טיפול בכפייה לילדים בשנות החמישים - שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד

הכתבה "שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד"  , רנית נחום-הלוי |  עגל הזהב עיתונות בע"מ | news1 , נובמבר 2003

כך עולה מסרט שהוצג בוועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת; מתברר: משרד הבריאות בשנות ה-50' עשה ניסוי ביהודים יוצאי מרוקו בסיוע של האמריקנים

"שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל גם יחד. כל עוד לא תופרך האשמה החמורה כי בחסות אמריקנית בוצע ניסוי רפואי בילדי העולים, כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם".

כך עולה בסרט תעודה, המבוסס על תחקיר "ילדי הגזזת". התחקיר נערך על-ידי דוד בלחסן ואשר נחמיאס, שביקשו לבחון את מה שהם מכנים: "שואת עולי צפון אפריקה", אחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה ישראל מעודה. הסרט לא שודר עד עתה בשום תחנת טלוויזיה.

הסרט הוקרן בוועדת הבריאות, העבודה והרווחה של הכנסת (יום ב', 24.11.03), בראשה ח"כ שאול יהלום. במהלך ההקרנה התקשו חלק מהנוכחים להסתיר את כאבם ואת בכיים. ח"כ רוחמה אברהם, אשר גם משפחתה "נפלה" קורבן ל"טיפול" הגזזת, התקשתה להסתיר דמעותיה. ח"כ יהלום העדיף לבהות במהלך הסרט ב"צפיה" בכתביו שעל שולחנו.

הנושא עלה לדיון בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בעקבות כוונת האוצר לבטל רטרואקטיביות את הפיצויים משנת 95' העומדים היום לזכות לנפגעי הגזזת (לפי החוק שחוקק ב-95', זכאי הקצבאות יקבלו פיצוי חד-פעמי בסך 57 אלף ש"ח. במקביל הוקמה ועדה ובה יקבעו אחוזי נכות לכל נפגע כתוצאה מהטיפולים. מי שייקבעו לו 40 אחוזי נכות זכאי לקיצבה חודשית בסך של 1,200 ש"ח ר.נ.ה).

כמו-כן מתכוון האוצר להעביר את האחריות לביצוע החוק למוסד לביטוח לאומי, ולהוריד את בית הדין לעבודה כסמכות ייחודית אליה פונים המבקשים לערער על החלטות ועדת המומחים. בוועדת הבריאות של הכנסת תיארו הנוכחים את צעדי האוצר הנוכחיים כ"מסע צלב" מספר 2.

ח"כ שאול יהלום, יו"ר הוועדה, קרא לאוצר למשוך ידו מההצעה לביטול הרטרואקטיביות משנת 95'. "לא ייתכן להעניש את נפגעי הגזזת שתביעתם התעכבה בשל חוסר ידע או בשל העובדה שהמחלה פרצה אצלם רק אחרי דצמבר 2003... המהלך להורדת בתי הדין לעבודה כערכאת ערעור יקשה על המערערים, ויגרום להם להוצאות תקציביות נוספות". ח"כ יהלום ציין עוד, כי לא השתכנע שהמהלך יביא תועלת לציבור החולים וייעל או ישפר את המערכת הטיפולית.

עו"ד גיא קריגר, נציג אגף התקציבים במשרד האוצר, הסביר בוועדה כי ההצעה להעביר את האחריות לביצוע החוק למוסד לביטוח לאומי מקורה ברצון להוזיל ולייעל את השירות, מכיוון שתורי ההמתנה בביטוח הלאומי בוועדות רפואיות קצרים בהרבה יותר מאלה של משרד הבריאות. "מנתונים משנת 2001 עולה, כי משך ההמתנה לטיפול בתביעה במשרד הבריאות עלה על 300 ימים לעומת 80 יום בביטוח הלאומי", אמר.

הוא ציין עוד, כי בהצעת החוק מציע האוצר לשנות את המצב הקיים שבו מי שהוכר נפגע גזזת לא יהיה זכאי לפיצויים החל משנת 1995 (יום החלת החוק), אלא לפיצוי רטרואקטיבי רק 12 חודשים מיום הגשת התביעה - כפי שהדבר מקובל לגבי תגמולים אחרים של הביטוח הלאומי.

בן למשפחת אלקובי, אשר איבדה שמונה מבני משפחתה שעברו טיפול נגד הגזזת ומתו בעקבות כך, אמר ל-Nfc: "אנחנו לא באים בעקבות הכסף אלא מתלוננים על הזלזול. רק היום קמתי משבעה של דודי, יוסף אלקובי ז"ל, אשר עבר גם-כן טיפול נגד הגזזת. אני מצר על דברי ח"כ יהלום שאומר לא לקרוא לקורבנות הגזזת קורבנות שואה. הובילו ילדים בכוח, במודע לקראת מה שהם הולכים לעשות - מריטת שיער בפינצטה כמו עופות. 8 אחים בהם אחי הבכור איבדתי. הם מהווים את מרכז המשפחה, אז לא ראוי לקרוא לזה שואה?", אמר.

עו"ד איריס יורן-אונגר מסבירה, כי אין מדובר בהצעת חוק שנועדה לייעל את קבלת הפיצויים. "מדובר באנשים חולים ונזקקים, אשר רק פיצול ההליך לביטוח הלאומי מטעמי חיסכון, יסרבל את הכל. מה שקורה היום, זה שאדם לא יכול לקבל שני קצבאות בו זמנית והמטרה היא לחתוך ולקצץ. חוק הפשרה שיושם ב-95' מאפשר מינימום של פיצויים, זאת לעומת תביעות הנזיקין שהוגשו נגד המדינה קודם לכן בסך של מיליוני שקלים. החוק מגביל ומציב תקרה אבל מה שעושה משרד האוצר מאז הוא מקצץ ופוגע בזכותם של הנפגעים".

"קיימת אפשרות להגיש תביעה בגין רשלנות המגבלה היא בשל בעיית ההתייישנות. בית המשפט גם עשוי להפנות אותנו אל החוק בתואנה שיש מי שיגן עלינו. מדובר בהליך מורכב ובעייתי. עם זאת, אני ועו"ד איתן פלג שוקלים להגיש תביעות אזרחיות של פרטיים. כרגע יש לנו למעלה מ-1800 לקוחות", כך אמרה ל-Nfc, בהדגישה כי אף בועז לב המנכ"ל היוצא של משרד הבריאות הודה בפניה בשנת 99' כי יש קשר ישיר בין גידולים שפירים בבלוטת התריס להקרנות נגד גזזת.

על הגזזת

הגזזת הינה מחלת עור פטרייתית, הגורמת לנשירת השערות. היא נפוצה אצל ילדים כמו תופעת הכינמת המוכרת. המחלה נעלמת מאליה בגיל ההתבגרות המוקדם. בארצות המוצא נהגו יהודי צפון אפריקה לרפא את הפצעים בעזרת חומץ ותרופות סבתא שונות.

בין הטיפולים שעברו יוצאי צפון אפריקה בהיכנסם ארצה, היו הקרנות ברנטגן, טיפול בשעווה רותחת בראש ותלישת שערות. ידועים סיבוכים שונים הנגרמים בעקבות הקרנה מופרזת, דבר העלול לקרות גם במכוני רנטגן מעולים. התוצאות הן מקרי קרחות קבועה, שלמה או חלקית, מקרי שיער דליל ונודעו גם מקרים של שאתות בעור וכאלו שחלו במחלת הסרטן בעקבות כך.

עם התבגרותם של חולי הגזזת, החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן. אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים. בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של החולים, התקשו הרופאים בקביעת איבחון, חלקם נחשדו בהתחזות ואחרים והיו כאלה שנשלחו לבתי חולים לחולי נפש.

בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על-ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנו רפואית. כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים. למרות פסיקת בית המשפט המחוזי, גבר החשש אצל פרקליטת המדינה, כי מוקרני הגזזת יעתרו לבית המשפט העליון. בשל כך מיהרה הכנסת לחוקק את חוק הגזזת.

מוקרני הגזזת חשבו שהם סוף סוף זוכים להכרה מהמדינה, ומדינת ישראל מודה באחריותה לרשלנות רפואית. מאוחר יותר התברר, כי "בסעיפים הקטנים" של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הטיפול. בהסתמך על דבר המחוקק, פטר עצמו בית המשפט העליון מלהגיע לידי הכרעה ושלח את העותרים בחזרה אל החוק, לקבלת פיצויים זעומים על-פי קריטריונים של ועדות רפואיות.

קשה היה לעצור את הדמעות


הסרט מגולל את סיפורם של 100 אלף ילדים עולי צפון אפריקה שנשלחו בתחילת שנות ה-50' למחנות ריפוי, שם בוצע בהם ניסוי רפואי אשר במהלכו נחשפו לקרינה רדיואקטיבית במשך שעות ארוכות. כל זאת בזמן שבארה"ב וביתר חלקי העולם המערבי חל איסור גורף על שימוש בקרני רנטגן לזמן ממושך.

מהסרט עולה, כי משרד הבריאות הפדראלי בארה"ב אשר נאלץ להפסיק את המחקר, בהשפעות קרני הלייזר על חולי גזזת, חיפש מקום בו יוכל להמשיך במחקרו. ישראל הצעירה והעניה שימשה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקנים - מה שהביא לזרימת כספים בסך של מאות מיליוני ש"ח לארץ.

המתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו. שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלה עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, תיאר את משימתו כ"מסע צלב למיגור נגע הגזזת". כדי להציל את המדינה יצא שיבא לארה"ב כדי לגייס כספים להדברת הנגע ושם קיבל כ-300 מיליון לירות, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב הבריאות משנת 48'-58' הסתכם בכ-60 מיליון לירות.

מהסרט עולה, כי הסכום גויס לצורך ביצוע רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקנים. "ילדי העולים קיבלו מנת קרני רנטגן ששווה ל-35,000 פעמים צילום רנטגן של היום", נאמר בסרט.
חולי הגזזת המופיעים בסרט, טוענים כי הרופאים בוועדות הרפואיות סירבו להכיר בכך שמחלת הסרטן, בה חלו, נגרמה כתוצאה מטיפול לקוי. "אלו ועדות שנועדו לכיסוי תחת", אמר דוד דרעי, אחת הדמויות המרכזיות בסרט שלקה בסרטן בראשו. "הרי אם הם יודו שהמחלה פרצה כתוצאה מהטיפול וההקרנות הנוראיות, ייחשב הדבר כהודאה באשמה ובמחדל שבעצמם ביצעו".

הסרט מפנה אצבע מאשימה לפוליטיקאים שאמורים לייצג את יוצאי צפון אפריקה ואף סחטו קולות אלקטורליים מ-100 אלף נפגעי הגזזת ומשפחותיהם. ח"כ עמיר פרץ שיזם את חוק הגזזת, אשר פגע בהם לבסוף, מופיע בסרט כמי שמופתע ומתרעם מול השאלות הנוקבות. "אם יביאו לי איזה מסמך כלשהו שיוכיח כי נעשו ניסויים בבני אדם, אז אני אקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנושא הזה עד תום", הוא אומר בסרט.

פרץ מתפתל, מתחמק ומסרב לקחת אחריות, דבר שבסופו של דבר מוציא אותו די רע מכל הפרשה. בעניין הסתרת הפרוטוקלים (של פרופ' ברוך מודן - מנהל מכון הגזזת, אשר טען שהוא מחזיק באמתחתו קובץ של אלפי תיקים סודיים ובו מידע חסוי על ילדי הגזזת, ר.נ.ה), מפנה הסרט אצבע מאשימה גם כלפי ראשי תנועת ש"ס שניהלו את משרד הבריאות בשעתו, ועשו ככל שביכולתם כדי להשתיק את הפרשה.