יום שבת, 7 בינואר 2012

הספר "בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ" של מילי מאסס - כתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל

בשם טובת הילדהמאמר הורים יקרים , מיכל גבעוני , העוקץ , 14.03.11

פרשיות האימוץ המרתקות המתוארות בספרה של מילי מאסס משרטטות כתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל, בהקשר הפוליטי-מוסרי של המדינה

"בשם טובת הילד: אובדן וסבל בהליכי האימוץ" הוא ספר עדות נדיר שלא רבים כמותו מצויים כיום על מדף הספרים העברי. זהו ספר כובש, נוגע ללב ומטריד, האורג ביד אמן תיעוד אינטימי של עוול פוליטי וניתוח מלומד של הסיבות להיווצרותו; ספר שאינו מספק רק דיוקן מאיר עיניים של בעיה שרבים אינם מודעים לקיומה, אלא מתאר גם, בצניעות ובחוסר יומרנות, כיצד הופכת אשה אחת את הבעיה הזו לעניינה.

מאסס, מורה בכירה (בדימוס) בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית, מתארת בספר ארבע פרשיות שבהן הייתה מעורבת כעדה מומחית שהוזמנה להעריך את מה שמכונה "המסוגלות ההורית" של ההורים שילדיהם יועדו לאימוץ. היא מתעדת את הדמויות המרכיבות את משולש האימוץ במלוא מורכבותן, תיעוד שכרוך לא פעם בתפניות עלילתיות מפתיעות. הפרימה והאריגה של קשרי המשפחה בין הורים מולידים, הורים מאמצים וילדים המועמדים לאימוץ שהיא מתארת נקראות בנשימה עצורה.

אולם ספרה של מאסס לא מתמקד בדרמת האימוץ: מדובר בראש וראשונה בכתב אישום נוקב כנגד השירות למען הילד, המופקד על הליכי האימוץ בישראל. כל אחת מפרשיות האימוץ המתוארות בספר מציגה אינספור ראיות מרשיעות כנגד רשות ציבורית שפוגעת בילדים שלהם היא מתיימרת לעזור בשם נהלים ביורוקרטיים ותפישות אתיות צדקניות שאיש אינו מהין להטיל בהם ספק.

מאסס קובלת על כך שמודל האימוץ הסגור, המנתק בין הילד לבין הוריו המולידים ויוצר קרע עמוק בחייו של הילד, הפך לברירת המחדל של הליכי האימוץ בישראל. כנגד המודל של האימוץ הסגור מבקשת מאסס לקדם מודל של אימוץ פתוח, המשמר את קשרי המשפחה הקודמים של הילד במסגרת המסגרת המשפחתית החדשה.

היא טוענת כי הפרידה מן ההורים המולידים כרוכה באובדן כבד מנשוא בעבור הילד המועבר לאימוץ, ושהאובדן הזה אינו מובא בחשבון בקביעת המדיניות המכתיבה את הליכי האימוץ בישראל ובהכרעותיהם הקונקרטיות של פקידות האימוץ ולרוב אף של בתי המשפט. העיוורון הזה למחיר שכרוך באימוץ הסגור, טוענת מאסס, צריך להטריד את כל מי שחרדה לטובת הילדים.

את "בשם טובת הילד" אפשר לקרוא כדין וחשבון על האופן שבו המדינה חודרת לאחד הנדבכים האינטימיים ביותר של החיים, יחסי הורים וילדים, בשם הדאגה לשלומם של ילדים. נהוג לומר, לעתים בנימה של צער, שהורות אינה מצריכה רישיון. המדינה מתערבת באופני מימושה של ההורות, מחייבת לשלוח ילדים למוסדות חינוך, מעודדת באופן אגרסיבי לחסנם, מציבה גבולות לחומרה ולכוח שהורים רשאים להפעיל על ילדיהם, אך לכאורה אינה מתערבת בעצם קיומה של ההורות.

פרשיות האימוץ המתוארות בספרה של מאסס מלמדות שבניגוד לדעה הרווחת הזו, ואף שהמדינה אינה מחלקת רשיונות להורות, היא פועלת באופן שיטתי ומחושב על מנת ליטול אותם. המדינה הליברלית – וישראל נוהגת לחשוב על עצמה ככזו – תופשת ומציגה את עצמה כגוף שלטוני מרוסן, המכבד את רשות הפרט. אך בסיפורי האימוץ ששוטחת מאסס מתגלה עד כמה, מנקודת המבט של המדינה הליברלית, ליחסים הפרטיים ביותר בין הורים לילדיהם יש חשיבות אסטרטגית.

