שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ
הקלות שבה ילדים ממשפחות מוחלשות מוצאים מבתיהם בגלל הנחה מוקדמת שהורים שחיים בעוני אינם בעלי "מסוגלות הורית" היא בלתי נסבלת וחייבת להשתנות. זהו מצב שהורס את חייהם של הורים וילדים. קריאה להפגנה הערב "בעודי בוכה הרמתי את הילד שלי, חיבקתי אותו חזק, והתיישבתי על הספה. לא נותרה לי ברירה אלא להושיב ילד בן שנתיים על ברכיי ולומר לו כי אמא אוהבת אותו הכי בעולם, אמא תתגעגע אליו, ושאף פעם לא ישכח את זה!
הוספתי ואמרתי לו שהוא יוצא עכשיו לטיול… אמא מבטיחה לבוא בקרוב ולקחת אותו חזרה הביתה.
שיקרתי לו. כבר שנתיים שאני משקרת לו. שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה". כך כתבה לי במייל
אביגיל (האמא ש' - שם בדוי), אמא
חד-הורית לילד בן ארבע, שכבר שנתיים נלחמת על הזכות הכי טבעית שיכולה להיות – לגדל את הילד שהביאה לאוויר העולם. אביגיל אינה האם היחידה שנלחמת על כך.
בכל האמור בצורך להוציא ילדים מהבית על ידי רשויות הרווחה יש לנהוג במשנה זהירות, שכן המערכת חייבת מצד אחד להבטיח את שלומם של הילדים ולהיות עם האצבע על הדופק כשמדובר בילדים בסיכון גבוה. אך האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית מכורח היותו בן להורה יחיד הוא בהכרח "ילד בסיכון"? האם ילד שגדל במשפחה חד-הורית דלת אמצעים הוא בהכרח "ילד בסיכון"?
אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרבית הילדים המוצאים מבתיהם באים ממשפחות מוחלשות החיות בעוני, כתוצאה ממדיניות כלכלית קלוקלת הדוחקת רבים באוכלוסייה אל מתחת לקו העוני. הקשר הראשוני עם רשויות הרווחה נוצר ברוב המקרים כדי לקבל סיוע עקב המצב הכלכלי קשה. למשל, הנחות במעון לילדים כדי לאפשר להורה היחיד לצאת לעבודה בזמן שהילד מקבל חינוך ומסגרת הנדרשים להתפתחות תקינה.
אביגיל פנתה לשירותי הרווחה בדיוק בשביל זה. כל שביקשה הוא סיוע במתן הנחה על תשלום למעון לילד שעמד בזמנו על כ-2,000 ש"ח לחודש. עבור משפחות שהכנסתן נמוכה מן הממוצע, משפחות שתלויות בקצבאות קיום של הביטוח הלאומי, יש צורך בקשר ישיר עם לשכות הרווחה על מנת להמציא את האישורים הנדרשים המהווים תנאי לקבלת קצבאות הקיום. כך מוצאות את עצמן משפחות אלה מתדפקות על דלתות לשכות הרווחה. מרגע זה מתחילה המשפחה להיות נתונה לעיניהן המפקחות והבוחנות של העובדים הסוציאליים. ריבוי הפניות ללשכות הרווחה בעקבות המצב הכלכלי הקשה יוצר לחץ על מערכת שאין בה מספיק תקנים, והעובדים הסוציאליים קורסים תחת נטל הפניות, שכן אין בידיהם את הכלים והתקציבים הדרושים.
אם כך, איך מתמודדת המערכת עם התופעה של הוצאת ילדים מהבית כשאין למעשה פיקוח חיצוני על המתרחש בין כתלי משרדי הרווחה? העדויות הרבות שמצביעות על כשל מערכתי משרטטות תמונה קשה. כאשר אין בדיקה מעמיקה ובחינה של כל הטיעונים לאשורם; כשלא לוקחים בחשבון את כל המדדים הנדרשים לבדיקת מסוגלות הורית; כשממעיטים מערך ההשלכות הפסיכולוגיות של הוצאת ילד מחיק הוריו למסגרות של הרווחה; וכשאין שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות וכלל לא ברור איך ועל פי מה מתקבלות ההחלטות הללו, ברור שבמרבית המקרים בתי המשפט הם בפועל חותמת גומי להחלטותיהן של פקידות הסעד.
על רקע זה עולה השאלה, מי באמת מקשיב להורים בתוך המערכת? עד כמה המערך המסייע לו נזקקות משפחות אלה, שברוב המקרים נמנות על מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מתממש בתוך הקהילה בטרם מוצא הילד מביתו? האם נעשים כל המאמצים תוך מתן כלים למשפחות להתמודד עם צרכיהם השונים של הילדים כדי למנוע הוצאת ילדים מבתיהם רק בגלל מצב כלכלי קשה? כיצד מגיעה אמא שבסך הכל ביקשה הנחה למעון, למצב בו בנה נלקח ממנה בטענות שונות אשר כלל לא נבדקו? כיצד ניתן להעלות על הדעת כי בנושא רגיש ומורכב זה, הכרוך בדיני נפשות ממש, לא ניתנת להורה הזכות והאפשרות להוכיח את טענותיו?
כאמור, מדובר לרוב במשפחות מעוטות יכולת אשר אין באפשרותן להעמיד אמצעים כדי להיות מיוצגות היטב ולהתגונן מול המערכות השונות. במקרה של אביגיל, אחת הטענות העולות מצד הרווחה היא כי בביתה של אביגיל נראו סמים על השולחן, בעת ביקור פתע שאותו לטענתה ערכה אחת מפקידות הסעד. לאביגיל לא ניתנה כל יכולת להתגונן מול טענות אלה ולהוכיח את חפותה.
מסיפור זה עולות שאלות רבות. ביניהן, אם אכן פקידת הסעד ביקרה בביתה של אביגיל כפי שדיווחה ומצאה סמים על השולחן כאשר הילד שהה בבית, מדוע היא לא דיווחה בו ברגע למשטרה על כך? הלוא הילד חשוף לסכנה. מדוע לא אפשרו לאביגיל להוכיח כי אין אמת בטענות פקידת הסעד ולהציג בדיקות המעידות שאינה משתמשת בסמים? מדוע לאחר כמה חודשים באופן שרירותי, מבלי לבדוק את העניין לעומקו ובלי לאפשר לה להתגונן מול הטענות, ילדה נלקח ממנה על ידי צוות משטרה ופקידות סעד שבאו לביתה? מי שפוגש את אביגיל מבחין מיד שהיא לא נרקומנית.
ב-31 בדצמבר 2013 נכחתי בדיון של
הוועדה לזכויות הילד בנושא המורכב של הוצאת ילדים מהבית. בדיון הצטיירה תמונה קשה במיוחד בנוגע למשפחות ממוצא אתיופי אשר לפי הנתונים נמצאות באחוזים הגבוהים של ילדים המוצאים מביתם. במקרים רבים אין אפילו מתרגם שיסייע להן בקושי השפתי, ומי שמתרגם להורים את דברי העובדים הסוציאליים הוא ברוב המקרים אחד הילדים. באותה ועדה נכחה גם שופטת לענייני משפחה בדימוס, הגב' חנה בן עמי, אשר הציגה תמונה קשה ביותר על הקשר שבין פקידות הסעד לבין בתי המשפט, ועל התנהלותם של העובדים הסוציאליים. מדבריה עלה כי לא מתקיימת חקירה נגדית של פקידי הסעד, וברוב המקרים חוות דעתם היא זאת שמתקבלת על ידי בית המשפט. במקרים רבים השופטים אף לא מקבלים את כל המסמכים הדרושים כדי לבדוק את טענות העובדים הסוציאליים, והם הופכים לחותמת גומי. מדבריה של בן עמי עלה שבהתנהלות המערכות האמורות לדאוג לשלומם של הילדים, זכויותיהם של הילדים מופרות במידה שגובלת בפלילים. כך יוצא שמכיוון שהמומחים של משרד הרווחה שמקבלים ממנו את שכרם, כאשר הם מעידים בבית משפט חוות דעתם תואמת לרוב את דרישת הלקוח. אם המומחה מעז לכתוב חוות דעת שמנוגדת לדעתן של פקידות הסעד, הן מאיימות עליו בקיפוח פרנסתו.
יתירה מזאת,
פקידות הסעד לא ממלאות תמיד אחר החלטות בתי המשפט. במקרה של אביגיל הפסיקה הראשונה שניתנה בבית הדין לענייני משפחה הורתה להחזיר באופן מיידי את הילד לחיק אמו, שכן לא הוצגו ראיות שמבססות את טענותיהן של פקידות הסעד. אולם, הילד לא הושב לאמו. הרווחה פנתה לדיון נוסף בבית משפט לנוער. שם לא עמדה לאם האפשרות להוכיח את דבריה, ונדמה היה בדיון זה כי ההחלטות המתקבלות על חייה ועל חיי ילדה נעשות מעל לראשה. בעיה נוספת היא שהגורמים שמפנים ילדים לאימוץ, הם אותם גורמים שמוציאים ילדים מבתיהם. מן הראוי שתהיה הפרדה בין שתי פעולות אלה לשני גורמים. זאת, על מנת למנוע הוצאת ילדים מבתים כאשר אין סיבה ממשית לכך, והשארתם בידי הורים המשוועים להעניק בית חם לילדים אשר באמת זקוקים לבית שכזה.
כאשר מדובר על כ-10,000 ילדים הנמצאים בהשמה חוץ ביתית, ובכ-700 צווים המורים על הוצאת ילדים מביתם מדי שנה, חשוב להעלות את הנושא הרגיש הזה לסדר היום. במיוחד לאור המצב הכלכלי המידרדר כתוצאה מהמדיניות הכלכלית. יש להעלות אותו על סדר היום ולשאול את השאלות המתבקשות על מנת להבטיח את שלומם של הילדים, ועל מנת לתת להורים את כל האפשרויות להשמיע את קולם.
בקשתה של אביגיל לכאורה פשוטה ביותר והיא לנהל משפט הוכחות על מנת להוכיח את דבריה בדבר חפותה, ובדבר היותה אם הראויה לגדל את ילדה. כאשר אפילו זכות בסיסית זו אינה מצויה בידי ההורים עלינו לתהות באשר לכל ההתנהלות של מערכת הרווחה בנוגע להוצאת ילדים מביתם. ברור שהמערכת לא מפנה מספיק משאבים לטיפול מקיף בתוך במשפחה ובתוך הקהילה באמצעות מסגרות טיפול תומכות המתאימות לצרכים השונים להן נזקקות המשפחות. הכוונה היא לכל ההיבטים הרחבים הרלבנטיים – חינוך, טיפול פסיכולוגי וסיוע כלכלי. כל זאת במטרה לחבר ולחזק את הקשר המשפחתי כי ילד שנעקר מחיק אמו, ועובר למסגרות הרווחה לעולם לא יחזור להיות אותו הילד שהיה ביום בו הוצא מביתו.
 |
| שנתיים ולא הבאתי אותו הביתה , ריקי כהן בנלולו 23.01.14 , העוקץ |
תגובת משרד הרווחה: הוצאת הילדים מחזקת האם נעשתה בהתלאם להחלטות בית המשפט במהלך מגוריה ברשויות שונות. במהלך תקופה ארוכה הוצעו לאם דרכי פעולה שונות במטרה לסייע לה, אך ניכר כי היא מתקשה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה וגם אינה מגיעה לדיונים שנקבעו עבורה. עם זאת, לגבי התינוקת האמורה להיוולד - טרם נקבעה החלטה בעניין. משרד הרווחה פועל לטובת ושמירת בטחון הילדים והוא שם מטרה זו לנגד עיניו. על אף העובדה שלא ניתן לפרט את כל הפרטים בתגובה פומבית, נציין כי זה מקרה ברור בו נדרשת המדינה לשמירה על הילדים.
