משרד הרווחה מפקיר את ניצולי השואה

שנה לממשלה: כך נראים חייהם של ניצולי השואה  , אילן לוקאץ' | מיכל פעילן | חדשות 2 | פורסם 07/03/14 
לפני שנה קמה ממשלה חדשה. שר האוצר יאיר לפיד ושר והרווחה מאיר כהן הבטיחו שהדאגה לניצולי השואה תעמוד בראש סדר העדיפויות שלהם. אי אפשר לפקפק בכוונות טובות. אם אתם זוכרים, לפני עשרה חודשים פגשנו קבוצת ניצולים ששברו לנו את הלב. השבוע חזרנו לראות מה השתנה. יש לנו תחושה שניחשתם את התשובה




לפני שנה, אולי אתם זוכרים, לקחנו שישה קשישים ניצולי שואה לירושלים אל לשכת שר הרווחה. זה היה אחרי שדורה רוט, ניצולת מחנות הריכוז שגייסה מאות מיליוני דולרים בתרומות למדינה במהלך שנותיה במגבית היהודית המאוחדת, התייצבה בוועדת הרווחה של הכנסת, הישירה מבט אל הנבחרים ובקול בוטח אמרה: "כולכם פושעים".

אלו היו ימים של ממשלה חדשה מהניילונים עם התחייבות לשינוי סדרי עדיפויות. לשר הטרי מאיר כהן היו הרבה כוונות טובות, מצוקת הניצולים שניצחו את היטלר אבל הפסידו למדינת ישראל באמת נגעה ללבו, והוא עשה טעות של פוליטיקאי חדש: הוא הבטיח.

עכשיו כשמלאה בדיוק שנה לממשלה, חזרנו אל אותם ניצולים כדי לברר מה התקיים מכל ההבטחות. רות קריגר, שבגיל 9, בדרך לבית הספר, חייל נאצי ירה באביה מול עיניה, עדיין מתביישת מהנכדים. "אני מקבלת עכשיו מה שקיבלתי מהיום הראשון. 400 ומשהו יורו. זה אפילו לא 3,000 שקל", העידה קריגר. "ששרה נתניהו תיסע פחות לחוץ לארץ. את הכסף שלה, שייתנו לניצולי שואה. טיפ טיפה. הם לא צריכים בכלל הרבה. רק קצת אוכל. שום דבר לא יותר. הייתי רוצה להיראות כמו כל הסבתות. הנכדים שלי באים, 'סבתוש, סבתוש', אבל לסבתוש אין אפילו עשרה שקלים לתת לנכד".

פולה כץ העיוורת הולכת ומאבדת עכשיו גם את השמיעה. היא עדיין גרה בגפה, עדיין משוועת לעזרה. לפני שנה, הזעקה שלה למגע אנושי שברה את הלב. להידרותרפיה בבריכה היא לא הלכה מאז ספטמבר כי לבד היא לא יכולה, ואין מי שיחזיר אותה הביתה. על השולחן נערמות מעטפות, הפניות לבדיקות רפואיות והזמנות לדיונים משפטיים. היא לא יכולה לדעת מה יש שם, כי היא עיוורת ואין מי שיעשה לה סדר בניירות. "מאוד קיוויתי על מאיר כהן שהוא יעזור לי", סיפרה כץ באכזבה. "אם תהיה לי עובדת בבית נאמנה, ואני אוכל ללכת שהיא תלווה אותי לבריכה, אז יש לי מספיק. לא מצפה לשום דבר. אני לא מבקשת ולא דורשת".

"קשה לי להבין שבן של ניצול שואה, אין לו הבנה לניצולים"

איך נסתכל לעצמנו בעיניים? האנשים האלו שדועכים לנגד עינינו בעוני מנוול הם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. בלעדיהם לא היינו פה, חד וחלק. מדינת ישראל לא הייתה קמה ב-48' אלמלא שואת יהודי אירופה, אלמלא נקיפות המצפון של העולם והרצון לפצות במשהו. המדינה הזו בנתה צבא ותעשייה לא מעט באמצעות שלושה מיליארד מארקים שקיבלנו מגרמניה המערבית בהסכם השילומים, סכום שהוא במונחים של היום 62 מיליארד שקל.

הכסף הזה שולם כדי לממן את שארית חיי הניצולים, את הטיפולים הרפואיים, להחזיר משהו מהרכוש שנלקח. 60 שנה עברו, אפשר להחזיר להם. איפה הכסף? ועדת השופטת דורנר מיוני 2008 קבעה שהמדינה שילמה עד עכשיו לניצולים רק שני שלישים מהשווי הריאלי של הסכם השילומים. שליש נשאר באוצר מדינת ישראל, סכום ששווה היום 23 מיליארד שקל ששייכים מוסרית לניצולי השואה. אם יחלקו את הסכום הזה בין הניצולים שעוד חיים, זה יוצא מיליון שקל לכל ניצול. במקום זה, רובם חיים בעוני וברעב. "כסף", אומרים להם, "עוד אין. תחכו".

ברטה שפורן עדיין מציירת. מצבה הכספי השתפר מאז הפגישה לפני שנה. במקום 2,800 שקל בחודש שקיבלה אז, היא מקבלת עכשיו 5,000. אחת העמותות התקינה לה שני מזגנים בבית, אבל עכשיו בעל הבית רוצה להוציא אותה מהדירה שבה היא גרה בשכירות מוגנת כבר 50 שנה. שאר הדיירים כבר קיבלו את המכתב - עוד חודשיים צריך לפנות. וברטה, בת 95, לאן היא תלך? "אני באמת לא יודעת", היא עונה. "אולי לכם יש איזו עצה?".

איך נסתכל לעצמנו בעיניים? ארכיון - צילום׃ חדשות 2

ויוליוס - זוכרים? הוא קיבל השתלת שיניים, אבל לא מהמדינה. רופא שיניים התנדב לעשות את העבודה היקרה בלי תשלום. "עברה שנה, אני מאמין שהוא כבר בקיא בנושא", אמר יוליוס על שר הרווחה. "כי אז הוא אמר 'אני לומד את הנושא, תוך שלושה חודשים אני מסדר את הכל'. להגיד את האמת? כלום לא נעשה. אנחנו לא קיימים והכסף נשמר טוב טוב בכספת של יאיר לפיד".

ודורה רוט שהזעקה שלה התחילה את כל זה אומרת היום "בגדול, נכשלתי". זכות המילה האחרונה בכתבה תינתן לה: "כשהייתי אצל יאיר לפיד, אמרתי לו 'יאיר, הכרתי את אבא שלך. אני נאמתי 32 שנה בארה"ב, לא באופן פוליטי, אלא הוא באופן פוליטי ואני אחר כך בשביל לבקש כספים'. קשה לי להבין שבן של ניצול שואה, אין לו הבנה לניצולי שואה. אתה לא מתבייש לעלות לטלוויזיה ולהגיד 'אני נותן לניצולי שואה עוד 400 שקל'? מתי היית במכולת? מה קונים בשביל 400 שקל? ואל תסתכל עליי, אני לא צריכה - לא זה ולא זה. אבל אבא שלך היה ניצול שואה! איך אתה לא מבין ש-400 שקל לניצול שואה שצריך, זה כלום? ערוץ 2 לקח ניצול שואה שאמר 'הייתי רוצה לאכול תפוח עץ, אבל אין לי שיניים ואין לי כסף לרופא שיניים', איפה אתה בזה? למה אתה לא נותן את הכסף שקיבלתם בשבילנו? ויש את הכסף! על זה אני כועסת. אמרתי את זה לראש הממשלה ואני מוכנה עוד פעם להגיד לו את זה, ועוד פעם ללפיד. תשחררו את הכסף שקיבלתם! זה לא קורה".

"אני כועסת". דורה רוט - צילום׃ חדשות 2

מאיר כהן, שר הרווחה, ביקש למסור בתגובה כי "בשנה האחרונה הוקצו קרוב ל-835 מיליון שקל ל-5 השנים הקרובות על מנת להוסיף סיעוד ותרופות לניצולים. העברת הרשות לרווחת ניצולי השואה ממשרד האוצר למשרד הרווחה נתקלה בקשיים שנבעו מהכרזת סכסוך עבודה של עובדי הרשות ומהסתייגות נציבות שירות המדינה למהלך חלופי. כדי לא לפגוע בניצולי השואה הוחלט בעצה אחת עם שר האוצר שלא להעביר את הרשות למשרד הרווחה, למרות שאנו סבורים שזו הייתה הפעולה הנכונה".

לשכת הרווחה ירושלים כפו סמים פסיכיאטריים על ילד עד שנהיה שבר כלי

מרץ 2014 - מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.

כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.

לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.

התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול בתרופות פסיכיאטריות.

חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.

קישור לדוח האום בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות

למידע נוסף,

יהודה קורן

דובר העמותה

3350928 052

Yodak8@gmail.com

www.cchr.org.il

האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות?

מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג - מתוך "המרחב הציבורי" (סתיו 2009, גיליון מס' 3), היוצא לאור ע"י החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.
מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. אין מדובר בהעדר מקצועיות של העוסקים בתחום זה. גם זדון – שקיים בכלל הארגונים באופן נקודתי – אינו הסיבה לכך. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית ומגדרית (גם חלוקות נוספות כגון חלוקה גילאית יכולות להתאים לתמונת חלוקת הכוח, אך אסתפק באלו שצוינו). דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

טענתי היא (בהמשך למאמרי "מי מרוויח ממדינת הרווחה", 1996) שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה. בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן – פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. הללו סופגים את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה. העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר לידי ה"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, "מטופלים" ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.


הביקורת הפמיניסטית מצביעה על כך שמדינת הרווחה, באמצעות מנגנוני הרווחה, משרתת את האינטרסים השלטוניים, הקפיטליסטיים והפטריארכליים (פולברה 1996; ברקוביץ' 1996; פרייזר 1993; פירסון 1991; ריין 1985, מקינטוש 1978). עבודות אלו ואחרות הצביעו על כך שנשים, כעובדות שירותי הרווחה, מבטיחות את השקט התעשייתי המאפשר את התעשרות בעלי ההון ואת התעצמות אנשי השלטון. תהליכים אלו מתרחשים על חשבון הנשים וגורמים, כמו כן, לניכור בין קבוצות נשים (סבירסקי 1984).[1] גם עבודתי (הרצוג 1996) עומדת על כך שנשים משתלבות במערך הסוציאלי כנגד טובתן שלהן כמעמד חברתי וכנגד טובתן של קבוצות נשים מוחלשות, המשמשות אותן כמשאב למימוש פרופסיונלי.
את הדיון אבסס על ניתוח שערכתי על הוסטל לנערים (1991), עבודת הדוקטורט שלי (1991), שעסקה בקליטת עולי אתיופיה ועל פעילותי החברתית מאז תחילת שנות ה-90, בליווי הורים שילדיהם נלקחו מהם לאימוץ או למוסדות (1996, 2004א).

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע:[2] עולים חדשים, קטינים, מפגרים, חד-הוריות, נכים, טעוני טיפוח ואחרות. האידיאולוגיה המשכנעת, הכרוכה בדימויים של "עזרה", מאפשרת לממש אינטרסים מגוונים. הבולטים שביניהם כרוכים במשרות בתוך מערכות השלטון הביורוקרטיות, כלומר בפרנסה ובקידום בסולם החברתי-כלכלי.

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר (1992), שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", היא אומרת –
היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף (שם: 53).
הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה, על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה".

מדוע לפיכך אין מנגנוני הרווחה מסוגלים לעזור?

מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים. עבודתם של עמנואל מרקס (1976) – על יחסי התלות המתפתחים בין פקידים, המרכזים בידיהם משאבים חיוניים לתושבים בעיירת עולים, ושל דון הנדלמן (1998) – על התלות ההדדית בין עובדים סוציאליים לקליינטים שלהם בלשכת רווחה לאורך 15 שנים, ממחישות היטב טיעון זה.
ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכן הגמור של מטרות פורמליות-ארגוניות. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים[3] ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה.

דומה כי אוכלוסייה זו היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו,[4] ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. האמצעי העיקרי לטיפול בקבוצה זו הוא העברת ילדים ובני נוער בסיכון למוסדות[5] באחריות משרד הרווחה. למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. המוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לעובדים סוציאליים, מדריכים, פסיכולוגים, מנהלים ומטפלים רבים אחרים. אל שורת הפרופסיונלים הנשכרים מהטיפול מצטרפים עובדי שירותים ציבוריים נוספים כגון שוטרים, העוסקים בחקירת הפגיעות בילדים ובהשבת הבורחים אל המוסדות, עורכי דין שמייצגים את מערכת הרווחה ואת המשפחות, שופטים ועוד.
על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה. בעקבות פרוסט ושטיין (1989), מאסס טוענת בנוסף כי מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות. כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד (שם: 422).

השימוש ב"גלימת המומחה"
 

מאסס טוענת עוד כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד" (שם: 426-425). ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת[6] (או שוט) לפיקוח על החלשים: "לשמור על טובת הילד, על פי נורמות שנקבעות על ידי קבוצות המרכז בחברה… מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם: 426).

יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה נוסף בתחום העבודה הסוציאלית, תוהה על המניעים האמיתיים מאחורי  האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות. הוא אומר –
השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה (ווזנר 1996).
בעבודתי על הוסטל לנערים (1991), אחד ממוסדות רשות חסות הנוער, שבו שכנו בני נוער מכוח צו בית משפט, הצבעתי על הפער בין האידיאולוגיה לבין המציאות, בין המטרות הנעלות שקבעה רשות חסות הנוער, לספק "בית חם" לנערים, לשלבם בקהילה, להקנות להם דפוסי התנהגות "נורמטיביים" ועצמאות, לבין מציאות של תלות ופיקוח יומיומיים, כפייה ואלימות, העדר עצמאות ויצירת שוליות חברתית. אי-הצלחת ההוסטל לממש את מטרותיו המוצהרות לא קשור לכוח אדם לא מתאים או לא מקצועי, למיעוט משאבים ואף לא לזדון. הוא קשור למבנה הביורוקרטי של ההוסטל ולגישתו הקטגוריאלית.[7] ההוסטל אינו משיג את יעדיו, הוא אינו מצליח לשלב את הנערים בקהילה לא בשל מחסור באמצעים ארגוניים ובכוח אדם מקצועי, אלא בשל מבנה, הגורם לתלותם של החניכים בצוות ושאינו מאפשר להם התנהגות עצמאית.[8] הקשר הישיר בין החניכים לסביבה נמנע בשל שליטת הממונים על המסגרת ועל חיי החניכים, ובשל ריכוז החניכים כקטגוריה הומוגנית, דבר שגורר את הפרדתם מהסביבה ואת יצירת הסטיגמה של סטייה. מבנה ההוסטל מחייב פעולות שליטה ומעקב של המדריכים והצוות, הפועלים כבעלי חסות על הנערים, מנהלים את חייהם, מחליטים עבורם ומתווכים בינם לבין הסביבה.

במהלך פעילות מתחילת שנות ה-90 ועד היום, שהייתה כרוכה בליווי הורים במאבקיהם נגד הוצאת ילדים מחזקתם ובניתוח תיאורטי של מקרים רבים (הרצוג 1996; 2004א), נוכחתי לא רק בכישלון ה"עזרה" אלא גם בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. הוצאת קטינים מביתם כרוכה בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. הליכים אלו של הוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווים בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק.[9]

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים. אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות (למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים[10] או חדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים), מפתחים הזדהות עמה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

סומכות כ"מפקחות חברתיות"

דברים דומים עלו ממחקרי על מרכז הקליטה, שבו שהו עולים מאתיופיה, באמצע שנות ה-80. הריכוז של העולים במרכזי קליטה על בסיס תיאורם כזקוקים באופן מיוחד לסיוע של ארגוני המדינה, הביא למעשה לתוצאות הפוכות. שוב, לא בשל העדר משאבים ואף לא בשל העדר כוונות טובות או כוח אדם מקצועי ומיומן. אדרבה, מרכזי הקליטה נהנו ממשאבים נדיבים, וכוח האדם היה מיומן ומסור. על אף שמטרתם העיקרית של מרכזי הקליטה הוגדרה כשילובם של העולים בחברה הישראלית, יצרו המסגרות הללו תלות של העולים בפקידים ועיכבו את השתלבותם בדיור קבע, בתעסוקה, בחינוך וביצירת רשתות חברתיות עם ותיקים בחברה הרחבה. ריכוז העולים במרכזי הקליטה, ריכוז ילדיהם בכיתות "קלט" נפרדות והפניית מרבית בני הנוער לפנימיות, הצמיחו את חולשת העולים וילדיהם,[11] וניתבו אותם לשולי שוק העבודה ולתחתית סולמות הדירוג הסוציו-אקונומיים. ה"עזרה" לא עזרה ואפילו הזיקה. לפי חישוב שערכתי נמצא כי אלמלא "עזרו" לעולים ושיכנו אותם במרכזי הקליטה בחסות הפקידים, ולו הועברו התקציבים ישירות אל העולים, הם יכלו לקבל סכום כסף שהיה מאפשר להם לרכוש דירה מיד עם הגעתם ארצה. בעקבות זאת, עשויים היו העולים להשתלב בחינוך ובעבודה ולא להפוך לקטגוריה של נזקקים, שסומנה מאז כקבוצה נחשלת שיש "לטפל" בה באופן מיוחד (דוגמה אחת להשלכות ה"טיפול" המיוחד כיום היא כיתות ובתי ספר שבהם רק או רוב מוחלט של ילדי עולים).

מקומם של מנגנוני הרווחה בהדרכת נשים עולות התברר אף הוא באותו מחקר על מרכז הקליטה. עובדי אגף הרווחה בסוכנות היהודית טיפחו "זהות נשית", בעיקר זו של "אם" ושל "עקרת בית". במפגשים היומיומיים בין עובדי ועובדות המרכז לבין הנשים העולות, נתפסה העולה מאתיופיה כמי שזקוקה להכוונה, חסות ופיקוח שלהם. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" בנשים העולות הוכנסו למרכז הקליטה עובדות רווחה בתפקיד "סומכות",[12] כולן נשים, להדרכת הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על הנשים, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. וכך, השליטה הביורוקרטית בנשים העולות במרכז הקליטה הושגה באמצעות נשים, ה"סומכות".
לטיפול הנבדל בנשים העולות מאתיופיה היו השלכות מרחיקות לכת. הטיפול בהן כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כגון הכשרה מקצועית ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה ל"עזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה (וכוונות) לסייע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" גוברת כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם תופסים כנכון ונחוץ לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים. שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים".

ביבליוגרפיה
אתגר, ט'. 1977. חונכים וסומכות, שירות עזר לטיפול ולקידום משפחות. ירושלים: משרד הסעד.
ברקוביץ', נ'. 1996. "על 'עקרת הבית והחשבונאות הלאומית'". תיאוריה וביקורת 9: 189-198.
הנדלמן, ד'. 1998. "עסקאות ביורוקרטיות: התפתחות יחסי פקיד-לקוח בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 193-246.
הרצוג, א'. 1990. סגירות ויחסי כוח-תלות במרכז קליטה שבו עולים מאתיופיה. עבודת דוקטורט. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
1991. "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
1996. "מי מרוויח ממדינת הרווחה?". תיאוריה וביקורת 9: 81-102.
1998. הביורוקרטיה ועולי אתיופיה, יחסי תלות במרכז קליטה. תל אביב: צ'ריקובר.
2004א. "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין". בתוך: ל' עדן, א' שדמי, י' קים (עורכים). רודפי צדק, מחקרים בפשיעה ואכיפת חוק בישראל. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 257-294.
2004ב.  "מדיניות של הפרדה ורטוריקה של שילוב: הקליטה של ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך". בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך). מכתם ליונה. תל אביב: אפיקים. עמ': 351-377.
ווזנר, י', ערד-דודסון, ב. 1991. "הפנימיון הקהילתי – חלופה לשיקום עוברי-חוק צעירים". חברה ורווחה י"א (2): 184-195.
ווזנר, י'. 1996. "שירותים קהילתיים ושירותים מוסדיים" בתוך: י' קטן (עורך). מעורבות ארגונים לא ממשלתיים בשירותי הרווחה האישיים, מגמות ותמורות. תל-אביב: רמות, אוניברסיטת תל-אביב. עמ' 137-160.
לואיס, א'. "אידאולוגיה ואינטרסים בבית-ספר יסודי בישראל". בתוך: א' אבוהב, א' הרצוג, ה' גולדברג, ע' מרקס (עורכים). ישראל: אנתרופולוגיה מקומית. תל אביב: צ'ריקובר. עמ': 395-422.
ליכטנשטיין, ט'. "תהליך קבלת החלטות להוצאת ילד מן הבית: השפעות סמויות וגלויות". חברה ורווחה י'א (2): 196-213.
מאסס, מ'. 1996. '"טובת הילד' – על הבחירה הערכית ותפקיד המומחים". חברה ורווחה טו (4): 429-415.
סבירסקי, ב'. 1984. בנות חוה בנות לילית – על חיי נשים בישראל. גבעתיים: המין השני.
סבירסקי, ש'. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים, מזרחים ואשכנזים בישראל: ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.
עמיר, א', זהבי, א', פרגאי, ר'. (עורכים). 1997. שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער. ירושלים: מאגנס.
פולברה, נ'. 1996. "עקרת הבית והחשבונאות הלאומית". תיאוריה וביקורת (9): 175-188.
שחק, א'. 1985. העדר כוח ותיוג שלילי כמרכיבים מרכזיים בתהליך השיקום בירוחם, דו"ח מחקר. באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון.
Bernstein, D. 1981. "Immigrant Transit Camps – The Formation of Dependence Relations in Israeli Society". ERS Ethnic and Social Studies 4(1): 26-40.
Bolger, S. 1981. Towards Socialist Welfare Work. London: McMillan Press.
Escobar, A. 1995. Encountering Development. The Making and Unmaking of the Third World. Princeton, New Jersey: Princeton University Press.
Fraser, N. 1993. "Clintonism, Welfare, and the Antisocial Wage: The Emerging of a Neoliberal Political Imaginary". Rethinking Marxism 6 (1): 9-23.
Frost, N., Stein, M. 1989. Perspectives on Children’s Testimony. New York: Springer-Verlag.
Gronemeyer, Marianne. 1992. "Helping". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power. London: Zed Books. pp. 53-69.
Hancock, G. 1989. Lords of Poverty: The Power, Prestige, and Corruption of the International Aid Business. New York: The Atlantic Monthly Press.
Hertzog, E. 2001. "Gender and Power Relations in a Bureaucratic Context: Female Immigrants from Ethiopia in an Absorption Centre in Israel". In: Gender and Development (9): 60-69.
1999. "Constructing Israeli Female Identity among Ethiopian Women Immigrants". In: G. Brauer, P. Fenn, A. Hofman, I. Schnell and G. Stephan (eds.). Nationality – Identity – Education, The Question of National Identity in Complex Societies. Hamburg: Kovač. pp. 193-210.
Marx, E. 1976. The Social Context of Violent Behaviour. London: Routledge & Kegan Paul.
Mcintosh, M. 1978. "The State and the Oppression of Women". In: A. Kuhn and A. Wolpe (eds.). Feminism and Materialsm: Women and Modes of Production. London: Routledge and Kegan Paul.
Pierson, C. 1991. Beyond the Welfare State? The New Political Economy of Welfare. Cambridge: Polity Press.
Rein, M. 1985. "Women, Employment and Social Welfare". In: R. Klein and M. O'Higgins (eds.). The Future of Welfare. Oxford: Blackwell.
Sachs, W. 1992. "Introduction". In: W. Sachs (ed.). Development Dictionary: A Guide to Knowledge as Power, London: Zed Books. pp. 1-5.
Shiva, V. 1989. Staying Alive: Women, Ecology and Development. London: Zed Books.

---

[1] וכך כותבת סבירסקי: "העובדת הסוציאלית משיגה את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאישה" (שם: 207-208).

[2] על אופייה והשלכותיה של "עזרה" מאורגנת על ידי השלטון וארגונים הסמוכים לשולחנו בקונטקסט הבינלאומי מלמדות עבודות שונות, מזה כ-20 שנים. עבודות כמו אלו של גרהאם הנקוק (1989), ונדנה שיוה (1989), וולפגנג זקס (1992), ארתורו אסקובר (1995) ואחרים, מצביעות על התלות, הפגיעה ואף ההרס, שגרמו מדינות המערב באמצעות ה"סיוע" שלהן למדינות הקרויות "מתפתחות", לטובת אינטרסים מגוונים של ממשלותיהן ותאגידים בינלאומיים. בארץ, עמדו סוציולוגים ואנתרופולוגים על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות" (קרי, מזרחיות), של עולים חדשים (מרקס 1976; ברנשטיין 1981; סבירסקי 1981; הרצוג 1998), של אוכלוסיות בעיירות פיתוח (שחק 1985; לואיס 1998; הנדלמן 1998) ושל נשים (שמגר-הנדלמן 1985; הרצוג 1990; 1999; 2001).

[3] "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין (1991), מורה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…" (שם: 117).

[4] "עיקרון טובת הילד", כותבת ליכטנשטיין, "הוא מונח משפטי שטבע השופט קרדוזה בשנת 1925. עיקרון טובת הילד בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם". "עובדים סוציאליים מצהירים, שהעיקרון המנחה אותם בהחלטתם, אם להוציא ילד מן הבית, הוא עיקרון טובת הילד… (ש)מדגיש את הצורך, להתייחס לטובת הילד כאל גורם מכריע בקבלת ההחלטות" (שם: 119).

[5] דיון בספרות על מוסדות לילדים ונוער נמצא במאמרי (הרצוג, 1991, 1996). וכן, ראו חוברת מיוחדת של כתב העת "חברה ורווחה", כרך י"א 1991, שהוקדשה ל"ילדים מחוץ לביתם".

[6] מעניין לציין, בהקשר זה, את אזכור עבודתו של בולגר (1981) על ידי מנכ"ל המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, בדברים שכתב בחוברת ערכים ואתיקה מקצועית. וכך הוא מביא את דברי החוקרים "העבודה הקהילתית מתאימה יותר כמתודה מועדפת לאידיאולוגיה סוציאליסטית, בשעה שהעבודה הפרטנית תואמת גישות אידיאולוגיות שמרניות" (שם: 11). נראה, אם כך, שגם קדמן, אחד מעמודי התווך של העבודה הסוציאלית בישראל בעשורים האחרונים, מודע למקומה של העבודה הסוציאלית ("הפרטנית", שהיא עיקרה של העבודה הסוציאלית בארץ) כמשמרת הסדר החברתי ומבנה הכוח בחברה.

[7] ב"גישה קטגוריאלית" אני מתכוונת  למנגנון חברתי המייצר קבוצה סגורה ונפרדת מהסביבה. התפיסה המכלילה ומבחינה שהוא מבנה מאפשרת לראות את חבריה ולהתייחס אליהם כאל מהות אחת הומוגנית, כמקשה אחת, וכשונה מהותית מקבוצות אחרות.

[8] יוחנן ווזנר ובלהה ערד-דודסון (1991) עומדים על הביקורת הרבה וההתנגדות החברתית ההולכת וגוברת להוצאת ילדים וצעירים ממשפחתם ועל השלכות השמתם במוסדות. ווזנר וערד-דודסון טוענים כי עיקר הביקורת מכוונת כלפי המוסדות הגדולים לתיקון עבריינים "שעל-פי מרבית העדויות אינם משקמים ועל-פי דעות מסוימות אף מזיקים". הם מציעים לראות ב"פנימיון הקהילתי" אמצעי אלטרנטיבי ל"פנימיה רגילה". מאמרי על ההוסטל, שהוא מעין "פנימיון", מלמד שגם מסגרת זו אינה יכולה לענות על המטרות המוצהרות שלה ולא למנוע "תופעות לוואי בלתי רצויות, כגון: תלות יתר, חוסר נסיון בחיי חברה, קשיי הסתגלות לחיים נורמליים, התחברות לקבוצות עברייניות ועוד" (מתוך הצעת רשות חסות הנוער מה-21 באוגוסט, אצל ווזנר וערד-דודסון, שם: 186)

[9] ראו, למשל, מבקר המדינה. 1998. הדו"ח השנתי (48): 488-503.

[10] במאמרי "אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין" (2004) הצבעתי על המשמעות של שימוש בכוח פיזי על ידי מדריכים במוסדות לנוער. הדבר עולה גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד (2001: 69-91). העוסק ב"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הכותב מודע לסכנות הכרוכות בריסון הפיזי של החניכים אך טוען שניתן להתגבר עליהן "בהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". מתברר, אם כך, שעובדי השטח והחוקרים מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים במוסדות.

[11] במאמר שפרסמתי על קליטת ילדי עולי אתיופיה במערכת החינוך (הרצוג, 2004ב), הצבעתי על כך שמדיניות ההפרדה של ילדי העולים מאתיופיה, משאר הילדים, באמצעות "כיתות קלט" והפנייתם ההמונית לפנימיות, היא שיטה, ולא "טעות", לטיפוח חזקות ולהשגת משאבים בשליטת פקידי מערכות הקליטה והחינוך ולא מדיניות המיטיבה עם הילדים. לפני נתוני הלמ'ס (מתוך מחקר על "קליטתם של בני נוער יוצאי אתיופיה: מבט רב-ממדי" 1998) שיעור הנשירה ממסגרות חינוכיות של גילאי 14-17 בקרב יוצאי אתיופיה הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית (6.2% לעומת 3.5%).
על השלכות מדיניות ההפנייה של ילדי עולי אתיופיה לפנימיות עומד אלי עמיר, שהיה מנהל עליית הנוער בסוכנות היהודית בשנות ה-90. בהקדמה לספר שורש אחד וענפים רבים, סיפור קליטתם של בני נוער מאתיופיה בעליית הנוער (1997) הוא מצטט מתוך מסמך ביקורת נוקב, ששלח לראשי הסוכנות ולחבר הנאמנים, לשרי הממשלה ולחברי קבינט הקליטה ולמנכ"ל משרד החינוך והתרבות, עם קבלת ההחלטה לקבל את ילדי העולים לפנימיות של עליית הנוער. וכך כתב: "הוצאת הילדים בצורה גורפת ממשפחותיהם משדרת להורים, כי אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, והופכת אותם בעל כורחם לתלויים במוסדות החברה….הוצאת הילדים הבוגרים מהבית מכבידה על קליטת המשפחה… אוכלוסיית המוסדות הפנימייתיים היא, ברובה, ממשפחות מצוקה, צירופם של כל צעירי העדה האתיופית למוסדות אלה מתייגת אותם עם אוכלוסייה זו… כפרי נוער ומוסדות דתיים שעולי אתיופיה הפכו בהם רוב… הופכים בהדרגה למוסדות אתניים, מצב שאינו נסבל ומעכב הסתגלות…" (שם: 19-20).

[12] "סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. מאז התפתח תפקידן כתפקיד נשי, הנוגע לתחומי העיסוק המשויכים לאישה: במשק הבית ובטיפול בילדים (אתגר 1977). "סומכות" הן תמיד נשים, ברובן בעלות השכלה מועטה יחסית וחסרות הכשרה מקצועית. הן מודרכות על ידי עובדות סוציאליות, בדרך כלל אף הן נשים, המלוות את עבודתן ב"משפחות עם קשיים בתפקוד חברתי".

רשלנות שני פסיכיאטרים ירושלמיים גרמה לכליאת בן 9 במחלקה סגורה למשך שנה תמימה

מרץ 2014 - מתלונה למשרד הבריאות, שהגישה אם תושבת ירושלים כנגד מנהל מחלקה פסיכיאטרית לילדים בעיר ופסיכיאטר נוסף, שהפנה אותו לאשפוז, עולה שורה של כשלים בטיפולן של הרשויות בילדים עם קשיי התנהגות. לטענת האם כשלים אלה חרצו את גורלו של בנה עוד מהיותו פעוט, והפכוהו לצרכן של תרופות פסיכיאטריות לכל החיים. על פי תלונתה תייגו את בנה ב "הפרעת קשב וריכוז" עוד בהיותו בן 4, ובמקום להסתפק במסגרת חינוכית מתאימה הפעילו על האם לחץ מערכתי לתת לו ריטלין גם לאחר שהיה ברור שהתרופה משפיעה עליו לרעה ומחמירה את מצבו.

כשהיה בן 9 הוצא הילד מן הבית בהתערבות שירותי הרווחה ירושלים אל פנימייה טיפולית שבה איימו על האם כי אם לא תסכים לתת לו ריטלין יאושפז בכפייה.

לאחר שהריטלין דרדר עוד את מצבו של הילד, הוא נשלח לפסיכיאטר, שלטענת האם שימש כחותמת גומי לבקשותיה של מנהלת הפנימייה, ובניגוד לרצון האם, החליט להוסיף עוד תרופות ולאשפז את הילד אם יראו לנכון לעשות כך.

כל ניסיונותיה של האם במשך שנה תמימה לשחרר את בנה מכליאתו במחלקה הסגורה ולהעבירו הביתה או למסגרת חינוכית מתאימה עלו בתוהו. הבידוד, המראות הקשים, הריחוק מאמו והסימום המסיבי שקיבל פגעו בו באופן קשה והפכו אותו לשבר כלי. לדברי האם היה כאן שילוב של  התנהלות רשלנית, אטימות וחוסר אנושיות של אנשי מקצוע שעוסקים בדיני נפשות.

התלונה הוגשה בסיוע מתנדבים של עמותת "מגן לזכויות אנוש".

מנכ"לית העמותה, הגב' גת מגידו, מדגישה שכפיית טיפול פסיכיאטרי על אזרחים או אפוטרופוסים של ילדיהם הינה הפרה של חוק זכויות החולה, של חוק הכשרות והאפוטרופסות ושל חוק כבוד האדם וחירותו. בנוסף מדובר בהפרה של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות שישראל חתומה עליה. בנוסף לכך, דוח האו"ם מפברואר 2013 בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות פסק לראשונה כי טיפול כפוי, מבחינה משפטית, הינו התאכזרות. הדוח מסביר כי הזכות לבריאות שהינה זכות יסוד על פי אמנת האו"ם אינה יכולה להצדיק כפייתם של טיפולים רפואיים לרבות ריסון וטיפול בתרופות פסיכיאטריות.

חודשיים לאחר פרסום הדו"ח, הורה בג"ץ בגרמניה על ביטול כל הטיפולים בכפייה בכל רחבי המדינה. מנכ"לית העמותה קוראת ליישם את דו"ח האו"ם בישראל, ולעצור את ההתאכזרות, את הטיפולים הכפויים ואת שלילת זכויות האזרח וזכויות ההורים במוסדות הפסיכיאטריים בארץ.

קישור לדוח האום בנושא עינויים בתחום שירותי הבריאות

למידע נוסף,

יהודה קורן

דובר העמותה

3350928 052

Yodak8@gmail.com

www.cchr.org.il

משרד הרווחה הפקיר נערה לאונס והתעללות במשפחת אומנה

חשד: נערה אומצה למשפחת אומנה - ונאנסה על ידי האב , יאיר אלטמן, מערכת וואלה! חדשות , מרץ 2014

משטרת ירושלים עצרה גבר חשוד שאנס פעמים רבות נערה המתגוררת בהוסטל, שלנה בבית משפחתו בסופי השבוע. לפי החשד, רעייתו הייתה מעורבת במקרים הקשים. מעצרו הוארך בארבעה ימים

המשטרה עצרה שלשום (שני) גבר בן 52 ואבא לילדים, תושב אחד הישובים באזור ירושלים, בחשד שבעל וביצע מעשי סדום בנערה בת 17, בזמן שמשפחתו שימשה לה משפחה אומנת.

הנערה, המתגוררת בהוסטל, ישנה אצל המשפחה בסופי השבוע כאשר על פי החשד, האב אנס את הנערה פעמים רבות בחודשים האחרונים, כשהמשטרה אף בודקת חשד לשיתוף פעולה מצד רעייתו.

המקרה נחשף לאחר שהנערה לא הצליחה להסתיר את מה שהתרחש, וסיפרה לחברה בהוסטל על מה שמתרחש אצל משפחתה האומנת. חברתה דיווחה על המקרה למנהל ההוסטל ובהמשך גם לעובדת סוציאלית, שהעבירו את העדויות הקשות למשטרת ירושלים.

האב הכחיש בחקירה את החשדות המיוחסות לו, ומשטרת ירושלים מסרה כי התיק נמצא עדיין בחקירה. בית משפט השלום בירושלים האריך את מעצרו בארבעה ימים נוספים לבקשת המשטרה.

שר הרווחה מאיר מציג מסקנות ועדת סילמן

)

קישורים:

• התעללות כימית והזנחה בילד בן 8 ע"י משרד הרווחה במשפחת אומנה
• מגיל חמש עד תשע, בבית משפחה אומנת מזניחה ומתעללת, נאנסה על ידי הבן הבכור
• הטרדות מיניות בילדה בת 12 במשפחה אומנת - לשכת הרווחה גנזה את התיק
• הילדים עברו התעללות מינית, אונס ומעשים מגונים שביצע אב המשפחה האומנת
• עמותת "אור שלום" - תזונה צמחונית רווית שומנים ופחמימות לילדים בסיכון
• בית משפחת האומנה התברר כמרתף עינויים - ספטמבר 2009
• תביעת ענק נגד משפחה אומנת מתעללת
• אני מעדיף מיטה שבורה בבית על פני מיטה שלמה בחוץ
• חשד: בן 12 נאנס בפנימייה - ובמשפחת אומנה - ינואר 2010
• ילד חוץ - הצלם הישראלי מיכאל בלק מספר על ילדותו במשפחת אומנה - סופשבוע , מעריב , פברואר 2010
• סיפור אומנה - דורסנות רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער מול סבל המוחלשים - ספטמבר 2009 - פשעי רשויות הרווחה ובתי משפט לנוער - קטע מתוך תכניתה של מיקי חיימוביץ משפחה אומנת. מסופר על ילדה שרשויות הרווחה ובתי משפט לנוער קרעו אותה מביתה ומשפחתה למשפחה אומנת כי היו "סבורים" ע"פ חוק הנוער כי זה לטובתה. הילדה שהתה מספר חודשים בבית אומנה, תויגה כסובלת מבעיות רגשיות והושלכה לפנימיה שיקומית...

בית המשפט הורה על טיפול בריטלין בכפייה, לילד במשפחת אומנה, בניגוד לחוק הנוער, ובניגוד לרצון אימו - במקרה דנן עולה חשש, כי בתי המשפט לא התבססו על הוראות הסעיף בעת שהכריעו בבקשת פקידי הסעד. בסוגית שליחתו של קטין לטיפול פסיכולוגי בניגוד לרצון הוריו, קבע המחוקק מנגנון, שנועד להבטיח את תקינותה של ההחלטה. מנגנון זה דורש חוות דעת של אנשי מקצוע מסוימים אשר בדקו את הקטין, כתנאי להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, וכן הוא מחייב בדיקה חוזרת שכזו מעת לעת. מנגנון זה הוכנס לחוק בתיקון מס' 11 לחוק הנוער

בית משפחת האומנה התברר כמרתף עינויים - ספטמבר 2009 , בן 15 מהדרום נאשם שהתעלל בילד שהתגורר בבית משפחתו מאז היה בן חמש, וביצע בו שורה ארוכה של מעשי סדום ומעשים מגונים. כן איים עליו שאם יספר על המעשים - יהרוג אותו ...

תביעת ענק נגד משפחה אומנת מתעללת - נובמבר 2009 - אישה בת 34 הגישה לבית המשפט תביעה של יותר מ-2.5 מליון שקל נגד משפחתה האומנת לשעבר, משרד הרווחה ועירית פתח תקוה. האישה טוענת שכשהייתה בת 4 הפנו אותה משרד הרווחה ועירית פתח תקוה למשפחה אומנת שהתעללה בה קשות. ...

דוח מבקר המדינה על פעולות אסורות וחמורות שביצע יצחק הרצוג (לימים שר רווחה) מכספי קרנות שיועדו לאוכלוסיות במצוקה ועוני

להלן קטע מדוח מבקר המדינה על תוצאות ביקורת חשבונות הסיעות לתקופת הבחירות לכנסת החמש-עשרה ולראש הממשלה.

תגים: מבקר המדינה , יצחק (בוז'י) הרצוג

דוח המבקר מצביע על פעולות אסורות וחמורות שביצע יצחק הרצוג (לימים שר רווחה) מכספי קרנות שיועדו לאוכלוסיות במצוקה ועוני. מבקר המדינה קבע כי הרצוג השתמש בכספים לא למטרות להן יועדו. התנהגותו של יצחק בוז'י הרצוג ע"פ קביעת מבקר המדינה מצביעה כי אינו יכול לשמש בתפקיד ציבורי.

מבקר המדינה

החטיבה לביקורת הרשויות המקומיות

 ומימון מפלגות

חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973

דין וחשבון על תוצאות ביקורת חשבונות הסיעות

 לתקופת הבחירות לכנסת החמש-עשרה ולראש הממשלה

דין וחשבון על תוצאות ביקורת החשבונות

השוטפים של הסיעות בכנסת הארבע-עשרה

לתקופה 1.1.1999 – 31.5.1999

דין וחשבון על תוצאות ביקורת החשבונות השוטפים

 של סיעת "העבודה"

לתקופה 1.1.1998 עד 31.12.1998

                                                ירושלים, שבט התש"ס- ינואר 2000

              (6)       ישראל אחת בראשות אהוד ברק –העבודה גשר מימד

הסיעה לא ניהלה את חשבונותיה בהתאם להנחיות מבקר המדינה. בעיקר התבטא הדבר בכך, שבחשבונותיה לא שיקפה את פעולותיהן של עמותות חוץ-מפלגתיות, אשר פעלו לקידום מועמדותו של יושב ראש הסיעה בבחירות לראש הממשלה, ואת מקורות המימון לפעולות אלה. כמו כן הסיעה לא שיקפה בחשבונותיה הוצאות בגין עשרות מודעות תעמולה ועשרות כנסים ואת מקורות המימון להם.

גם לאחר הוספת עלות הפעילות האמורה להוצאות הסיעה, הוצאותיה  הן בגבולות האמורים בסעיף 7 לחוק המימון.

פעילות העמותות, אשר את עלותה אומדים אנשי משרדי בכ5.2- מיליון ש"ח, מהווה תרומה לסיעה בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק המימון.

כמו כן לא ניתן לקבוע אם מקורות המימון למודעות התעמולה, שאת עלותן אומדים אנשי משרדי בכ100,000- ש"ח, ולקיום הכנסים שאת עלותם אומדים אנשי משרדי בכ150,000- ש"ח, היו בגבולות האמורים בסעיף 8 לחוק המימון.

נוכח היקף התופעה של פעילות העמותות וחומרתה, אני מוצא לנכון לפרט את עיקר המימצאים שהועלו בעניין זה.

עיקרי הדברים

החקירה העלתה, כי במטרה לתרום למאמצים לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, מר אהוד ברק, ננקטה שיטה, שלפיה הוזרמו כספים לעמותות, אשר היה בפעילותן לתרום, אם במישרין, ואם בעקיפין, לקמפיין הבחירות. כספים אלה לא היו חלק מהמסגרת התקציבית הרשמית, החוקית והמדווחת של הסיעה.

מבין העמותות, היו כאלה שהוקמו בתקופת הבחירות או לקראתה, ולנגד עיני מייסדיהן עמד, לפחות כאחד היעדים, הסיוע למר ברק להיבחר. עמותות אחרות הוקמו קודם לכן, ולא מלכתחילה למטרה זו, אך "גוייסו" למטרה לקראת הבחירות. עוד היו עמותות, שערכו פעולות תעמולה עצמאיות, אך משראו ב"ישראל אחת", כי יש תועלת בפעילותן לקידום מועמדותו של מר ברק לראש הממשלה,  דאגו לתמיכה כספית בהן.

מקורות המימון

במסגרת השיטה האמורה התקיים, לצד נתיבי המימון החוקיים (המימון הממלכתי והתרומות, שגייסו הסיעה והעמותות הקשורות לה באופן רשמי, "ברק לראשות הממשלה" ו"כתום" –כולנו תומכי מצנע"), גם נתיב מימון נוסף. תרומות, בסכומים מהותיים, של מאות אלפי שקלים ואף מיליוני שקלים, גויסו בידי אנשים מרכזיים במטה "ברק לראשות הממשלה", עו"ד יצחק הרצוג ומר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, בעבור אותם גופים, שפעלו למען בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, או נגד מועמדותו של מועמד הליכוד. השניים אישרו בפני, כי פעלו למען גופים שהיה בפעילותם משום "ערך מוסף" לקידום בחירתו של מר ברק.

תרומות, בסכומים גבוהים במיוחד, מקורן בהונו של המנוח אוקטב בוטנר. מר בוטנר,  שבערוב ימיו התגורר בשוויץ, תרם כספים רבים למטרות ציבוריות בישראל, בעיקר בתחום הבריאות, החינוך והרווחה. לדברי פרקליטו של מר בוטנר, המוציא לפועל של צוואתו, הוא היה גם תומך נלהב של תהליך השלום, אותו החשיב כאינטרס החשוב ביותר לישראל ולשכנותיה.

העברת כספי מר בוטנר  נעשתה בידי עו"ד יצחק הרצוג, עורך-דינו ואיש סודו ואמונו. תחילה, ניהל עו"ד הרצוג כנאמן את חשבונותיו בישראל של מר בוטנר עצמו. לאחר שמר בוטנר הלך לבית עולמו, בקיץ 1998, נעשתה הזרמת הכספים באמצעות קרנות שונות שיצר המנוח ברחבי העולם, במקומות הנחשבים כמקלטי מס.

אחת הקרנות, קרן קמליה, שהוקמה למטרות צדקה, תוך מתן דגש מיוחד להקלה על העוני והמצוקה בישראל, ולקידום החינוך בה,  ניהלה חשבונות בנק בשוויץ ובישראל. לחשבונות הקרן נכנסו סכומי כסף גדולים, בשווי מיליוני דולרים, שמקורם בכספיו של מר בוטנר המנוח. עו"ד הרצוג ניהל את חשבונות קרן קמליהבישראל, כנאמן. במקביל, החל מקיץ 1998, שימש עו"ד הרצוג יועץ מיוחד למר אהוד ברק, וחבר בצוות הקרוב שלו.

במהלך התקופה שבין דצמבר 1998 למאי 1999 הועברו, בהוראתו או במעורבותו של עו"ד הרצוג, סכומים מכספי מר בוטנר למטרות שונות הכרוכות בפעילות לקידום בחירתו של מר ברק לראש הממשלה. יצויין, כי לפי עדות עו"ד הרצוג, הוא פעל תחת הנחיות כלליות מטעם התורם באשר לאופן השימוש בכסף, אך היה לו שיקול דעת באשר לאופן היישום הפרטני של הנחיות אלה.

העברת הכספים באמצעות הקרנות הביאה לכך, כי זהותו של מר בוטנר כתורם נשמרה על פי רוב בסוד, וכמובן שהדבר הקשה גם על חשיפת מקור הכספים במהלך החקירה. עו"ד הרצוג הסביר, כי הדבר נעשה על פי רצונו של התורם.

    

נוסף על  מעורבותו בהעברת כספי המנוח בוטנר, פעל עו"ד הרצוג כגייס תרומות לפעילות פוליטית לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, גם ממקורות נוספים, אם כבעל השפעה על הנעשה בכספי אותם מקורות, ואם כ"שדכן" גרידא של תורמים. פעילותו של עו"ד הרצוג בנושא זה הייתה ידועה בגופים שפעלו לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה. גופים, שנזקקו לסיוע כספי, פנו אליו, ונענו.

מקור נוסף להעברת תרומות, באמצעות עו"ד הרצוג,  לעמותות שפעלו לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, נמצא בקרן, שהיא הזרוע הישראלית של קרן צדקה קנדית. מטרותיה, כפי שהן מופיעות במסמכי הייסוד שלה, הן "סיוע לנזקקים בתחומי חינוך, בריאות, רווחה ותרבות בישראל, הענקת מלגות וסיוע למוסדות רפואיים, מוסדות מחקר ואקדמיה, מרכזים קהילתיים, מוסדות ופעולות תרבות, סיוע לעולים ולאוכלוסיות חלשות". עו"ד הרצוג משמש כיועצה המשפטי של הקרן הישראלית, ומורשה לחתום בשמה.

כאמור לעיל, גם מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, היה מעורב בגיוס כספים בדרך של יצירת הכרויות וקשרים בין העמותות שעשו את הפעילות לבין תורמים. מר זילברשטיין גם המליץ בפני תורמים על מתן תרומה לעמותות.

ככל שהעלתה החקירה, המקורות שתוארו לעיל היו המקורות העיקריים, אם כי לא היחידים, למימון הפעילות החוץ-מפלגתית. תרומות אחרות, גם הן בסכומים לא מבוטלים, הגיעו לגופים החוץ-מפלגתיים, שפעלו לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה מתורמים שונים, בארץ ובחו"ל. מעורבותם של ה"ה זילברשטיין והרצוג צויינה במיוחד, נוכח היותם, כאמור לעיל, אישים מרכזיים במטה "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, ונוכח התפקיד הבולט שמילאו בעניין זה.

תאור הפעולות

1.  רכישת סקרים

בחודשים דצמבר 1998 – מאי 1999, שילם עו"ד הרצוג, בשיקים בנקאיים שנרכשו בהוראתו מכספי קרן קמליה, בעבור ביצוע סקרים, בידי חמש חברות שונות, בשווי כולל של כ349,000- ש"ח. הסקרים מדדו, בין היתר, את סיכויי המועמדים השונים לראש ממשלה; הערכת מצב פוליטית; הלך הרוחות בציבור הישראלי; עמדות הציבור כלפי נושאים ואישים פוליטיים; תמונת המצב הפוליטית בקרב העולים מחבר המדינות.

אני קובע, כי עלות הסקרים, 349,000 ש"ח, היתה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את הפעילות הנ"ל.

2.  "ישראל של כולנו – ישראל אחת שלנו"

בנובמבר 1998 הציג מר אהוד ברק, בפני מרכז מפלגת "העבודה", את כוונתו לפעול להקמת תנועה ציבורית בשם "ישראל אחת", שתרוץ לכנסת כשבמרכזה "מפלגת העבודה החדשה". מר ברק דיבר על כך, שמסביב לגרעין של מפלגת "העבודה", תכלול התנועה החדשה כל גוף ציבורי שיזדהה עם העיקרים שלה.

בראשית חודש ינואר 1999 נרשמה עמותה בשם "ישראל של כולנו –ישראל אחת שלנו". כתובת העמותה: אצל עו"ד דורון כהן, רח' אבא הלל 14, רמת גן. תשלום האגרה בגין הטיפול ברישום העמותה שולם, על פי הוראת עו"ד הרצוג,  מכספי קרן קמליה.

מטרותיה של העמותה, לפי תעודת הרישום שלה, הן: לתרום לגישור הפערים החברתיים בין אוכלוסיות שונות בישראל על מנת להביא לאחדות בעם ישראל, וכן להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי.

הוגה הרעיון להקמת העמותה היה מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, מר טל זילברשטיין. מנהלי העמותה ומפעיליה היו מר עינב עזריה, שבשלב מאוחר יותר היה פעיל במטה האירגון של "ישראל אחת", ומר רונן ימיני, שבינואר 1999 היה פעיל במטה ההסברה ובמאי 1999 במטה הארגון של "ישראל אחת". פעילותם במסגרת העמותה נעשתה בתיאום עם מר זילברשטיין.

מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, הסביר למשרד מבקר המדינה, כי: "הכוונה היתה לגייס אישי ציבור שתומכים ברעיון ושיהיו מעורבים בבחירות לראש הממשלה וליצור גוף ציבורי רחב שממנו תצמח מפלגה חדשה, שתיקרא "ישראל אחת" ובראשה יעמוד אהוד ברק; העמותה נועדה להקים את היסודות למפלגה החדשה; המחשבה מאחורי פעילות זו היתה, שבדרך זו ניתן יהיה להביא לשינוי פוליטי במדינה, בעוד שמפלגת העבודה לא תוכל לעשות זאת…". מר זילברשטיין הוסיף כי בסופו של דבר המפלגה לא הוקמה ובמקומה הוקמה הסיעה "ישראל אחת" שבה אוחדו שלוש מפלגות (מפלגת העבודה, גשר ומימד).

העמותה פעלה רק זמן קצר (עד חודש פברואר 1999).  מנהליה פתחו חשבון בנק, מינו את רואה חשבון דניאל זינגר כרו"ח העמותה, וכן הזמינו ושילמו בעבור שלטי תעמולה, ביניהם:  "ישראל אחת – אהוד ברק למען כולם", "ברק לכל העם", "נתניהו - יותר מדי שקרים יותר מדי זמן", "מקומות עבודה לפני התנחלויות" ו-"חינוך לפני התנחלויות".

הוצאות העמותה, שכל פעילותה, בתקופה בה פעלה, כוונה לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, הסתכמו בכ121,000- ש"ח. מקורות המימון שלה היו 20,000$, שהועברו אליה, בפקודת עו"ד הרצוג, מכספי קרן קמליה, ו10,000-$, שהועברו אליה, לפי הוראת עו"ד הרצוג, מתורם זר אחר, שגם חשבונו נוהל בידי עו"ד הרצוג.

אני קובע, שהוצאות העמותה, 121,000 ש"ח, היו תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

3.  "עוד לא אבדה התקווה"

בחודש פברואר 1999 נרשמה עמותה בשם "עוד לא אבדה התקווה". כתובתה: רח' תובל 20, רמת גן. עורכת הדין שרשמה את העמותה וטיפלה בה היתה עו"ד סיגל פעיל, ורואה החשבון שלה היה רו"ח דניאל זינגר. מטרותיה של העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: לפעול להגברת המודעות למצוקות החברתיות בישראל; לפעול למען אחדות בעם ישראל; לפעול לשינוי המצב החברתי הקיים בישראל.

העמותה, שגם מאחורי הקמתה ניצבה יוזמתו של מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, פעלה, בחודשים פברואר - מארס 1999, בעיקר באמצעות מר עינב עזריה, מר רונן ימיני ומר גיל הולצמן. גם מר הולצמן, כשני חבריו, פעל, לאחר הפסקת פעילותה של העמותה, במטה "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה. כל פעולותיה של העמותה היו בתיאום עם מר זילברשטיין. המשרדים שמהם פעלה העמותה היו אותם משרדים, ששימשו קודם לכן את עמותת "ישראל של כולנו –ישראל אחת שלנו".

מר טל זילברשטיין הסביר בתשובתו למשרד מבקר המדינה, כי "המטרה המרכזית בפעילות של העמותה היתה לקדם את הנושאים החברתיים שלשמם היא הוקמה, ורק כתוצאה נלווית לכך היתה התמיכה בהחלפתו של ראש הממשלה במועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר, אהוד ברק".

אולם החקירה העלתה, כי העמותה פעלה באופן מובהק לקידום בחירת מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה. בכלל זה, בזמן שנערך משא ומתן בין ראשי "ישראל אחת" ובין מר שלמה לחיאני, בדבר שילובו ב"ישראל אחת", נתנה העמותה שירותים שונים למר לחיאני, ובהם ייעוץ תקשורת ודברור, והעמדת כלי רכב שכורים לרשותו ולרשות אנשיו.

דוגמה אחרת היא, כי העמותה מינתה עובדת שלה כ"מלווה", כספית וארגונית, של "העמותה לקידום נהגי המוניות" בתחומים הכספיים והארגוניים (ראו להלן). יצויין, כי עובדת זו הגיעה לעבוד בעמותה לאחר שפנתה לסיעת "העבודה" בחיפוש עבודה והופנתה, על ידי סיעת "העבודה", לעבוד בעמותה.

בסוף חודש פברואר 1999 החליטה העמותה על הפסקת פעילותה. הוצאותיה הסתכמו  ב314,860- ש"ח. מימון הפעילות נעשה כולו בכספי קרן קמליה, שהועברו, בהוראת עו"ד הרצוג, לחשבון הבנק של העמותה.

אני קובע, כי פעולות העמותה, בשווי 314,860 ש"ח, הן תרומה ל"ישראל אחת" בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

 

4.  "העמותה לקידום נהגי המוניות בישראל"

"העמותה לקידום נהגי המוניות בישראל" נרשמה ב15.6.98-. מטרותיה, לפי תעודת הרישום, הן: "לקדם את ענף המוניות בישראל. לקדם את מקצוע נהגי המוניות בישראל. להיות ארגון שייצג נהגי מוניות בפני המוסדות".

העמותה התחילה את פעילותה רק ב11.3.99-, עת כינסה מה שהוגדר ככנס מחאה ארצי של נהגי המוניות בישראל. הבדיקה העלתה, כי בכנס זה  נאם מועמד הסיעה לראש הממשלה, מר אהוד ברק. בכנס הונפו שלטים שנרכשו על ידי העמותה ועליהם הכיתוב: "רק ברק"; "ביבי שיקר גם לי"; "הלכה הפרנסה, הלך הכבוד, ביבי עכשיו תורך ללכת!"; החתימה על  השלטים היתה: "נהגי המוניות".

בכנס היסוד של "ישראל אחת" אשר התקיים בבנייני האומה בירושלים, ב22.3.99-. הניפו אחד ממנהלי העמותה, ונהגים נוספים, שלטים ביציעים בהם היה כתוב: "נהגי המוניות עם ברק".

עמותת "עוד לא אבדה התקווה" מינתה, כאמור לעיל, עובדת שלה כאשת קשר בין "עוד לא אבדה התקווה" לבין "העמותה לקידום נהגי המוניות בישראל". אותה אשת קשר פיקחה על כך ש"העמותה לקידום נהגי המוניות בישראל" תפעל בכספים, שהוזרמו לה כמתואר להלן, לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה.

בין השאר, ארגנה אותה עובדת את כנס המחאה; העבירה לחברי העמותה הזמנות לכנס היסוד של רשימת "ישראל אחת" בבנייני האומה; דאגה, בתיאום עם מנהלת הלשכה של מר אהוד ברק, להביא קבוצה של נהגי מוניות להופיע כקהל בתוכנית טלוויזיה בה השתתף מר ברק; סיפקה ל"נהגי המוניות" דבקיות (סטיקרים) ומנשרים (פליירים) ובהם מסרים בעד מר ברק ונגד מר נתניהו. הפליירים והסטיקרים נשאו חתימה: "נהגי המוניות", והם הופקו על פי הוראתו של מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה ותמורתם ושולמה על ידי "ישראל אחת".

ההוצאות שהוציאה העמותה לקידום בחירת מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה הסתכמו   ב77,319- ש"ח.

עו"ד יצחק הרצוג הוא שהורה להעביר לעמותה, לבקשת  מר גיל הולצמן ובאמצעותו, שני שיקים, בסכום כולל של 80,000 ש"ח: הראשון, על סך 40,000 ש"ח, מהקרן שהיא הזרוע הישראלית של קרן הצדקה הקנדית,  והשני, גם הוא על סך 40,000 ש"ח, מקרן קמליה.

אני קובע, כי הוצאות העמותה, 77,319 ש"ח, היו תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

5.  "תקווה לישראל"

עמותת "תקווה לישראל" נרשמה ב28.4.99-. מטרותיה העיקריות של העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: לפעול למען תושבי השכונות ואזורי המצוקה בכל הערים והיישובים בישראל. בתשובתה למשרד מבקר המדינה ציינה העמותה, בין היתר, כי מייסדי העמותה החליטו, ב11.4.99-, להוסיף מטרה לעמותה: "תמיכה באנשי ציבור, המתחייבים לפעול לקידום תושבי השכונות והשכונות ו/או לקדם את מטרות העמותה".

הבקשה לרישום העמותה הוגשה, ב24.1.99-, בידי עו"ד סיגל פעיל. בבקשה נרשמה כתובת העמותה אצל מר גיל הולצמן, שכאמור פעל מאוחר יותר במטה ההסברה של "ישראל אחת". ב16.3.99-, הודיע משרד עורכי הדין לרשם העמותות, כי כתובת העמותה שונתה על ידי המייסדים, והיא תהיה אצל מר שמואל לוי - שנבחר יום קודם ליו"ר העמותה -  ברח' הבושם 39, תל אביב.

בישיבה  של מייסדי העמותה, שהתקיימה ב16.5.99-, הוחלט, כי "ריכוז בפועל של כל פעילויות העמותה לרבות התקשרות עם ספקים ו/או נותני שירותים מבוצע ויבוצע ע"י היו"ר בלבד".

בעדויות ובתשובות שנמסרו למשרדי נאמר, כי בהקימו את העמותה עמדה לנגד עיניו של מר שמואל לוי מטרה להקים "מפלגת שכונות". הוא התייעץ בעניין זה גם עם מר טל זילברשטיין, אשר לדברי האחרון, תמך ברעיון ועודדו,  כחלק מתפישתו, לתמוך בפעילות חברתית של מנהיגות מקומית צעירה, אשר תחולל מהפכה חברתית. מר זילברשטיין  אישר, כי אחד הביטויים המעשיים של המטרות החברתיות היה החלפת השלטון וכי במסגרת זו פעלה העמותה גם למען בחירתו של

מר אהוד ברק. הסיוע שנתן מר זילברשטיין לעמותה התבטא גם בהפנייתו של מר שמואל לוי לגופים תורמים. התברר, כי למעשה חלק הארי של פעילות העמותה בתקופת הבחירות היה פעילות שטח למען בחירתו של מר ברק. הבדיקה העלתה, כי עמותת "תקווה לישראל" קיבלה, במהלך החודשים פברואר-מאי 1999, תרומות מחו"ל בערך של כשני מיליון ש"ח. 335,000$ (כ1,420,000- ש"ח), מתוך סכום זה, נתקבלו מכספי מר אוקטב בוטנר ז"ל.

בבעלות מר לוי עסק בשם "האחים קינג", שכתובתו  גם היא ברחוב הבושם 39. סיעת "העבודה"חתמה על הסכם, בינה לבין "האחים קינג", לפיו "האחים קינג" יועסק כקבלן שילוט בין התאריכים  15.3.99 עד ל- 15.5.99, ותפקידו יהיה הדבקת מודעות ושילוט ברחבי הארץ. בהסכם התחייב הקבלן להעסיק, לשם ביצוע העבודה, 10 צוותים, כשבכל צוות יהיו שני  אנשים. התשלום ל"אחים קינג", בעבור העבודה לפי אותו הסכם, בסך 234,000 ש"ח, כלול בחשבונות הבחירות שמסרה  "ישראל אחת" למשרדי. 

הבדיקה  העלתה, כי הסכם סיעת "העבודה" עם "האחים קינג", היה רק החלק ה"גלוי" של העסקת מר שמואל לוי על ידי הסיעה בהדבקת שלטים. בפועל, עסק מר לוי בהדבקה ובאבטחה של שלטי תעמולת הבחירות של "ישראל אחת", בהיקפים גדולים לאין שיעור מהאמור בהסכם.

מר לוי הסביר בעדותו, כי  תפקידו במהלך מערכת הבחירות היה לנהל את קמפיין השטח של  "ישראל אחת",  וכי הוא היה אחראי על אבטחת השלטים בצמתים. עוד הסביר מר לוי, כי הוא העסיק, באמצעות חברת  "האחים קינג", כ150- איש, ששימשו כ"ראשי צוותים", לשם שמירה על תולי השלטים ואבטחתם. מר לוי הסביר, שמשך העבודה היה קרוב לחודש וחצי, ושהעבודה היתה באחריותו הבלעדית.

עולה, אפוא, כי ההסכם הכתוב בין חברת "האחים קינג" לבין סיעת "העבודה", רחוק מלשקף את תוכנה האמיתי של ההתקשרות. גם בדיקת מסמכי העמותה "תקווה לישראל", וראיות נוספות, מצביעות על היקף שונה לחלוטין של עבודות, שנעשו בכספי "תקווה לישראל" לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה.  כך, למשל, שילמה העמותה, בעבור הפצת חומרי הסברה, סכום כולל של כ1.1- מיליון ש"ח. מבדיקת החשבוניות עולה, כי העמותה שילמה לעסקים שונים, שהעסיקו צוותים, 700 ש"ח לצוות. בסך הכל שולם בעבור העסקת מאות צוותים. תמוהה העובדה, כי ניסיון לאתר את העסקים, שהנפיקו חשבוניות לעמותה, עלה, כמעט תמיד, בתוהו. הכתובות שהופיעו על גבי החשבוניות התבררו כלא קיימות, או שהתברר, כי מדובר בעסקים שחדלו להתקיים לאחר הבחירות. קבלן אחד שהעסיקה העמותה, ואשר כן אותר על ידי אנשי משרדי, מסר, כי

 בתמורה להמחאה שקיבל מהעמותה, עסק בתליית שלטי תעמולה של "ישראל אחת". את השלטים קיבל במטה הארגון של "ישראל אחת", ואת ציוד התלייה קיבל ברחוב הבושם בדרום תל-אביב.

אני קובע, כי הוצאות העמותה, בסכום של לא פחות מ1.43- מיליון ש"ח (מתוך כ1.88- מיליון ש"ח - סך כל הוצאותיה בתקופה הרלוונטית), מהוות תרומה  ל"ישראל אחת" בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

6.  "אלטרנטיבה לקידום העלייה"

העמותה "אלטרנטיבה לקידום העלייה" נרשמה ב18.2.98-. מטרותיה, לפי תעודת הרישום, הן: "קידום ענייני העלייה. פעולות לשילוב העולים והעלייה בחברה הישראלית. פעולות חברתיות ואחרות מקרב העולים".

מחומר שהמציאה העמותה למשרד מבקר המדינה והסבריה עולה, כי העמותה אכן פועלת, דרך כלל, לקידום מטרותיה. יחד עם זאת, הבדיקה העלתה, כי בתקופת הבחירות ביצעה העמותה פעילות לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה. בכלל זה רכשה העמותה, בתקופת הבחירות, אלפי ספרים של הביוגרפיה של מר ברק בשפה הרוסית, בעלות של 70,000 ש"ח, וחילקה אותם חינם במרכזי התרבות, שהופעלו על ידיה ברחבי הארץ. היא  הזמינה מחברת סקרים, בתקופת הבחירות, סקרי דעת קהל במיגזר העולים מחבר המדינות, ושילמה בעבורם כ80,000- ש"ח.

בארבעת הימים האחרונים שלפני הבחירות (כולל ביום הבחירות עצמו), קיימה העמותה קמפיין נרחב בעיתונים בשפה הרוסית, ובשלטים שנתלו במרכזי התרבות של העמותה. אלה כללו מסרים, שהיה בהם כדי להביא את הקורא להעדיף את מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה על פני המועמד המתחרה. עלות הקמפיין היתה למעלה מ200,000- ש"ח. במרכזי התרבות של העמותה חולקו גם פליירים עם מסר דומה.

הכנסות העמותה בתקופה הרלוונטית, בסך כולל של 380,000$ ועוד כ215,000- אירו, הגיעו מתורמים בחו"ל. יצויין, כי לגבי חלק מתורמים אלה, אישר עו"ד הרצוג בעדותו, כי הוא שיצר קשר בינם לבין עמותות שפעלו, בין היתר, לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה. עוד יצויין, כי אחד מחברי ההנהלה של "אלטרנטיבה" כיהן ב1998- כמנכ"ל העמותה "ברק לראשות הממשלה", ובתקופת הבחירות שימש בתפקיד פעיל במטה הבחירות של "ישראל אחת".

אני קובע, כי הוצאות העמותה בתקופת הבחירות, בסכום של לא פחות מ - 350,000 ש"ח, מהוות תרומה  ל"ישראל אחת" בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

7.  "דור שלום"

העמותה "דור שלום" נוסדה זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, ונרשמה כעמותה ב6.2.96-. מטרותיה של העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: חינוך בני הנוער בפרט, והציבור בכלל, לתרבות דמוקרטית באמצעות הסברה, פירסום ופעילויות חברתיות וכן תמיכה בקידום תהליך השלום בין ישראל לשכנותיה.

מיום היווסדה ועד ימים אלו, "דור שלום" יוזמת ומממשת פרוייקטים חברתיים, תוך שימת דגש על חינוך הילדים והנוער ברוח ערכי הציונות, הדמוקרטיה והשלום ותוך הנחלת מורשתו של מר יצחק רבין ז"ל. הפרוייקטים מתבצעים, בדרך כלל, באמצעות מתנדבים, לטובת ילדים ובני נוער משכונות מצוקה ומשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, תמורת תשלום סמלי, או חינם אין כסף.

ב"ישראל אחת" ראו את העמותה, כאחד הגופים החוץ-מפלגתיים, אשר יש בפעילותם משום "ערך מוסף" לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה. אנשי הסיעה לא הסתירו, כי קיוו, לאורך כל מערכת הבחירות, ש"דור שלום" תזדהה בפומבי עם מועמד "ישראל אחת", ואף דרשו זאת ממנה. ראשי "דור שלום" הסבירו לי, כי נוכח חילוקי דעות בקרב פעילי התנועה בשאלה באיזה מבין המועמדים יש לתמוך מול מר נתניהו, החליטה התנועה לא לנקוט עמדה, וכן כי לנגד עיניהם עמד כל העת העיקרון, שאין להפר את חוק המימון.

"דור שלום" קיימה פעילות תעמולה רחבת היקף בתקופת הבחירות, פעילות שהיקף המשאבים שהושקעו בה, עולה כמה מונים על פעילותה הרגילה. לדברי ראשיה, מטרת התנועה הייתה לנצל את מערכת הבחירות כדי להחדיר את מסריה לתודעת הציבור, ולהשפיע בדרך זו גם על אופן הצבעתו בקלפי.

בדיקת משרדי העלתה, כבר בשלביה הראשונים, כי "דור שלום" נהנתה מתרומות בהיקף גדול מכספי המנוח בוטנר.

על-רקע האמור, בחנתי אם יש בפעילותה של העמותה בתקופת הבחירות, משום תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון.

ייאמר כבר בשלב זה, כי התמונה שהצטיירה לנגד עיניי היא כי "דור שלום", בפעילותה, הילכה על חבל דק. כך, חלק נכבד ממשאביה של העמותה הופנו למסעות תעמולה, אשר המסר שבהם מתיישב, בוודאי, עם מסריה התעמולתיים של "ישראל אחת". מאידך גיסא, לא יכולתי להתעלם מעמדתם הנחרצת של ראשי "דור שלום", אשר לפיה, למעט "מעידות" מסויימות שבהן הודה מנכ"ל התנועה, הם הקפידו לפעול אך ורק למען מטרותיה העצמאיות של העמותה, ולא למען מטרותיה של "ישראל אחת". לדבריהם, ביקשו גם בפועל – למורת רוחם של גורמים ב"ישראל אחת" – לנתק את פעילות "דור שלום"מזו של הסיעה.

דוגמה, המעידה על מה שכינה מנכ"ל "דור שלום" "מעידה", לשון אחר, על עשייה בשירות "ישראל אחת", מצויה בהשתלשלות הדברים הבאה:

זמן קצר לפני הבחירות, פנה מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה, אל מנכ"ל "דור שלום" ודרש ממנו להעסיק את הקבלן מר שמואל לוי במבצע רחב היקף של תליית שלטים ברחבי הארץ. לשאלה אילו שלטים אמורים היו להיתלות במבצע זה הובאו בפני משרדי שתי גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו. מר טל זילברשטיין העיד, שכוונתו היתה לסייע למר שמואל לוי להתפרנס, וכי לא דובר אלא על תליית שלטים של "דור שלום". מר דורון טמיר, מנכ"ל "דור שלום", העיד, כי מר זילברשטיין דרש שבעבור התמורה, שתשולם לקבלן בידי "דור שלום", יתלה הקבלן הן שלטים של "דור שלום" והן שלטים של "ישראל אחת". מכל מקום, כפי שיתואר בהמשך, הבדיקה העלתה שבפועל שולם מלוא הסכום, אך לא נתלה בעבורו ולו שלט אחד של "דור שלום". המסקנה העולה היא, כי אכן ניתנה תמורה מלאה לכסף, אך לא ל"דור שלום" אלא ל"ישראל אחת".

הבדיקה העלתה, כי ימים ספורים לפני הבחירות, הגיעו למשרדו של מנכ"ל "דור שלום" מר שמואל לוי, ועימו אדם נוסף, שהוצג בפני מנכ"ל "דור שלום" כקבלן משנה של מר שמואל לוי. מנכ"ל "דור שלום" הסביר למשרד מבקר המדינה, כי הוא זה שדרש ממר שמואל לוי להביא עימו קבלן משנה, שכן הוא, מנכ"ל "דור שלום", סירב להתקשר בחוזה ישירות עם מר שמואל לוי, בהיותו של זה האחרון קבלן תליית השלטים של "ישראל אחת". באותה פגישה נחתם חוזה בין "דור שלום" לבין עסק בשם "א.ח. כוח אדם ושירותים", לפיו יתלה העסק שלטים בכמויות, גדלים, צבעים ותכנים שיועברו לו על ידי "דור שלום", וכן יבצע עבורו עבודות "צבע" שיכללו תליית שלטים. הפקת

השלטים, כך נקבע בחוזה, תיעשה על ידי העסק. התמורה שהוסכמה בחוזה היתה סכום בש"ח השווה  ל150,000-$ כולל מע"מ. למחרת הפגישה, נמשך סך 620,700 ש"ח במזומנים מחשבון הבנק של "דור שלום", לאחר שלבנק הוצגו שלוש המחאות, על סך 206,900 ש"ח כל אחת, לפקודת "א.ח. כוח אדם ושירותים". הבדיקה העלתה, כי העסק לא נרשם אלא לצורך ביצוע עסקה זו (ועסקאות דומות נוספות במהלך מערכת הבחירות). הוא נרשם על שם פלוני, נרקומן פעיל  ובעל הרשעות פליליות רבות, שלא היה אלא "איש קש" בידי מי שעמדו בפועל מאחורי העִסקה. אותו איש קש הובא לבנק רק כדי לחתום, לפני פקיד הבנק, על קבלת פדיון ההמחאות. תמורת התייצבותו ניתן בידו סכום של 5,000 ש"ח. שאר הכסף מצא את דרכו לכיסים אחרים.

הבדיקה העלתה, כי בפועל לא זו בלבד, שהקבלן לא תלה שלטים של "דור שלום", אלא  ששלטים כאלה אף לא הוזמנו כלל ולא הופקו. כפי שהדברים נראים, העִסקה כולה לא הייתה, ככל שהדברים נוגעים ל"דור שלום", אלא עִסקה למראית עין. משנשאל מנכ"ל "דור שלום" מדוע לא תבע ממר שמואל לוי להחזיר את הכסף שקיבל בלי שנתן תמורה בעבורו, השיב, כי הכסף ששולם בעניין זה מקורו בתרומה מיועדת, מקרן קמליה, ומכיוון שרצון התורם באשר לאופן שבו ייעשה שימוש בכסף זה, בעצם בוצע, לא ראה מקום לתבוע החזר. מנכ"ל "דור שלום" הוסיף, כי: "הבנתי שהייתי בעצם מריונטה פה. כל מערכת הבחירות חשבתי שאני, כולם מריונטות בסופו של דבר, אבל חשבתי שאני מריונטה שיודעת לשמור על עצמי, והבנתי שהייתי מריונטה שהצליחה בסופו של דבר ליפול…".

אני קובע, כי הסך של 620,700 ש"ח ששילמה "דור שלום", היה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון.

אשר לקמפיינים שערכה "דור שלום", מצאתי, על יסוד אמות המידה הנקוטות בידי, כי יש להבחין ביניהם. לעניין זה, הבאתי בחשבון, מחד גיסא, את תוכנם של הקמפיינים, ומאידך גיסא, את מאפייני הזיקה הארגונית שבין עשיית הקמפיינים בידי "דור שלום" ובין "ישראל אחת". בכלל זה, לקחתי בחשבון את העובדה ש"דור שלום" קיבלה תרומות מכספי מר בוטנר לא רק בתקופת הבחירות, אלא למן יום היווסדה. יתירה מזו, התרומות שקיבלה בשנים שקדמו לשנת 1999 מכספי מר בוטנר, עולות כמה מונים על התרומות שקיבלה בתקופת הבחירות ממקור זה.

לקראת סוף חודש מארס 1999 ביצעה העמותה קמפיין רחב היקף, שמטרתו להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי. הקמפיין נועד, לפי הסברי המנהל המקצועי של חברת הפירסום, שהפיק וניהל את הקמפיין, להעלות, בין היתר, "מסר שמשתלב במערכת הבחירות". עלות הקמפיין הסתכמה ב1,377,000- ש"ח.

לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, החלטתי, לא בלי התלבטות, כי קיים ספק, אם יש לראות בקמפיין זה משום תרומה ל"ישראל אחת" בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. דין הוא שהספק יטה את הכף לקולא במקרה זה, ונמנעתי מלסווגו כתרומה אסורה.

לא כך הוא ביחס לקמפיינים אחרים.

(I)      באפריל 1999, תיכננו "דור שלום" ו"ישראל אחת" ואף החלו לבצע, פרוייקט משותף של מפקד בתי אב במגזר עולי חבר המדינות. "דור שלום" העמידה לרשות המבצע משאבים לוגיסטיים ואף עובד ששכרו שולם על ידה. זמן קצר לאחר תחילת הפרוייקט החליטה "דור שלום" לפרוש ממנו, ולהעביר ל"ישראל אחת" את כל שנעשה בו עד אותה עת, זאת עקב חששה שהמשך הפרוייקט יביא לעירוב תחומים נרחב בינה לבין "ישראל אחת", בניגוד לחוק המימון. לאחר פרישת "דור שלום" מפרוייקט זה המשיכה בו "ישראל אחת" לבדה. סך כל העלויות של "דור שלום" בפרוייקט זה הסתכמו ב49,000- ש"ח. מתוך סכום זה החזירה לה "ישראל אחת" כ10,000- ש"ח בלבד.

(II)   כשבוע וחצי לפני הבחירות פרסמה "דור שלום" מודעות, על פני עמודים שלמים בעיתונים, ובהן הופיעה תמונת ראש הממשלה המנוח מר יצחק רבין ז"ל, והכותרת "מה אתם מוכנים לעשות למען דרכו" או "מה רצח רבין עשה לכם". בגוף המודעות נכתב: "אנו נערכים עם אלפי מתנדבים לפעילות שטח עניפה ביום הבחירות וביום שלפניו. אנו זקוקים למתנדבים נוספים לשעתיים בלבד בימים אלו". בסוף השבוע האחרון לפני הבחירות, פירסמה "דור שלום", במקומונים ובשלטי חוצות, מודעות גדולות, שגם בהן הופיעה תמונת ראש הממשלה המנוח, בצירוף הכיתוב "מחזירים את התקוה". לא יכול להיות ספק, כי תעמולה זו היתה מיועדת לקידום בחירתו של מר ברק לראש הממשלה, כפי שגם הסכים מנכ"ל "דור שלום". עלותו של קמפיין זה הייתה כ329,000- ש"ח.

(III)ב16.5.99-, עם פרישתו של מר יצחק מרדכי מהמירוץ לראש הממשלה, הזמינה "דור שלום" הדפסות של 100 שלטי "פלריג" בהם נכתב: "תודה איציק". עלות השלטים הייתה כ2,700- ש"ח.

אני קובע, כי הסך של 370,700 ש"ח שהוציאה "דור שלום"עבור הפעולות האמורות, היה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון.

את העלות הכוללת של הוצאותיה של "דור שלום" בגין הפעילות לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה (לרבות תקורות), אומדים אנשי משרדי ב1,300,000- ש"ח.

אני קובע, אפוא, כי סכום זה, היה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

8. "רופאים לקליטה"

עמותת "רופאים לקליטה" נרשמה בדצמבר 1997. מטרות העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: לייצג את האינטרסים של רופאים עולים במגזר הרפואי, ליצור קשר עם רופאים ישראלים באמצעות פגישות, כנסים וועידות.

הבדיקה העלתה, כי ב26.4.99- העביר עו"ד יצחק הרצוג סך 20,000 ש"ח,  מחשבון קמליה לחשבון הבנק של העמותה. הסכום האמור שימש למימון כנס שקיימה העמותה, ב11.5.99-, ימים ספורים לפני הבחירות, בעבורו היא שילמה סך 19,800 ש"ח. בכנס נישאו נאומים והשתתפו בו, בין היתר, מטעם "ישראל אחת", חברת הכנסת סופה לנדבר וחבר הכנסת אפרים סנה, ששימש יושב ראש מטה העולים של הסיעה בבחירות לכנסת ה15- ולראש הממשלה.

אני רואה את הסכום שהועבר לעמותה מקרן קמליה, 20,000 ש"ח, כתרומה ל"ישראל אחת" בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

עמותות שביצעו קמפיינים שליליים:

כמה עמותות עסקו בעיקר בתעמולת בחירות "שלילית", שכוונה נגד מועמדותו של מר בנימין נתניהו לראש הממשלה. תעמולה זו נעשתה, בחלקה, גם ביום הבחירות עצמו, כשנותרו רק שני מועמדים לראש הממשלה, מצב בו תעמולה שלילית נגד אחד מהם מהווה, כמובן מאליו, תעמולה בעד המועמד האחר. הבדיקה העלתה, כי שלוש מעמותות אלו פעלו בזיקה לפעילים מרכזיים במטה "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה.

1.      "נגב עכשיו"

העמותה "נגב עכשיו" נרשמה ב26.8.98-. מטרתה העיקרית, לפי תעודת הרישום, היא: "קידום הנגב ובאר שבע כמטרופולין וכמנוף לביסוס וחיזוק המדינה". יו"ר העמותה, מר גדעון סולימני, שהיה גם אחד משני מורשי החתימה שלה בבנק, הינו חבר מרכז סיעת "העבודה".

"נגב עכשיו" ביצעה בעיקר קמפיין שלילי, שכוון נגד מועמדותו של מר בנימין נתניהו לראש הממשלה. הקמפיין כלל מודעות במקומונים בנוסח: "ביבי עבדת עלינו בעיניים"; "אין…פרנסה, אין… חינוך,  אין… בריאות, אין…השקעות, אין… תקווה"; "ביבי! לא נתת תקווה לנגב" וכדומה. הסיסמא העיקרית במודעות היתה "לא נתת… לא תקבל!!!".

העמותה ביצעה גם קמפיין חיובי לטובת מר ברק, וזאת במקומונים בשפה הרוסית. הסיסמה, שהופיעה במקומונים אלה, בנוסף לקמפיין השלילי המתואר לעיל, היתה "נגב מצביע ברק!".

העלות הכוללת של הקמפיין הסתכמה בכ386,000- ש"ח.

הבדיקה העלתה, כי "נגב עכשיו" עשתה בתקופת הבחירות פעולות נוספות לקידום בחירתו של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה.

(I)      ב- 28.4.99 שכר ראש המטה של עמותת "ברק לראשות ממשלה" בבאר שבע, חנות שתשמש כמטה בחירות. הבדיקה העלתה, כי דמי השכירות של החנות, בסך 8,000 ש"ח, שולמו על ידי "נגב עכשיו".

(II)   ב23.4.99-, שילמה העמותה, לחברת כוח אדם, בעבור העסקת פעילים במערכת הבחירות סכום של  100,000 ש"ח.

(III)במהלך החודשים אפריל - מאי 1999, שילמה העמותה לפעילים, שהעסיקה כראשי קבוצות, כ100,000- ש"ח.

הבדיקה העלתה, כי עמותת "נגב עכשיו" קיבלה בתקופת הבחירות, בין היתר, תרומה מחו"ל בסך  120,000$, באמצעות משרד עורכי דין בלונדון, ושתי תרומות נוספות, בסך כולל של 55,069 אירו, מתורם בגרמניה.

יצויין, כי עו"ד הרצוג העיד, כי הוא מכיר את התורם מגרמניה, וכי "אני חושב שחיברתי אותו או המלצתי עליו או נתתי את שמו…למישהו מהדרום…".

אני קובע, כי הפעילות המתוארת לעיל, בסכום של כ594,000- ש"ח, היתה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

2.      "אזרחים מימין ומשמאל"

העמותה "אזרחים מימין ומשמאל" נרשמה ב11.2.98-. מטרותיה העיקריות, לפי תעודת הרישום, הן: ביקורת ושמירה על תקינות וטוהר השלטון במדינת ישראל; קידום רעיון השלום בין מדינת ישראל ושכנותיה; העמקת הקשר והמחויבות בין השלטון לכלל אזרחי מדינת ישראל וטיפוח ערכי הדמוקרטיה במדינה. מייסד העמותה, שגם מכהן כיושב הראש שלה, והיה גם הרוח החיה מאחורי פעילותה הוא עו"ד אהוד שגב, שהיה חבר פעיל במפלגת "העבודה".

העמותה עשתה בתקופת הבחירות קמפיין נרחב בעיתונים, שתוכנו שלילי. הקמפיין כוון נגד מועמדותו של מר בנימין נתניהו לראש הממשלה. הסיסמאות העיקריות שהופיעו במודעות העמותה היו: "נתניהו, הפעם גם תיקי דיין לא תעזור לך", "נתניהו, ההסתה היא מחלה מסוכנת ומדבקת", "נתניהו, גם בשוק כבר לא קונים את הסחורה שלך". בכל  המודעות הודגש המסר "ביבי נתניהו – מסית לאומי". יצויין, כי בתחתיתה של כל מודעה צויין: "מודעה זו מומנה מכיסם הפרטי של אזרחים כועסים ומודאגים". 

המודעות פורסמו בעיקר בעיתונות העברית אך גם בעיתונות הרוסית. יצויין, כי בעיתונות הרוסית פורסמו שתי  מודעות ביום הבחירות עצמו, 17.5.99, שבו כבר נותרו במירוץ רק שני מועמדים. קמפיין שלילי במועד זה היה ממילא קמפיין בעד המועמד האחר.

בדיקת הכנסות העמותה העלתה, כי הגם שבמודעות בעיתונות נכתב, כאמור, כי המודעות מומנו "מכיסם הפרטי של אזרחים כועסים ומודאגים", הרי שבפועל קיבלה העמותה תרומות מכ120- תורמים פרטיים בלבד, בסכום כולל של כ19,000- ש"ח. שאר מימון העמותה בשנת 1999,  בסך 100,000$ ניתן לה על ידי תורם מארה"ב.

לדברי עו"ד שגב, התרומות הושגו באמצעות "מתווך", שהיתנה את עזרתו בכך, שהוא ישאר אנונימי. עו"ד שגב סירב לחשוף את ה"מתווך". את שסירב עו"ד שגב לחשוף, חשף בפנינו ה"מתווך" עצמו - עו"ד יצחק הרצוג. עו"ד הרצוג  מסר בעדותו, כי הוא נתן לעו"ד שגב שמות של אנשים בארצות הברית, שניתן לפנות אליהם  בבקשת תרומות.

עו"ד שגב טען בפני משרד מבקר המדינה, כי במסקנת הביקורת, שלפיה הקמפיין שניהלה העמותה הוא תרומה ל"ישראל אחת", יש "משום פגיעה קשה בחופש הביטוי וההתאגדות שלו ושל עמותת אזרחים מימין ומשמאל". על כך כבר הורחב הדיבור בפתח דוח זה.

נוכח הזיקה המוכחת, בין תעמולת הבחירות, שנעשתה על ידי העמותה, לבין עו"ד הרצוג, ונוכח היותו של עו"ד שגב עצמו חבר פעיל בסיעת "העבודה", אני קובע, כי תעמולת הבחירות, בשווי 452,000 ש"ח, שביצעה העמותה בתקופת הבחירות, היתה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

אשר לקמפיין שעשתה העמותה בשנת 1998, ראה בדוח על תוצאות ביקורת החשבונות השוטפים של סיעת "העבודה" לשנת 1998, המוגש היום.

3.      "סטודנטים רוצים שינוי"

העמותה "סטודנטים רוצים שינוי" נרשמה ב30.3.99-. מטרותיה העיקריות של העמותה, לפי תעודת הרישום, הן: "מעורבות חברתית של סטודנטים" ו"העמקת ערכי הדמוקרטיה ותרבות השלטון בישראל".

העמותה קיימה בתקופת הבחירות קמפיין שכלל בעיקר שלטי פלריג, פליירים וסטיקרים שבהם הובלטה הסיסמא: "ברק, מרדכי, בגין, אוחנה, בא-גד, עז, אני, אתה - רק לא נתניהו". כמו כן פורסמו שלוש מודעות בעיתון "הארץ". כל המודעות והפרסומים של העמותה נחתמו "סטודנטים בעד  אחריות לאומית".

בימים הסמוכים לבחירות, ערכה העמותה מבצע "מדלת לדלת" בקרב עולים מחבר המדינות בירושלים. במסגרת המבצע חולקו לעולים פליירים עם הסיסמא: "רק לא נתניהו".

בימים הסמוכים לבחירות, שכרה העמותה בני נוער מחברת כוח אדם, שעמדו בצמתים עם חולצות שהדפיסה העמותה, נשאו שלטים, שהעמותה סיפקה להם (בנוסח שתואר לעיל), וחילקו עלונים וסטיקרים לעוברים ושבים.

המימון לפעילותה של העמותה היה מתרומות, בעיקר שתי תרומות, בסך כולל של כ42,500-$, מתורמים בארה"ב, ותרומה בסך 20,000 ש"ח, שהועברה, באמצעות עו"ד יצחק הרצוג, מקרן שהיא הזרוע הישראלית של קרן צדקה קנדית.

עו"ד הרצוג סיפר בעדותו, שהתרומה בסך 20,000 ש"ח ניתנה בעקבות פנייתה של ח"כ דליה איציק.

נוכח הזיקה בין תעמולת הבחירות, שעשו אנשי העמותה, לבין עו"ד יצחק הרצוג וחברת הכנסת, דליה איציק,  אני רואה בתעמולת הבחירות שעשו אנשי העמותה בתקופת הבחירות, נגד ראש הממשלה דאז מר בנימין נתניהו, תרומה  בשווי 160,000 ש"ח לטובת סיעת "ישראל אחת" ולמועמדה לראש הממשלה, זאת בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של

"ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

אנשי העמותה טענו בתשובתם למשרד מבקר המדינה, כי לא היתה להם כל כוונה לעשות קמפיין לטובת "ישראל אחת", או לטובת מי מהמועמדים, שהתמודדו מול מר בנימין נתניהו בבחירות לראש הממשלה. לדבריהם, כוונתם הכנה והיחידה היתה לקמפיין שלילי טהור. אני מקבל, שטענתם כנה היא, ושכוונתם הסובייקטיבית היתה כמתואר על ידם. יחד עם זאת, השאלה, אם פעולה מסוימת יש בה תרומה לקידום בחירתו של מועמד פלוני לראש הממשלה - אם לאו, מוכרעת לא רק לפי כוונתו הסובייקטיבית של העושה, אלא לפי מהותה האובייקטיבית של הפעולה, ולפי הזיקה הארגונית שבין הפעולה, או עושיה, לבין הסיעה, שמטעמה מתמודד אותו מועמד.

ממצאים נוספים

קמפיין "חרדים על כל קול"

בתקופה 22.4.99 - 13.5.99, פורסם במקומון "הקיבוץ", תחת הכותרת "חרדים על כל קול" קמפיין הקורא לקיבוצים להצביע "אהוד ברק" ו"ישראל אחת". החתומים על המודעות: "מטה בחירות 99 מחוז הקיבוצים".

בתחילת מאי 1999 התפרסו מאות צעירים מתנועות הנוער והתנועה הקיבוצית ברחבי הארץ, וחילקו לחיילים "תעודת שחרור" ובה התחייבות של מר ברק לכניסה חופשית לאוניברסיטה, יצירת 300,000 מקומות עבודה, גיוס בני ישיבות לשירות לאומי, ועוד.  

הבדיקה העלתה, כי בספרי הסיעה לא נרשמה כל הוצאה למימון הקמפיין הנ"ל (כגון: תשלום למשרד פירסום; עלות המודעות במקומון "הקיבוץ";  ועלות הפקת "תעודת השחרור").

אני קובע, כי הפעילות שתוארה לעיל ואשר את עלותה אומדים אנשי משרדי בכ50,000- ש"ח, מהווה תרומה ל"ישראל אחת", בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון. כמו כן, מערכת החשבונות של "ישראל אחת" לא היתה שלמה בניגוד להנחיות מבקר המדינה, באשר לא שיקפה את פעילות העמותה.

פרסומים

בחשבונות הסיעה לא השתקפו גם הוצאות, בשווי כולל של כ100,000- ש"ח, בגין עשרות מודעות תעמולה נוספות, שפורסמו בידי הסיעה בעיתונות הארצית ובמקומונים.

מכאן, שמערכת החשבונות של הסיעה לא היתה שלמה ולא נוהלה בהתאם להנחיות מבקר המדינה. מאחר שמקורות המימון לא ידועים, לא ניתן לקבוע אם הכנסות הסיעה עמדו בהגבלות סעיף 8 לחוק המימון בעניין קבלת תרומות.

קיום כנסים

לגבי כ30- כנסים, שהסיעה קיימה במערכת הבחירות, לא נמצאו רישומים כלשהם בחשבונותיה בגין ההוצאה הכרוכה בקיומם, כגון: שכירות אולם, כיבוד ומערכת הגברה.  את עלות כנסים אלו אומדים אנשי משרדי ב150,000- ש"ח.

מכאן, שמערכת החשבונות של הסיעה לא היתה שלמה ולא נוהלה בהתאם להנחיות מבקר המדינה. מאחר שמקורות המימון לא ידועים, לא ניתן לקבוע אם הכנסות הסיעה עמדו בהגבלות סעיף 8 לחוק המימון בעניין קבלת תרומות.

שימוש ברכב של מעצ

הבדיקה העלתה, כי הסיעה עשתה, ביום הבחירות 17.5.99, שימוש ברכב של מעצ לצורכי תעמולת בחירות. הרכב כוסה בשלטי ענק "אהוד ברק"; "גיבור ישראל"; "ישראל רוצה שינוי". בכך קיבלה הסיעה תרומה מתאגיד בניגוד לסעיף 8 לחוק המימון.

התקנת ואחזקת אתר אינטרנט

בספרי הסיעה לא נמצא תשלום בגין הקמה ואחזקה של אתר האינטרנט שניבנה לטובת "ישראל אחת". לפיכך, מערכת החשבונות של הסיעה לא שלמה, ולא ניתן לקבוע אם מקורות המימון עמדו בהגבלות הקבועות בסעיף 8 לחוק המימון בעניין קבלת תרומות.

סיכום

לא אצא ידי חובה בהקשר ל"ישראל אחת", אם לא אתייחס בסיכום הדוח לגביה, לנושאים נוספים הנוגעים לה. סיעת "העבודה", המרכיבה העיקרית ב"ישראל אחת", והגורמים הנוספים שפעילותם תוארה לעיל, טענו בפני טענות שונות, בכללן, כי לא היה פסול באותה פעילות, וכי פעולות לקידום מועמד לראש הממשלה אינן כפופות לחוק המימון. סיעת "העבודה" הוסיפה וטענה, כי בכל מקרה אין לייחס לה פעילות זו ולהטיל עליה סנקציה בגינה, באשר הפעילות נעשתה ללא ידיעתה של הסיעה, ללא הסכמתה, ושלא בתיאום עימה. התשובות לכך מצויות בפתח הדוח, ועל פיהן יש לדחות טענות אלה. כפי שהוסבר, אין כל מקום לאבחנה בין פעילות הסיעה לקידום ההצבעה לה בבחירות לכנסת, ובין פעולותיה לקידום מועמדה לראש הממשלה. ממילא כל פעולה "התורמת" לקידום המועמד לראש הממשלה, פועלת, על-פי המיבנה המשפטי הקיים, לטובת הסיעה. מכאן ברור מדוע הסיעה היא שנושאת בעול הסנקציה הכספית, אם מתברר, כי לא עמדה במגבלות חוק המימון. הסיעה היא שמחליטה, להציב את מועמדותו של העומד בראשה, ובכך מקבלת היא על עצמה להקדיש משאבים לקידום מועמדותו, תחת המגבלות שבחוק המימון. ואכן,

ככלל, גם "ישראל אחת" נהגה כך, וכללה בחשבונותיה הוצאות רבות שתכליתן קידום מועמדותו של העומד בראשה בבחירות לראש הממשלה.

עוד נטען בפני בהקשר זה, כי חלק מהפעילות המתוארת היה בניגוד לאינטרס של סיעת "העבודה", באשר יכולה הייתה לבוא על חשבון כוחה הפוליטי של הסיעה. לו יהי כן. אך אין בכך דבר לעניין מסקנותיי. התועלת, שהייתה בכל הפעולות לטובת מועמדותו של יושב ראש סיעת "ישראל אחת" לא הוכחשה, ואין, כאמור, כל אפשרות להפריד בין מועמדות זו ובין הסיעה.

בהקשר האמור יש לזכור, כי אחד האחראים לפעולות האסורות, מר טל זילברשטיין, היה בעל תפקיד רשמי, ובכיר ביותר, במערכת הבחירות –מנהל הקמפיין של "ישראל אחת" לבחירת ראש הממשלה; ואחר, עו"ד יצחק הרצוג, גם אם לא נשא בתפקיד רשמי, היה בעל מעמד בכיר, ומקורב למועמד הסיעה לראש הממשלה.

שאלה שאין מנוס מלהתייחס אליה היא, אם ידע מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, מר אהוד ברק, על הפעילות המתוארת בדין וחשבון זה, והאם הייתה על דעתו.

מר טל זילברשטיין, מנהל הקמפיין של מועמד "ישראל אחת" לראש הממשלה, העיד, כי לא דיווח למר ברק מאומה על פעילותו.

עו"ד הרצוג העיד, כי מר ברק ידע, באופן כללי, כי הוא, הרצוג, עוזר לארגונים שיש לפעילותם "ערך מוסף" לקמפיין הבחירות שלו. עו"ד הרצוג גם הניח, כי מר ברק שמע על חלק מהארגונים. לדברי עו"ד הרצוג, הוא לא דיווח למר ברק, פרטנית, על פעילותן של עמותות מסויימות. עו"ד הרצוג הוסיף, כי מר ברק הינחה את צוותו לפעול רק לפי החוק, ואף להשאיר "שוליים רחבים". לדבריו, לא שוחח מעולם עם מר ברק על ענייני כספים.

ראש הממשלה, מר אהוד ברק, העיד אף הוא בפני בעניין זה. לדבריו, היה ער לפעילות חוץ-מפלגתית רבה ביותר שנעשתה "בשטח", אך לא ידע על זיקה בין פעילות זו לבין מטהו, ובפרט לא ידע על הזרמת כספים לעמותות אשר עשו תעמולת בחירות, ישירה או עקיפה, לקידום בחירתו. גם לדברי מר ברק, ההנחיה שנתן, מספר פעמים, הייתה לפעול רק לפי החוק, עם "שוליים רחבים". הוא ידע, כי עו"ד הרצוג קשור בפעילות פילנטרופית למטרות חברתיות ואחרות, אך לא ידע על כל קשר בין פעילות זו לבין מערכת הבחירות דווקא. הוא לא הוציא מכלל אפשרות, כי שמע מעו"ד הרצוג, שהלה נתבקש לסייע לארגונים דוגמת "דור שלום".

בתגובתו למבקר המדינה ציין ראש הממשלה, כי עומס המטלות שהוטלו על כתפיו במכלול התפקידים שמילא במערכת הבחירות היה עצום. מר ברק הוסיף, כי בכל התחומים פעלו במערכת הבחירות אנשים אחראיים אשר עליהם סמך באופן מלא, וכי העומס לא הותיר לו זמן לטיפול מפורט במערכת הבחירות, אלא איפשר לו לפקח רק ברמת ההנחיות הכלליות.

לדעת מבקר המדינה, מועמד לראש הממשלה, המכהן גם כיו"ר מטה הבחירות של סיעתו, אינו יוצא ידי חובה במתן הנחיה לאנשיו לפעול לפי החוק, אלא עליו לגלות עניין גם במה שנעשה ב"שטח" בפועל, במטרה להבטיח, כי הנחייתו תקויים. דברים אלה בוודאי יפים, נוכח הפעילות רחבת ההיקף, כפי שהיא משתקפת בדוח זה,  אשר צריכה היתה להדליק אצל המועמד נורה אדומה, ולהניעו לוודא שהקמפיין, שהוא אחראי לו, מנוהל כחוק.

*

בבואי לקבוע את שיעור הסנקציה הכספית שתוטל על "ישראל אחת" בגין אי-עמידתה במגבלות חוק המימון, ראיתי זאת להכרח, כי תשקף את חומרת המעשים המתוארים בדוח זה. למגבלות שבחוק המימון חשיבות מאין כמותה, ואני רואה בהפרתן נגע שיש לעקור מן השורש.

מאידך גיסא, טענו בפני נציגי סיעת "העבודה", כי נוכח מצבה הכספי הקשה של הסיעה, המצויה בעיצומה של תוכנית הבראה כלכלית, סנקציה גבוהה מדיי עלולה לגרור פגיעה קשה ובלתי הפיכה ביציבותה של הסיעה. בהכירי את מצבה הכספי של הסיעה, לא יכולתי שלא לקחת שיקול זה בחשבון לקולא.

בהתחשב באופי החריגה ובמידתה, ולאחר ששקלתי, כאמור, בין היתר, את ההסברים שקיבלתי מנציגי הסיעה, אני ממליץ, בתוקף סמכותי לפי סעיף 10(ה)(3) לחוק המימון, להשית על הסיעה שלילה של השלמת מימון הוצאות הבחירות בסכום של 5 מיליון ש"ח, ולא בשיעור המירבי של 15%, שערכם כ6.7- מיליון ש"ח. כמו כן, בהתאם לסעיף 8(ה) לחוק המימון, על הסיעה להעביר לאוצר המדינה סכום של 5.5 מיליון ש"ח, ולא את מלוא כפל התרומה הבלתי חוקית, המסתכם בכ10.9- מיליון  ש"ח.