מדובר ביחסים שלא ניתן להותיר אותם ליד המקרה, שצריך לפקח עליהם ולהסדיר אותם, ושצריך להתאימם גם במחיר כבד למה שנתפש כמודל ההורות הרצוי. פרשות האימוץ המוצגות בספר חושפות את אחת הסתירות האופייניות למדינה הליברלית, המחויבת לעצמאותה ולפרטיותה של המשפחה ויחד עם זאת עושה בה כבתוך שלה.

התערבותה של המדינה ביחסי ההורות איננה עניין חדש. הקשר בין הורים לילדיהם עמד במוקד תשומת הלב של מוסדות המדינה ושל מומחים ששרתו אותה בעקיפין לפחות מאז התגבשות מנגנוני הממשל של המדינה המודרנית במאה ה-19. הפיקוח של המדינה על ההורות התבסס על היגיון פשוט. הילדים נתפשו כהון האנושי של המדינה וכמקור כוחה העתידי; ההורים נתפשו כמי שממונים על טיפוח ההון האנושי הזה, וכך כזרוע הארוכה של המדינה.

כדי להבטיח שהפוטנציאל הגלום בילדים ימומש במלואו צריך היה לפקח על ההורים כדי להבטיח שיגדלו כיאות את ילדיהם. יותר מכך, כדי להבטיח שהורים יגדלו ילדים תקינים צריך היה לאמנם לנהוג כהורים תקינים. המשמוע של ההורות, "משמוע" מלשון משמעת, הוא אפוא חלק אינטגרלי מן ההיסטוריה של המדינה הליברלית; וכל מי שנקלעה אי פעם לתחנת טיפת חלב יודעת עד כמה הוא גם חלק בלתי נפרד מן ההווה שלה.

עם זאת, נדמה שהאימוץ הסגור, ובעיקר העובדה שמודל האימוץ הזה הפך למדיניות המועדפת על שירותי האימוץ בישראל, אינם מתיישבים עם המאמץ לתקן ולשפר את ההורות. אימוץ סגור הוא צעד קיצוני, שכמו מצהיר: את ההורים הכושלים האלה, ההורים המולידים, אי אפשר לתקן, אותם אין טעם לאמן מחדש.

איך אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה המדינה, ועוד יותר מכך המומחים הפועלים בשירותה, מוותרים על אפשרות התיקון של הקשר המשפחתי ושל מי שנתפשים כהורים לא ראויים? איך אפשר להבין, מנקודת המבט של המערכת ושל האתוס של ההנדסה החברתית שמושרש בה, את הנטייה שלא למשמע? כדי להבין את המשמעות הפוליטית של האימוץ הסגור צריך לקרוא אותו כחלק מסיפור רחב יותר הקשור לשינוי שחל במעמדם של מה שמישל פוקו כינה "מנגנוני המשמעת" בזמן הזה.

למנגנונים הללו הייתה ויש עדיין יומרה שיקומית: להפוך את העבריין לנתין שומר חוק, את התלמיד הסורר לאזרח בעל מיומנויות חשיבה אלמנטאריות, את נזקקי הסעד לעניים עובדים. הם הקיפו ועודם מקיפים מערך רחב של מוסדות ושל מומחים המשקיעים עבודה רבה ומתמשכת בעיצוב מחדש של אנשים. אולם בעידן הניאו-ליברלי מופיעה לצד המאמץ הזה, הבעייתי לכעצמו, לעצב מחדש את הנטיות של מי שנתפשים כסוטים מן הנורמה מגמה שונה. ההתערבות המתקנת והמתקננת כבר אינה עומדת בראש סדר העדיפויות: ההרחקה מועדפת לא פעם על פניה כדרך להתמודד עם מי שנתפשים כ"גורמי סיכון".

בתנאים הללו, המשמוע הופך במידה רבה לפריבילגיה. ה- supermax, מתקן או אגף כליאה הרמטי שבו כולאים אנשים בבידוד למשך שנים ללא פעילות שיקומית או קשר חברתי של ממש, הוא דוגמא אחת למגמה הזו. מאז סוף שנות ה-70 נעשה בארה"ב שימוש גדל ועולה בצורת כליאה זו, שמרחיקה ומבודדת את מי שנתפשים כאסירים מסוכנים מבלי להתיימר לעצב מחדש את אישיותם. מטרתו של ה-supermax הוא להגן על החברה מבלי לתקנ/ן את הפרט; בכך הוא שונה מאוד מבית הכלא המודרני, ששימש כמוסד המרכזי שבו תיקנו ותיקננו נתינים שחטאו.

כשחושבים על האימוץ הסגור לא רק כפתרון לבעיה נקודתית אלא כביטוי לתפישה כללית יותר של כוח, קשה להתחמק מנקודות הדימיון בינו לבין תפישות הפוכות כביכול של יחסי הורים וילדים. באגפים מסוימים של המעמד הבינוני בישראל, ומן הסתם גם במקומות אחרים בעולם, ההורות נחשבת בשנים האחרונות כערוץ למימוש עצמי. פולחן ההורות הזה, לצד חשד מוצדק במה שהמומחים יודעים לספר על הדרכים הנכונות לגדל ילדים, גורם להורים להפוך למומחים מטעם עצמם בגידול ילדיהם: לצבור ידע הנוגע להתערבויות רפואיות קונבנציונליות ואלטרנטיביות, להקים גני ילדים ובתי ספר בניהול הורים ולצרוך עצות תרפויטיות מיוזמתם. המדינה סובלת בקושי את ההימנעות מחיסונים ומגיבה באופן אמביוולנטי על הופעת מוסדות החינוך הפרטיים.

אך בעקיפין, ההגדלה הזו של מרחב האחריות ההורי עושה למדינה שירות חשוב: התגייסותם של ההורים לפתח מומחיות הורית ושיקול דעת עצמאי שיאפשרו להם להחליט בעצמם בכל מקרה ומקרה כיצד נכון לפעול כדי להבטיח את טובת ילדיהם מאפשרת למדינה לסגת ולהצטמצם, ומייתרת הן את ההשקעה הכלכלית והן את ההשקעה הפוליטית הכרוכה בפיקוח רציף על יחסי ההורות.

קבלת האחריות על ידי ההורים מאפשרת למדינה לווסת את יחסי ההורות מרחוק, מבלי לפקח עליהם באופן הדוק ויומיומי. ההרחקה הענישתית של ההורים המולידים הנתפשים כהורים כושלים, שמאסס מראה כי יש לה ממד אתני ומעמדי מובהק, ממלאת פונקציה דומה: היא מקדמת את מה שנתפש כמודל המשפחתי הרצוי מבלי לשאת בעלויות הכרוכות בהתערבות יקרה ומחייבת של המדינה בפיקוח על ובסיוע למשפחות פגיעות.

כמשתמע מכותרת המשנה שלו, "בשם טובת הילד" מבקש להשיב אל הדיון באימוץ את האובדן שנגרם לילדים המנותקים מהוריהם המולידים, לעתים קרובות שלא לצורך. אך הספר אינו עוסק במישרין בחווית האובדן; לא מדובר במחקר פסיכולוגי כי אם בעדות מוסרית ופוליטית, העוסקת בראש וראשונה במה שמוצג כעוול, ורק בעקיפין באובדן עצמו.

עדי אופיר, שתורת המוסר שפיתח בספרו "לשון לרע" היא אחד ממקורות ההשראה של מאסס, טען שעוול מתקיים במקום שמתקיימים אובדן או סבל שאינם נמנעים למרות שניתן למנוע או לצמצם אותם. אובדן וסבל, לגישתו, הם ממדים בלתי ניתנים למחיקה של הקיום האנושי. אך אובדן וסבל הופכים, או לפחות אמורים להפוך, לבעיה מוסרית ופוליטית כאשר ניתן לפעול באופן חברתי על מנת לצמצם או למנוע אותם, וחרף זאת אין עושים כן.

לעתים קרובות, מה שאופיר מכנה "המיותרות של הרעות" נותרת בעינה בשל העיוורון הממוסד לאובדן ולסבל. הרעות מונצחות בשל העובדה שמיני שיח, דפוסי מחשבה אידיאולוגיים ופרקטיקות מקצועניות שיש להן השפעה מכרעת על תפישת המציאות של החברה אינם מאפשרים לאובדן ולסבל לבוא לידי ביטוי. אובדן וסבל שלא ניתן לבטאם מהווים, במונחיו של אופיר, עוולה; העוולה, במובנה זה, היא המנגנון שמנציח את העוול ומונע את עקירתו.

ספרה של מאסס חותר להעיד על עוול על מנת לשבש את מיסודו לכדי עוולה. טענתה המרכזית היא שאת האובדן הנגרם לילדים הנמסרים לאימוץ סגור ניתן למנוע; שלא מדובר באובדן הכרחי; שהאובדן הזה משתכפל, ואפשרות צמצומו נמנעת, בשל ראיית עולם מקצוענית העיוורת לחלוטין לדבר קיומו של האובדן בשל הנחות היסוד המדעיות והמוסריות שעל בסיסן היא פועלת.

בכך הוא חובר למסורת אמיצה של עדים ושל עדויות, המבקשים להצביע על רעות לא הכרחיות ולחשוף את מנגנוני ההשתקה שמאפשרים את שיעתוקן.

קישורים:

תוויות: , , , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)