טוקסיקולוגיות לניטור רמות של תרופות בדם, שיכלו לתת מענה בתוך זמן קצר, למעט מעבדה אחת במרכז הארץ, שלא יכלה לתת מענה בפרק הזמן הנדרש.
"בשום שלב לא מנע הצוות המטפל מידע לגבי הטיפול הרפואי שניתן לילדה. מאחר שהטיפול הרפואי שניתן היה בהתאם לפרוטוקולים המקובלים בספרות הרפואית ובהתאם למצבה הקליני של הילדה, לא מונתה כל ועדת בדיקה למקרה זה".
