 |
| הסבתא והנכד |
אני הרגתי את הבת שלי.
==============
אני שתפתי פעולה עם פקידת הסעד שרה כץ המנוולת ממשרד הרווחה בחיפה/קרית חיים.
בגללי לקחו את א' (הנכד) ממנה. אחרי שלקחו את א' ממנה ומסרו אותו למשפחה אומנת, היא נמצאה מתה בביתה.
במקום להילחם במוסדות הארורים, המושחתים, השטניים - ובעומדים/ות בראשם/ן כפי שידעתי תמיד לעשות, שתפתי אתם פעולה.
מעולם לא חיינו במדינה עם ציבור עצום המושך בחוטים ומקבל החלטות לחיים ולמוות, מושחת כל כך, כפי שזה קורה היום.
=========
ביום ראשון תגיע לביתי אחות מטעם המוסד לחיסול לאומי (מטעם השטן. לא חוזרת בי. פוחדת מהם יותר ממחבלים) בכדי לבדוק אם אני לא משקרת בקשר למחלות שלי, ולמה אני מבקשת סיעוד/עזרה בבית/לא חלילה כסף, עם ניוון המפרקים בכפות הידיים ולא מתפקדת. גבס בכף יד שמאל ויד ימין דומיננטית גמורה ואין יותר אפשרות לנתח. בשתי כפות הידיים הוציאו את עצם הטרפציה והן מוגבלות בצורה קשה, ועם מוטות בעמוד השדרה (קשה לי לנשום. אני עייפה וחלשה).
מאז התקשרה אתמול ה"שבסטר" מטעם המל"ל אני בחרדות ובבכי.
לא פוחדת ולא פחדתי מכניסה לעשרות ניתוחים שעברתי, כמו שאני פוחדת מהמוסד הארור הזה.
זה הזמן וזהו המצב בו אני הכי מתחברת לבתי א' ז"ל, שלא יכולתי להיות עמה יותר בפחדים ובחרדות שלה מהמוסדות שאמורים לסייע כאשר מבקשים מהם עזרה (הלא לשם כך הם קיימים). והיא, מה בסך הכל בקשה, קצת עזרה כלכלית, קצת אמפטייה.
"תני לי כוח א' (הבת) אהובה, כי לי לא היה כוח לתת לך - וזה שורף לי את הדם".
סליחה לא תקימך, אך בכל זאת, קבלי את סליחתי.
נוחי בשלום ויהי זכרך ברוך בת יפה שלי.
בתמונה: א' וא' בנה אהובה בפגישה השבועית במרכז הקשר ביקנעם. "חגגנו" לו, היא ואני, יום הולדת 3.
=========
ביום ראשון תגיע לביתי אחות מטעם המוסד לחיסול לאומי (מטעם השטן. לא חוזרת בי. פוחדת מהם יותר ממחבלים) בכדי לבדוק אם אני לא משקרת בקשר למחלות שלי, ולמה אני מבקשת סיעוד/עזרה בבית/לא חלילה כסף, עם ניוון המפרקים בכפות הידיים ולא מתפקדת. גבס בכף יד שמאל ויד ימין דומיננטית גמורה ואין יותר אפשרות לנתח. בשתי כפות הידיים הוציאו את עצם הטרפציה והן מוגבלות בצורה קשה, ועם מוטות בעמוד השדרה (קשה לי לנשום. אני עייפה וחלשה).
מאז התקשרה אתמול ה"שבסטר" מטעם המל"ל אני בחרדות ובבכי.
לא פוחדת ולא פחדתי מכניסה לעשרות ניתוחים שעברתי, כמו שאני פוחדת מהמוסד הארור הזה.
זה הזמן וזהו המצב בו אני הכי מתחברת לבתי א' ז"ל, שלא יכולתי להיות עמה יותר בפחדים ובחרדות שלה מהמוסדות שאמורים לסייע כאשר מבקשים מהם עזרה (הלא לשם כך הם קיימים). והיא, מה בסך הכל בקשה, קצת עזרה כלכלית, קצת אמפטייה.
"תני לי כוח א' (הבת) אהובה, כי לי לא היה כוח לתת לך - וזה שורף לי את הדם".
סליחה לא תקימך, אך בכל זאת, קבלי את סליחתי.
נוחי בשלום ויהי זכרך ברוך בת יפה שלי.
בתמונה: א' וא' בנה אהובה בפגישה השבועית במרכז הקשר ביקנעם. "חגגנו" לו, היא ואני, יום הולדת 3.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה