המאמר "חומות של ייאוש" , 7 ימים , ידיעות אחרונות - אוגוסט 2009 , מאת מרב בטיטו
במעון הסגור גילעם של משרד הרווחה אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד.
נער אחד כבר ניסה להתאבד בתלייה, אחר כך חתך את הוורידים. "הייתי בסך הכל בן 16 שניסה להשתקם", אומר אחד הנערים, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי".
משרד הרווחה: הכל מתנהל לפי הנהלים.
פחות מחודשיים עברו מאז הפך דודי (שמות החוסים והמדריכים בכתבה בדויים) לנער חופשי, אחד שקם בבוקר והולך לעבודה שסידרו לו במפעל, שלעת ערב מתלבט אם לחזור הביתה או להסתובב עם החבר'ה. עוד פחות מחודש יהיה בן 18, וכבר הוא מת להצטלם לעיתון, לזעוק בקול רם מה שעשו לו שם, "לדפוק אותם כמו שדפקו אותי", להראות להם שלא הצליחו לשבור אותו. "18 חודש" היה בגילעם. הנערים שנכנסים למוסד הסגור לעבריינים, תחנה אחרונה לפני הכלא, מסגלים לעצמם במהירות את שפת הדיבור המקובלת. הזמן נמדד בחודשים ובימים, לשנים אין כאן משמעות. החיים קצרים ומתומצתים, אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה יהיה מחר.
דודי שנשלח לגילעם על עבירות רכוש ואלימות, אומר שבמוסד הסגור עשו ממנו מה שהוא. "הייתי בסך הכל בן 16 שרצה להשתקם שהגעתי ל'גילעם'", הוא אומר, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסגרת סגורה. לא ידעתי למה לצפות. הכל היה חשוך כי הגעתי בערב. והצלחתי לראות רק את הצללים של החומות. כשהתעוררתי בבוקר צחקתי. ראיתי ילדים ודשא והרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר. אבל אחרי שלשה ימים הפסקתי לצחוק עד היום שהשתחררתי".
דודי מדליק סיגריה בסיגריה ומצביע על ספסל עץ ליד בית הקפה שבו אנחנו יושבים: "את רואה את הספסל הזה? על אחד כזה ישנתי במשך ארבעה שבועות רצופים כשהייתי בהפרדות. היה חורף, ואפילו סמיכה לא נתנו לי לקחת איתי. כמו כלב ישנתי שם בחצר של בית הספר. זו הייתה השיטה הקבועה שלהם להעניש ילדים: להפריד אותם מהחברים שלהם. בתקופה של הפרדות אתה לא מדבר עם אף אחד, לא עם החברים שלך, לא עם העובדת הסוציאלית, רק עם המדריך שלך שמשגיח עליך וקורא עיתון".
"הפרדות" הן הדרך הפופולרית לטיפול בחוסים בגילעם: ילד שלא מבצע הוראות, מתחצף, נכנס לעימותים עם מי מחבריו או מדריכיו, מוכנס מיידית לבידוד או להפרדה.
הבידוד הוא כליאה בחדר המיועד לכך למשך רבע שעה עד עשרים דקות, לפי שיקול דעתו של המדריך החינוכי. מנהל המעון רשאי לבודד חוסה גם למשך שעתיים, אבל לא ליותר מכך ללא אישור המפקחת על הטיפול המעונות של חסות הנוער, אגף במשרד הרווחה שאחראי על נוער בסיכון.
"ההפרדות" הן עניין אחר לחלוטין, והן ננקטות כנגד חוסים ע"פ שיקול דעתו של רכז ההדרכה במעון הנעול. מעדויות שהגיעו לידי "7 ימים" עולה כי הנערים מבודדים למשך שעות רבות בניגוד לנוהלי משרד הרווחה, בלא אישור ובלי דווח לממונים, וכי רבים מהם מופרדים מחבריהם למשך כמה ימים ואף למשך שבועות. נער שנמצא בהפרדה מוחזק במהלך שעות היום בביתן המגורים. בשעות אלו נמצאים חבריו במבנה סמוך בכיתות הלימוד. כשהם שבים מהלימודים, נשלח הנער לחצר בניין כיתות הלימוד, וחוזר חלילה.
"אפילו ספרים לא נתנו לי לקחת להפרדה", אומר דודי. "כשהתחננתי שיחזירו אותי, אמרו לי, 'אתה מסוכן'. בהתחלה עברו לי מחשבות אובדניות, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם את התענוג הזה".
אבל יש כאלה שלא עמדו בלחץ. ביניהם שי, שתלה את עצמו במקלחת, וליאור, שחתך את ורידיו. העונשים הקשים, תחושת ההשפלה, וההרגשה שאיש לא מקשיב לך, השעות הרבות שבהן לא עושים שום דבר - כל זה היה מעבר לכוחותיהם. למרבה המזל הם ניצלו, אבל איש, כך טוענים המדריכים שהיו במקום, לא דיווח למשרד הרווחה על ניסיונות ההתאבדות האלה.
הסיפור של דודי שי וליאור הוא סיפורם של רבים מהנערים החוסים בגילעם, מעון סגור סמוך לקרית אתא, שהוקם ב- 1966 ומיועד לטיפול בבני 12-18 ולשיקומם. הנערים המגיעים לשם נשפטו על מגוון של עבירות - מעבריינות מין ועד סמים ואלימות - והורשעו, אבל לא נשלחו לכלא בהנחה שאינם עבריינים מסוכנים ואפשר עדיין לשקם אותם. זה לא מה שעושים בגילעם לטענת חוסים ומדריכים.
מעון גילעם מחולק לשניים: החלק הנעול, שהכיל בעבר יותר מ- 30 נערים, והחלק הפתוח - ההוסטל - שאליו מגיעים כאלה שתנאיהם שופרו. במסגרת תהליך השיקום במקום, לומדים החוסים כמה שעות בבית הספר, ורוכשים מקצוע בסדנאות מקצועיות. כבר יותר מ-5 שנים שבחלק הנעול ישנם 12 נערים בלבד, ובאגף הפתוח - חמישה. החיים בגילעם עמדו מלכת. הנערים הפכו קורבן במלחמה על זכויותיהם הנרמסות של מעט העובדים המסורים שעוד נותרו במקום, בובות משחק בתהליך ההפרטה שלא פסח גם על אגף הרווחה.
מה שפעם עד תחילת שנות ה-90, היה מופת לחנוך של נוער בסיכון, הפך היום לחצר האחורית של חסות הנוער. במעון גילעם של שנת 2009 אין חוגים, כמעט לא מתקיימים שיעורים סדירים או לימודים מקצועיים. על שיקום אין מה לדבר.
בשנה שעברה השביתו העובדים את המעון, אולם חזרו לעבודה בלית ברירה. בחודשים האחרונים נשלחו מכתבים מפורטים לשר הרווחה, למנכ"ל משרדו ולבכירים במערכת, ובהם תיאורים מצמררים על מה שקורה במקום. אף אחד מהצעדים האלה לא עזר. עכשיו החליטו העובדים והחוסים לדבר, להוציא את הכל החוצה. הם רוצים שיידעו מה מתרחש שם, מאחורי החומות של גילעם.
למאמר המלא, הקלק/י על התמונות
קישורים:
במעון הסגור גילעם של משרד הרווחה אמורים לשקם נערים בסיכון. במקום זה, טוענים חוסים ומדריכים, שלחו אותם ל"הפרדות" למשך ימים, בהם נאלצו לישון על ספסל, ונמנעה מהם האפשרות ללמוד.
נער אחד כבר ניסה להתאבד בתלייה, אחר כך חתך את הוורידים. "הייתי בסך הכל בן 16 שניסה להשתקם", אומר אחד הנערים, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי".
משרד הרווחה: הכל מתנהל לפי הנהלים.
פחות מחודשיים עברו מאז הפך דודי (שמות החוסים והמדריכים בכתבה בדויים) לנער חופשי, אחד שקם בבוקר והולך לעבודה שסידרו לו במפעל, שלעת ערב מתלבט אם לחזור הביתה או להסתובב עם החבר'ה. עוד פחות מחודש יהיה בן 18, וכבר הוא מת להצטלם לעיתון, לזעוק בקול רם מה שעשו לו שם, "לדפוק אותם כמו שדפקו אותי", להראות להם שלא הצליחו לשבור אותו. "18 חודש" היה בגילעם. הנערים שנכנסים למוסד הסגור לעבריינים, תחנה אחרונה לפני הכלא, מסגלים לעצמם במהירות את שפת הדיבור המקובלת. הזמן נמדד בחודשים ובימים, לשנים אין כאן משמעות. החיים קצרים ומתומצתים, אירוע רודף אירוע ואין לדעת מה יהיה מחר.דודי שנשלח לגילעם על עבירות רכוש ואלימות, אומר שבמוסד הסגור עשו ממנו מה שהוא. "הייתי בסך הכל בן 16 שרצה להשתקם שהגעתי ל'גילעם'", הוא אומר, "אבל יצאתי משם עבריין אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי למסגרת סגורה. לא ידעתי למה לצפות. הכל היה חשוך כי הגעתי בערב. והצלחתי לראות רק את הצללים של החומות. כשהתעוררתי בבוקר צחקתי. ראיתי ילדים ודשא והרגשתי כאילו חזרתי לבית ספר. אבל אחרי שלשה ימים הפסקתי לצחוק עד היום שהשתחררתי".
דודי מדליק סיגריה בסיגריה ומצביע על ספסל עץ ליד בית הקפה שבו אנחנו יושבים: "את רואה את הספסל הזה? על אחד כזה ישנתי במשך ארבעה שבועות רצופים כשהייתי בהפרדות. היה חורף, ואפילו סמיכה לא נתנו לי לקחת איתי. כמו כלב ישנתי שם בחצר של בית הספר. זו הייתה השיטה הקבועה שלהם להעניש ילדים: להפריד אותם מהחברים שלהם. בתקופה של הפרדות אתה לא מדבר עם אף אחד, לא עם החברים שלך, לא עם העובדת הסוציאלית, רק עם המדריך שלך שמשגיח עליך וקורא עיתון".
"הפרדות" הן הדרך הפופולרית לטיפול בחוסים בגילעם: ילד שלא מבצע הוראות, מתחצף, נכנס לעימותים עם מי מחבריו או מדריכיו, מוכנס מיידית לבידוד או להפרדה.
הבידוד הוא כליאה בחדר המיועד לכך למשך רבע שעה עד עשרים דקות, לפי שיקול דעתו של המדריך החינוכי. מנהל המעון רשאי לבודד חוסה גם למשך שעתיים, אבל לא ליותר מכך ללא אישור המפקחת על הטיפול המעונות של חסות הנוער, אגף במשרד הרווחה שאחראי על נוער בסיכון.
"ההפרדות" הן עניין אחר לחלוטין, והן ננקטות כנגד חוסים ע"פ שיקול דעתו של רכז ההדרכה במעון הנעול. מעדויות שהגיעו לידי "7 ימים" עולה כי הנערים מבודדים למשך שעות רבות בניגוד לנוהלי משרד הרווחה, בלא אישור ובלי דווח לממונים, וכי רבים מהם מופרדים מחבריהם למשך כמה ימים ואף למשך שבועות. נער שנמצא בהפרדה מוחזק במהלך שעות היום בביתן המגורים. בשעות אלו נמצאים חבריו במבנה סמוך בכיתות הלימוד. כשהם שבים מהלימודים, נשלח הנער לחצר בניין כיתות הלימוד, וחוזר חלילה.
"אפילו ספרים לא נתנו לי לקחת להפרדה", אומר דודי. "כשהתחננתי שיחזירו אותי, אמרו לי, 'אתה מסוכן'. בהתחלה עברו לי מחשבות אובדניות, אבל אז אמרתי לעצמי שאני לא אתן להם את התענוג הזה".
אבל יש כאלה שלא עמדו בלחץ. ביניהם שי, שתלה את עצמו במקלחת, וליאור, שחתך את ורידיו. העונשים הקשים, תחושת ההשפלה, וההרגשה שאיש לא מקשיב לך, השעות הרבות שבהן לא עושים שום דבר - כל זה היה מעבר לכוחותיהם. למרבה המזל הם ניצלו, אבל איש, כך טוענים המדריכים שהיו במקום, לא דיווח למשרד הרווחה על ניסיונות ההתאבדות האלה.
