המאמר הם עייפים מלשמוע אנשים כמוני: על חרדת הפסיכיאטרים שלי , nrg , תמר , יולי 2010
בכל פעם שניסיתי לעסוק בנושא הזה, חרדת הפסיכיאטרים שבה ותקפה אותי. ובכל זאת, אני רוצה להציג כמה דוגמאות מהעבר: כמו פסיכיאטרית שביקשה שאסדר לבן שלה מקום עבודה, או אחר שהייתי בטיפולו זמן רב והוא סירב לקבל אותי ברגע של משבר חריף. למה? כיוון שהכל קרה ביום שישי
הייתי יושבת מולם קטנה ומכווצת, מנסה לצמצם את עצמי כמעט עד היעלמות. הייתי יושבת מולם חלשה, אילמת ודיכאונית, מתאימה את עצמי לציפיות. הייתי מדווחת להם בתמציתיות ובהשטחה, כדי שלא להאריך ולא להעיק יותר מדי. הלא אין להם זמן, הם עסוקים, מוטרדים ועייפים, עייפים מלשמוע אנשים כמוני.
הם רוצים רק לאבחן, לרשום את המרשם וללכת הביתה. הם לא צריכים בעיות כמו: חולים שלא מתרפאים, מחשבות על מוות, או חס וחלילה התאבדויות.
תוך כדי שרבוט המרשם הם מנפיקים בנדיבות רבה גם מילות עידוד (את חזקה... את מתמודדת... את אדם נפלא...), שמציינות כי הפגישה קרובה לסיום. בזריזות אני שולפת מהתיק את פנקס הצ'קים (שלא יחששו שאולי שכחתי), משלמת, קמה, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. זהו, המגע ניתק. עד שאקבע שוב פגישה. כי אסור להטריד אותם מחוץ לשעות העבודה, יש להם חיים משלהם.
לא קל לי לעסוק בנושא הזה. אני מתמלאת חששות, "חרדת פסיכיאטרים" תוקפת אותי. ובכל זאת, אני רוצה להמשיך, לרדת לפרטים, לתת כמה דוגמאות מהתנסויות עבר. קודם המקרים הקלים יותר, למשל: הפסיכיאטרית רושמת לי מרשם לתרופה שעדיין לא לקחתי אותה.
אני שואלת: "ומה תופעות הלוואי של התרופה?".
הפסיכיאטרית: "אין לה שום תופעות לוואי" (אין תרופה בלי תופעות לוואי, ובמיוחד התרופות מהסוג הזה. יותר מהשקר עצמו - כואב העלבון של איך שאני נתפסת בעיניה).
לא ביום שישי
או הטלפונים שהיא עונה להם ללא הרף, תוך כדי שאני יושבת מולה, בקליניקה הפרטית שלה: "מה את אומרת? זה באמת עזר? אני כל כך שמחה. טוב, תתקשרי אליי שוב מחר כדי לספר מה קורה" (שיחה לא קצרה. הלוואי שאני, היושבת עכשיו מולה, הייתי זוכה ליחסי קירבה כאלו, לתשומת לב שכזו).
או "כן, תראה, מר לוי, אם עד מחר לא יהיה שיפור אצל אשתך כדאי שתאשפז אותה" (ואני מתחלחלת. כבר רואה את עצמי הבאה בתור).
אני עוברת למקרים הקשים יותר: פסיכיאטרית שביקשה ממני להפעיל פרוטקציה אצל קרובי משפחה שלי כדי לסדר מקום עבודה לבן שלה.
פסיכיאטר שחייב אותי לבוא שוב ושוב כדי לחדש את המרשם תוך תשלום מלא על ביקור פרטי, ולא יידע אותי על כך שאני יכולה לחדש דרך רופא המשפחה, ללא תשלום.
פסיכיאטר שהייתי בטיפולו הפרטי זמן רב והוא סירב לקבל אותי כשהייתי במשבר חריף ועמדתי לפני אשפוז מיידי, כיוון שזה היה ביום שישי.
על סף התאבדות
פסיכיאטר אחר, ראש מחלקה פסיכיאטרית בבי"ח, שקבע כי הבראתי ושחרר אותי מאשפוז בזמן שהייתי בעיצומו של דיכאון עמוק, על סף התאבדות.
אך מה שנורא באמת הוא שגם לאחר מקרים מסוג זה ואחרים, לא עזבתי מיד את אותם פסיכיאטרים. מבלי לתת בהם כל אמון, שמרתי להם אמונים תקופות ארוכות. כמו בעל חיים מבוהל שקופא על עומדו במקום לברוח, כך גם אני נשארתי אצלם, המומה וחסרת אונים, מגיעה שוב ושוב, חלשה מכדי לעזוב, מבועתת מעצם המחשבה של להתחיל לחפש מישהו אחר, לספר שוב את הכל מההתחלה, להתרגל שוב לפסיכיאטר חדש.
עברו שנים עד שקיבלתי החלטה על דעת עצמי, לעזוב פסיכיאטרית משום שההתנהגות שלה לא נראתה לי נאותה. והפעם הייתי נחושה - אחפש ואשאל ואברר ואנסה, ומבין כל הפסיכיאטרים, אני זו שאחליט, שאבחר. כי ישנם גם אחרים, מסוג שונה.
וגם אם עדיין לא נפטרתי לחלוטין מ"חרדת הפסיכיאטרים" שלי, הרי שמצאתי אותו, מצאתי פסיכיאטר מהסוג שחיפשתי: כזה שאינו פטרוני, שאינו בגדר פקיד מרשמים בלבד. הוא מקשיב ומגיב ומבין גם מצבים מורכבים ומסובכים.
כזה שמסביר ומציע פתרונות תוך כדי דיון משותף בין שנינו, שהבטחותיו מדויקות יותר ומילותיו אינן שקריות. כזה שאני יכולה לדבר איתו, לספר לו, שאני מעיזה לעתים אפילו להעביר עליו ביקורת והוא מוכן לשמוע. ובעיקר כזה שבאמת אני יכולה לפנות אליו בעת משבר, גם כשהמשבר מגיע לא בדיוק בזמני העבודה.
קישורים:
בכל פעם שניסיתי לעסוק בנושא הזה, חרדת הפסיכיאטרים שבה ותקפה אותי. ובכל זאת, אני רוצה להציג כמה דוגמאות מהעבר: כמו פסיכיאטרית שביקשה שאסדר לבן שלה מקום עבודה, או אחר שהייתי בטיפולו זמן רב והוא סירב לקבל אותי ברגע של משבר חריף. למה? כיוון שהכל קרה ביום שישי
הייתי יושבת מולם קטנה ומכווצת, מנסה לצמצם את עצמי כמעט עד היעלמות. הייתי יושבת מולם חלשה, אילמת ודיכאונית, מתאימה את עצמי לציפיות. הייתי מדווחת להם בתמציתיות ובהשטחה, כדי שלא להאריך ולא להעיק יותר מדי. הלא אין להם זמן, הם עסוקים, מוטרדים ועייפים, עייפים מלשמוע אנשים כמוני.
הם רוצים רק לאבחן, לרשום את המרשם וללכת הביתה. הם לא צריכים בעיות כמו: חולים שלא מתרפאים, מחשבות על מוות, או חס וחלילה התאבדויות.
תוך כדי שרבוט המרשם הם מנפיקים בנדיבות רבה גם מילות עידוד (את חזקה... את מתמודדת... את אדם נפלא...), שמציינות כי הפגישה קרובה לסיום. בזריזות אני שולפת מהתיק את פנקס הצ'קים (שלא יחששו שאולי שכחתי), משלמת, קמה, יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. זהו, המגע ניתק. עד שאקבע שוב פגישה. כי אסור להטריד אותם מחוץ לשעות העבודה, יש להם חיים משלהם.
לא קל לי לעסוק בנושא הזה. אני מתמלאת חששות, "חרדת פסיכיאטרים" תוקפת אותי. ובכל זאת, אני רוצה להמשיך, לרדת לפרטים, לתת כמה דוגמאות מהתנסויות עבר. קודם המקרים הקלים יותר, למשל: הפסיכיאטרית רושמת לי מרשם לתרופה שעדיין לא לקחתי אותה.
אני שואלת: "ומה תופעות הלוואי של התרופה?".
הפסיכיאטרית: "אין לה שום תופעות לוואי" (אין תרופה בלי תופעות לוואי, ובמיוחד התרופות מהסוג הזה. יותר מהשקר עצמו - כואב העלבון של איך שאני נתפסת בעיניה).
לא ביום שישי
או הטלפונים שהיא עונה להם ללא הרף, תוך כדי שאני יושבת מולה, בקליניקה הפרטית שלה: "מה את אומרת? זה באמת עזר? אני כל כך שמחה. טוב, תתקשרי אליי שוב מחר כדי לספר מה קורה" (שיחה לא קצרה. הלוואי שאני, היושבת עכשיו מולה, הייתי זוכה ליחסי קירבה כאלו, לתשומת לב שכזו).
או "כן, תראה, מר לוי, אם עד מחר לא יהיה שיפור אצל אשתך כדאי שתאשפז אותה" (ואני מתחלחלת. כבר רואה את עצמי הבאה בתור).
אני עוברת למקרים הקשים יותר: פסיכיאטרית שביקשה ממני להפעיל פרוטקציה אצל קרובי משפחה שלי כדי לסדר מקום עבודה לבן שלה.
פסיכיאטר שחייב אותי לבוא שוב ושוב כדי לחדש את המרשם תוך תשלום מלא על ביקור פרטי, ולא יידע אותי על כך שאני יכולה לחדש דרך רופא המשפחה, ללא תשלום.
פסיכיאטר שהייתי בטיפולו הפרטי זמן רב והוא סירב לקבל אותי כשהייתי במשבר חריף ועמדתי לפני אשפוז מיידי, כיוון שזה היה ביום שישי.
על סף התאבדות
פסיכיאטר אחר, ראש מחלקה פסיכיאטרית בבי"ח, שקבע כי הבראתי ושחרר אותי מאשפוז בזמן שהייתי בעיצומו של דיכאון עמוק, על סף התאבדות.
אך מה שנורא באמת הוא שגם לאחר מקרים מסוג זה ואחרים, לא עזבתי מיד את אותם פסיכיאטרים. מבלי לתת בהם כל אמון, שמרתי להם אמונים תקופות ארוכות. כמו בעל חיים מבוהל שקופא על עומדו במקום לברוח, כך גם אני נשארתי אצלם, המומה וחסרת אונים, מגיעה שוב ושוב, חלשה מכדי לעזוב, מבועתת מעצם המחשבה של להתחיל לחפש מישהו אחר, לספר שוב את הכל מההתחלה, להתרגל שוב לפסיכיאטר חדש.
עברו שנים עד שקיבלתי החלטה על דעת עצמי, לעזוב פסיכיאטרית משום שההתנהגות שלה לא נראתה לי נאותה. והפעם הייתי נחושה - אחפש ואשאל ואברר ואנסה, ומבין כל הפסיכיאטרים, אני זו שאחליט, שאבחר. כי ישנם גם אחרים, מסוג שונה.
וגם אם עדיין לא נפטרתי לחלוטין מ"חרדת הפסיכיאטרים" שלי, הרי שמצאתי אותו, מצאתי פסיכיאטר מהסוג שחיפשתי: כזה שאינו פטרוני, שאינו בגדר פקיד מרשמים בלבד. הוא מקשיב ומגיב ומבין גם מצבים מורכבים ומסובכים.
כזה שמסביר ומציע פתרונות תוך כדי דיון משותף בין שנינו, שהבטחותיו מדויקות יותר ומילותיו אינן שקריות. כזה שאני יכולה לדבר איתו, לספר לו, שאני מעיזה לעתים אפילו להעביר עליו ביקורת והוא מוכן לשמוע. ובעיקר כזה שבאמת אני יכולה לפנות אליו בעת משבר, גם כשהמשבר מגיע לא בדיוק בזמני העבודה.
קישורים:
- הפסיכיאטר מומחה לפסיכוגריאטריה - ד"ר איתן חבר - חוות דעת פסיכיאטרית "מקצועית" ואלימה - ע"פ המשתמע מתעודת הרופא הפסיכיאטר איתן חבר כיוון לתייג את הנבדקת כבע"ח ללא הבנה שיפוט או רגשות, שאינו מבין מה נעשה סביבו ויש להרעיל אותו בריספרדל וסמים פסיכיאטרים אחרים עד סוף ימיו, ולכלוא אותו באחד המוסדות הפסיכיאטריים לתשושי נפש. בעוד הנבדקת באה אליו בהנחיית לשכת הרווחה בת ים לחוות דעת למינוי אפוטרופוס בלבד. חוות הדעת של הפסיכיאטר איתן חבר הייתה מנותקת מהמציאות...
- המראת חירום - סיפורה של נערה מצטיינת, בת לאם חד הורית בכרמיאל, שנרדפה ע"י הרווחה ואושפזה בכפייה במחלקה פסיכיאטרית, עד שנאלצה לברוח מהארץ - חלק א , חלק ב , חלק ג , חלק ד , חלק ה
- ניסויים בסמים פסיכיאטריים על ילדים במרכז רפואי לבריאות הנפש בנס ציונה - באר יעקב למציאת תחליף לריטלין - יוני 2009
- פקידת סעד ארצית לחוק הנוער חנה סלוצקי: "משרד הרווחה רודף אחרי פסיכיאטרים מחוזיים על מנת לקבל חוות דעת לאשפוז"
- פשעי הפסיכיאטריה והרווחה - מונולוג של נערה נמלטת - חלק א , חלק ב , news1 , חנה איסלר , אוקטובר 2009
- פסיכיאטרית יקרה: "אנו רואים בך כאחראית להידרדרותו של בננו" - ינואר 2010
