להורדת קובץ הטקסט במסמך וורד הקלק כאן ·
ב"ש 48/74 ידיד נ' מדינת ישראל - המדובר בתאונת דרכים בה היו מעורבים שני נהגים - נהג מכונית פרטית ונהג אוטובוס. כתב האישום הוגש כנגד נהג המכונית הפרטית, ונהג האוטובוס שימש כעד מטעם התביעה; השופט החליט לזכות את נהג המכונית הפרטית, תוך שהוא מצין כי הוא מאמין לו ומקבל את גרסתו לתאונה. בעקבות הזיכוי, הוגש כתב אישום כנגד המערער, נהג האוטובוס. בתחילת המשפט, משהובא עניינו של המערער בפני אותו שופט שזיכה את נהג המכונית הפרטית, ביקש בא כוח המערער מן השופט כי יפסול עצמו מלדון בתיק, מחמת שקביעתו במשפט הראשון בעצם רמזה על דעתו של השופט כי המערער הוא האשם בתאונה. השופט סירב לבקשת הפסילה ומכאן הערעור על החלטתו. נשיא בית-המשפט העליון, הנשיא אגרנט, קיבל את הערעור וקבע את מבחן האפשרות המעשית של משוא פנים לאחד מבעלי הדין ואין די בחשש סביר ששופט ינהג בחוסר אובייקטיביות. הנשיא אגרנט דן בעקרון לפיו צריך שייראה לציבור שצדק נעשה וקובע כי על אף שאין הוא כשלעצמו מהווה את מבחן הפסלות, הרי שבנסיבות מיוחדות יכול הוא לשמש שיקול שישפיע על הסקת המסקנה כי ההליך השיפוטי היה פגום ויש לבטלו. כמו כן נקבע כי בדרך-כלל יש לתת משקל רב לחוות דעתו של שופט שאינו רואה עצמו פסול מלשבת בדין, אולם אין בדעתו של השופט לגבי כוחו לשפוט ללא משוא פנים ולכן נפסק שהדעה שהביע במשפט קודם, פוסלת אותו מלשבת במשפט זה.
השופט נהג להסיע את התובע במכוניתו ·
ע"פ 599/87 חוברה נגד מדינת ישראל: במקרה זה דובר על שופט שנהג להסיע מדי פעם את התובע במכוניתו, לאחר שהסתיימו הדיונים, המערער ביקש את פסילתו של השופט. בית-המשפט העליון, הנשיא שמגר, קיבל את הערעור, והורה על העברת התיק לשופט אחר. הנשיא שמגר קובע כי יש להבטיח את מראית פני הצדק ולמנוע חשדנות, שלא במקומה על מנת להבטיח את מראית פני הדברים הרצויה ולשם כך רצוי כי בית-המשפט ירחיק עצמו ממצבים אשר יכולים לעורר חשד. בנסיבות האמורות יש לפסול את השופט כדי לשחררו מכל סיכון של לעז לאחר מעשה.
שופט שדן בעבר בהארכת מעצר של המערער·
ע"פ 611/89 מסיקה נגד מדינת ישראל: ערעור על החלטת שופטת בית-משפט השלום שלא לפסול עצמה מלדון במשפטו של המערער. הנימוק הראשון - לפיו מספר חודשים לפני משפטו בפני השופטת, הובא המערער להארכת מעצר בפני אותה שופטת וזו התבטאה כי "המדובר בעבירות חמורות של ניסיון לרצח וסחיטה באיומים". הנימוק השני - מתבסס על מספר תקריות שאירעו בין השופטת לבין המערער וסנגורו, מהן ניתן ללמוד על עוינות מצידה. הנימוק השלישי - מתייחס להוצאות שהטילה השופטת על ההגנה, שהטענה היא שיש בהן גוון עונשי. בית-המשפט העליון מפי השופט מלץ דחה את טענות הפסלות אחת לאחת (וביטל את ההוצאות רק משום שלא ניתנה להגנה הזדמנות לטעון טענותיה לעניין ).לדברי השופט מלץ כל שאמרה השופטת היה כי המדובר בעבירות חמורות המיוחסות לנאשם ואין בכך משום הבעת דעה קדומה אלא זאת יכול לקבוע כל אדם הקורא את הבקשה להארכת מעצר.
