הכתבה בית השיטה: לא לקליטת בעלי צרכים מיוחדים , אריק בשן , mynet , יולי 2010
מחלוקת על השכרת מתחם בית הספר הנטוש, לבוגרים עם צרכים מיוחדים, "קרעה" שוב את המרקם החברתי השביר בקיבוץ בית השיטה. התומכים אמנם ניצחו, אך לא ברוב המיוחס עליו הוחלט
גם ביום שאחרי הקלפי סוערות הרוחות בקיבוץ בית השיטה. 132 חברים הצביעו בעד המהלך לקליטת 25-20 בגירים - עם צרכים מיוחדים - ל"תושבות" במתחם בית הספר המקומי העומד בשיממונו. 127 התנגדו. "ניצחון פירוס", נאנחים התומכים, לאחר שמועצת המנהלים של הקיבוץ החליטה כי ההכרעה תתקבל רק ברוב מיוחס של שני שלישים. "לבית-השיטה אין כוח היום להרים פרויקט כזה", מנמקים המתנגדים.
בית-השיטה היה בעבר קיבוץ גדול, גאה, בעל יכולת כלכלית נאותה. הכשלים הארגוניים והמכות הכלכליות, שניחתו עליו פעם אחר פעם בעשור האחרון, הותירו אחריהם קהילה שסועה, חרדה יותר מתמיד, חסרת אמון. היו מי שניסו בחודשים האחרונים לקרוא תיגר על הכאוס ולייצר בכל זאת משהו ערכי: אל הנהלת הקהילה המקומית פנה ארגון "כנרת", המסתייע במשרד הרווחה לשיקום בגירים עם צרכים מיוחדים, בני 18 ומעלה, כדי לבדוק אפשרות לקולטם, זמנית, לצד הקהילה הקיבוצית.
בית-השיטה התבקש לשמש רק "תחנה בדרך". לרשותו עומד מתחם בית הספר המקומי, שכבר מזמן אינו פעיל. הכוונה היתה לשפץ את המבנים בכספים של כנרת, בגיבוי משרד הרווחה, ולהקים פרויקט דיור חוץ-ביתי, מעין "מובלעת" נפרדת עבור חוסים לתקופה קצובה - כ"תושבים בשכירות", שיזכו לנהל קהילה קטנה משלהם, מותאמת לצורכיהם, אבל גם יוכלו ליהנות מסביבה קיבוצית תומכת, כפי שנחזה כי יהיה קיבוץ כה ותיק, רב-מסורת תרבותית וערכית, כמו בית-השיטה. על-פי הניסיון והמידע שנצבר אין מדובר באנשים אלימים, או אפילו רעשנים. כך פועלת חברת כנרת גם בשני קיבוצים נוספים בעמק - יפעת וחפציבה - ככל הידוע, לשביעות רצונם של שני הצדדים.
אלא שהפרויקט המוצע סבל, עוד טרם בא אל העולם, מהפניית "כתף קרה", אותה הובילה, תחילה, מועצת המנהלים של הקיבוץ. במצבו של הקיבוץ גדולה עליו מעמסה כזאת, סברו במועצה, בה חברים חברי קיבוץ ודירקטורים חיצוניים של קבוצת "ק.מ.ה" (קבוצת ניהול שפועלת היום בכמה עשרות קיבוצים), לפני שהסירו את הרעיון מסדר יומו של הקיבוץ. חבר הדירקטוריון, ניר מאיר (קבוצת-שילר), שהוא גם מנכ"ל ק.מ.ה, מגונן על ההחלטה שהתקבלה: "שלא יובן לא נכון: אין לי אישית אפילו בדל התנגדות לעניין. הדבר לא עמד כך שחברי הקיבוץ תמכו ו'החיצוניים' התנגדו. ממש לא. אני, ויחיאל שמשוני היו"ר, סבורים שזו מסוג ההחלטות שזקוקות לקונצנזוס רחב, ולא על בסיס של קול לכאן או לכאן. בית-השיטה לא צריך, ולא יכול להרשות לעצמו, להיקרע על עוד נושא שנוי במחלוקת. אם בכל זאת היו הולכים על זה - הייתי מקבל זאת בצורה הכי טובה".
