ינואר 2013 – "עובדה" – מאמצת שקיבלה ילד כבן שנה מבית ילדים שבתאי לוי בחיפה מתארת את מצב הילדים במעון. התינוקות סגורים כ- 9 בחדר במשך שעות היום מה שגורם לעיכוב בהתפתחותם. המאמצת קיבלה את הילד מבית הילדים שבתאי לוי עם שרירים רפויים וקשיים בהתפתחות. המאמצת מספרת: "8-9 תינוקות חלל קטן עם מרפסת. לא יוצאים כמעט החוצה, ממש לא חשופים כמעט לכלום, שזה היה משהו מאוד חזק נוכח ברם (המאומץ) בהתחלה. שהוא לא נחשף לכלום". הבת של המאמצת מספרת על המאומץ רם שנתקבל מבית היתומים שבתאי לוי: "הוא פחד מפרחים, הוא פחד מעלים, הוא פחד מכלבים, הוא פחד מאוגרים, הוא פחד מדשא, הוא פחד מחול, הוא פחד ממים. הוא פחד כמעט מהכל".
אוקטובר 2015 - בית שבתאי לוי חיפה - דיצה חטב מנהלת יחידת אימהות בבית שבתאי לוי מציגה בסרטון תעמולה של המעון כמקום להכשרת אמהות. בפועל האמהות והילדים מתויגים ומופרדים. האמהות מסולקות מהמעון מושפלות ומבוזות והילדים נשלחים לסחר במשך שנים במוסדות הרווחה. כאשר אמא שגורשה מהמעון באה עם עיתונאים ופעילים חברתיים לדרוש את ילדיה חזרה מסרבת דיצה חטב להשיב את הילדים ומרעילה בפיה נגד האמא. רק לאחר שהוזעקה המשטרה הוחזרו הילדים לאימם. היזהרו מרשויות הרווחה.
אוקטובר 2015 - משרד הרווחה ארגון הפשע בראשות השר חיים כץ לסחר בילדים וקשישים ובני משפחותיהם אחז בשני ילדים בעפיה במכלאת בית שבתאי לוי בחיפה. ע"ם תוכניותיהם של חברי ארגון הפשע הם תכננו להפריד את הילדים מאימם ולשלוח אותם לסחר במוסדות כפייה נוספים כגון משפחות אומנה, פנימיות, אימוץ ועוד. להלן סרט תעודה המתאר את אם הילדים ופעילים חברתיים ששחררו הילדים מארגון הפשע בראשות שר הרווחה חיים כץ ועמיתיו.
אורטל בוטל, היא אמא צעירה ל- 2 ילדים קטנים בני 5 ו- 6 שנים. היא התגרשה מבעל אלים, ונשלחה למקלט לנשים מוכות. כעבור תקופה קצרה, נאמר לה שעליה ללכת עם ילדיה לבית שבתי לוי, לצורך הגנה עליה ועל ילדיה.
היא שהתה 8 חודשים בעל כורחה בבית שבתי לוי, תוך ציפיה לחזור לשגרת חיים בטוחה בביתה. השהייה בבית שבתי לוי, ללא צו בית משפט, הוסכמה על האם בתנאי שהיא תהיה שם עם ילדיה. ביום ראשון 4/10/15, ערב חג סוכות, בשעות הצהריים, גורשה אורטל מבית שבתי לוי, כשנאמר לה שהיא אינה כשירה לגדל את ילדיה, והיא מסולקת מהמקום והילדים שלה נשארים בבית שבתי לוי. מאבטחים הוזמנו כדי לגרש את האם מהמקום.
אורטל, יצרה קשר עם העיתונאי מוטי לייבל, שפנה לעוה"ד יוסי נקר וורדה שטיינברג. אמש, 5/10/15, הגיעו העיתונאים מוטי לייבל ולורי שם טוב לבית שבתי לוי, מלווים באמא אורטל, הוריה ובני משפחתה, על מנת לחלץ את ילדיה החטופים שנותרו בבית שבתי לוי. דיצה חטאב מנהלת היחידה לאם והילד בבית שבתי לוי, התגוללה כנגד האם, שיקרה ואמרה שהאם היא זו שרצתה ללכת.
לדיצה אין צו בית משפט, והחזקת ילדיה החטופים של אורטל, הינה בניגוד לחוק. שוטרים שהוזמנו לחלץ את הילדים החטופים, פעלו בניגוד לחוק, כשמנעו מעו"ד יוסי נקר לייצג את האם, אולם במהרה נמלכו על דעתם, והודיעו לעו"ד יוסי נקר, כי האמא יכולה לקחת את ילדיה. בסוף הסרטון, הרגע המרגש בו האמא לוקחת את שני ילדיה החטופים, שיצאו מבית שבתי לוי, יחפים, ללא נעליים. והרגע היפה ביותר: הילדים הקטנים של האמא מקבלים מתנה כדורגל מילדי השכונה.
צפו בסרטון המרתק, החושף את פשעי משרד הרווחה. מאבטח(!) מחזיק בקלסר המכיל פסקי דין, פרוטוקולים, והחלטות של בית משפט לנוער וענייני משפחה, ומעיין במסמכים חסויים שניתנו בדלתיים סגורות, ללא הרשאה וללא סמכות. כשהעיתונאים העירו למאבטח, מדוע הוא מחזיק בקלסר המכיל מסמכים חסויים בחוסר סמכות, טען המאבטח כי מדובר בסידור עבודה. צפו בסרטון ותראו כי מדובר במסמכים של בית משפט לענייני משפחה, ונוער.
ספטמבר 2015 - נמל תל אביב - תערוכת פסיכיאטריה: טוב או רע?, האנגר 11 אולם פדרציה, נמל תל אביב 28/9/15 - 5/10/15 מטעם עמותת מגן לזכויות אנוש יהודה קורן נציג ועדת האזרחים של זכויות אדם הבינלאומית, והשם בארץ: עמותת מגן לזכויות אנוש, מברך את כולם שהגיעו לתערוכה שחושפת הפרות זכויות אדם בתחום בריאות הנפש. פסיכיאטריה היא תעשיה המגלגלת 350 מיליארד דולר בשנה, ולא מקרה מוכח אחד של ריפוי. לראשונה בישראל התערוכה הבינלאומית פסיכיאטריה ותעשיית המוות, התערוכה נודדת בבירות העולם מאז 2005, היא מציגה את ההיסטוריה של פסיכיאטריה ואת הפרות זכויות האדם בתחום בריאות הנפש, ואת התוצאות הקטלניות של טיפולים פסיכיאטריים, אשפוזים בכפיה, טיפולי הלם, סימום המוני למטרות רווח. את CCHR הקים פרופ' ברמיטוס (בדימוס) מכובד מאוד בשם תומאס זס. כיום CCHR כוללת למעלה מ- 300 סניפים ב- 45 מדינות. חבר היועצים שלה כולל: רופאים, עורכי דין, אנשי חינוך, אמנים, בעלי עסקים ונציגי ארגונים לזכויות אדם ולזכויות אזרח. בשנת 2005 הקימה CCRH את מוזיאון "פסיכיאטריה תעשיית מוות". עד היום ביקרו מאות אנשים את המוזיאון והתערוכה הפכה להיות תערוכה נודדת ברחבי העולם עם שם זהה. עמותת מגן לזכויות אנוש פעילה למעלה מ- 17 שנה, משנת 1999, היא פעילה עוד הרבה לפני לא כעמותה רשומה. מי שהקים אותה בשנות השמונים, היה הורה בשם גד גלובשטוק, שהוא נמצא פה בסביבה. אני רוצה להודות לו על היוזמה של אותם שנים מוקדמות. גד היום בן 80 והוא פעיל כאילו היה בן 16 וכל הכבוד. סעיף 5 להצהרה העולמית לזכויות אדם אומר: איש לא יהיה נתון לטיפול ועונשים בלתי עונשיים משפילים, והתערוכה מדגימה בדיוק את אותם דברים באמצעות 22 פאנלים ו- 8 סרטי וידיאו, כיצד זכות זו מופרת על ידי פסיכיאטריים. כל 75 שניות מאושפז מישהו בכפיה, מידי שנה מאה אלף אנשים מקבלים טיפולי הלם חשמלי, מאה מיליון איש נוטלים תרופות פסיכיאטריות, בהם 20 מיליון ילדים. הנתונים מזעזעים. בישראל, 6100 אנשים מאושפזים בכפיה מידי שנה, רבים מהם אינם בצדק, מתוך 151,000 איש שאושפזו במחלקות הפסיכיאטריות בין השנים 1955 ועד 2002, מתו 47,000 איש בזמן האישפוז או מיד לאחריו. חמישים אחוז מהם מתחת לגיל 64 שהוא גיל הפרישה. לשם השוואה, במלחמות ישראל ופעולות איבה מאז קום המדינה נהרגו כ- 23 אלף איש. איך נתון כזה נשמר בסוד? מהי הסיבה שאיש לא יודע מזה? בזה עוסקת התערוכה. הדובר הראשון הוא מרצה ופרשן פוליטי בטלוויזיה בערוץ 124, חסאן מרהג'י.
מרץ 2012 - עד כמה ללא פיקוח ומופקרת היא תעשיית הסחר בילדים. ראו עובד סוציאלי יחיעם שרלו המועסק במרכז חירום "טירת הילד" בנווה מיכאל מבקש מתורמים שישלחו לביתו כספי תרומות לילדים בסיכון.
וכך כותב יחיעם שרלו בסטטוס בפייסבוק: "...כסף שאותו תתרמו בעז"ה יגיע ישירות לילדים הללו למען רווחתם האישית בפינוקים כמו יציאה לבריכה/לונה פארק/רכיבה על סוסים וכדו'.
ניתן להעביר אלי את הכסף/לשלוח לרח' סוקולוב 35 דירה 10 נתניה..."
נשאלת השאלה: כיצד מנהל מרכז חירום "טירת הילד" מעקב של התרומות הנשלחות ישירות לביתו של העובד יחיעם שרלו?
מדובר בהתנהלות מופקרת של ארגון העוסק בסחר בילדים מאחורי דלתיים סגורות וללא ראיות. הילדים נתלשים מביתם ומשפחתם ומושלכים למוסדות סגורים ללא פיקוח וללא זכויות.
ועל זה נאמר "הרצחת וגם ירשת"
יחיעם שרלו עובד סוציאלי מבקש שישלחו לביתו תרומות לילדים בסיכון - "הרצחת וגם ירשת"
הצביעות בהתגלמותה
יחיעם שרלו מצולם עם ילדים בחו"ל שאילולא חיו בארץ היה מרעיל בפיו הזנחה קשה נגד הוריהם, והילדים היו נתלשים מביתם ומשפחתם בשל כביכול "הזנחה קשה" - מדף הפייסבוק של יחיעם שרלו
הצביעות בהתגלמותה: יחיעם שרלו מצולם עם ילדים בחו"ל שאילולא חיו בארץ היה מרעיל בפיו הזנחה קשה נגד הוריהם, והילדים נתלשים מביתם ומשפחתם בשל הזנחה קשה - מדף הפייסבוק של יחיעם שרלו
זוג ניצולי שואה מבת ים בני 93 ו-80, נדהמו כשקיבלו את חשבון המים החודשי: 30 אלף שקל! לא פחות. בבירור שנערך התגלתה נזילה תת קרקעית בחצר ביתם. כל התחנונים לתאגיד העירוני (מי בת ים) הניבו הנחה שהותירה אותם עדיין עם חוב העומד על לא פחות מ-12 אלף שקל
אויב חדש, מסוכן, קם לעם ישראל: תאגידי המים. מסע תקשורתי מתוזמר ופופוליסטי הצליח לשכנע את הציבור שתשעה קבין מתוך הצרות שמסב לו חשבון המים נולדו עם התאגידים. האמת היא שלתאגידים יש קשר שולי בלבד להתייקרות המים, אבל ממתי אנחנו נותנים לעובדות לבלבל אותנו.
מי בת ים - גזל קשישים וניצולי שואה
כמו כל ספין שנשען על יסודות אמיתיים, גם האיבה לתאגידים מתודלקת על ידי מערך גבייה מסורבל ואטום. בספטמבר שעבר קיבלו הרצל ולילי, תושבי בת ים, חשבון מים על סך 30 אלף שקל. הרצל בן 93, לילי בת 80, שניהם ניצולי שואה שמתקיימים מקצבת ביטוח לאומי.
כשראו את הסכום על החשבון לא ידעו את מי להזעיק ראשון: את הרופא שיעזור להם להתאושש, או את נכדתם, אורית, שתנסה להבין מה לעזאזל קרה כאן.
בתאגיד מי בת ים הסבירו לאורית שחשבון כזה לרוב מעיד על נזילה בצנרת הביתית. אורית קראה לשרברב, שפתח את הצנרת מטר אחרי מטר, ולבסוף גילה נזילה סמויה, תת קרקעית, מתחת למרצפות שבחצר. למזלם הרע של הרצל ולילי, הנזילה התרחשה אחרי השעון - בתחום שנמצא באחריותם.
התחנונים להנהלת התאגיד הניבו תוצאה חלקית: בגלל גילם ומצבם הכלכלי של הקשישים, ובשל העובדה שמדובר בנזילה סמויה שלא יכלו לדעת על קיומה, גילחו להם מהחיוב את החלק של הביוב וחישבו אותו מחדש על פי המדרגה הנמוכה בתעריף. עדיין, נותרו 12 אלף שקל.
במי בת ים הסבירו לאורית שבכך מיצו את האפשרויות החוקיות להעניק להם הנחה. אם את רוצה עוד סיוע, אמרו לאורית, את צריכה לפנות אל הגוף שמפקח עלינו ושאחראי על החוק - רשות המים.
חוק זה חוק
גם ברשות המים מסכימים שמדובר במקרה מצער, אבל אומרים שיש חוק, ואם יש חוק - כולם שווים בפניו, גם הרצל ולילי. רק שהחוק לא נפל משמים. הוא נוסח ואושר על ידי אנשים שיושבים במועצת רשות המים ובכנסת ישראל, שלא השכילו להחדיר בו קצת יותר אנושיות. החוק מעמיס בצורה ברוטלית את האחריות על האזרח, אבל לא נותן לו את הכלים לשאת באחריות הזאת.
הרי לאדם הסביר קשה מאוד לדעת אם במעבה האדמה בחצרו הצנרת מנוקבת ומשפריצה מים יקרים לכל עבר. החוק לא מחייב את התאגיד לעדכן את הצרכן בזמן אמת שהצריכה שלו מתנפחת לממדים מפלצתיים, והוא מגלה את הקטסטרופה רק כשהחשבון מגיע; החוק גם לא מחייב את התאגיד להתקין מונים חכמים בבתי התושבים - כאלה שיאפשרו לנו לעקוב אחרי קצב הצריכה שלנו ויעודדו חיסכון;
ואם זה לא מספיק, החוק גם לא מאפשר לתאגיד שיקול דעת והחרגה של מקרים מיוחדים על בסיס הומניטרי. עצם הקמתם של התאגידים נגזרה מעיקרון נכון וחיוני למשק המים; חבל שהשכל הישר יצא להפסקה בדיוק כשמימשו את העיקרון.