השופט סרב לרשום בפרוטוקול מספר שאלות ותשובות ·
ע"פ 1368/90 בטיטו ואח' נגד מדינת ישראל: לאחר שהשופט, שהכתיב את הפרוטוקול לקלדנית, סירב לבקשת בא כוח המערערים לכלול בפרוטוקול שאלות ותשובות מסוימות, נתבקש השופט לפסול עצמו אך סירב. בית-המשפט העליון, מפי הנשיא שמגר, תוך שהוא מתייחס לסוגיית רישום הפרוטוקול, קבע כי אין בטענה בדבר רישום או אי-רישום דבר בפרוטוקול כדי להצדיק פסלות שופט.
·
ע"פ 3228/90 אבו סולב ואח' נגד מדינת ישראל: המערער הורשע בניסיון רצח לאחר שתקף ביחד עם אחר, נהג מונית ופצע אותו קשה באמצעות מברג. במסגרת ערעורו טוען המערער כי בית-המשפט שדן בעניינו, דן קודם לכך בנפרד בעניינו של שותפו לעבירה; לדברי המערער - כדי שהעובדות והממצאים שקבע בית-המשפט במשפט האחר, לא ישפיעו על קביעותיו ומסקנותיו במשפטו של המערער, ראוי היה שבית-משפט יפסול עצמו. המערער לא ביקש מבית-המשפט כי יפסול עצמו והוא מעלה טענה זו לראשונה בערעור. בית-המשפט העליון, מפי השופט אור, דחה את הערעור וקבע: על-פי הוראת סעיף 146 לחסד"פ בעל-דין המבקש להעלות טענת פסלות כנגד בית-המשפט, עליו להעלותה לפני כל טענה אחרת, מיד עם היוודע לו עילת הפסלות. אם נקבעו על-ידי בית-המשפט ממצאים במשפט של פלוני, אשר יש להם חשיבות גם במשפט של אלמוני, במובן זה שקיים חשש ממשי שהדעה שהובעה במשפטו של פלוני תשפיע על עמדת בית-המשפט גם במשפטו של אלמוני - כי אז תהיה קיימת עילה לפסילתו של בית-המשפט.
בית-המשפט אינו סבור כי זה המקרה המצדיק פסילתו של השופט: אין עילה שבית-המשפט יפסול עצמו רק בשל כך שבמשפט האחד העידו לפניו עדים אשר העידו גם במשפט השני. במקרה דנן מדובר בבית-משפט, אשר מכהנים בו שופטים מקצועיים, ונראה שאין קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים על-ידי בית-המשפט בהרכב כזה, רק מפני ששמע ראיות וקבע ממצאים במשפט קודם, הנוגע לאותה פרשה, כשאין באותם ממצאים כדי למנוע מבית-המשפט לדון בעניינו של הנאשם שלפניו ללא דעה קדומה ומשוא פנים.
·
ע"פ 5/82 אבו-חצירא: אמרה השופט לסניגור בלשכתה במעמד צד אחד: "כמה זמן בכלל יעיד הטיפוס הזה". לפי המבחנים בפסיקה, אין באותו ביטוי, שנאמר באוזני הסניגור, ראיה לחשש של ממש, שהשופטת ניהלה או תנהל את המשפט בדעה קדומה נגד המערער, ושלא תעשה את חובתה לשפוט משפט צדק על - פי דין.
·
ע"פ 180/84 חאלדי: על בית המשפט להיזהר מפני כל אמירה, ממנה יוכל בעל דין ללמוד, כי בית המשפט כבר אימץ החלטה בעניין, שעליו נסב הדיון, לפני ששמע את הטענות, וכי תהינה אשר תהינה הטענות, כלה ונחרצה עם בית המשפט לפעול בדרך עונשית פלונית.
האם חשיפתו של שופט לחומר בלתי קביל היא עילת פסילה? ·
ע"פ 9571/01 פלוני: חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת, מניה וביה, את השופט שדן בתיק. כך גם באשר למקרים בהם חזר נאשם מהודאתו. לעתים אין מנוס מחשיפת בית המשפט לראיות שיתברר בדיעבד, כי הן בלתי קבילות (כך במשפטי זוטא וכך כאשר נאשם חוזר בו מהודאתו). לעתים קורה הדבר עקב מעשה או מחדל של הצדדים להליך. קביעה גורפת, כי בכל מקרה מעין זה יידרשו השופט או המותב הדן בתיק לפסול עצמם תפגע פגיעה של ממש בהליכי המשפט. כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל לדעת הערכאה השיפוטית לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג. נקודת המוצא של בית המשפט הייתה בדרך כלל כי המקצועיות של השופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט ובכלל זה השאיפה המתמדת להינתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה קדומה.
·
ע"פ 6752/97 פרידן: לא הרי הדיוט כהרי שופט מקצועי. השופט, אשר השפיטה היא מקצועו ויעודו, מחנך עצמו ומפנים בתוכו את היכולת להבחין בין מידע קביל לבין מידע שאינו קביל. הוא מסוגל לבנות חומה בין ראיה לא קבילה הבאה לידיעתו לבין השימוש בה במשפט. על כן נעשה משפט על ידי שופט מקצועי ונראה כי יעשה צדק על ידו גם אם הוא מקבל מידע שאין לקבלו, שכן הקהילה הישראלית מודעת למקצועיותו זו של השופט. עם זאת, יש גבול למידת ההישענות על מקצועיותו של השופט. לעתים המידע המתקבל הוא כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו, וגם אם שופט פלוני יוכל למידע זה, אין זה ראוי, מבחינתה של שיטת המשפט הישראלית, להעמידו במבחן זה, שכן לא נראה שנעשה צדק.
נקודת המוצא והנחת היסוד הינה, כי שופט מקצועי יוכל להפריד בין הראיה הקבילה לראיה שאינה קבילה, ואין בעצם קבלת מידע לא קביל כדי לפסול השופט. עם זאת, קיימים מקרים מיוחדים וחריגים, שבהם "המסה" של הראיות הלא קבילות אליהן נחשף השופט היא כה רבה, עד שיש בה כדי להכריע גם את מקצועיותו. גדר הספיקות הוא תמיד אם בנסיבות העניין, עניין לנו במידע לא קביל ששופט מקצועי יוכל "להתגבר" עליו, תוך שיעשה משפט ויראה שנעשה צדק, או שיש עניין לנו "במסה" כה כבדה של מידע לא קביל, עד שיש בכוחה להכריע גם את השופט המקצועי, או לפחות לעורר חוסר אמון ביכולתו של השופט להכריע אותה. מטבע הדברים, שעניין זה משתנה מעניין לעניין. כך, למשל, פסקתי כי אין בידיעתו של שופט על עבר פלילי, בשל שפיטתו של אותו נאשם עצמו, כדי להביא לפסילת השופט.
·
ע"פ 6751/98 חן: פסילת השופט לאחר שהוגשה חוות דעת פסיכיאטרית - ראשית המידע שהובא לידיעת בית המשפט אינו בגדר "שמועה" סתם או אמירה בעלמא מפי הדיוט. המדובר בחוות דעת מקצועית שניתנה במסגרת תכתובת בין אנשי מקצוע, שנית - בנסיבות שנוצרו יוכרע ההליך על בסיס הכרעה בין הגרסאות העובדתיות הנוגדות של המערער והמתלוננת - וממילא מהווה סוגיית אמינותו של המערער רכיב עיקרי בהכרעה. כך שהקביעה כי המערער הוא "שקרן פתולוגי" נוגעת לבסיס המחלוקת שביסוד התיק. בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה על פסילת השופטת