הסיפור של דודי שי וליאור הוא סיפורם של רבים מהנערים החוסים בגילעם, מעון סגור סמוך לקרית אתא, שהוקם ב- 1966 ומיועד לטיפול בבני 12-18 ולשיקומם. הנערים המגיעים לשם נשפטו על מגוון של עבירות - מעבריינות מין ועד סמים ואלימות - והורשעו, אבל לא נשלחו לכלא בהנחה שאינם עבריינים מסוכנים ואפשר עדיין לשקם אותם. זה לא מה שעושים בגילעם לטענת חוסים ומדריכים.
מעון גילעם מחולק לשניים: החלק הנעול, שהכיל בעבר יותר מ- 30 נערים, והחלק הפתוח - ההוסטל - שאליו מגיעים כאלה שתנאיהם שופרו. במסגרת תהליך השיקום במקום, לומדים החוסים כמה שעות בבית הספר, ורוכשים מקצוע בסדנאות מקצועיות. כבר יותר מ-5 שנים שבחלק הנעול ישנם 12 נערים בלבד, ובאגף הפתוח - חמישה. החיים בגילעם עמדו מלכת. הנערים הפכו קורבן במלחמה על זכויותיהם הנרמסות של מעט העובדים המסורים שעוד נותרו במקום, בובות משחק בתהליך ההפרטה שלא פסח גם על אגף הרווחה.
מה שפעם עד תחילת שנות ה-90, היה מופת לחנוך של נוער בסיכון, הפך היום לחצר האחורית של חסות הנוער. במעון גילעם של שנת 2009 אין חוגים, כמעט לא מתקיימים שיעורים סדירים או לימודים מקצועיים. על שיקום אין מה לדבר.
בשנה שעברה השביתו העובדים את המעון, אולם חזרו לעבודה בלית ברירה. בחודשים האחרונים נשלחו מכתבים מפורטים לשר הרווחה, למנכ"ל משרדו ולבכירים במערכת, ובהם תיאורים מצמררים על מה שקורה במקום. אף אחד מהצעדים האלה לא עזר. עכשיו החליטו העובדים והחוסים לדבר, להוציא את הכל החוצה. הם רוצים שיידעו מה מתרחש שם, מאחורי החומות של גילעם.
למאמר המלא, הקלק/י על התמונות
קישורים:- משרד הרווחה - ועד העובדים - ההנהלה - והשיקולים הזרים על גבם של החסויים והאזרחים- מעון "גיל עם"
- ועדה שמינה אולמרט: כשלים חמורים והיעדר יד מכוונת בניהול משרד הרווחה
- עדויות ממעון גיל-עם: "המדריך הפשיט אותי ונתן לי מכות רצח"
- נערים חוסים מוכים במעונות משרד הרווחה
- כמו חיות בג'ונגל - על מעון גיל עם - 'הארץ'
- משרד הרווחה שולח ילדים במצוקה לכלא "אופק" שבשרון, כתחליף לסידור מגורים
- מעון מסילה לגיהנום ברשות חסות הנוער - פשעי משרד הרווחה - תחקיר מעריב סופשבוע עצור מסילה לפניך , ליאת שלזינגר , צילום: פלאש 90 , מעריב סופשבוע , 11.06.2010 - למעון "מסילה" נשלחות נערות ממשפחות מצוקה, חלקן קורבנות של תקיפה מינית. הן אמורות לקבל טיפול שיקומי שיכשיר אותן להשתלבות מחדש בחברה. מסמכים פנימיים ודוח חמור של הסנגוריה הציבורית חושפים: הבנות ננעלות בבידוד למשך שעות ארוכות ללא גישה לשירותים, נענשות דרך קבע באלימות, נשלחות למעצר משטרתי, אפילו נאסר עליהן לשמוע מוסיקה בשפה זרה. התוצאה: הצתות, התפרעויות ותיקים פליליים. אז מה הפלא שהן מעדיפות את כלא נווה תרצה?...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה