יולי 2013 - פורסם בדף פייסבוק של Ditza Katzir
חברים יקרים, בבקשה שתפו.
י' היא חברה שלי. מלבד ההתמודדות עם סרטן שד גרורתי, היא מתמודדת, לבדה, עם בן אוטיסט בן 32.
היא זועקת, והמוסדות אינם נענים לה.
אנא קראו את מכתבה, ושתפו. אולי מישהו יוכל לעזור.
האם אוטיסט בגיר בישראל אינו זכאי לחיי כבוד?
אלעד בני בן ה- 32, לוקה באוטיזם ומתגורר עימי בביתי.
מעולם לא חשבתי שיגיע יום ואחפש לו בית אחר, אך המציאות לא הותירה בידי
ברירה ואני עושה זאת בלב כבד.
החשיפה קשה לי, אך היא תהיה שווה אם אצליח לעזור לאלעד!
שמי ירדנה. אני מעל גיל 60 . בשנת 2009 חליתי בסרטן שד, עם גרורות בחלקי
גוף שונים. עברתי אינספור טיפולים קשים, ביניהם: כימותרפיה, כריתת שד
והקרנות.
ב- 2011 נותחתי שוב להסרת גידול בעצם החזה. על רקע המחלה, מצבי הנפשי
והפיזי קשה מנשוא: אני מוגבלת בתנועה, גופי נגוע ואני
מתקשה לתפקד כתמול שלשום. בשל בריאותי הרופפת, אלעד -הקשור אלי מאד- סובל
כיום מחרדה קשה.
אביו של אלעד ואנוכי מתגוררים בנפרד, מה שמטיל עלי נטל כבד לדאוג ולטפל בו לבד.
במצבי אני לא יכולה עוד להוות עבורו משענת איתנה ולספק לו בית המתאים
לצרכיו. הוא זקוק למסגרת טיפולית, שתאפשר לו לחיות ולעבור את מסע חייו
בכבוד.
בנסיבות אלה והואיל ואביו של אלעד הינו תושב תל אביב, הגשנו את מועמדותו
של אלעד להוסטל לאוטיסטים בוגרים "בית הידידות" המוקם בשכונת בבלי בת"א, ע"י עיריית ת"א, משרד הרווחה ואלו"ט. והעומד להפתח בקיץ ש.ז.
מאחר ושנינו אנשים מבוגרים, רצינו שאלעד יתגורר באיזור המרכז בקרבתנו.
בקשתנו נדחתה, למרות המלצות המערך האונקולוגי בתל השומר, לסייע לאלעד
ולהוציאו מהבית להוסטל הממוקם בקרבתי , בשל מחלתי והקושי בניידות שלי.
הנימוק לדחייה: טכני לחלוטין. אי המצאה של תשלום אחד לחשבון ארנונה
לעיריית ת"א, על אף שכל החשבונות שולמו כדין ע"י אביו של אלעד.
אינסוף פניותינו לעיריית תל אביב, לאלו"ט ולמשרד הרווחה, לרבות לשר היוצא
– לא זכו לפתרון.
חשוב שאלעד ישובץ להוסטל זה, כדי שיהיה נגיש לי ושאוכל לבקר אותו ,ולהיות
בקרבתו, וכדי שלא תוחרף מצוקתו.
אם לא יימצא פתרון ואלעד לא ישובץ ל'בית הידידות"בתל אביב, אחמיץ את
האפשרות לדיור עבורו באיזור המרכז.
אלעד כאמור חשוף היום לטראומה קשה מפאת מחלתי, אני בחרדה עצומה בשל הטראומה
שייחשף כאשר המחלה תכריע אותי !!!
לפיכך חשוב שילובו בהוסטל זה, (כאשר אני עדיין מסוגלת ללוות אותו) עם גורמים טיפוליים, מכילים ומגנים שילוו
אותו בעת הקשה הצפויה לו ,וכן שאני אלך לדרכי האחרונה בידיעה שבני מסודר
בבית מכובד ומוגן.
האם אלעד שלי אינו זכאי לחיים טובים יותר? למסגרת שתדאג לו ביום שאחרי?
איה הצדק ? איה החמלה ? איה הערבות הדדית ?
האם אי מי ממקבלי ההחלטות שדחו פנייתנו היו מפקירים את ילדם לו היו במקומי? בטוחה שלא
אמא של אלעד שכה אוהבת ודואגת לו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה