ינואר 2010 - למערכת הרווחה אין קושי להוציא ילד מביתו, אך כדי להעצים עוד ועוד את כוחה היא לא בוחלת באמצעים ואף זוכה לסיוע - פרופ. אסתר הרצוג
הדיווחים והכותרות הרושפות שנאת הורים במהלך השבוע שחלף, מייצרים תמונת מצב מחרידה, מדכאת ובעיקר מעוותת. מומחים הסבירו עד כמה מימדי תופעת "ההתעללות בילדים" קטסטרופלית. אחד מהם, ד"ר בן-יהודה דיווח: "לא עובר יום בלי שאני נקרא לבדוק תינוק או ילד עם חשד לפגיעה מכוונת". פרופ' הלל שמיד ופרופ' רמי בנבנישתי מציגים את הנתונים המזעזעים: "בשנת 2008 התקבלו בלשכות הרווחה 34,400 פניות חדשות על אלימות פיזית, מינית או הזנחת ילדים"... "עשרות אלפי ילדים חיים חיי התעללות וסבל, רק שהוריהם אינם מסוג הפסיכופתים שמגיעים לכותרות...". לדברי שמיד, "הזנחת ילדים על-ידי הוריהם היא תופעה רצחנית, אך אינה מודעת ומטופלת מבחינה ציבורית".
אך הנתונים המזעזעים מעוררים אי-אמון. כשמוצגים נתונים של פגיעות בעשרות אלפים, צריכה להידלק נורה אדומה אצל כל אחד עם מינימום חוש ביקורת.
כבר בעבר הצבעתי על האופן שבו מייצרים מנגנוני הרווחה תחושת אסון לאומי בעזרת מניפולציה של מספרים, לצורך השגת תקציבים, תקנים והאדרה פרופסיונלית. 330 אלף ילדים בסיכון, נתון שהוצג ב"תוכנית אב לאומית" לנושא, הוא דוגמא אחת לפיברוק נתונים של משרד הרווחה. "נתון" זה כולל: ילדים להורים גרושים, ילדי עולים, ילדי חד-הוריות. על-פי הדו"ח, כחמישית מילדי ישראל זקוקים לטיפול הרווחה. המטרה המוצהרת הייתה להציל את ילדי ישראל ש"בסיכון" בעזרת תוכנית עתירת משאבים תוך שלוש שנים. היא הייתה מועילה מאד למערכת הרווחה אך לא לילדים שהועברו במספרים גדולים למוסדותיה.
מאז העברת "חוקי הדיווח" על התעללות בקטינים, התרבו מאוד, כצפוי, התלונות. אך רבות מהן מסתיימות בסגירת תיקים בשל היעדר ראיות. כך למשל ל', שהגרוש שלה הגיש במסגרת המאבק על משמורת ילדים, 20 תלונות על אלימותה נגדם, כולן התבררו כתלונות שווא.
ב"מצעד הזוועות" של הורים רוצחים, מזכירים לנו המומחים את אמא טליבאן, האם המרעיבה, אליאור חן, אסף גולדרינג, רוז פיזם, אלון בוריסוב-יהודה, מיכאל קרוצ'קוב ולאון קלנטרוב כדוגמאות להיקף הנורא של התעללות הורים. לפחות מקרה אחד טרם נידון והפשע לא הוכח, זה של "האם המרעיבה". אך עובדה זו אינה מפריעה להוסיף אותו ל"מצעד הזוועות". זוהי דוגמא אחת יותר מדי, המלמדת על כך שכל הרשימה היא מגמתית, לצורך יצירת רושם של זוועה מוכללת.
"חובת הדיווח" הפכה את כל עובדי החינוך והרווחה למלשינים של מנגנוני הרווחה. כך שכל תלונה, מוצדקת או כוזבת עלולה לחרוץ את גורלם של ילדים והורים: הראשונים למוסדות והאחרונים לנידוי ולהוקעה חברתית על כשלון ההורות שלהם. זה עלול לקרות כמובן בעיקר לאלו שאין בידם ממון וקשרים למנוע את ההרס של משפחותיהם.
הכלב, המשטרה - כולם אשמים
ומכאן לדיווחים הנלעגים על העובדים הסוציאליים מפרשת האחים התאומים סודמי: במהלך טיפוסי של קוזק נגזל, תוארה מערכת הרווחה כמי שעשתה הכל כדי לטפל באופן מושלם באחים סודמי, אך: ההורים לא רצו לשתף איתם פעולה, הכלב הרשע לא נתן להם להיכנס לחצר והמשטרה לא עשתה את עבודתה. כך, פעם נוספת זוכה מנגנון הרווחה, המגובה במערך יחצ"ני נדיב, לתמיכה אוהדת ומתרפסת של שופריה הנאמנים בעיתונות, המציגים את לשכת הרווחה בבני עי"ש ועובדיה כמי שעושים "מלאכת קודש" בכל הקשור לטיפול באחים ובהוריהם.
אך למערכת הרווחה אין כל קושי להוציא מביתו את מי שהם רוצים ובעיקר את ילדיהם של העלובים ביותר בינינו, כמו משפחה מוחלשת מבני עי"ש המטופלת בבנים עם בעיות נפשיות. עובדה – את ילדיהם העבירו למוסדות בעבר. במקרים רבים שליוויתי נוכחתי כיצד במעשה של נחישות ואף אלימות הוציאו פקידי סעד ילדים באישון לילה מבתיהם. המשטרה הייתה שם לצידם כדי לאפשר את מעשה הנבלה. אפילו צו בית משפט לא היה לעיתים בידיהם. היכנסו לאתרים ההולכים ומתרבים, כמו "הרהורים על משפחה", והיווכחו בדוגמאות.
העיוות הקשה מכל הוא התעלמות מהנעשה במוסדות הרווחה. בריחות של ילדים ממוסדות אלו הן רק דוגמא קטנה להזנחה במסגרות בחסות המדינה, שעליה מצביעים הילדים ברגליהם. מקרי המוות, הפגיעות הפיזיות והמיניות המתרחשים שם בהיקף נרחב בין הילדים ולעיתים בידי אנשי סגל, עולים רק לעיתים נדירות בתקשורת. מקרי מוות כלל אינם ידועים לציבור, על אף שאלו מתרחשים שם ככל הנראה בשיעור גבוה בהרבה מאלו המתרחשים בין כותלי הבית.
אז מהו ההיגיון מאחורי העיוותים והקמפיינים המתוקשרים היטב של ביורוקרטיית הרווחה? ראשית, כצפוי, התגוננות בפני האשמתה על אחריות לזוועות. שנית, חיזוק ההכרה הציבורית ב"עבודת הקודש" שעושים פקידיה. אך חשוב יותר, להוציא מתוק מעז: עוד תקציבים ותקנים למערכת. ממש כפי שמבהירים המומחים: "יש הרבה דרכים ותוכניות למנוע את האסון הבא... האוצר חייב להיכנס לתמונה... בלי עוד כסף להכשרה ולכוח אדם לא יהיו בשטח אנשים שיודעים לאתר פגיעה בתינוק או בילד בשלב מוקדם ולהקטין את הנזק". תנו להם כסף ויותר לא יהיו פגיעות בילדים!
בעוד מוסדות הרווחה ופקידי הסעד הולכים ומתרבים, מצבם של ילדי ישראל הולך ומחמיר. כל הורה הוא רוצח בפוטנציה וכל ילד הוא אובייקט לחטיפה ולהשמה במוסדות.
הדיווחים והכותרות הרושפות שנאת הורים במהלך השבוע שחלף, מייצרים תמונת מצב מחרידה, מדכאת ובעיקר מעוותת. מומחים הסבירו עד כמה מימדי תופעת "ההתעללות בילדים" קטסטרופלית. אחד מהם, ד"ר בן-יהודה דיווח: "לא עובר יום בלי שאני נקרא לבדוק תינוק או ילד עם חשד לפגיעה מכוונת". פרופ' הלל שמיד ופרופ' רמי בנבנישתי מציגים את הנתונים המזעזעים: "בשנת 2008 התקבלו בלשכות הרווחה 34,400 פניות חדשות על אלימות פיזית, מינית או הזנחת ילדים"... "עשרות אלפי ילדים חיים חיי התעללות וסבל, רק שהוריהם אינם מסוג הפסיכופתים שמגיעים לכותרות...". לדברי שמיד, "הזנחת ילדים על-ידי הוריהם היא תופעה רצחנית, אך אינה מודעת ומטופלת מבחינה ציבורית".
אך הנתונים המזעזעים מעוררים אי-אמון. כשמוצגים נתונים של פגיעות בעשרות אלפים, צריכה להידלק נורה אדומה אצל כל אחד עם מינימום חוש ביקורת.
כבר בעבר הצבעתי על האופן שבו מייצרים מנגנוני הרווחה תחושת אסון לאומי בעזרת מניפולציה של מספרים, לצורך השגת תקציבים, תקנים והאדרה פרופסיונלית. 330 אלף ילדים בסיכון, נתון שהוצג ב"תוכנית אב לאומית" לנושא, הוא דוגמא אחת לפיברוק נתונים של משרד הרווחה. "נתון" זה כולל: ילדים להורים גרושים, ילדי עולים, ילדי חד-הוריות. על-פי הדו"ח, כחמישית מילדי ישראל זקוקים לטיפול הרווחה. המטרה המוצהרת הייתה להציל את ילדי ישראל ש"בסיכון" בעזרת תוכנית עתירת משאבים תוך שלוש שנים. היא הייתה מועילה מאד למערכת הרווחה אך לא לילדים שהועברו במספרים גדולים למוסדותיה.
מאז העברת "חוקי הדיווח" על התעללות בקטינים, התרבו מאוד, כצפוי, התלונות. אך רבות מהן מסתיימות בסגירת תיקים בשל היעדר ראיות. כך למשל ל', שהגרוש שלה הגיש במסגרת המאבק על משמורת ילדים, 20 תלונות על אלימותה נגדם, כולן התבררו כתלונות שווא.
ב"מצעד הזוועות" של הורים רוצחים, מזכירים לנו המומחים את אמא טליבאן, האם המרעיבה, אליאור חן, אסף גולדרינג, רוז פיזם, אלון בוריסוב-יהודה, מיכאל קרוצ'קוב ולאון קלנטרוב כדוגמאות להיקף הנורא של התעללות הורים. לפחות מקרה אחד טרם נידון והפשע לא הוכח, זה של "האם המרעיבה". אך עובדה זו אינה מפריעה להוסיף אותו ל"מצעד הזוועות". זוהי דוגמא אחת יותר מדי, המלמדת על כך שכל הרשימה היא מגמתית, לצורך יצירת רושם של זוועה מוכללת.
"חובת הדיווח" הפכה את כל עובדי החינוך והרווחה למלשינים של מנגנוני הרווחה. כך שכל תלונה, מוצדקת או כוזבת עלולה לחרוץ את גורלם של ילדים והורים: הראשונים למוסדות והאחרונים לנידוי ולהוקעה חברתית על כשלון ההורות שלהם. זה עלול לקרות כמובן בעיקר לאלו שאין בידם ממון וקשרים למנוע את ההרס של משפחותיהם.
הכלב, המשטרה - כולם אשמים
ומכאן לדיווחים הנלעגים על העובדים הסוציאליים מפרשת האחים התאומים סודמי: במהלך טיפוסי של קוזק נגזל, תוארה מערכת הרווחה כמי שעשתה הכל כדי לטפל באופן מושלם באחים סודמי, אך: ההורים לא רצו לשתף איתם פעולה, הכלב הרשע לא נתן להם להיכנס לחצר והמשטרה לא עשתה את עבודתה. כך, פעם נוספת זוכה מנגנון הרווחה, המגובה במערך יחצ"ני נדיב, לתמיכה אוהדת ומתרפסת של שופריה הנאמנים בעיתונות, המציגים את לשכת הרווחה בבני עי"ש ועובדיה כמי שעושים "מלאכת קודש" בכל הקשור לטיפול באחים ובהוריהם.
אך למערכת הרווחה אין כל קושי להוציא מביתו את מי שהם רוצים ובעיקר את ילדיהם של העלובים ביותר בינינו, כמו משפחה מוחלשת מבני עי"ש המטופלת בבנים עם בעיות נפשיות. עובדה – את ילדיהם העבירו למוסדות בעבר. במקרים רבים שליוויתי נוכחתי כיצד במעשה של נחישות ואף אלימות הוציאו פקידי סעד ילדים באישון לילה מבתיהם. המשטרה הייתה שם לצידם כדי לאפשר את מעשה הנבלה. אפילו צו בית משפט לא היה לעיתים בידיהם. היכנסו לאתרים ההולכים ומתרבים, כמו "הרהורים על משפחה", והיווכחו בדוגמאות.
העיוות הקשה מכל הוא התעלמות מהנעשה במוסדות הרווחה. בריחות של ילדים ממוסדות אלו הן רק דוגמא קטנה להזנחה במסגרות בחסות המדינה, שעליה מצביעים הילדים ברגליהם. מקרי המוות, הפגיעות הפיזיות והמיניות המתרחשים שם בהיקף נרחב בין הילדים ולעיתים בידי אנשי סגל, עולים רק לעיתים נדירות בתקשורת. מקרי מוות כלל אינם ידועים לציבור, על אף שאלו מתרחשים שם ככל הנראה בשיעור גבוה בהרבה מאלו המתרחשים בין כותלי הבית.
אז מהו ההיגיון מאחורי העיוותים והקמפיינים המתוקשרים היטב של ביורוקרטיית הרווחה? ראשית, כצפוי, התגוננות בפני האשמתה על אחריות לזוועות. שנית, חיזוק ההכרה הציבורית ב"עבודת הקודש" שעושים פקידיה. אך חשוב יותר, להוציא מתוק מעז: עוד תקציבים ותקנים למערכת. ממש כפי שמבהירים המומחים: "יש הרבה דרכים ותוכניות למנוע את האסון הבא... האוצר חייב להיכנס לתמונה... בלי עוד כסף להכשרה ולכוח אדם לא יהיו בשטח אנשים שיודעים לאתר פגיעה בתינוק או בילד בשלב מוקדם ולהקטין את הנזק". תנו להם כסף ויותר לא יהיו פגיעות בילדים!
בעוד מוסדות הרווחה ופקידי הסעד הולכים ומתרבים, מצבם של ילדי ישראל הולך ומחמיר. כל הורה הוא רוצח בפוטנציה וכל ילד הוא אובייקט לחטיפה ולהשמה במוסדות.