מסר קיבוצי עכור
לא כל חברי הקיבוץ השלימו עם סגירת הנושא באיבו. בין אלה שניסו להחיות מחדש את האופציה היתה יהודית פלד, מורה ומחנכת, בעברה גם מזכירת קיבוץ ונושאת תפקידים מרכזיים. פלד, בניגוד למרבית שותפיה לשינוי המגמה, הסכימה לדבר מדם לבה: "למרות שהיינו די מנומנמים בתחילה, הגענו למסקנה כי אנחנו חברה שעסוקה יותר מדי בעצמה. חשבנו שזו הזדמנות לפעול למען מעשה טוב, שהוא גם בגדר תרומה לחברה בישראל".
ושאיננו מחייב הוצאה כלכלית מסוכנת?
יהודית פלד: "ממש לא. למרות זאת החליטה מועצת המנהלים - אגב, בניגוד לתקנון - שההכרעה תהיה רק עם רוב מיוחס. ניסינו להתנגד לכך ולא הצלחנו. בינתיים התפתחו בקיבוץ עימותים באמצעות האינטרנט, במיילים ואפילו בתאי הדואר. ראו בקבוצה שלנו 'יפי נפש', אבל אנחנו באמת חשבנו שבמקום להתעסק כל הזמן בעצמנו נעשה משהו למען מישהו, נתנדב. מה גם שזה לא מחייב חומרית את בית-השיטה".
למרות עמדתה הנחרצת, פלד איננה מזלזלת בדעות המתנגדות: הפחד מהפן הכלכלי; החשש שייגרם נזק, בדומה לניסיון-עבר להחזיק נוער שהעמותה שתמכה בו נכנסה לקשיים כלכליים. "הפעם המצב שונה", היא אומרת, "משום שקיבלנו בטוחות ממשרד הרווחה". באמתחת של פלד נימוקים נוספים לסירוב כפי שהוצגו, בין השאר על ידי חברים לא מעטים שפיתחו בתת-מודע חוסר אמון גורף לכל הצעה בשל הכישלון הכלכלי הצורב של בית-השיטה והמחסור באנרגיות למשימתיות. אבל כן, לצערה, יש גם קבוצה של חברים ש"השונות" מרתיעה אותה. "אני יכולה להבין, אבל לא לקבל", היא אומרת. "זה גובל בתחושה של הפליה, ולא הייתי רוצה שזו תהיה תדמית הקיבוץ שלנו. אני מתהלכת בתחושה קשה מאוד. עסקתי בזמנו בהפרטת הקיבוץ. הייתי בין האנשים הפעילים בתחום והיו מאבקים לא קלים. יצאתי אז מהסיפור בהרגשה לא נוחה, ועכשיו שוב נדחפנו למעגל די עכור".
בעלה של יהודית, משה פלד, אל"מ (במילואים), בעבר חבר כנסת והיום מנהל פרויקט יישוב קהילות גוש קטיף בחבל לכיש, אינו חוסך, כהרגלו, ביטויים נוקבים: "אני משפיל עיניי מבושה ומתנצל בראש ובראשונה בפני עשרים צעירים וצעירות ובני משפחותיהם שהושיטו לנו יד; שביקשו לעזור לנו להיות טובים יותר, ואנחנו דחינו את היד המושטת. שנית, אני מתנצל בפני החברה הישראלית, שבשנים האחרונות מחבקת ומחזקת יותר ויותר את ציבור בעלי הצרכים המיוחדים ומכילה אותם בקרבה בחום ובאהבה, בשעה שאנחנו, להבדיל, בלב כבד ובאטימות, בחרנו להישאר לבדנו עם עצמנו".
ואחרון-אחרון, חשוב אולי יותר, פלד מתנצל בפני בני הקיבוץ: "הם גדלים ומתבגרים בבית הספר האזורי לצד בעלי צרכים מיוחדים כדבר טבעי ומובן מאליו; חלקם הולכים עם סיום לימודיהם לשנת שירות במוסדות חינוך של חריגים. והנה אנחנו, הוריהם, מעבירים להם מסר עכור ואנטי-מוסרי ביותר. צר לי על בית-השיטה", מקנח פלד, "שלא הצליח להתרומם מעל קטנות יומו, ועל כך כבר נאמר: 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו...'".
הכוח המשימתי של החברים
חברו של פלד ל"קבוצת הגנרלים" המקומית, אל"מ (במילואים) עמיקם סבירסקי, דווקא מתייצב בצדו השני של המתרס: "אמרתי בפומבי מה שרבים חושבים ולא מוכנים לחשוף: בית-השיטה, במצבו היום, איננו פנוי להרים שני דגלים. הדגל הראשון, אותו אנחנו חייבים, הוא החיבור בינינו לבין ההרחבה.
נכון לעכשיו, החיבור בין שתי הקהילות רע מאוד ואין לנו הכוח להניף דגל נוסף. אני מאלה שמתניעים כל בוקר את הרכב בקיבוץ וחוזרים אליו מאוחר בלילה. אנחנו לא יכולים לתרום לעניין הזה, וגם מי שנמצא במקום עסוק בדברים אחרים. לכן, עם כל הצער, היינו צריכים להגיד לא".
סבירסקי, היום ראש החטיבה להתיישבות במשרד הביטחון, ובעבר ראש האגף החברתי-ביטחוני במשרד, דוחה על הסף כל טענה על "חוסר רגישות". "אני עוסק כל שנותיי בפעילות ערכית מוסרית, ושאף אחד לא ילמד אותי בעניין זה. צריך לדעת לחיות עם האמת הפשוטה: אנחנו היום לא פנויים לכך".
הרוב הדחוק שקיבלה הצעת הקליטה באסיפה בסוף השבוע שעבר - בכל זאת העלה מעט סומק בלחיי "קבוצת התומכים". אחד מהם, בעילום שם, בוחן בימים אלה אפשרות לערער לפני רשם האגודות על ההכרעה שנכפתה בדבר הרוב המיוחס. שורי מיינרט, בת 88 - המייצגת במשך עשרות שנים את "הקול הערכי" של בית-השיטה - גם היא איננה מוכנה להוסיף דלק על מדורת השבט, אבל מציעה להבליט את חצי הכוס המלאה: "132 הצביעו בעד, מה שאומר שיש אצלנו בכל זאת ציבור גדול מאוד שהיה ויהיה מוכן לקבל על עצמו משימות, גם בעתיד".
מנהל הקהילה יריב קרין - בן חמדיה והיום תושב בהרחבה של שדה-נחום השכן - היה, ככל הידוע, בין התומכים בפרויקט שנחסם. היום הוא מוכן לשחרר רק את התגובה "הממלכתית" הבאה: "לפני מספר חודשים פנה אלינו ארגון כנרת בהצעה לפתוח בבית-השיטה שלוחה של 'בית בעמק', פרויקט דיור חוץ-ביתי לאוכלוסייה בעלת אינטליגנציה גבולית, הפועל בקיבוץ יפעת. בעקבות הפנייה קיימנו בבית-השיטה תהליך ציבורי, כולל הצבעה בקלפי, שבסופו הוחלט לא לפתוח את השלוחה בבית-השיטה".
קישורים:
מחלוקת על השכרת מתחם בית הספר הנטוש, לבוגרים עם צרכים מיוחדים, "קרעה" שוב את המרקם החברתי השביר בקיבוץ בית השיטה. התומכים אמנם ניצחו, אך לא ברוב המיוחס עליו הוחלט
גם ביום שאחרי הקלפי סוערות הרוחות בקיבוץ בית השיטה. 132 חברים הצביעו בעד המהלך לקליטת 25-20 בגירים - עם צרכים מיוחדים - ל"תושבות" במתחם בית הספר המקומי העומד בשיממונו. 127 התנגדו. "ניצחון פירוס", נאנחים התומכים, לאחר שמועצת המנהלים של הקיבוץ החליטה כי ההכרעה תתקבל רק ברוב מיוחס של שני שלישים. "לבית-השיטה אין כוח היום להרים פרויקט כזה", מנמקים המתנגדים.
בית-השיטה היה בעבר קיבוץ גדול, גאה, בעל יכולת כלכלית נאותה. הכשלים הארגוניים והמכות הכלכליות, שניחתו עליו פעם אחר פעם בעשור האחרון, הותירו אחריהם קהילה שסועה, חרדה יותר מתמיד, חסרת אמון. היו מי שניסו בחודשים האחרונים לקרוא תיגר על הכאוס ולייצר בכל זאת משהו ערכי: אל הנהלת הקהילה המקומית פנה ארגון "כנרת", המסתייע במשרד הרווחה לשיקום בגירים עם צרכים מיוחדים, בני 18 ומעלה, כדי לבדוק אפשרות לקולטם, זמנית, לצד הקהילה הקיבוצית.
בית-השיטה התבקש לשמש רק "תחנה בדרך". לרשותו עומד מתחם בית הספר המקומי, שכבר מזמן אינו פעיל. הכוונה היתה לשפץ את המבנים בכספים של כנרת, בגיבוי משרד הרווחה, ולהקים פרויקט דיור חוץ-ביתי, מעין "מובלעת" נפרדת עבור חוסים לתקופה קצובה - כ"תושבים בשכירות", שיזכו לנהל קהילה קטנה משלהם, מותאמת לצורכיהם, אבל גם יוכלו ליהנות מסביבה קיבוצית תומכת, כפי שנחזה כי יהיה קיבוץ כה ותיק, רב-מסורת תרבותית וערכית, כמו בית-השיטה. על-פי הניסיון והמידע שנצבר אין מדובר באנשים אלימים, או אפילו רעשנים. כך פועלת חברת כנרת גם בשני קיבוצים נוספים בעמק - יפעת וחפציבה - ככל הידוע, לשביעות רצונם של שני הצדדים.
אלא שהפרויקט המוצע סבל, עוד טרם בא אל העולם, מהפניית "כתף קרה", אותה הובילה, תחילה, מועצת המנהלים של הקיבוץ. במצבו של הקיבוץ גדולה עליו מעמסה כזאת, סברו במועצה, בה חברים חברי קיבוץ ודירקטורים חיצוניים של קבוצת "ק.מ.ה" (קבוצת ניהול שפועלת היום בכמה עשרות קיבוצים), לפני שהסירו את הרעיון מסדר יומו של הקיבוץ. חבר הדירקטוריון, ניר מאיר (קבוצת-שילר), שהוא גם מנכ"ל ק.מ.ה, מגונן על ההחלטה שהתקבלה: "שלא יובן לא נכון: אין לי אישית אפילו בדל התנגדות לעניין. הדבר לא עמד כך שחברי הקיבוץ תמכו ו'החיצוניים' התנגדו. ממש לא. אני, ויחיאל שמשוני היו"ר, סבורים שזו מסוג ההחלטות שזקוקות לקונצנזוס רחב, ולא על בסיס של קול לכאן או לכאן. בית-השיטה לא צריך, ולא יכול להרשות לעצמו, להיקרע על עוד נושא שנוי במחלוקת. אם בכל זאת היו הולכים על זה - הייתי מקבל זאת בצורה הכי טובה".
מסר קיבוצי עכור
לא כל חברי הקיבוץ השלימו עם סגירת הנושא באיבו. בין אלה שניסו להחיות מחדש את האופציה היתה יהודית פלד, מורה ומחנכת, בעברה גם מזכירת קיבוץ ונושאת תפקידים מרכזיים. פלד, בניגוד למרבית שותפיה לשינוי המגמה, הסכימה לדבר מדם לבה: "למרות שהיינו די מנומנמים בתחילה, הגענו למסקנה כי אנחנו חברה שעסוקה יותר מדי בעצמה. חשבנו שזו הזדמנות לפעול למען מעשה טוב, שהוא גם בגדר תרומה לחברה בישראל".
ושאיננו מחייב הוצאה כלכלית מסוכנת?
יהודית פלד: "ממש לא. למרות זאת החליטה מועצת המנהלים - אגב, בניגוד לתקנון - שההכרעה תהיה רק עם רוב מיוחס. ניסינו להתנגד לכך ולא הצלחנו. בינתיים התפתחו בקיבוץ עימותים באמצעות האינטרנט, במיילים ואפילו בתאי הדואר. ראו בקבוצה שלנו 'יפי נפש', אבל אנחנו באמת חשבנו שבמקום להתעסק כל הזמן בעצמנו נעשה משהו למען מישהו, נתנדב. מה גם שזה לא מחייב חומרית את בית-השיטה".
למרות עמדתה הנחרצת, פלד איננה מזלזלת בדעות המתנגדות: הפחד מהפן הכלכלי; החשש שייגרם נזק, בדומה לניסיון-עבר להחזיק נוער שהעמותה שתמכה בו נכנסה לקשיים כלכליים. "הפעם המצב שונה", היא אומרת, "משום שקיבלנו בטוחות ממשרד הרווחה". באמתחת של פלד נימוקים נוספים לסירוב כפי שהוצגו, בין השאר על ידי חברים לא מעטים שפיתחו בתת-מודע חוסר אמון גורף לכל הצעה בשל הכישלון הכלכלי הצורב של בית-השיטה והמחסור באנרגיות למשימתיות. אבל כן, לצערה, יש גם קבוצה של חברים ש"השונות" מרתיעה אותה. "אני יכולה להבין, אבל לא לקבל", היא אומרת. "זה גובל בתחושה של הפליה, ולא הייתי רוצה שזו תהיה תדמית הקיבוץ שלנו. אני מתהלכת בתחושה קשה מאוד. עסקתי בזמנו בהפרטת הקיבוץ. הייתי בין האנשים הפעילים בתחום והיו מאבקים לא קלים. יצאתי אז מהסיפור בהרגשה לא נוחה, ועכשיו שוב נדחפנו למעגל די עכור".
בעלה של יהודית, משה פלד, אל"מ (במילואים), בעבר חבר כנסת והיום מנהל פרויקט יישוב קהילות גוש קטיף בחבל לכיש, אינו חוסך, כהרגלו, ביטויים נוקבים: "אני משפיל עיניי מבושה ומתנצל בראש ובראשונה בפני עשרים צעירים וצעירות ובני משפחותיהם שהושיטו לנו יד; שביקשו לעזור לנו להיות טובים יותר, ואנחנו דחינו את היד המושטת. שנית, אני מתנצל בפני החברה הישראלית, שבשנים האחרונות מחבקת ומחזקת יותר ויותר את ציבור בעלי הצרכים המיוחדים ומכילה אותם בקרבה בחום ובאהבה, בשעה שאנחנו, להבדיל, בלב כבד ובאטימות, בחרנו להישאר לבדנו עם עצמנו".
ואחרון-אחרון, חשוב אולי יותר, פלד מתנצל בפני בני הקיבוץ: "הם גדלים ומתבגרים בבית הספר האזורי לצד בעלי צרכים מיוחדים כדבר טבעי ומובן מאליו; חלקם הולכים עם סיום לימודיהם לשנת שירות במוסדות חינוך של חריגים. והנה אנחנו, הוריהם, מעבירים להם מסר עכור ואנטי-מוסרי ביותר. צר לי על בית-השיטה", מקנח פלד, "שלא הצליח להתרומם מעל קטנות יומו, ועל כך כבר נאמר: 'אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו...'".
הכוח המשימתי של החברים
חברו של פלד ל"קבוצת הגנרלים" המקומית, אל"מ (במילואים) עמיקם סבירסקי, דווקא מתייצב בצדו השני של המתרס: "אמרתי בפומבי מה שרבים חושבים ולא מוכנים לחשוף: בית-השיטה, במצבו היום, איננו פנוי להרים שני דגלים. הדגל הראשון, אותו אנחנו חייבים, הוא החיבור בינינו לבין ההרחבה.
נכון לעכשיו, החיבור בין שתי הקהילות רע מאוד ואין לנו הכוח להניף דגל נוסף. אני מאלה שמתניעים כל בוקר את הרכב בקיבוץ וחוזרים אליו מאוחר בלילה. אנחנו לא יכולים לתרום לעניין הזה, וגם מי שנמצא במקום עסוק בדברים אחרים. לכן, עם כל הצער, היינו צריכים להגיד לא".
סבירסקי, היום ראש החטיבה להתיישבות במשרד הביטחון, ובעבר ראש האגף החברתי-ביטחוני במשרד, דוחה על הסף כל טענה על "חוסר רגישות". "אני עוסק כל שנותיי בפעילות ערכית מוסרית, ושאף אחד לא ילמד אותי בעניין זה. צריך לדעת לחיות עם האמת הפשוטה: אנחנו היום לא פנויים לכך".
הרוב הדחוק שקיבלה הצעת הקליטה באסיפה בסוף השבוע שעבר - בכל זאת העלה מעט סומק בלחיי "קבוצת התומכים". אחד מהם, בעילום שם, בוחן בימים אלה אפשרות לערער לפני רשם האגודות על ההכרעה שנכפתה בדבר הרוב המיוחס. שורי מיינרט, בת 88 - המייצגת במשך עשרות שנים את "הקול הערכי" של בית-השיטה - גם היא איננה מוכנה להוסיף דלק על מדורת השבט, אבל מציעה להבליט את חצי הכוס המלאה: "132 הצביעו בעד, מה שאומר שיש אצלנו בכל זאת ציבור גדול מאוד שהיה ויהיה מוכן לקבל על עצמו משימות, גם בעתיד".
מנהל הקהילה יריב קרין - בן חמדיה והיום תושב בהרחבה של שדה-נחום השכן - היה, ככל הידוע, בין התומכים בפרויקט שנחסם. היום הוא מוכן לשחרר רק את התגובה "הממלכתית" הבאה: "לפני מספר חודשים פנה אלינו ארגון כנרת בהצעה לפתוח בבית-השיטה שלוחה של 'בית בעמק', פרויקט דיור חוץ-ביתי לאוכלוסייה בעלת אינטליגנציה גבולית, הפועל בקיבוץ יפעת. בעקבות הפנייה קיימנו בבית-השיטה תהליך ציבורי, כולל הצבעה בקלפי, שבסופו הוחלט לא לפתוח את השלוחה בבית-השיטה".
קישורים:
- ראש עיריית חיפה יונה יהב - גירוש אנשים עם מוגבלויות מהקהילה - רשת ב - אפריל 2010 - קבוצה של תושבי קרית חיים זועמת והקימה ועד פעולה ששם לו למטרה להרחיק את הדיור המוגן מקרית חיים והתושבים הצליחו לגייס את תמיכתו של ראש עיריית חיפה יונה יהב...
- "אין לה יכולת יותר להיות במעצר בית" - הביורוקרטיה של לשכת הרווחה מודיעין על נכים - הכתבה "אין לה יכולת יותר להיות במעצר בית" , יאיר אלטמן , MNEWS, מרץ 2009 - אורית הר-טוב, תושבת מודיעין ונכה 100 אחוז, לא יכולה להגיע למרכז השיקומי בשוהם בגלל שלעיריה ולמשרד הרווחה אין תקציב להסיע אותה לשם • היא ובעלה מתכוונים לפתוח בשביתת רעב" • לאחר פניית "מודיעין News" הודיעה העיריה: "היא תיפגש בקרוב עם ביבס"
- משרד הרווחה - תפיסה מיושנת של השמת אנשים עם מוגבלויות במוסדות סגורים הרחק מהקהילה
- משרד הרווחה - פיקוח ומעקב לקויים על כל מסגרות הרווחה: פנימיות, מעונות, פקידי סעד, עובדים סוציאליים
- כמעט מלאכים - תסקיר על אנשים עם מוגבלויות - המוגבלים שכלית הם בדיוק כמו כל אחד - תסקירי הסעד של רשויות הרווחה כוללים אבחונים פסיכיאטריים, פסיכולוגיים, תיוגים, שמובילים לטיפולים שלרוב לא רק שאינם מועילים אלא גורמים לנזקים קשים בזבוז זמן וכסף. משרד הרווחה שלח ילדים נורמליים למעון מקי"מ למפגרים שם עברו אונס השפלות ואלימות. כשנשאל פקיד הרווחה נחום עידו מדוע נשלחו ילדים נורמליים למעון למפגרים,...
כחבר ותיק בבית השיטה ברצוני להאיר מעט על הנושא המוצג באור שלילי.
השבמחקההחלטה שהתקבלה כלל לא נבעה מדחייתו של האחר וחוסר הושטת יד לחברה הנזקקת בישראל אלא דווקא מתוך נסיון קודם שהיה בקיבוצנו שהסתיים בחוב של קרוב למיליון שקל עת קיבלנו ברצון את פרויקט "בית לילד"-נסיון שהסתיים בכאב רב ולב שבור שהיה תמרור אזהרה ברור ומוצדק בבקשה שלא התקבלה הפעם כאשר מצבו הכלכלי של הקיבוץ החמיר מאוד.