לכבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. לפני עשרה ימים שמעתי אותך תוקף בחריפות את המערכה התקשורתית "משולחת הרסן" שמתנהלת מול בית המשפט וכמה משופטיו. במידה רבה אני מסכים איתך. בפרסומים על שופטים, ממש כמו באלה העוסקים באחרון ההומלסים, נדרשת זהירות מרובה. ובכל זאת, מכיוון שאפשר היה להתרשם מדבריך שהמערכת שלך פתוחה לביקורת ואף יודעת לטפל לבדה בשופטיה הסוררים, מבלי להיזקק לביקורת "משולחת רסן" מצידנו, חשבתי שאני חייב לספר לך את הסיפור הבא.
זה קרה ב- 1 במאי 2002. ישבנו אז בחדרו של אמנון דנקנר ז"ל, העורך הראשי של "מעריב", והתלבטנו מה לעשות. ברקע עמד סיפורה של הילדה לילך רותם, בת הארבע, שמאז אין כלי תקשורת שלא עסק בו. הוריה של לילך, ירון ומרינה, התגרשו והסכימו על הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ נגד הילדה, באופן שימנע מכל אחד מהם את האפשרות לחטוף אותה ולהעלם. יום בהיר אחד פנתה האם לבית המשפט וביקשה להסיר את הצו, כדי שתוכל לנסוע מכאן עם לילך. דיון כזה לא מתנהל אף פעם במעמד צד אחד, מבלי לשמוע את עמדת ההורה השני, אבל זה מה שקרה באותו יום. השופט ד"ר גרשון גרמן, לא ברור למה - אולי מתוך בלבול, אולי מתוך חוסר שימת לב - כתב על הבקשה "כמבוקש" וחתם את שמו. ירון רותם האומלל גילה שילדתו האהובה נחטפה לו לעולמים, רק כעבור כמה ימים, כשלא הגיעה למפגש השבועי איתו. כשרותם ביקש להוציא צו מיידי המחייב את האם לשוב ארצה, מחשש שתעלם, קבע גרמן ש"חשש זה אינו 'קיים בשלב זה". כשרותם ביקש ממנו להתיר את פרסום הפרשה, כדי לעורר דעת קהל שתסייע לו באיתור הילדה ואף גייס לעמדתו זו את פרקליטות המדינה, נבהל השופט מהאפשרות שקלונו ייוודע ברבים והתיר לפרסם רק את מה שהתרחש מהרגע שאחרי החלטתו, לא כולל ההחלטה עצמה. כשהמקומון "צומת השרון" פנה לנשיא אהרון ברק בבקשה לפסול את השופט, בטענה שאחרי הטעות שלו הוא לא יכול לשקול שיקולים נקיים בשאלת הפרסום, קבע ברק ביהירות כי "חזקה על שופט היושב בדין כי ...אין לביקורת זו או אחרת המושמעת כלפיו השפעה כלשהי על החלטותיו לגופן". חודשים ארוכים עברו והשופט המשיך לאסור בדבקות את פרסום המחדל שלו עצמו. על הרקע הזה החלטנו בעיתון שזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכים להפסיק לשחק את המשחק. שאם יש איזושהי משמעות לתפישה של התקשורת ככלב שמירה של הדמוקרטיה, זה הרגע. החלטנו לפרסם את סיפורו של השופט גרמן, על מחדליו ועל השימוש שהוא עושה בכלים השיפוטיים כדי להגן על שמו, בידיעה שבכך אנחנו מפרים את צו איסור הפרסום ושלא מן הנמנע שיהיה לזה מחיר.
למחרת פורסמה הידיעה, כשאנחנו מקפידים שלא לציין בה שום פרט שעלול להסגיר את המעורבים. לא שמות בני המשפחה, לא ציון המדינה שאליה ברחה האם, אפילו לא את גילה של הקטינה.
ידיעות מהסוג הזה, חשוב לציין, מתפרסמות תדיר מבתי הדין הרבניים או בתי המשפט לענייני משפחה. אם העיתון לא מגזים במסירת מידע מזהה, המערכת מקפידה לעצום את עיניה.
שלושה ימים אחרי הפרסום הוזמנתי להתראיין בתכנית ביקורת התקשורת של רשת ב'. אני הייתי על קו אחד, האב על קו אחר. קודם לכן רשמתי לעצמי במסודר מה אני יכול להגיד, כדי שלא לחשוף פרטים שיזהו את בני המשפחה. התכנית החלה בשיחה עם רותם. המראיין, שאני מסופק אם הבין מה הוא עושה, שבר כבר בשאלה הראשונה את צו איסור הפרסום לרסיסים. "שלום ירון רותם", פתח, "בתך הקטנה, לילך, נחטפה על ידי גרושתך מרינה לרוסיה, ספר לנו את הרקע לדברים". לרגע לא הבנתי מה קורה פה. היה נשמע לי הזוי שהמראיין מזמין אותי לדבר על צו איסור פרסום שאני הפרתי, בעקבות שניים ורבע פרטים שגיליתי, ועוד בטרם שאני מוציא מילה מהפה הוא בעצמו פורט את הסיפור עם כל השמות וכל הפרטים כאילו תיקי גירושין בבית משפט לענייני משפחה הם הדבר הכי פומבי שיש. המראיין הזה, אגב, לא היה היחיד. בימים הקרובים עסקו בפרשה הזו גם הפרשן המשפטי של גלובס ומגיש פופוליטיקה בערוץ 1 ואחרים. כל אחד עבר על הצו לפי מידתו.
כעבור כמה ימים, הייתה זו שעת צהריים, אני זוכר את השעה והמקום המדויק, צלצל הנייד. על הקו היה קצין ממרחב ירקון. "אתה דרוש לחקירה". "באיזה עניין?". "הפרה של צו איסור פרסום". ארבע שעות נמשכה החקירה. הקצין, איש חקירות חביב ולבבי, ישב מולי עם קלסר עב כרס. אוסף של כל מה שנכתב בעיתונים על הפרשה. היו שם הכתבות של כל הקולגות שלי שעסקו בנושא. רובם הגדול הפרו את אותו צו שאני הפרתי, מי מעט ומי הרבה. היה שם, בפתח הקלסר, גם תמליל אותו ראיון שנערך איתי ברשת ב'. החוקר ציטט לי ממנו כדי להסביר לי את חטאיי. "תגיד לי", שאלתי אותו. "מי נראה לך מפר יותר את הצו בשיחה הזו, אני או המראיין?". התשובה הייתה ברורה. "גם אותו זימנתם לחקירה?", שאלתי. "ואת כל החבורה שמופיעה אצלך בקלסר? איפה כולם? איך אני לבד בסיפור הזה?". "מצטער", אמר, "אתה היחיד שנגדו הוגשה התלונה". הרעיון היה ברור. הצו הזה הופר, כאמור, על ידי שורה של עיתונאים. אני הייתי היחיד שלא הסתפקתי בעיסוק אינפורמטיבי, אלא מתחתי ביקורת על השופט. פניה רשמית שיזמנו אל מערכת אכיפת החוק העלתה שהנהלת בתי המשפט לא אהבה את הפרסום שלי, פנתה לפרקליטת המדינה עדנה ארבל וזו הורתה לראש אגף החקירות, משה מזרחי, לפתוח נגדי בחקירה.
כעבור זמן מצאתי את עצמי יושב על ספסל הנאשמים באולמו של השופט דן מור, משיב לכתב האישום. "מדינת ישראל נגד קלמן ליבסקינד". בעקבות סדרת דוגמאות של "עבריינים" נוספים ששיגרו עורכי הדין של העיתון אל היועץ המשפטי לממשלה, החליט האחרון לסגור את התיק תוך כדי המשפט.
האמת היא שכתב האישום הזה לא מאד הטריד אותי. במובן מסוים הייתי אפילו גאה בו. מה שהוציא אותי מדעתי הייתה האכיפה הבררנית שבחרה לדון רק אותי, משום שמישהו במערכת לא אהב את הביקורת.
ומה עשתה מערכת המשפט לשופט גרמן, זה שבגלל פאשלה שלו איבד ירון רותם את בתו, זה שהוציא צו איסור פרסום על המחדלים של עצמו? כלום. עד כדי כך כלום שכעבור זמן מה ידו של האיש לא רעדה, כשהגיש את מועמדותו לבית המשפט המחוזי. לילך, אגב, חוגגת בימים אלה 16 שנים. ברוסיה. רחוק רחוק מאבא. מאז הסיפור הזה, כבוד השופט גרוניס, אני לא קונה את האגדות על מערכת שיודעת לבקר את עצמה. אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה.
קישורים:
סגן נשיא בית משפט לענייני משפחה שופט שמואל בוקובסקי: הליך מופקר ואלים במינוי אופוטרופוס לאישה - מדובר ב”ביקור בית” שערכו פקידת הסעד שירה שביט אורגד ועובדת סוציאלית נעמי הלימי לחסויה כבת 60, במסגרת הליך מינוי אפוטרופוס לחסויה, כחודש לאחר שהשופט שמואל בוקובסקי מינה מינוי זמני אפוטרופוסים לחסויה, מבלי ששמע את דעתה, אם היא מסוגלת להבין בדבר, וניתן לברר דעתה. המינוי בוצע ללא תצהיר של פקידת סעד. בבקשת המינוי היה רשום כי אחד מבניה מתנגד למינוי. יש לציין כי אפילו לא נכלל סל טיפול לאישה שחירותה ורכושה נשללו ממנה. בוקובסקי הוציא צו השולל את חירותה ורכושה של האישה. כתוצאה מהצו של בוקובסקי חייה של האשה נהרסו, תוך חודש הפכה להיות שבר כלי, ירדה במשקל 10 ק"ג תוך חודש עיניה בלטו והיו מפוחדות...
המוסר הכפול המלוכלכך של ציפי לבני, מאיר כהן ואשר גרוניס - מחאה נגד ההחלטה להחזיר את "השופט המכה" לתפקידו - המוסר הכפול המלוכלך של שרת המשפטים, ציפי לבני, שר הרווחה מאיר כהן, ונשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. אם היה מדובר בחשד באזרח רגיל המכה את ילדיו היה נפתח נגדו תיק ברשות הרווחה, ילדים היו נתלשים מביתם למוסדות הכליאה של משרד הרווחה ופקידות הסעד היו כופות עליו ועל ילדיו טיפולים, משרד הרווחה היה פותח למשפחה תיק בבית משפט לנוער. חיי המשפחה היו נהפכים לגיהנום. במקביל היה נפתח נגדו תיק במשטרה, הוא היה נעצר במקום. המשפחה היתה מתרסקת פיסית, נפשית וכלכלית...
השופט נפתלי שילה ופקידת סעד ראשית סימונה שטיינמץ - דרכי רמיה לטיוח פשעי משרד הרוחה וסחר בילדים - ספטמבר 2013 - מדובר באמא ל' חד הורית שילדיה נלקחו ממנה למרכז חירום מינואר 2009 למשך כחצי שנה מאחר ופקידת הסעד אתי דור דובריבינסקי היתה סבורה כי האמא מתעללת בילדים. לסברותיה של פקידת הסעד לא היו שום אחיזה במישור הפלילי ראייתי וכל התיקים שנפתחו במשטרה נסגרו מהעדר אשמה. האמא אינה רואה את בנה הבכור בן ה- 11 מזה כ- 5 שנים, ואת בנה בן ה-9 רואה כשעה בשבוע במרכז קשר מזה כשלש שנים...
הנהלת בתי משפט - בכיר ועובדת מבלים בצימר בשעות העבודה - הכתבה בכיר בהנהלת בתי המשפט בילה עם עובדת בצימרים בזמן העבודה , ערוץ 10 | אלי לוי וניק קוליוחין , אפריל 2013 - עובדי הנהלת בתי המשפט בצפון הארץ חשדו זה זמן בעובד הבכיר ושכרו חוקרים פרטיים. אלו עקבו אחריו ואחר עובדת וצילמו אותם יוצאים מחדרי אירוח, בהם משלמים לפי שעה, במהלך שעות העבודה. "לכאורה, מדובר בסוג של גניבה", טוען מומחה בדיני עבודה. השבוע יועברו החומרים לידי מנהל בתי המשפט...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה